מחול בישראל
.JPG)
מחול בישראל מהווה חלק חשוב מהתרבות המקומית והלאומית במדינת ישראל. ניתן למצוא בו מגוון רחב של סגנונות ריקוד ישראליים וגלובליים, בהם ריקודי עם ישראליים, ריקודים אתניים, מחול מודרני, בלט קלאסי, בוטו, קונטקט אימפרוביזציה, כתב תנועה, וידאו-דאנס, פלמנקו, מחול מזרחי וריקודי בטן, ריקודים סלוניים, ריקודי רחוב והיפ-הופ.
שדה המחול בישראל פעיל ועשיר וקיימות בו להקות מחול מודרני, בלט קלאסי ומחול עכשווי, להקות ריקודי עם, ויוצרות ויוצרי מחול עצמאיים שרובם פועלים תחת ארגון הגג עמותת הכוריאוגרפים. התחום נתמך ברובו על ידי משרד התרבות והספורט ועל ידי גופים אחרים כגון מועצת הפיס לתרבות ואמנות והרשויות המקומיות.
בישראל נערכים מדי שנה פסטיבלים ואירועים רבים בתחום המחול. לדוגמה, אירועי הרמת מסך - בכורות במחול[1] במרכז סוזן דלל בתל אביב-יפו, פסטיבל מחול שלם[2] בירושלים, פסטיבל אינטימדאנס בתיאטרון תמונע, פסטיבל מחול כרמיאל בעיר כרמיאל, פסטיבל מחול יזרעאלי שנערך מדי שנה בחג השבועות כחלק מאירועי פסטיבל חלב ודבש בעמק יזרעאל ופסטיבלים אחרים.
תחום המחול נלמד במערכת החינוך הישראלית באמצעות תוכנית מחול לכל המיועדת לבתי ספר יסודיים ותוכנית מחול כתחום התמחות הפועלת בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות[3]. בישראל מספר מכללות ללימודי מחול והכשרת מורים למחול, ביניהן מכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב, האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ומכללת אורות ישראל באלקנה. לצידן פועלות תוכניות עצמאיות להכשרת רקדנים ויוצרים. לדוגמה, המסלול להכשרת רקדנים[4] בתל אביב-יפו או התוכנית לכוריאוגרפיה בכלים[5] בבת ים. בישראל קיימת גם קהילה אקדמית העוסקת במחקר מחול בישראל[6] ובכתיבה מחקרית בהיבטים פילוסופיים, היסטוריים, חברתיים, תרבותיים, חינוכיים, אסתטיים ומדעיים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציונות ומחול חדש בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדבריה של חוקרת המחול ליאורה בינג-היידקר, ״במחצית הראשונה של המאה ה-20 נוצרה בארץ ישראל ברית אידאולוגית בין מחול וציונות. המחול היטיב לבטא את הרטוריקה הציונית ולתת לה תוקף פיזי על ידי מימושה בגוף; בתמורה לכך העניקה הציונות במה והכרה למחול כאמנות בעלת ערך לאומי״[7]. ואכן, המחול העממי מגיע לארץ ישראל עם עליית החלוצים והביל"ויים בשנות ה-80 של המאה ה-19. הוא התפתח בקרב קהילות יהדות אירופה כחלק מצמיחת האידאולוגיה של הציונות ומתוך התפיסה של יהדות השרירים, אשר קראה ל'גוף חדש׳ - פיזי, שרירי ועובד אדמה של ה'יהודי החדש׳, כאנטיתיזה לדימוי היהודי הגלותי. המחול העממי, שהיה מושפע מארץ מוצאם של החלוצים והביל"ויים - האימפריה הרוסית, יובא גם מתרבויות של עמים נוספים ממזרח אירופה[8]. המחול העממי ומחול לבמה נתפסו כתחום חשוב בחיי היישוב וכחלק מהשאיפה להגדרה מחדש של העם היהודי ומפרויקט בניית תרבות עברית מקומית בארץ ישראל[9].
