משתמשת:Bonobos86/מוזיקה איטלקית
באיטליה, מוזיקה היא באופן מסורתי אחד מהסימנים התרבותיים של הזהות הלאומית והאתנית האיטלקית ויש לה מקום חשוב בחברה ובפוליטיקה. חדשנות במוזיקה האיטלקית, בסולמות, בהרמוניה, בכתב תווים ובמחזות זמר, אפשרה את התפתחות האופרה בסוף המאה ה-16. הרבה מהמוזיקה הקלאסית האירופאית, כמו סימפוניה וקונצ'רטו, נמצאת על טווח של קשת רחבה של אופרה ומוזיקה קלאסית אינסטרומנטלית ומוזיקה פופולרית שהגיעה ממקורות מקומיים ומיובאים.
מוזיקת הפולק האיטלקית היא חלק חשוב מהמורשת המוזיקלית של המדינה והיא משתרעת על מבחר מגוון של סגנונות, כלי נגינה וריקודים אזוריים. מוזיקה קלאסית אינסטרומנטלית וווקאלית הן חלק אייקוני מהזהות האיטלקית והן כוללות מוזיקה אמנותית ניסיונית, פיוז'ן בין-לאומי, מוזיקה סימפונית ואופרה. אופרה היא חלק אינטגרלי בתרבות המוזיקה האיטלקית, והיא הפכה לחלק גדול במוזיקה הפופולרית. מסורות השיר הנפוליטני והזמר-יוצר הם גם סגנונות מקומיים פופולריים שיוצרים חלק חשוב בתעשיית המוזיקה האיטלקית, יחד עם ז'אנרים מיובאים כמו ג'אז, רוק והיפ הופ מארצות הברית. איטליה הייתה גם מדינה חשובה בהתפתחות הדיסקו והמוזיקה האלקטרונית, ואיטלו דיסקו הוא אחד מסגנונות מוזיקת הריקודים האלקטרונית המוקדמים ביותר.
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקה איטלקית זכתה להערכה בהיסטוריה ויצירות רבות של מוזיקה איטלקית נחשבות אמנות גבוהה. יותר מאלמנטים אחרים של התרבות האיטלקית, מוזיקה היא באופן כללי אקלקטית, אבל שונה ממוזיקה של מדינות אחרות. התרומות ההיסטוריות של המדינה למוזיקה הן גם חלק חשוב של הגאווה הלאומית. ההיסטוריה הקרובה יחסית של איטליה כוללת את התפתחות מסורת האופרה שהתפשטה ברחבי העולם. לפני התפתחות הזהות האיטלקית או מדינה איטלקית מאוחדת, חצי האי האיטלקי תרם לחידושים חשובים במוזיקה כולל התפתחות כתב התווים והמזמור הגרגוריאני.
זהות חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאיטליה יש תחושה חזקה של זהות לאומית דרך תרבות מובחנת - תחושה של הערכה ליופי ולרגשנות אשר מופיעה במוזיקה. לעיתים קרובות מתבטאים נושאים תרבותיים, פוליטיים וחברתיים במוזיקה באיטליה. נאמנות במוזיקה ארוגה באופן אינטגרלי לזהות החברתית של האיטלקים, אבל שום סגנון מסוים לא נחשב כמאפיין של ה"סגנון הלאומי". רוב מוזיקת הפולק היא מקומית וייחודית לאזור קטן או לעיר. עם זאת, המורשת הקלאסית של איטליה היא נקודה חשובה בזהות של המדינה, ובמיוחד האופרה. יצירות אופרה מסורתיות הן חלק פופולרי מהמוזיקה וחלק אינטגרלי של הזהות הלאומית. התוצרת המוזיקלית של איטליה מאופיינת ב"גיוון גדול ועצמאות יצירתית (עם) מגוון עשיר של סוגי הבעה".
עם התיעוש הגובר שהואץ במהלך המאה ה-20 והמאה ה-21, החברה האיטלקית עברה בהדרגה ממרכז חקלאי למרכז אורבני ותעשייתי. השינוי הזה החליש את התרבות המסורתית בחלקים רבים בחברה. תהליך דומה התרחש במדינות אירופאיות אחרות, אבל בניגוד אליהן, לאיטליה לא היו יוזמות גדולות לשימור מוזיקה מסורתית. הגירה מצפון אפריקה, אסיה ומדינות אירופאיות אחרות הובילה לגיוון נוסף של המוזיקה האיטלקית. מוזיקה מסורתית התקיימה רק בכיסים קטנים, בייחוד כחלק מקמפיינים שייועדו לשמירה על הזהויות המוזיקליות המקומיות.
פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקה ופוליטיקה השתלבו ביחד במשך מאות שנים באיטליה. כמו שיצירות אמנות רבות ברנסנאס האיטלקי הוזמנו על ידי המלוכה והכנסייה הקתולית, הרבה מהמוזיקה חוברה על בסיס הזמנות כאלה - כולל מוזיקת חצר המלוכה, מוזיקה להכתרות, מוזיקה ללידתו של יורש מלכותי, צעדות מלכותיות ואירועים אחרים. מלחינים שלא פעלו תחת הסגנון הזה הסתכנו. אחת הדוגמאות המוכרות ביותר לכך היא המלחין הנפוליטני דומניקו צ'ימרוזה, אשר הלחין את המזמור הרפובליקני לרפובליקה הנפוליטנית קצרת הטווח של 1799. כאשר הרפובליקה נפלה, הוא נשפט באשמת בגידה יחד עם מהפכנים אחרים. צ'ימורזה לא הוצא להורג על ידי המונרכיה שהשתקמה, אבל הוא הוגלה.
