מקס אייטינגון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקס אייטינגון, 1922

מקס אייטינגוןגרמנית: Max Eitingon;‏ 26 ביוני 1881, מוהילב30 ביולי 1943, ירושלים) היה רופא ופסיכואנליטיקאי יהודי‎-גרמני יליד רוסיה הלבנה, מייסד המכון הפסיכואנליטי בירושלים. יחד עם קרל אברהם היה מייסד המרפאה הפסיכואנליטית בברלין, וכן ניהל אותה בין השנים 1920-1933. היה יושב ראש האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי בין השנים 1927-1933. כיהן כמנהל הראשון (1925-1943) של ועד ההוראה הבינלאומי (International Training Committee) של הפסיכואנליזה, פעל להקניית הידע הפסיכואנליטי לדור חדש של מטפלים בשיטה זו, והשקיע מאמצים בסטנדרטיזציה של הוראתה. אייטינגון גם ניהל ומימן, במשותף עם אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, את ההוצאה לאור שהוקמה על ידי פרויד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים אייטינגון, (1857 - 1932), אביו של מקס אייטינגון

מקס אייטינגון נולד כילד רביעי למשפחה יהודית עשירה, במוהילב שברוסיה הלבנה, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. אמו הייתה חסיה אלכסנדרה לבית ליפשיץ, ואביו, חיים אייטינגון, היה תעשיין וסוחר פרוות. המשפחה עברה מאוחר יותר ללייפציג בגרמניה, שם רכש אביו מעמד נכבד בקהילה היהודית המקומית, תרם לבניית בית כנסת אורתודוקסי ולהקמת בית חולים יהודי מודרני ופתוח לבני כל הדתות.

אייטינגון סבל בילדותו מגמגום קשה שגרם לו לעוגמת נפש רבה ולעזיבת בית הספר. הוא המשיך את לימודיו בתיכון במסלול של בית ספר אקסטרני. על מנת להשלים את בחינות הבגרות למד אייטינגון בכמה אוניברסיטאות - בהאלה, היידלברג ומרבורג (שם זכה לשמוע הרצאות מפי הפילוסוף הרמן כהן). הוא השקיע בלימוד שפות, ובבגרותו שלט בעשר שפות. בין השנים 19021909 למד רפואה באוניברסיטת מרבורג.

ראשית דרכו כפסיכואנליטיקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום לימודי הרפואה, עבד אייטינגון בבית החולים הפסיכיאטרי האוניברסיטאי (המסונף לאוניברסיטת ציריך) "בּוּרְגְהֶלְצְלִי" (Burghölzli) שבציריך, תחת הדרכתו של אויגן בלוילר. הודות לבלוילר וליונג, נשלח אייטינגון בינואר 1907 להתיעצות עם פרויד בקשר לחולה רב-בעיות, ונכח לראשונה בישיבות של החברה הפסיכואנליטית בווינה. להיכרותו עם זיגמונד פרויד היו השלכות משמעותיות עבורו. בשנת 1909-1908 עבר אייטינגון בעצמו טיפול פסיכואנליטי לימודי אצל פרויד, במשך כחמישה שבועות. הטיפול התנהל בדרך לא קונבנציונלית - פריפתטית, והיווה מעין התמחות אינטנסיבית בשיטה זו. בעידודו של פרויד, אייטינגון הפך לחסיד נלהב של התאוריה הפסיכואנליטית ולאחד מראשוני תלמידיו.

אחרי הקשיים הראשונים, הצליח אייטינגון לסיים את עבודת הגמר שלו ברפואה, על "ההשפעה של התקף אפילפטי על האסוציאציות החופשיות". סייע לו בכך יונג (בהמשך נראה כי אייטינגון התנגד לדעותיו של יונג, כפי שעולה ממכתביו לפרויד).

אייטינגון (עומד, שני מימין) בתצלום מ-1922 עם עמיתיו הפסיכואנליטיקאים, בהם פרויד (יושב, ראשון משמאל)

עם קבלת התואר, השתקע אייטינגון בברלין, שם נהנה גם מתמיכתו הכספית של אביו העשיר. אייטינגון נישא בשנת 1913 למירה ראיגורודסקי, שחקנית בתיאטרון האמנותי המוסקבאי. הוא הפך לאחד מאנשי האליטה האינטלקטואלית של בירת גרמניה, וסייע בידי קרל אברהם להביא את בשורת הפסיכואנליזה לברלין.