אנשי היישוב החדש, שהתיישבו בקיבוצים ובתל אביב, רקדו בתחילה ריקודים עממיים מארצות הולדתם כמו הורה, קזצ'וק, פולקה ואחרים. עם זאת, נשות העלייה השלישית והרביעית דחו את השימוש במחול המיובא ׳כפי שהוא׳ וקראו ליצור מחולות מקומיים ישראליים. כחלק מגישה זו, מרבית השירים שליוו את הריקודים נכתבו בשפה העברית וכך החלה לצמוח תנועת ריקודי העם בישראל. בין יוצרות המחול העממי הישראלי החדש היו גורית קדמן, רבקה שטורמן ולאה ברגשטיין. בשנים אלה ריקוד ההורה ביסס את מעמדו בקרב החלוצים והחלוצות הצעירים כריקוד-עם מיתולוגי ישראלי חדש, כשהוא מגלם בצורתו המעגלית את ערכי השוויון והאחדות הקולקטיבית של הציונות הסוציאליסטית. תנועת ריקודי העם הישראליים, שהתפתחה כפרויקט לאומי, קיימת ומשתמרת עד היום. מאז הקמת מדינת ישראל, ישראלים רבים בישראל ובעולם רוקדים מדי שבוע ריקודי עם ותיקים וחדשים[10].
במקביל להתפתחות תנועת ריקודי העם, הגיעו לארץ ישראל בשלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים חלוצים וחלוצות מחול מודרני שהושפעו באופן ישיר או עקיף מתנועת האקספרסיוניזם הגרמני וממחול ההבעה הגרמני, שנקרא גם ״המחול החדש״ או ״מחול חופשי״[11]. ברוח המודרניות, הם ביקשו ליצור שפת מחול חדשה ומקורית שתתאים לנרטיב הציוני ולמאפיינים התרבותיים המזרח תיכוניים של ביתם החדש, ארץ ישראל[12]. ביניהם, ברוך אגדתי שעלה לארץ ישראל בשנת 1910 מסרביה; גרטרוד קראוס, שעלתה לארץ ישראל ב-1935 מאוסטריה והקימה להקת מחול מודרני שהייתה מזוהה עם בית האופרה הישראלית[13] וייסדה את תיאטרון הבלט הישראלי; האחיות אורנשטיין - יהודית ושושנה, אשר אמן מרגלית אורנשטיין לימדה ריתמיקה ב"גישת דלקרוז" ופתחה את הסטודיו הראשון למחול מודרני ישראל ב-1922 ברחוב אחד העם 42 בתל אביב, בו הן לימדו לימים[14]; ודבורה ברטונוב, שעלתה לארץ מטיביליסי, גיאורגיה ואימצה גישה אנתרופולוגית למחול ולהוראת מחול. מתחום הבלט הקלאסי הגיעו לארץ רינה ניקובה, ילידת סנט-פטסבורג שברוסיה, שהייתה בין חלוצות הבלט הקלאסי בישראל, ניהלה את להקת הבלט של האופרה הארצישראלית והקימה את ״להקת הבלט התימני״ ואת הבלט הירושלמי לתנ"ך ולפולקלור[15], ומיה ארבטובה, רקדנית וכוריאוגרפית, שעלתה מרוסיה ונחשבה למורה מיתולוגית בסטודיו שפתחה בתל אביב. מורות ורקדניות בלט נוספות היו עדה טריינין מלנינגרד, מיה פיק מברלין, אנה אלפין מפולין, ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן מלטביה (שהתיישבה ולימדה בחיפה), חנה אלפין מפולין, ג'ניה כוגן מרוסיה, אירינה גיטרי מפולין, קלרה בונדי מיוגוסלביה, אלכסנדר גרפצוב מרוסיה ואדיס דה פיליפ מאוקריאנה. יוצאת דופן בקבוצה זו של חלוצות מחול הייתה ירדנה כהן, ילידת הארץ אשר ביקשה ליצור ״אמנות כנענית״ ונסעה ללמוד מחול הבעה בווינה, אוסטריה ובדרזדן, גרמניה[16].
מיסוד להקות המחול[עריכת קוד מקור | עריכה]
שני העשורים 1960-1970 של המאה העשרים מאופיינים בהקמה ומיסוד של להקות מחול מודרני ברובן, שפעלו בעיקר בתל אביב ובהידוק הזיקות התרבותיות הבינלאומיות בין קהילת המחול בישראל עם קהילות מחול במערב. בשנת 1949 נוסדה להקת ענבל על ידי שרה לוי-תנאי, ילידת הארץ, שביקשה ליצור שפה של תיאטרון-מחול ייחודית, ״השפה הענבלית״, שהייתה בנויה משילוב של מחולות אתניים תימנים ומחול מודרני אמריקאי. לדברי גילה טולדנו, רקדנית הלהקה, לוי-תנאי שאבה את נושאי יצירותיה מ"מקורות תימן, התנ"ך והמסורת היהודית, הנוף המזרחי וישראל המתחדשת״[17]. להקת ״תיאטרון מחול ענבל״ הופיעה רבות בחו"ל וקודמה בארצות הברית על ידי הכוריאוגרף האמריקאי ג'רום רובינס וממשיכה לפעול בביתה של הלהקה במתחם סוזן דלל בנווה צדק בתל אביב, בפורמט אמנותי מחודש תחת ניהולו האמנותי של אלדד גרופי.