מוזיקה שיחקה גם תפקיד באיחוד חצי האי. במהלך התקופה הזו, כמה מנהיגים ניסו להשתמש במוזיקה כדי לעצב זהות תרבותית מאוחדת. דוגמה אחת לכך היא הרפרן "Va, pensiero" מהאופרה "נבוקו" של ג'וזפה ורדי. האופרה מדברת על ממלכת בבל הקדומה, אבל הרפרן מכיל את הביטוי "O mia Patria", לכאורה על המאבקים של קונפדרציית שבטי ישראל , אבל גם אזכור מרומז לגורל של איטליה שעדיין לא הייתה מאוחדת. הרפרן כולו הפך להמנון הלא רשמי של איחוד איטליה. השם של ורדי היה מילה נרדפת לאחדות איטלקית מכיוון שהשם "Verdi" יכול להיקרא כראשי תיבות ל-"Vittorio Emanuele Re d'Italia" (קרי, "ויטוריו אמנואלה מלך איטליה"), המונרך מסבויה שהפך בסופו של דבר לוויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה, המלך הראשון של איטליה המאוחדת. לכן, "ויוה ורדי" (קרי, "לחיי ורדי") הפכה לקריאת קרב של פטריוטים והופיעה לעיתים קרובות בכתובות גרפיטי במילאנו ובערים אחרות שהיו אז תחת הטריטוריה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. לוורדי היו בעיות עם צנזורה לפני איחוד איטליה. האופרה שלו "נשף המסכות" נקרא תחילה "גוסטב השלישי" והוצגה לתיאטרון סן קרלו בנאפולי, עיר הבירה של ממלכת שתי הסיציליות, בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19. הצנזורים הנפוליטנים התנגדו לעלילה הריאליסטית על ההתנקשות בגוסטב השלישי, מלך שוודיה בשנות ה-90 של המאה ה-18. אפילו אחרי שהעלילה שונתה, הצנזורים הנפוליטנים עדיין דחו אותה.
מאוחר יותר, בתקופה הפאשיסטית של שנות ה-20 וה-30, התרחשה צנזורה והתערבות ממשלתית במוזיקה, אבל לא בעלת בסיס סיסטמתי. דוגמאות בולטות כוללות את המנפיסטו האנטי-מודרני מ-1932 של מוסוליני שהחרים את האופרה "La favola del figlio cambiato" של ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו אחרי קונצרט אחד ב-1934. התקשורת המוזיקלית ביקרה לעיתים קרובות מוזיקה שנחשבה כקיצונית מבחינה פוליטית או לא מספיק איטלקית. אולי האירוע המוכר ביותר של מוזיקה ופוליטיקה שמתנגשים כוללת את טוסקניני שניהל את לה סקאלה במילאנו. הכריחו אותו לפרוש מניהול לה סקאלה ב-1929 מכיוון שהוא סירב להתחיל כל קונצרט עם השיר הפשיסטי "Giovinezza". על העלבון הזה לשלטון, הוא הותקף והוכה ברחוב מחוץ לאופרה של בולוניה אחרי קונצרט ב-1931. במהלך התקופה הפשיסטית, לחץ פוליטי עצר את ההתפתחות של המוזיקה הקלאסית, למרות שהצנזורה לא הייתה סיסטמתית כמו בגרמניה הנאצית. סדרה של "חוקים גזעיים" אשר מנעו ממלחינים ומוזיקאים יהודים להיות חלק מאגודות מקצועיות ואמנותיות עברו ב-1938. למרות שלא הייתה בריחה גדולה של יהודים איטלקים מאיטליה במהלך התקופה הזו (בהשוואה למצב בגרמניה), המלחין היהודי האיטלקי מריו קסטלנואובו-טדסקו היה אחד מאלו שהיגרו מאיטליה. כמה אויבים לא יהודיים של הממשל כמו טוסקניני גם היגרו מאיטליה.
מאוחר יותר, בסוף המאה ה-20, בייחוד בשנות ה-70 והלאה, מוזיקה נהייתה סבוכה יותר בפוליטיקה האיטלקית. התעוררות של מוזיקת שורשים, שהובלה על ידי כותבים, אספנים ומבצעים מסורתיים, יצרה עניין במסורות פולק. הימין הפוליטי באיטליה ראה את התעוררות מוזיקת השורשים הזו כתוצר של "מעמדות ללא זכויות יתר". לכן, הסצנה הזו נהייתה מקושרת להתנגדות, והפכה לכלי ל"מחאה נגד קפיטליזם של השוק החופשי". בדומה לכך, סצנת המוזיקה הקלאסית האוונגרדית מקושרת מאז שנות ה-70 עם המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ומקודמת על ידיה, שינוי שאפשר לייחס למרידות ולמחאות של הסטודנטים ב-1968.
מוזיקה קלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
איטליה הייתה במשך זמן רב מרכז למוזיקה קלאסית אירופאית, ובתחילת המאה ה-20 המוזיקה הקלאסית האיטלקית עיצבה סאונד לאומי מובחן שהיה בבירור רומנטי ומלודי. כפי שהיא מיוצגת באופרות של ורדי, זו הייתה מוזיקה שבה "הקווים הקוליים תמיד שולטים במערכת הטונלית והליווי האינסטרומנטלי אף פעם לא עולה עליהם". המוזיקה האיטלקית הקלאסית הייתה חסינה ל"כוח ההרמוני הגרמני" אשר מתבטא בהרמוניות הדחוסות של ריכרד וגנר, גוסטב מאהלר וריכרד שטראוס.