נסיונו הטיפולי במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס אייטינגון כאזרח אוסטרי לשרת כרופא צבאי. הוא שירת בתפקיד זה באזור בוהמיה, מורביה, סלובקיה והונגריה - בפראג, בקושיצה, באיחלבה (אז איגלאו) ובמישקולץ. בעת שהייתו במישקולץ, המליץ על עמיתו, הפסיכואנליטיקאי יליד המקום שנדור פרנצי, לתפקיד של עד מומחה במשפט צבאי. באותה תקופה התחזק שיתוף הפעולה בינו ובין פרנצי - הם השתתפו בישיבות של החברה הפסיכואנליטית בבודפשט ואף עבדו ביחד.

בימי המלחמה צבר אייטינגון ניסיון רב בטיפול בנפגעי הלם קרב. הוא טיפל בהם בעזרת היפנוזה וזכה לעיטורים על פועלו. אשתו, מירה, התלוותה אליו כאחות מתנדבת בכל מקום בו שירת.

הקמת המרפאה הפסיכואנליטית בברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המלחמה חזר אייטינגון לברלין, שם הקדיש עצמו להתפתחות הפסיכואנליזה. ב-1910, בדומה לפרנצי, הפך לידיד נפש של פרויד ותמך במורו בשעת משבר, לעתים גם בהלוואת כסף ובמשלוחי מזון. הוא היה מעורב בניהול כמה ממפעליה החשובים של הפסיכואנליזה, כולל החברה הפסיכואנליטית בציריך ובבודפשט.

לוח זיכרון שהונח ב-19 בספטמבר 2004 בביתו של מקס אייטינגון בברלין, בו גר בין השנים 1909-1933

אייטינגון נכנס במקומו של אנטון פון פרוינד לוועד הסודי של תומכי פרויד. הוא מימן מכיסו את הפוליקליניקה הפסיכואנליטית שנבנתה בברלין, בשיתוף בנו של פרויד, האדריכל ארנסט פרויד. אחרי פתיחתה בשנת 1920, ניהל אותה יחד עם קרל אברהם ועם ארנסט זימל. המרפאה שלהם היה למרכז הראשון בעולם לטיפול בשיטת הפסיכואנליטית, ולמכון הפסיכואנליטי הראשון המיועד להתמחות פסיכואנליטיקאים צעירים.

איינטינגון השקיע מאמצים רבים בהוראת הפסיכואנליזה ובסטנדרטיזציה של הוראתה. לפי המתכונת שהציע בשנת 1922, ההתמחות בפסיכואנליזה הייתה אמורה להימשך שנתיים; לאחר מכן הוארך משך ההתמחות לשלוש שנים, והיא כללה שלושה מסלולים נפרדים: סמינרים לתאוריה, אנליזה לימודית (דידקטית) אישית והדרכה של המטפלים ("סופרויזיה") על האנליזה שלהם במטופליהם. אייטינגון הדגיש את קשר ההעברה בין המתמחה המודרך לבין המדריך, והמליץ שההעברה תהווה נושא לאנליזה האישית ולהדרכה גם יחד. כתביו בעניין יחסי ההעברה תוך כדי הדרכה הפכו לקלאסיים.

החינוך הפסיכואנליטי לפי גישתו של אייטינגון מקובל עד ימינו באיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה, עם כמה שינויים שהוצעו מאוחר יותר על ידי אוטו קרנברג.

העלייה לארץ ישראל והקמת המכון הפסיכואנליטי בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מות אביו בשנת 1933, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שרושש את משאבי המשפחה - לקה מקס אייטינגון באירוע מוחי שגרם לשיתוק בידו השמאלית. עם זאת, הוא המשיך בפעילותו הארגונית והחינוכית. ב-13 ביוני 1933 לקח חלק בהלוויה של שנדור פרנצי בבודפשט ונאם שם דברי הספד לזכרו.