בשנת 1962 נוסד בתל אביב ״התיאטרון הלירי״ על ידי אנה סוקולוב, רקדנית וכוריאוגרפית אמריקאית שהייתה רקדנית בלהקתה של מרתה גרהאם שפעלה בארץ בשנות החמישים והשישים.
באותה שנה ייסדה חסיה לוי-אגרון את להקת ״ירושלים למחול בן זמננו״.
להקת בת-שבע נוסדה בשנת 1964 ביוזמת הברונית בת שבע דה רוטשילד ובשיתוף עם הכוריאוגרפית האמריקאית מרתה גרהאם. הקמתה של הלהקה נחשבת לנקודת מפנה משמעותית בהיסטוריה של המחול בישראל. מחול ההבעה שהיווה סוגה מרכזית בתקופת היישוב נדחק לשוליים, ואת מקומו תפסה פרקטיקת הטכניקה של מרתה גרהאם והאסתטיקה האמנותית שאפיינה את יצירותיה. רינה גלוק[18] ורינה שחם, רקדניות וכוריאוגרפיות ילידות ארצות-הברית' שעלו לישראל בשנות החמישים והיו גם הן תלמידותיה של גרהאם, נחשבו למורות חלוצות של המחול האמריקאי בתל אביב[19]. הלהקה עובדת תחת ניהולו האמנותי של אוהד נהרין משנת 1990. מנהלות אמנותיות שותפות היו נעמי בלוך פורטיס בשנים 1998-2009, עדי סלנט בשנים 2012-2018 וגילי נבות בשנים 2018-2022. משנת 2022 המנהלת האמנותית היא ד"ר ליאור אביצור.
ב-1967 הקימו ז'נט אורדמן ובת שבע דה רוטשילד את אולפן בת דור לאמנות המחול ושנה לאחר מכן הוקמה להקת בת דור שהציבה לעצמה מטרה לאפשר לרקדנים ישראלים ללמוד ריקוד באופן מקצועי ואשר הזמינה לעבוד עימה כוריאוגרפים בינלאומיים[20]. הלהקה נסגרה בשנת 2005.
בשנת 1967 נוסדה גם להקת הבלט הישראלי על ידי ברטה ימפולסקי והלל מרקמן הפועלת עד היום כלהקה גדולה יחידה בישראל בסוגת הבלט הקלאסי. מלבד להקת הבלט הישראלי פעלו בישראל להקות בלט נוספות כמו להקת בלט חיפה אשר הוקם בשנת 1974 על ידי זוג הכוריאוגרפים אילנה פסטרנק ואדם פסטרנק, "בלט ירושלים אותה מנהלת נדיה טימופייבה, ולהקת בלט פאנוב, שהוקמה על ידי הכוראוגרף ולרי פאנוב ורעייתו בשנת 1993 פעל בעיר אשדוד. להקת המחול הקיבוצית הוקמה בשנת 1970 בקיבוץ געתון בגליל המערבי ופועלת משנת 1996 תחת ניהולו האמנותי של רמי באר.
בשנת 1970 גם נוסדה ״להקת משה אפרתי וקולדממה - להקה לרקדנים שומעים וחירשים״ על ידי משה אפרתי את בתל אביב. הלהקה נסגרה בשנת 2001.
המחול העצמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות ה-80 של המאה העשרים מבססות את התפתחותו של המחול העצמאי בישראל המכונה על ידי היסטוריונית המחול רות אשל ״המחול האחר״ או ״מחול שוליים״[21] - מחול שפועל בפרינג׳.
כחלק ממהלך זה, לצד להקות המחול הממוסדות החלו לפעול יוצרות ויוצרים באופן עצמאי ואקספרימנטלי ולהרחיב את העשייה בשדה מחול. אפיינו אותם יצירות סולו והרכבים קטנים, בחינת הקונוונציות המקובלות של הכלים הכוריאוגרפים והפרפורמטיביים והרחבת השפה הגופנית והתנועתית של המחול. שנים אלו נחשבות גם הן לנקודת מפנה בהיסטוריה של המחול בישראל שהושפעו מהמחול פוסטמודרני (אנ') האמריקאי ומתיאטרון המחול של פינה באוש מגרמניה.