המוזיקה הקלאסית האירופאית השתנתה רבות במאה ה-20. מוזיקה חדשה נטשה רבות מהאסכולות ההיסטוריות והלאומיות של הרמוניה ומלודיה לטובת מוזיקה ניסיונית, הרמוניה אטונאלית, מינימליזם ומוזיקה אלקטרונית, אשר כולן משתמשות במאפיינים שהפכו לרווחים במוזיקה האירופאית באופן כללי ולא רק באיטליה. השינויים האלה גם הפכו את המוזיקה הקלאסית לפחות זמינה לאנשים רבים. מלחינים חשובים של התקופה כוללים את אוטורינו רספיגי, פרוצ'ו בוזוני, אלפרדו קאזלה, ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו, פרנקו אלפאנו, ברונו מאדרנה, לוצ'אנו בריו, לואיג'י נונו, סילבנו בוסוטי, סלבטורה סקיארינו, לואיג'י דאלאפיקולה, קרלו ג'אקינו, ג'אן קרלו מנוטי, ג'אקופו נאפולי וגופרדו פטראסי.
אופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האופרה התהוותה באיטליה בסוף המאה ה-16 במהלך תקופתה של הקמראטה הפלורנטינית. במהלך המאות הבאות, מסורות אופריות התפתחו בנאפולי ובוונציה. האופרות של קלאודיו מונטוורדי, אלסנדרו סקרלטי, ג'ובאני בטיסטה פרגולזי ומאוחר יותר ג'ואקינו רוסיני, וינצ'נצו בליני וגאטנו דוניצטי שגשגו. האופרה נשארה הצורה המוזיקלית הקשורה ביותר למוזיקה האיטלקית ולזהות האיטלקית. זה היה ניכר בעיקר במאה ה-19 ביצירות של ג'וזפה ורדי, אייקון של תרבות איטלקית ואחדות איטלקית. איטליה שמרה על מסורת מוזיקלית אופראית רומנטית בתחילת המאה ה-20. דוגמה לכך היא של מלחינים שהיו חלק ממה שנקרא "האסכולה הצעירה", אשר המוזיקה שלהם הייתה מעוגנת במאה הקודמת, כולל אריגו בויטו, רוג'רו ליאונקוואלו, פייטרו מסקאני ופרנצ'סקו צ'ילאה. ג'אקומו פוצ'יני, אשר היה מלחין וריזמו, תואר על ידי אנציקלופדיה בריטניקה און-ליין כאיש ש"למעשה הביא את ההיסטוריה של האופרה האיטלקית לקצה".
עם זאת, אחרי מלחמת העולם הראשונה הפופולריות של האופרה הצטמצמה בהשוואה לפופולריות שלה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הסיבות לכך כוללות התרחקות מהתנועה הרומנטית ועליית הקולנוע, אשר הפך למקור מרכזי לבידור. סיבה שלישית היא העובדה ש"אינטרנציונליזם" הביאה את האופרה האיטלקית המודרנית למצב שבו היא כבר לא הייתה "איטלקית". זו הייתה דעתו של לפחות מוזיקולוג ומבקר איטלקי חשוב אחד בשם פאוסטו טרפרנסה, אשר האשים את פוצ'יני ב"מסחריות" ובכך שהוא נטש את המסורות האיטלקיות בעלון מ-1912 בשם "ג'אקומו פוצ'יני והאופרה הבין-לאומית". האופרה הרומנטית המסורתית נשארה פופולרית. אופרה נותרה חלק גדול בתרבות האיטלקית. עניין מחודש באופרה ברחבי המגזרים של החברה האיטלקית החל בשנות ה-80. מלחינים מוערכים מהתקופה הזו כוללים את אלדו קלמנטי ועמיתים צעירים יותר כמו מרקו טוטינו ולורנצו פררו.
מוזיקה קדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאיטליה יש היסטוריה ארוכה של מוזיקה לכנסייה הקתולית. עד לבערך 1800, היה אפשרי לשמוע מזמור גרגוריאני ופוליפוניה של הרנסאנס, כמו המוזיקה של פלסטרינה, לאסוס, אנריו ואחרים. המאה שבין בערך 1800 ל-1900 הייתה מאה שבמהלכה נשמעה מוזיקת כנסיות יותר פופולרית ואופראית, לא כולל מזמורים ופוליפוניה שהוזכרו. בסוף המאה ה-19, הוקמה התנועה הסיסילית על ידי מוזיקאים שנלחמו להחזיר את המוזיקה הזו. התנועה הזו זכתה לדחיפה בגרמניה, בייחוד ברגנסבורג. התנועה הגיעה לשיאה בסביבות 1900 עם העלייה של דון לורנצו פרוסי ותומכו והקדוש לעתיד פיוס העשירי. עם זאת, ועידת הוותיקן השנייה כמעט והשמידה את כל המוזיקה דוברת הלטינית מהכנסייה והחליפה אותה עם סגנון פופולרי יותר.