אחרי עליית הנאצים לשלטון ב-1933, זיהה אייטינגון את הסכנה להמשך קיומה של התנועה הפסיכואנליטית בגרמניה הנאצית (בניגוד לתחזיות של ארנסט ג'ונס ושל פרויד עצמו), ועלה לארץ ישראל. יש הטוענים כי הרעיון לעלות לארץ ולהקים בה מכון לפסיכואנליזה העסיק אותו עוד קודם לכן, בשנות העשרים.

בספטמבר 1933 עזב את גרמניה והתגורר בירושלים, ברחוב בלפור, שם ייסד את האיגוד הארץ-ישראלי לפסיכואנליזה. הוא הקים את המכון הפסיכואנליטי בירושלים, לפי הדגם של המכון בברלין.

עם זאת, למרות מאמציו ותמיכתו של פרויד, לא הצליח אייטינגון בזמנו לשכנע את הנהלת האוניברסיטה העברית להקים בה קתדרה לפסיכואנליזה.

חשדות למעורבות בריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 נחשד אייטינגון בצרפת בפעילות ריגול למען ברית המועצות ("פרשת פלביצקאיה"). עמיתיו הצרפתים מרי בונפרט ורנה לאפורג העידו לטובתו. אייטינגון זוּכה, והשלטונות הודו לאחר מכן כי זו הייתה "טעות אסטרטגית" מצדם. הפרשה היוותה בהמשך השראה עבור הסופר ולדימיר נבוקוב, בכתיבת הסיפור הקצר "סגן המפיק".

עשרות שנים לאחר מותו של אייטינגון, הוא הואשם שוב בריגול סובייטי, הפעם בארצות הברית על ידי החוקר סטיבן שוורץ ואחרים. שוב לא נמצאו הוכחות לטענה זו. בין אלו שחקרו את הנושא ודחו את הטענות היו ההיסטוריונים פיטר גיי ווולטר לאקוויר.‏[1][2]

החשדות נגדו בפרשות אלו הועלו ככל הנראה בשל הטענה כי הוא בן דודו של איש המודיעין הסובייטי נחום אייטינגון, המוכר גם כלאוניד אלכסנדרוביץ' אייטינגון (1899 - 1981). נחום אייטינגון היה יליד שקלוב בבלארוס, והוא הגיע לדרגת גנרל מיור בנ.ק.וו.ד) והיה שותף במזימות רצח בשירותו של סטלין, למשל ברצח לב טרוצקי. נטען גם כי מקס אייטינגון עצמו נקרא ברוסית "מרק ייפימוביץ' אייטינגון" או "מרק יעקובלביץ' אייטינגון".‏[3]

עם זאת, בספר "סיור בשטח האויב והקרמלין: רישומיו של עד בלתי רצוי", שנכתב על ידי איש המודיעין הבכיר, הגנרל פאבל א. סודופלאטוב (1907 - 1996) והופיע ברוסיה בשנת 1996 - קיים אמנם איזכור של קרוביו העשירים של סגנו, נאום אייטינגון, שחיו בארצות שונות, אך לא צויין כלל שמו של הפסיכואנליטיקאי הירושלמי מקס אייטינגון.‏[4]

לעומת זאת, בשנות ה-80 התגלה כי מקס אייטינגון היה אחד התורמים החשובים ביותר למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ). אך נדבנותו של אייטינגון לא באה לידי ביטוי רק בתחומים פוליטיים. למשל, הוא תרם יצירות אמנות רבות שהיו ברשותו לאוסף של בית הספר לאמנויות בצלאל, בעיקר יצירות דפוס של אמנים גרמנים ויהודים גרמנים כמו שטרוק, קורינת, שלפוגט, שפירו ואחרים, אשר נכנסו מאוחר יותר לאוסף של מוזיאון ישראל.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס אייטינגון נפטר בירושלים בשנת 1943, ונקבר בבית העלמין בהר הזיתים. אלמנתו מירה הסכימה להשאיר את הבניין של המכון הפסיכואנליטי בירושלים, לרשות מוסד זה שהקים בעלה, אולם סירבה למסור את ספריית המנוח.