כבר במחצית שנות השבעים פועלות בסוגות אלה כוריאוגרפיות כמו רחל כפרי[22], הדה אורן, רונית לנד[23], רות זיו-איל, רינה ירושלמי, אושרה אלקיים-רונן, רות אשל ותמר בן-עמי[24]. רובן יצאו ללימודים בארצות הברית ואירופה וחזרו לארץ עם ידע ופרקטיקות חדשות.
כוריאוגרפיות עצמאיות נוספות המתחילות לפעול בשנות השמונים הן מירל'ה שרון, סאלי אן-פרידלנד[25], רנה שינפלד, דורית שמרון[26], תמרה מיאלניק ונאוה צוקרמן.
להקת מחול תמ"ר (תיאטרון מחול רמלה) נוסדה בשנת 1982 על ידי הרקדן צבי גוטהיינר[27] והרקדן והכוריאוגרף אמיר קולבן[28]. באופן ייחודי היא פעלה כקולקטיב בעיר רמלה וביקשה להגיב למציאות הפוליטית בישראל דאז.
צמיחת המחול העצמאי בארץ חייבה את משרד התרבות לשנות את המדיניות שלו שהייתה עד אז מכוונת לתמיכה רק במוסדות ולא ביוזמות פרטיות[29]. בעקבות זאת הוקם בשנת 1980 ה"מדור למחול״[30] בניהולה של נילי כהן, המכהן עד היום כוועדה מקצועית של מומחי ומומחיות מחול ואנשי ציבור, שתפקידה לייעץ למשרד התרבות המטווה את מדיניות התמיכה בתחום המחול בישראל.
בעקבות זאת אף נוסדו מסגרות במתיות להצגת עבודות המחול של היוצרים העצמאיים. בין המוקדמות שבהן ״במת הכוריאוגרף״ שהוקמה בשנת 1965, בימת מחול בתיאטרון ״נחמני" בשנת 1972 ומופעים שנערכו במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1980. בשנת 1984 נוסד פסטיבל ״גוונים במחול״[31] ביזמתם של אלידע גרא, שהייתה אחראית על תחום המחול באמנות לעם ויוסי פרוסט, מנכ"ל אמנות לעם. המטרה הייתה לייסד פסטיבל שנתי כדי לעודד יצירה עצמאית צעירה ומקומית לטווח ארוך. פסטיבל ׳גוונים׳ הראשון התקיים בעיר רמלה וכלל 36 יצירות סולו, דואטים וסדנאות שהוצגו במהלך שלושה ימים. הפסטיבל השני של ״גוונים במחול״ ואלה שבאו אחריו התקיימו בעיר תל אביב. המסגרת הקבועה של הפסטיבל אפשרה ליוצרים וליוצרות עצמאיים לצמוח בזירת המחול לאורך זמן וליצור הרכבים חדשים. ביניהם ״מאגמה קבוצת מחול״ שהוקמה על ידי רנה בדש[32], אור בגים ודיתי תור, וקבוצת תיאטרון המחול ״גופים מדברים״ שחבריה היו מרב זמרי-שטרית, הילה סבר-בהט ומיקי בש[33].
בשנת 1989 נחנך מרכז סוזן דלל למחול ותיאטרון בשכונת נווה צדק בתל אביב-יפו. הוא הוקם ביוזמת משפחת סוזן דלל ובשיתוף עם ראש העיר תל אביב-יפו שלמה להט ויאיר ורדי, כוריאוגרף ורקדן להקת בת-שבע לשעבר, שכיהן כמנהלו מאז ועד שנת 2020. מרכז סוזן דלל משמש לעמוד התווך של שדה המחול בישראל והמחול הבינלאומי המתארח בארץ. משנת 2020 המרכז מנוהל על ידי ענת פישר לונטון כמנכל"ית ונעמי פרלוב כמנהלת אמנותית.
בשנת 1989 גם נוסדה המסגרת של ׳הרמת מסך׳ ביוזמת ״מדור מחול״ ובתמיכה של מנהל התרבות במשרד התרבות והספורט. המסגרת נועדה לשמש בימה מרכזית ליוצרות ויוצרים עצמאיים בעלי ניסיון, ולקדם את יצירתם באמצעות הפקת בכורות במחול. אירועי ״הרמת מסך״ מתקיימים עד היום בכל שנה בסתיו ומנוהלים אמנותית על ידי מנהלים מתחלפים מתחום המחול והתיאטרון. רבים מהיוצרים והיוצרות שהחלו את דרכן בפסטיבל ״גוונים״ המשיכו להתפתח מקצועית במסגרת ״הרמת מסך״[34]. בעקבות זאת, העשור של שנות ה-90 רואה פריחה וצמיחה של שדה מחול העצמאי והתבססות מקומית ובינלאומית של יוצרים ויוצרות כמו ליאת דרור וניר בן גל, נעה ורטהיים ועדי שעל מייסדי להקת ורטיגו, ענבל פינטו, אבשלום פולק, נעה דר, להקת יסמין גודר, אמיר קולבן וקולבנדנס, ענת דניאלי[35], ענת שמגר[36], תמר בורר, רונית זיו[37], נמרוד פריד ולהקת תמי[38], ברק מרשל (אנ'), קבוצת סינפסה שנוסדה על ידי סמדר אימור, בוני פיה ורמה בן צבי, רננה רז[39] ועידו תדמור.