מוזיקה אינסטרומנטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקת בארוק ומוזיקה וקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדומיננטיות של האופרה במוזיקה האיטלקית נוטה להאפיל על על התקופה החשובה של מוזיקה אינסטרומנטלית. מבחינה היסטורית, מוזיקה כזו כוללת את המגוון הרחב של מוזיקה אינסטרומנטלית קדושה, קונצרטים אינסטרומנטליים ותזמורות ביצירות של אנדראה גבריאלי, ג'ובאני גבריאלי, ג'ירולאמו פרסקובלדי, ג'וזפה גריבלדי, תומאזו אלבינוני, ארכאנג'לו קורלי, אנטוניו ויוואלדי, דומניקו סקרלטי, לואיג'י בוקריני, מוציו קלמנטי, ג'וזפה גריבולדי, לואיג'י כרוביני, ג'ובני בטיסטה ויוטי וניקולו פאגאניני. בתחילת המאה ה-20, גברה החשיבות של מוזיקה אינסטרומנטלית, תהליך שהחל בסביבות 1904 עם הסימפוניה השנייה של ג'וזפה מרטוצ'י, יצירה שאותה כינה ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו כ"נקודת ההתחלה של הרנסאנס של מוזיקה איטלקית לא אופראית". כמה מלחינים מוקדמים מהתקופה הזו, כמו לאונה סיניגליה, השתמשו במסורות פולק מקומיות.
התקופה הרומנטית והתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-20 הייתה גם קבוצה של מלחינים שנקראה ה"generazione dell'ottanta" (דור 1880), וכללה את פרנקו אלפאנו, אלפרדו קאזלה, ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו, אילדבראנדו פיצטי ואוטורינו רספיגי. המלחינים האלה לרוב התרכזו בכתיבת יצירות אינסטרומנטליות מאשר בכתיבת אופרות. חברים בדור הזה היו הדמויות הדומיננטיות במוזיקה האיטלקית לאחר מותו של פוצ'יני ב-1924. ארגונים חדשים קמו כדי לקדם מוזיקה איטלקית, כמו פסטיבל ונציה למוזיקה עכשווית ופסטיבל מאג'ו מוזיקלה פיורנטינו. גווידו גאטי ייסד את כתב העת "Il Pianoforte" ולאחריו את "La rassegna musicale" אשר עזרו לקדם נקודת מבט רחבה יותר בקשר למוזיקה, למרות מה שהותיר האקלים הפוליטי והחברתי. עם זאת, רוב האיטלקים העדיפו יצירות יותר מסורתיות וסטנדרטים מבוססים, ורק קהל קטן חיפש סגנונות חדשים של מוזיקה קלאסית ניסיונית.
איטליה היא גם מולדתם של כמה פרשנים חשובים כמו ארטורו בנדטי מיכלאנג'לי, הרביעייה האיטלקית, I Musici, סלבטורה אקרדו, מאוריציו פוליני, אוטו אוגי, אלדו צ'יקוליני, סוורינו גאזלוני, ארטורו טוסקניני, מריו ברונלו, פרוצ'ו בוזוני, קלאודיו אבאדו, רוג'רו צ'יזה, ברונו קאנינו, קרלו מריה ג'וליני, אוסקר גיליה וריקרדו מוטי.
בלט[עריכת קוד מקור | עריכה]
התרומות האיטלקיות לבלט פחות מוכרות ומוערכות מאשר בחלקים אחרים של המוזיקה הקלאסית. איטליה, ובייחוד מילאנו, הייתה המרכז של בלט חצרות מלוכה מהמאה ה-15, והיא הושפעה ממופעי הבידור השכיחים בחגיגות מלכותיות וחתונות אריסטוקרטיות. כוריאוגרפים ומלחינים מוקדמים של בלט כוללים את פבריציו קרוזו וצ'זארה נגרי. סגנון הבלט הידוע כ-"spectacles all’italiana" שיובא לצרפת מאיטליה תפס תאוצה, ובלתזריני די בלגיויוסו יצר כוריאוגרפיה לבלט הראשון שהועלה בצרפת ב-1581, "Ballet Comique de la Reine". ואז, בעקבות המהפכה הצרפתית, איטליה הפכה שוב למרכז לבלט, בעיקר בגלל המאמצים של סלבטורה ויגנו, כוריאוגרף שעבד עם כמה מהמלחינים של אותה התקופה. הוא התמנה למנהל בלט בלה סקאלה ב-1812. הדוגמה המוכרת ביותר לבלט איטלקי מהמאה ה-19 היא כנראה "Excelsior" עם מוזיקה של רומואלדו מארנקו וכוריאוגרפיה של לואיג'י מאנזוטי. הוא הולחן ב-1881 והוא מחווה שופעת להתקדמות המדעית והתעשייתית במאה ה-19.
כיום, בתי אופרה איטלקיים מחזיקים בלהקות בלט. הן קיימות כדי לספק ריקוד מזדמן או טקסי באופרות רבות, כמו "אאידה" ו"לה טרוויאטה". להקות הבלט האלה לרוב מקיימות עונת בלט נפרדת ומופיעות עם הרפטואר הסטנדרטי של בלט קלאסי שמעט ממנו הוא איטלקי. המקבילה האיטלקית לבלט בולשוי הרוסי ולהקות דומות אחרות שקיימות רק כדי להעלות הופעות בלט עצמאיות מבתי אופרה היא תיאטרון הבלט לה סקאלה. ב-1979, להקת בלט מודרנית, אטרבלטו, נוסדה ברג'ו אמיליה על ידי ויטוריו ביאג'י.