משה וולף היה מחליפו של אייטניגון בראש החברה הפסיכואנליטית הארצישראלית.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייטינגון פרסם בחייו כשלושים מאמרים, בהם:

  • "גאונות, כשרון ופסיכואנליזה" - 1912 (Genie, Talent und Psychoanalyse)
  • "אלהים ואב" - 1914 (Gott und Vater)
  • Ein Fall von Verlesen - 1915

כמו כן הציג 15 מחקרים בפני קונגרסים בינלאומיים לפסיכואנליזה (מברלין 1922 ועד פריז 1938).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Draper, Theodore. (1988, April 14). The mystery of Max Eitingon. New York Review of Books, 35 (6), 32-43.
  • Eitingon, Max. (1912). Genie, Talent und Psychoanalyse. Zentralblatt für Psychoanalyse, 2, 539-540.
  • Eitingon, Max. (1914). Gott und Vater. Imago, 3, 90-93.
  • Eitingon, Max. (1915). Ein Fall von Verlesen. Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse, 3, 349-350.
  • Eitingon, Max. (1922). Zur psychoanalytischen Bewegung. Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse, 8, 103-106.
  • Eitingon, Max. (1923). Report of the Berlin Psychoanalytical Polyclinic. Bulletin of the International Psychoanalytical Association, 4, 254.
  • Moreau Ricaud, Michelle. (1992). Max Eitingon (1881-1943) et la politique. Revue internationale d'histoire de la psychanalyse, 5, 55-69.
  • Jones E. Max Eitingon. Int J Psycho-Anal 24, 190-192 (1943)
  • - Peter Gay - Freud ,A Life for Our Time, WW Norton, New York 1988
  • Psychoanalysis. International Dictionary of Psychoanalysis. 2005, The Gale Group, Inc.
  • Max Eitingon in Memoriam. in Israel Psycho-Analytical Society. No. 8, 1950
  • – Arlow J.A. Myth and Ritual in Psychoanalytic Training. In Training Analysis, ed. by Charlotte Babcock. Pittsburgh: Pittsburgh Psychoanalytical Institute, 1969. P. 104 – 120;
  • – Arlow J.A. Some Dilemmas in Psychoanalytic Education. In Journal of the American Psychoanalytic Association. No. 20, 1972. P. 556 – 566;
  • – Blitzten M., Fleming J. What is Supervisory Analysis? In Bulletin of the Mnninger Clinic. No. 17, 1953. P. 117 – 129;
  • – Grinberg L. La Supervisión Psicoanalítica. Buenos Aires: Editorial Paidos, 1965;
  • – Grotjahn M. Problems and Technique of Supervision. In Psychiatry, No. 18. P. 9 –15;
  • – Keiser S. The Technique of Supervised Analysis. In Journal of the American Psychoanalytic Association. No. 4, 1956. P. 539 – 549;
  • – Kernberg O. Concerned Critique of Psychoanalytical Education. International Journal of Pycho-Analysis. No. 1 (81), 2000. P. 97 – 120;
  • – Kernberg O. Contemporary Controversies in Psychoanalytic Theory, Techniques, and their Applications. New Haven and London: Yale University Press, 2004. – P. 105 – 137;
  • – Kernberg O. Institutional Problems of Psychoanalytic Education. Journal of the American Psychoanalytic Association. No. 34, 1986. P. 799 – 834;
  • – Lander R. Experiencia Subjetiva y lógica del otro Caracas: Editorial Psicoanalítica, 2004. – P. 408 – 415;
  • – Lander R. Grafo de la Transferencia. Caracas: SPC, 1997;

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה מורו ריקו, 1992
  2. ^ ניו יורק טיימס בוקס רוויו - חילופי מכתבים בעניין החשדות נגד איטינגון והתבדותם
  3. ^ ביוגרפיה של נאום או לאוניד אייטינגון, באתר כרונוס - השדה הרוסי (ברוסית)
  4. ^ Pavel Sudoplatov, Anatoli Sudoplatov, Jerrold L. Schecter, Leona P. Schecter, Special Tasks: The Memoirs of an Unwanted Witness -- A Soviet Spymaster (Little Brown, Boston, 1994)