בסוף שנות ה-90 ובמהלך שנות ה-2000 נוסדו הלהקות וההרכבים: להקת מחול פרסקו[40] שנוסדה על ידי הרקדן והכוריאוגרף יורם כרמי, להקת מחול קמע שהוקמה בבאר-שבע על ידי תמיר גינץ ודניאלה שפירא, De De Dance על ידי יערה דולב ועמית גולדברג, יוסי ברג ועודד גרף תיאטרון מחול[41], ניב שינפלד ואורן לאור[42], ארקדי זיידס, סהר עזימי[43], עידן כהן, ומרכז מחול שלם בירושלים על ידי עופרה אידל ורובי אדלמן[44].
שנות האלפיים רואות את פריחתו של המחול העכשווי שאת ניצניו ניתן לראות כבר בעשורים שלפניו בארץ ובקהילת המחול הבינלאומית. הסוציולוג רודי לרמנס[45] מאפיין את המחול העכשווי במשטר עבודה שיתופי למחצה במובן של תהליך קבלת החלטות אמנותי משותף בין הכוריאוגרפית לרקדנים, ביסוס תהליך היצירה ונושאיה בחקר הקשרים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים, ניסוח תיאוריזציה של מעשה אמנות המחול, פרקטיקות גוף והמהלך הכוריאוגרפי, כניסת התיאוריה למעשה הכוריאוגרפי, חשיבה קונספטואלית, ביקורתית ורפלקסיבית, עיסוק בסוגיות של ייצוג וביצוע של סובייקטיביות[46]. בין היוצרים הפועלים בסוגת המחול העכשווי על פי מאפיינים אלה אפשר למצוא את רותם תש״ח[47], איריס ארז[48], ענת דניאלי[35], מור שני[49], הלל קוגן[50], אורי שפיר[51], שרון צוקרמן ויזר, אורלי פורטל[52], אנאבל דביר[53], שירה אביתר[54], דנה רוטנברג[55], רוני חדש, דנה יהלומי (תנועה ציבורית), מאי זרחי, בשמת נוסן[56], מירב דגן[57], נעה צוק, נעה שדור[58], יסמין גודר, מיכל סממה[59], טלי זבילביץ', שרון איל[60], ואחרים.
פסטיבלי מחול בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסטיבלי מחול ופסטיבלים שמארחים מחול מתקיימים בכל שנה בישראל ומהווים זירה מרכזית להתפתחות וקידום היוצרות, היוצרים, הלהקות והמחול העצמאי. הפסטיבלים נתמכים על ידי מדור פסטיבלים במשרד התרבות ונדרשים לעמוד בקריטריונים הנדרשים[61]. בין הפסטיבלים המרכזיים: אירועי הרמת מסך[1], פסטיבל תל אביב דאנס[62], חשיפה בינלאומית במחול[63], פסטיבל ישראל, פסטיבל אינטימדאנס, פסטיבל מחול שלם[2], פסטיבל כלים[64], פסטיבל מחול בכפר, ורטיגו[65], פסטיבל ריקודי חדר[66], פסטיבל צוללן[67], פסטיבל מחול בין שמיים לארץ[68], שבוע המחול הבינלאומי בירושלים[69], פסטיבל מיפו עד אגריפס[70].