מוזיקה ניסיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקה ניסיונית היא שדה רחב ומוגדר באופן רופף אשר כולל מוזיקה שנוצרה על ידי נטישת הקונספטים המסורתיים הקלאסיים של מלודיה והרמוניה, ועל ידי שימוש בטכנולוגיה החדשה של אלקטרוניקה כדי ליצור צלילים שלא יהיו אפשריים עד אז. באיטליה, אחד מהאנשים הראשונים שהקדיש את תשומת הלב שלו למוזיקה ניסיונית היה פרוצ'ו בוזוני, שהפרסום שלו מ-1907, "סקיצה של אסתטיקה חדשה למוזיקה", דן בשימוש בסאונד אלקטרוני וסאונדים חדשים אחרים במוזיקה בעתיד.
אחד מהאירועים הכי משפיעים במוזיקה בתחילת המאה ה-20 הייתה חזרתו של אלפרדו קאזלה מצרפת ב-1915. קאזלה ייסד את האגודה לקידום הפצתה של מוזיקה איטלקית מודרנית, אשר קידמה כמה מלחינים בסגנונות שונים הנעים ממוזיקה ניסיונית למוזיקה מסורתית. אחרי ויכוח על הערך של מוזיקה ניסיונית ב-1923, קאזלה ייסד את התאגיד למוזיקה חדשה כדי לקדם מוזיקה ניסיונית מודרנית.
בשנות ה-50, לוצ'אנו בריו התנסה עם כלי נגינה יחד עם סאונד אלקטרוני על קלטת. באיטליה המודרנית, ארגון חשוב אחד שמעודד מחקר במוזיקה אוונגרדית ומוזיקה אלקטרונית הוא CEMAT, הפדרציה האיטלקית למרכזי מוזיקה אלקטרונית-אקוסטית. הוא נוסד ב-1996 ברומא.
מוזיקה קלאסית בחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקה קלאסית איטלקית הפכה ליותר ניסיונית ומתקדמת בהדרגה באמצע המאה ה-20, בזמן שטעמים פופולריים נטו להישאר עם מלחינים ויצירות מבוססות היטב מהעבר. הפוקוס הזה שכיח במסורות אירופאיות אחרות וידוע כפוסטמודרניזם. הפוקוס הזה על מלחינים היסטוריים פופולריים עזר לשמר את הנוכחות המתמשכת של מוזיקה קלאסית בספקטרום רחב של החברה האיטלקית. כאשר בוחרים במוזיקה כחלק מתצוגה פומבית או התאספות, היא לרוב נבחרת מרפרטואר אקלקטי מאוד שיכול לכלול מוזיקה קלאסית ומוזיקה פופולרית ידועות.
כמה יצירות אחרונות הפכו לחלק מהרפרטואר המודרני, כולל לחנים ויצירות תיאטרון של מלחינים כמו לוצ'אנו בריו, לואיג'י נונו, פרנקו דונאטוני וסילביאנו בוסוטי. בשנות ה-70, מוזיקה קלאסית אוונגרדית נהייתה מקושרת למפלגה הקומוניסטית האיטלקית. לקראת סוף המאה ה-20, החסות הממשלתית לארגונים מוזיקליים החלה להצטמצם וכמה מקהלות של ה-RAI ותזמורות עירוניות נסגרו. למרות זאת, כמה מלחינים השיגו מוניטין בין-לאומי בתחילת המאה ה-21.
מוזיקת פולק[עריכת קוד מקור | עריכה]
למוזיקת פולק איטלקית יש היסטוריה עמוקה ומורכבת. מכיוון שאיחוד איטליה הגיע מאוחר לחצי האי האפניני, המוזיקה המסורתית של המאות הרבות של התרבויות שלו לא הציגה אופי לאומי אחיד. במקום, לכל אזור וקהילה הייתה מוזיקה מסורתית מיוחדת משלהם ששיקפה את ההיסטוריה, השפה וההרכב האתני של המקום הספציפי הזה. המסורות האלה שיקפו את המיקום הגאוגרפי של איטליה בדרום אירופה ובמרכז הים התיכון. השפעות של מוזיקה קלטית, סלאבית, יוונית וביזנטית, כמו הגיאוגרפיה הגסה והשליטה ההיסטורית של ערי-מדינה, השתלבו ואפשרו לסגנונות מוזיקה מגוונים לחיות יחד בקרבה.
סגנונות מוזיקת הפולק האיטלקית הם מאוד מגוונים. מוזיקאי פולק משתמשים בניב של המסורת המקומית שלהם. הדחייה הזו של השפה האיטלקית הסטנדרטית בשירי פולק היא כמעט אוניברסלית. מוזיקת הפולק של המדינה מעולם לא הפכה לסמל לאומי.
אזורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקת פולק מחולקת לפעמים לכמה ספרות של השפעה גיאוגרפית, שיטת מיון של שלושה אזורים, דרומי, מרכזי וצפוני, אשר הוצעה על ידי אלן לומקס ב-1956. בנוסף, קורט סאצ'ס הציע את הקיום של שני סוגי מוזיקת פולק נבדלים באירופה: יבשתי וים תיכוני ואחרים מיקמו את אזור המעבר מהראשון לשני בערך בין פזארו ללה ספציה.
בעמקים של פיימונטה ובכמה קהילות ליגוריות של צפון-מערב איטליה, המוזיקה משמרת את ההשפעה החזקה של אוקסיטניה העתיקה. המילים של הטרובדורים האוקסיטנים הן כמה מהדוגמאות העתיקות ביותר שהשתמרו של שירים מקומיים. התרבות האוקסיטנתית שומרת על מאפיינים של השפעה קלטית עתיקה. חלק גדול מדרום איטליה חולק עם אזורים דרומיים באירופה את העניין בשירת בלדות ושירה של מקהלה. אפילו בלדות, שהן לרוב כלי לשירת סולו, מבוצעות לפעמים במקהלה.
שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שירי פולק איטלקיים כוללים בלדות, שירים ליריים, שירי ערש ושירי ילדים, שירים עונתיים המבוססים על חגים כמו חג המולד, שירי מחזור חיים שחוגגים חתונות, טקסי טבילה ואירועים חשובים אחרים, שירי ריקודים, קריאות בקר ושירים מקצועיים הקשורים למקצועות כמו של דייגים, רועי צאן וחיילים. בלדות ושירים ליריים הן שתי קטגוריות חשובות. בלדות שכיחות בעיקר בצפון איטליה, בעוד ששירים ליריים שכיחים בדרום איטליה. בלדות קשורות מאוד לסגנון האנגלי, וכמה בלדות בריטיות קיימות בהתאמה מלאה עם שירים איטלקיים. בלדות איטלקיות אחרות מבוססות יותר על מודלים צרפתיים. שירים ליריים הם קטגוריה מגוונת שכוללת שירי ערש, סרנדות ושירי עבודה, והם מאולתרות לעיתים קרובות, אבל מבוססים על רפרטואר מסורתי.
מסורות שירי פולק איטלקיים פחות שכיחות מאשר בלדות ושירים ליריים. שירת יודל קיימת בצפון איטליה, למרות שהיא בעיקר מקושרת למוזיקת פולק של אומות אלפיות אחרות. הקרנבל האיטלקי מקושר לכמה סוגים של שירים, בייחוד הקרנבל של בגולינו בברשה.
תזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]
תזמור הוא חלק אינטגרלי של כל ההיבטים של מוזיקת פולק איטלקית. יש כמה כלי נגינה שמשמרים סגנונות ישנים יותר בעוד שמודלים חדשים הפכו לרווחים במקומות אחרים באירופה. אפשר לחלק את כלי הפולק האיטלקיים לכלי מיתר, כלי נשיפה וכלי הקשה.
ריקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריקוד הוא חלק אינטגרלי ממסורות הפולק של איטליה. חלק מהריקודים הם עתיקים ובמידה מסיומת נשארו עד היום. ריקודים מפורסמים כוללים את ריקוד הטרנטלה הדרומי. ריקוד הטרנטלה הוא אולי הריקוד האיטלקי האייקוני ביותר והוא חלק מפולחן פולק שמטרתו לרפא את הרעל מנשיכות של עכבישי טרנטולה.
מוזיקה פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיקה הפופולרית האיטלקית המוקדמת ביותר הייתה האופרה של המאה ה-19. לאופרה הייתה השפעה מתמשכת על המוזיקה הקלאסית והפופולרית האיטלקית. לחני אופרה התפשטו דרך תזמורות כלי נשיפה והרכבים שהולכים ממקום למקום. השיר הנפוליטני הוא מסורת מובחנת שהפכה לחלק מהמוזיקה הפופולרית במאה ה-19, והוא היה תדמית אייקונית של המוזיקה האיטלקית בחוץ לארץ עד לסוף המאה ה-20. סגנונות מיובאים גם הפכו לחלק חשוב מהמוזיקה הפופולרית האיטלקית, כמו ה-"Café-chantant" בסביבות 1890 והגעתו של הג'אז האמריקאי בסביבות 1910. עד שהפשיזם האיטלקי הפך ל"אלרגי" באופן רשמי להשפעות זרות בסוף שנות ה-30, מוזיקת ריקודים אמריקאית ומוזיקאים אמריקאים היו די פופולריים באיטליה. בשנות ה-60, סגנונות אמריקאים הפכו ליותר בולטים, בייחוד רוק. מסורת הזמר-יוצר הייתה התפתחות גדולה של החלק המאוחר של שנות ה-60, בעוד שסצנת הרוק האיטלקית נהייתה מגוונות זמן קצר מאוחר יותר וכללה רוק מתקדם, פאנק, פאנק ופולק.
שירים פופולריים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האופרה האיטלקית הפכה לפופולרית מאוד במאה ה-19 והייתה ידועה אפילו במקומות הכי כפריים במדינה.
מוזיקה אזורית במאה ה-19 הפכה גם לפופולרית ברחבי איטליה. אחת מהמסורות המקומיות היודעות האלה הייתה השיר הנפוליטני. המונח שיר נפוליטני מתייחס עכשיו באופן כללי למוזיקה פופולרית חדשה יחסית הכוללת שירים כמו "'O sole mio", "Torna a Surriento" ו"פוניקולי פוניקולה". במאה ה-18, מלחינים רבים, כולל אלסנדרו סקרלטי, לאונרדו וינצ'י וג'ובני פאיזיילו, תרמו למסורת הנפוליטנית על ידי שימוש בשפה מקומית בטקסטים של האופרות הקומיות.
המוזיקה של טוסטי הייתה פופולרית בתחילת המאה ה-20. הסגנון שלו הפך לפופולרי מאוד במהלך תקופת הבל אפוק והוא ידוע לעיתים קרובות כמוזיקה סלון.