מחקר מחול בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקר מחול בישראל החל יחסית מאוחר בהשוואה למדינות אחרות במערב. הסיבה המרכזית היא שבישראל לא קיימת תוכנית ללימודי מחול לתואר שלישי. חוקרות וחוקרי המחול בישראל נאלצים לצאת ללימודים בחו"ל או לחלופין, למצוא מנחות ומנחים מתחומי ידע אחרים באקדמיה הישראלית שנותנים את הסכמתם להנחיית מחקר מחול במחלקותיהם[71]. בין התחומים בהם נערך מחקר על מחול בישראל: חינוך, סוציולוגיה, לימודי תרבות, היסטוריה, היסטוריה של האמנות, תיאטרון, חקר הביצוע, פילוסופיה ולימודי קוגניציה ומוח. חוקרות המחול מאוגדות תחת האגודה הישראלית לחקר המחול[6] וביניהן ניתן למצוא את ד"ר רות אשל, ד"ר הניה רוטנברג[72], ד"ר ליאורה מלכא ילין, ד"ר שרי אלרון, ד"ר הודל אופיר, ד"ר יעל (ילי) נתיב, ד"ר עינב רוזנבליט[73], ד"ר עינב קטן שמידט, ד"ר עידית סוסליק[74], ד"ר דנה מילס, ד"ר ליאור אביצור[75], ד"ר ורד אביב[76], ד"ר שלומית עופר, ד"ר יעל גרינוולד, ד"ר נירה אלדור, ד"ר דנה בר[77], ד"ר דינה רוגינסקי[78],ד"ר בתיה שכטר[79], ד"ר יונת רוטמן, וד"ר שרון טוראל[80].
ברייקדאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ברייקדאנס#ברייקדאנס בישראל
הברייקדאנס בישראל מצוי בהתרחבות מתמדת ומתקיימים אירועים ותחרויות ברייקדאנס במסגרות שונות[81].
מדי שנה מתקיימת בארץ תחרות שנתית - הבוטי (BOTY - Battle of the Year). הקבוצה המנצחת בה זוכה לתואר אלופת ישראל לאותה שנה, ומייצגת את ישראל בתחרות בוטי העולמית, אשר אליה מגיעות קבוצות מכל העולם. תחרות בוטי ישראל מתקיימת מדי שנה במסגרת פסטיבל תרבות הרחוב הבינלאומי שמרכז את כל אומנויות תרבות הרחוב בישראל.
ריקוד לטינו-אמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריקוד סלוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1934 הוקם בית הספר לריקודים סמי ובנו, בו נלמדו ריקודים סלוניים. מייסד בית הספר היה מורה לריקוד בשם סמי פרי. בית הספר פעל בעיקר בתל אביב אך היה לו גם סניף בחיפה. בבית הספר למדו הרבה עולים חדשים שעלו למדינה הצעירה עם הקמתה. בנו של סמי, שמי ניהל את בית הספר מ-1961 ואף הקים ב-1965 את העמותה לקידום הריקודים הסלוניים בישראל. בנוסף לכך, שמי היה ממקמי התחרות לריקודים סלוניים המקצועיים הראשונה בישראל שנערכה ב-1995 והתקיימה בבית דני שבתל אביב. תחרות זו זכה להצלחה ואף קיבלה הכרה ממספר מוסדות בינלאומיים בתחום הריקוד באירופה.
ב-2011 הוקמה הקרן לקידום ריקודים סלוניים בישראל במטרה לקדם את ענף הריקודים הסלונים בישראל כענף ספורט, להעלות את רמת הריקודים בישראל ובהמשך אף לצמצם פערים מול שאר מדינות העולם בעניין הריקודים[82].
באפריל 2015, זכו ליאנה אודיקדזה וארטיום ליאסקובסקי במקום הראשון לקטגוריה של מתמודדים עד גיל 21 וזאת בתחרות בינלאומית שנערכה במולדובה. זו הייתה הזכייה הראשונה של ישראלים באליפות העולם בריקודים סלונים[83].
שנה לאחר מכן, באפריל 2016 פורסם כי הקרן לקידום ריקודים סלוניים ערכה מחנה אימונים פתוח בו התארחו כ-2000 רקדנים ורקדניות בתחום הריקודים הסלוניים באתר המחנה שבמרכז ימי קיסריה שנמצא בסמוך לשדות ים. לתחרות זו הגיעו כ-6 מומחים בינלאומיים בתחום הריקודים הסלוניים וזאת לצד שורה של מאמנים בעלי רקורד עשיר ממגוון מדינות[84].
ריקוד עם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ריקודי עם בישראל
ריקודי עם ישראליים כוללים מספר סוגים של ריקוד עם, החל מהורה, ריקוד תימני ועד דבקה שנפוץ בעיקר בקרב ערביי ישראל אך בשנים האחרונות גם על ידי בני נוער יהודיים[85].
אחת מחלוצות תחום ריקודי העם בישראל היו גורית קדמן שארגנה את כנסי מחלות העם בקיבוץ דליה והייתה בנוסף לכך כוריאוגרפית ומורה לריקוד. על פעילותה בתחום המחול הישראלי בכלל ובפרט בתחום ריקודי העם זכתה קדמן ב-1981 בפרס ישראל בתרבות המחול.