מוזיקה פופולרית מוקלטת החלה בסוף המאה ה-19 עם סגנונות בין-לאומיים אשר השפיעו על המוזיקה האיטלקית בסוף שנות ה-1910. עם זאת, עליית הכלכלה האוטרקית, המדיניות הפשיסטית של בדלנות תרבותית ב-1922, הובילה לנסיגה ממוזיקה פופולרית בין-לאומית. במהלך התקופה הזו, מוזיקאים איטלקים פופולריים שנסעו לחוץ לארץ ולמדו אלמנטים של ג'אז, מוזיקה לטינו-אמריקאית וסגנונות אחרים. המוזיקה הזו השפיעה על המסורת האיטלקית, אשר התפשטה ברחבי העולם ונהייתה מגוונת יותר אחרי השחרור אחרי מלחמת העולם השנייה.
תחת מדיניות הבדלנות של המשטר הפשיסטי, אשר עלה לשלטון ב-1922, איטליה פיתחה תרבות מוזיקלית מנותקת. מוזיקאים זרים דוכאו בזמן שהממשלה של מוסוליני עודדה לאומנות וטוהר בלשני ואתני. עם זאת, אמנים פופולריים נסעו מחוץ למדינה והביאו סגנונות וטכניקות חדשים. ג'אז אמריקאי היה השפעה חשובה על זמרים כמו אלברטו רבגליאטי, שנודע בסגנון הסווינג. המוזיקאים האיטלקיים השתמשו באלמנטים של הרמוניה ומלודיה מג'אז ובלוז בשירים פופולריים רבים, בעוד שקצב הגיע הרבה פעמים מריקודים לטינים כמו טנגו, רומבה ובגיניות. מלחינים איטלקים שילבו אלמנטים מהסגנונות האלה, בעוד שמוזיקה איטלקית, ובייחוד השיר הנפוליטני, הפכו לחלק מהמוזיקה הפופולרית ברחבי אמריקה הלטינית.
פופ מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין מוזיקאי הפופ האיטלקי המפורסמים ביותר בעשורים האחרונים נמצאים דומניקו מודוניו, מינה, מיה מרטיני, אדריאנו צ'לנטנו, אורנלה ואנוני, פטי פראבו ולאחרונה יותר זוקרו, מנגו, ואסקו רוסי, ג'יאנה נאניני וכוכבי העל הבין-לאומיים לאורה פאוזיני ואנדראה בוצ'לי. מוזיקאים שמלחינים וכותבים את השירים שלהם נקראים זמרים-יוצרים. היצירות שלהם מתרכזות לרוב בנושאים עם חשיבות חברתית והם לרוב שירי מחאה. הגל הזה התחיל בשנות ה-60 עם מוזיקאים כמו פבריציו דה אנדרה, פאולו קונטה, ג'ורג'יו גאבר, אומברטו בינדי, ג'ינו פאולי ולואיג'י טנקו.
נושאים חברתיים, פוליטיים, פסיכולוגיים ואינטלקטואליים, בייחוד ביצירות של גאבר ודה אנדרה, הפכו לאפילו יותר בולטים בשנות ה-70 דרך סופרים כמו לוסיו דאלה, פינו דניאלה, פרנססקו דה גרגורי, איבנו פוסאטי, פרנססקו גוצ'יני, אדוארדו בנאט, רינו גאטאנו ורוברטו ואצ'יאוני. יש קצת חצייה של ז'אנרים בין הזמרים-יוצרים ואלה שנחשבים לזמרים של "מוזיקת מחאה".
פסקולים של סרטים, למרות שהם משניים לסרטים, הם הרבה פעמים עטורי שבחים ופופולריים מאוד. בין היצירות המוקדמות לסרטים איטלקים משנות ה-30 היו יצירותיו של ריקרדו זנדונאי עם הפסקולים של הסרטים "La Principessa Tarakanova" מ-1937 ו-"Caravaggio" מ-1941. דוגמאות של אחרי המלחמה כוללות את "Non c'e pace tra gli ulivi" של גופרדו פטראסי מ-1950 ו-"Giulietta e Romeo" של רומן ולאד מ-1954. עוד מלחין סרטים מפורסם היה נינו רוטה שהקריירה שלו לאחר המלחמה כללה פסקולים לסרטים של פדריקו פליני ומאוחר יותר לסדרת "הסנדק". עוד מלחיני פסקולים חשובים כוללים את אניו מוריקונה, ריז אורטולני ופיירו אומיליאני.
ריקוד מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]
איטליה היא מדינה חשובה בהקשר של מוזיקת דאנס אלקטרונית, בעיקר מאז יצירת האיטלו דיסקו בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80.
האיטלו דיסקו השפיע על כמה להקות של מוזיקה אלקטרונית כולל פט שופ בויז, אירייז'ר וניו אורדר, וגם על ז'אנרים כמו יורודאנס, יורוביט וסגנון חופשי. עם זאת, בסביבות 1988, הז'אנר הזה התאחד עם סגנונות אחרים של מוזיקת דאנס ומוזיקה אלקטרונית אירופאית כמו ההאוס האיטלקי. ההאוס האיטלקי שילב אלמנטים של איטלו דיסקו עם מוזיקת האוס.
בחצי השני של שנות ה-90, תת-ז'אנר של יורודאנס המוכר כדאנס איטלקי יצא. הדאנס האיטלקי מושפע מאיטלו דיסקו והאוס איטלקי. הז'אנר הפך למיינסטרים אחרי הוצאת הסינגל "Blue (Da Ba Dee)" של אייפל 65, אשר הפכה לאחת מהלהקות האלקטרוניות הפופולריות ביותר של איטליה. האלבום שלהם "Europop" נבחר לאלבום הטוב ביותר של שנות ה-90 על ידי ערוץ 4 הבריטי.
במהלך השנים, היו כמה מלחינים ומפיקים איטלקיים חשובים של מוזיקת דאנס, כמו ג'ורג'ו מורודר, שזכה בשלושה פרסי אוסקר וארבעה פרסי גלובס הזהב על המוזיקה שלו. העבודה שלו עם סינתיסייזרים השפיעה מאוד על כמה ז'אנרים של מוזיקה כמו גל חדש, טכנו ומוזיקת האוס. הוא נקרא על ידי AllMusic כ"אחד מהארכיטקטים העיקריים של סאונד הדיסקו" והוא נקרא גם "אבי הדיסקו".
סגנונות מיובאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן תקופת הבל אפוק, האופנה הצרפתית של ביצוע מוזיקה פופולרית בקפה שאנטט התפשטה ברחבי אירופה.
ההשפעה של סגנונות פופ אמריקאי הייתה חזקה מאז סוף מלחמת העולם השנייה. שירי ברודווי שופעים, ביג בנד, רוק אנד רול והיפ הופ המשיכו להיות פופולריים. מוזיקה לטינית, בייחוד סגנון הבוסה נובה הברזילאי, היא גם פופולרית, וסגנון הרגאטון הפוארטו ריקני הופך במהרה לסגנון מיינסטרים של מוזיקת ריקודים.
סגנון הג'אז מצא את דרכו לאירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה דרך הנוכחות של מוזיקאים אמריקאים בלהקות צבאיות שניגנו סינקופה. עם זאת, אפילו לפני כן איטליה קיבלה קצת מוזיקה חדשה ממעבר לאוקיינוס האטלנטי בצורת זמרים ורקדנים קריאוליים שהופיעו בתיאטרון עדן במילאנו ב-1904. עם זאת, תזמורות הג'אז האמיתיות הראשונות באיטליה נוסדו בזמן שנות ה-20 וזכו להצלחה מיידית. למרות המדיניות התרבותית האנטי-אמריקאית של המשטר הפשיסטי בשנות ה-30, ג'אז אמריקאי נותר פופולרי.
פופ רוק איטלקי ייצר כוכבים גדולים כמו זוקרו.. התקשורת, בייחוד הטלוויזיה, היא כלי חשוב למוזיקה כזו. תוכנית הטלוויזיה "Sabato Sera" היא דוגמה לכך. איטליה הייתה בחזית תנועת הרוק המתקדם של שנות ה-70, סגנון שהתפתח בעיקר באירופה, אבל זכה לקהלים במקומות אחרים בעולם. להקות איטלקיות כמו The Trip, Area, Premiata Forneria Marconi (PFM), Banco del Mutuo Soccorso, New Trolls, Goblin, Osanna, Saint Just ו-Le Orme שילבו רוק סימפוני ומוזיקת פולק איטלקית והיו פופולריות ברחבי אירופה וארצות הברית. להקות מטאל איטלקיות פופולריות כוללות את רפסודי אוף פייר, לקונה קויל, Elvenking, Forgotten Tomb ו-Fleshgod Apocalypse.
סצנת ההיפ הופ האיטלקי התחילה בתחילת שנות ה-90 עם Articolo 31 ממילאנו, שהסגנון שלה הושפע בעיקר מראפ מהחוף המזרחי. להקות היפ הופ מוקדמות אחרות היו בעיקר פוליטיות. להקות חדשות יותר כוללות להקות גנגסטה ראפ כמו La Fossa מסרדיניה. סגנונות אחרים יותר חדשים כוללים טכנו, טראנס ואלקטרוניקה.
תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעשיית המוזיקה האיטלקית הכניסה 2.3 מיליארד אירו ב-2004. לשם השוואה, תעשיית המוזיקה האיטלקית היא במקום השמיני בעולם.
מקומות, פסטיבלים וחגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אולמות מוזיקה באיטליה כוללים הופעות בקונסרבטוריונים הרבים, אולמות תזמורות ובתי אופרה. באיטליה יש הרבה פסטיבלי מוזיקה מוכרים כולל פסטיבל ספולטו, פסטיבל פוצ'יני ופסטיבל ווגנר.
להקות צבאיות גם פופולריות באיטליה.
פסטיבל סן רמו הוא מקום חשוב למוזיקה פופולרית באיטליה. הוא מעניק לאמנים ותיקים וחדשים הזדמנות להציג שירים חדשים. זכייה בתחרות הובילה פעמים רבות להצלחה בתעשייה.
תוכניות בידור הן המקום הכי רחב למוזיקה פופולרית.
חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסדות רבים של חינוך גבוה מלמדים מוזיקה באיטליה. כ-75 קונסרבטוריונים מספקים אימונים מתקדמים למוזיקאים מקצועיים עתידיים. יש גם הרבה בתי ספר פרטיים למוזיקה וסדנאות לבניית ותיקון כלי נגינה. תלמידי יסודי ותיכון לומדים מוזיקה כמה שעות בשבוע, בייחוד שירת מקהלה ולימוד תיאוריה מוזיקלית בסיסית.
מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקר בתחום האיסוף, השימור והקטלוג של כל סוגי המוזיקה הוא רחב. באיטליה, כמו במקומות אחרים, המטלות האלה מחולקות על פני מספר של סוכנויות וארגונים. רוב הקונסרבטוריונים שומרים על מחלקות שמפקחות על המחקר הקשור לקולקציות שלהם.
המחקר האקדמי של מוזיקה איטלקית מסורתית החל בסביבות 1850.