אחת מהלהקות שהתפרסמו עם השתתפותם בכנס המחלות שארגנה קדמן הייתה להקת ענבל שנוהלה על ידי הכוריאוגרפית והמלחינה, שרה לוי-תנאי. לוי-תנאי הקימה את להקת ענבל במטרה להמשיך ולהחיות את התרבות התימנית בישראל.
בינואר 2017 הוקם במשרד התרבות והספורט מדור חדש שעוסק בריקודי עם ישראליים[86].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רות אשל, לרקוד עם החלום – ראשית המחול האמנותי בארץ ישראל 1920 - 1964, הוצאת ספרית פועלים והספרייה למחול בישראל, 1991.
- רות אשל, מחול פורש כנפיים – יצירה ישראלית לבמה 2000-1920, הוצאת יומני מחול, 2016.
- ליאורה בינג-היידקר, תנועה לאומית: על מחול וציונות, תל אביב: עולם חדש, תשע"ז 2016.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משה קדם, התפתחות המחול בישראל, באתר מט"ח
- אייל מלובן, למרות החרמות: איך ישראל הפכה למעצמת מחול בינלאומית?, באתר מעריב אונליין, 23 ביולי 2017
- אלעד סמורזיק, ראשיתו של המחול הישראלי, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 הרמת מסך בכורות במחול, באתר משרד התרבות והספורט
- ^ 1 2 מאש, באתר מרכז מחול שלם
- ^ מחול, באתר משולחן המפמ"ר מדינת ישראל משרד החינוך
- ^ המסלול להכשרת רקדנים, באתר ביכורי העיתים המרכז לאמנויות הבמה
- ^ כלים
- ^ 1 2 האגודה הישראלית לחקר המחול
- ^ ליאורה בינג-היידקר, תנועה לאומית על מחול וציונות, תל אביב: עולם חדש הוצאה לאור, 2016, עמ' 11-12
- ^ Gaby Aldor, Immigration of Ideas Or, How Does a Camel Dance, Congress on Research in Dance Conference Proceedings 39(S1), 2007, עמ' 1-4
- ^ רות אשל, מחול פורש כנפיים יצירה ישראלית לבמה 1920-2000, תל אביב: יומני מחול, 2016, עמ' 13-14
- ^ Dina Roginsky, Folklore, Folklorism, and Synchronization: Preserved-Created Folklore in Israel, Journal of Folklore Research Volume 44, Number 1, January-April, 2007, עמ' 41-66
- ^ יעל אופנהיים, מחול גרמני במאה העשרים: בין מרי ויגמן לפינה באוש, בצלאל כתב עת לתרבות חזותית וחומרית גיליון 8, 2010
- ^ רות אשל, מחול פורש כנפיים יצירה ישראלית לבמה 1920-2000, תל אביב: הוצאת יומני מחול, 2016, עמ' 28
- ^ Jewish Women's Archive: Gertrud Kraus
- ^ גבי אלדור, ואיך רוקד גמל?, תל אביב: רסלינג, 2011
- ^ שרי אלרון, רינה ניקובה ולהקת התימניות: מחול ישראלי בין מזרח ומערב, עבודת דוקטורט האוניברסיטה העברית בירושלים, 2010
- ^ רות אשל, מחול פורש כנפיים יצירה ישראלית לבמה 1920-2000, תל אביב: יומני מחול, 2016, עמ' 152-167
- ^ גילה טולדנו, סיפורה של להקה שרה לוי-תנאי ותיאטרון-מחול ענבל, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 37
- ^ להקת המחול בת שבע סיפור אישי, רינה גלוק, ירושלים: כרמל, 2006
- ^ רות אשל, מחול פורש כנפיים יצירה ישראלית לבמה 1920-2000, תל אביב: הוצאת יומני מחול, 2016, עמ' 106
- ^ הניה רוטנברג, עורכת, בת-דור סיפורה של להקת. מחול, תל אביב: רסלינג, 2020
- ^ רות אשל, מחול פורש כנפיים - יצירה ישראלית לבמה 1920-2000, תל אביב: יומני מחול, 2016, עמ' 314
- ^ כוריאוגרפיה - רחל כפרי, באתר הספרייה לאומית
- ^ רונית לנד, באתר הספרייה הלאומית
- ^ טליה פרלשטיין תמר שר שלום, כוריאוגרפית ישראלית פורצת את "חומות ברלין" – ראיון עם תמר בן עמי, מחול עכשיו 34, אוגוסט 2018, אוגוסט 2018, עמ' 63-65
- ^ סאלי אן-פרידלנד, באתר עמותת הכוריאוגרפים
- ^ ארכיון דורית שמרון, באתר הספרייה הלאומית
- ^ about, ZVIDANCE
- ^ פרופ' אמיר קולבן, באתר קולבנדנס
- ^ רות אשל, מחול פורש כנפיים יצירה ישראלית לבמה 1920-2000, תל אביב: יומני מחול, 2016, עמ' 317
- ^ מחול משרד התרבות והספורט
- ^ הניה רוטנברג, גוונים במחול 2009, באתר יומני מחול
- ^ אלבום רנה בדש ומאגמה קבוצת מחול, באתר הספרייה הלאומית
- ^ רות אשל, מחול פורש כנפיים יצירה ישראלית לבמה 1920-2000, תל אביב: יומני מחול, 2016, עמ' 420
- ^ Deborah Frides Galili, Contemporary Dance in Israel, Argentina: CUADERNOS DE DANZA Number 10, 2012, עמ' 38
- ^ 1 2 ענת דניאלי, באתר עמותת הכוריאוגרפים
- ^ ענת שמגר, באתר עמותת הכוריאוגרפים
- ^ רונית זיו, באתר עמותת הכוריאוגרפים
- ^ נמרוד פריד/להקת תמי
- ^ רננה רז
- ^ להקת מחול פרסקו
- ^ Yossi Berg & Oded Graf Dance Theatre
- ^ ניב ואורן, באתר ניב שינפלד ואורן לאור
- ^ סהר עזימי, באתר עמותת הכוריאוגרפים
- ^ מרכז מחול שלם
- ^ RUDI LAERMANS, P.A.R.T.S
- ^ רודי לרמנס, לנוע ביחד תיאוריה ויצירה של מחול עכשווי, רמת השרון: אסיה, 2018
- ^ רותם תש"ח, באתר עמותת הכוריאוגרפים
- ^ איריס ארז
- ^ Mor Shani, Dansateliers
- ^ Hillel Kogan
- ^ אורי שפיר
- ^ אורלי פורטל
- ^ אנאבל דביר
- ^ שירה אביתר
- ^ דנה רוטנברג
- ^ בשמת נוסן
- ^ מירב דגן
- ^ נעה שדור
- ^ ארכיון מיכל סממה, באתר פורטפוליו
- ^ Sharon Eyal, Lev Dance Company
- ^ פסטיבלים בתחום אמנויות הבמה, באתר משרד התרבות והספורט
- ^ פסטיבל תל אביב דאנס, באתר מרכז סוזן דלל תל אביב
- ^ חשיפה בינלאומית, באתר מרכז סוזן דלל תל אביב
- ^ פסטיבל כלים, באתר כלים בת ים
- ^ פסטיבל מחול בכפר, באתר להקת ורטיגו
- ^ פסטיבל ריקודי חדר
- ^ פסטיבל צוללן, באתר diverfestival
- ^ פסטיבל מחול בין שמים לארץ
- ^ שבוע המחול הבינלאומי, באתר מחול שלם ירושלים
- ^ פסטיבל מיפו עד אגריפס, באתר להקת ק.ט.מ.ו.ן
- ^ הודל אופיר ויעל (ילי) נתיב, סדקים של חירות: גוף, מגדר ואידיאולוגיה בחינוך לריקוד בישראל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 12
- ^ הניה רוטנברג, באתר קולות מחול
- ^ עינב רוזנבליט
- ^ ד"ר עידית סוסליק, באתר העין העכשווית
- ^ ליאור אביצור, באתר להקת מחול בת-שבע
- ^ ורד אביב
- ^ ד"ר דנה בר, באתר האקדמיה למוסיקה ומחול ירושלים
- ^ Dr. Dina Roginxky, Yale University
- ^ בתיה שכטר, באתר האקדמיה למוסיקה ומחול ירושלים
- ^ שרון טוראל, באתר האקדמיה למוסיקה ולמחול ירושלים
- ^ ברייקדאנס בעברית, באתר מאקו, 10 בדצמבר 2008
- ^ אורלי גנוסר, ואלס בעצימות גבוהה, באתר גלובס, 26 במאי 2016
- ^ רינה זיסמנוביץ, לראשונה: ישראל במקום ה-1 באליפות העולם בריקודים סלוניים, באתר ynet, 26 באפריל 2015
- ^ לראשונה בארץ: מחנה אימון לריקודים סלוניים, באתר ONE, 13 באפריל 2016
- ^ רבקה ריזל, ZviDance’s ‘Dabke’ evokes melding of Arab and Israeli cultures, אתר וושינגטון פוסט, 5 במאי 2013
- ^ לראשונה: מדור לריקודי עם ופולקלור ישראלי, באתר Gov.il, 25 בינואר 2017