פירסינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אישה הודית עם שלל תכשיטים
סוגי תכשיטים שונים לפירסינג
הרחבת השפה התחתונה ותנוכי האוזניים של אישה משבט המורסי באתיופיה

פירסינג מהמילה pierce - לנקב באנגלית. הוא הליך קוסמטי בו מנוקב הגוף על מנת לענוד תכשיט. ניתן לבצע הליך זה במקומות רבים בגוף, כאשר הנפוץ ביותר הוא ניקוב תנוך האוזן. מקומות אחרים נפוצים לענידת פירסינג הם האף (נזם), אפרכסת האוזן, חלק הסחוס הקטן ליד פתח תעלת השמע ("טראגוס"), הטבור, הגבה, הלשון, השפה ואיברי המין.

עשיית פירסינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך הנכונה לניקוב הגוף היא באמצעות מחט סטרילית וחלולה, בדומה למחט המזרק. בקצה המחט, ניתן להכניס או להניח עגיל מתאים, וכך חירור הגוף והכנסת העגיל יכולים להעשות באופן חלק. לעשיית פירסינג בתנוך האוזן נהוג לרוב להשתמש באקדח עגילים, העושה שימוש בעגילים בעלי קצה חד על מנת להכניס את העגיל בכוח לגוף.

אפרכסת האוזן, הטראגוס והנחיריים רגישים לניקוב באמצעות אקדח עגילים, העלול לתרום להתפתחות זיהום ולצלקות. למרות זאת, השימוש באקדח עגילים לעשיית נזם הוא עדיין נוהג נפוץ, דבר הגורם לעתים קרובות למיקום שגוי של הנזם, בדרך כלל קרוב מדי לקצה הנחיר, בשל גודלו של המכשיר.

תכשיטים מתאימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סוגי התכשיטים הנפוצים בשימוש בפירסינג נקראים "חישוק לחץ" (BCR-Ball Closure Ring) ו"מוט" (Barbell). חישוק הלחץ הינו טבעת בעובי אחיד, הלוחצת על גולה המשמשת כסוגר. הטבעת מעוצבת כך שקשה לפתוח ולסגור אותה, על מנת להקל על ההחלמה ולמנוע סיבוכים מיותרים. לאחר החלמת הפירסינג, מומלץ לפנות לאיש מקצוע ("פירסר") כדי להוריד את החישוק. במוט ישנן גולות בשני הקצוות, כשבדרך כלל אחת מהן קבועה והשנייה מתברגת למוט (ההברגה יכולה להיות פנימית או חיצונית).

המתכות מהן עשויים התכשיטים חייבות להיות כאלה שאינן יוצרות תגובה אלרגית או גירוי. על כן, נהוג שלא להשתמש במתכת המכילה ניקל העלול להשתחרר לגוף (מאחר שניקל ידוע כאלרגן); כמו כן, נהוג שלא להשתמש בכסף, העלול ליצור סימן אפור בלתי ניתן להסרה. המתכות בשימוש הן "פלדת אל חלד" - סגסוגת ברזל המכילה ניקל (קשור) בכמות מעטה שאינה משתחררת לגוף, טיטניום, זהב (14 קרט ומעלה), וכן פלטינה. ייסוד נוסף הוא ניוביום, למרות שאינו נפוץ בשימושו בישראל, כמעט זהה בשימושו לטיטניום ומתאים לבעלי אלרגיה לטיטניום. קוטר (עובי) התכשיטים משתנה בין 0.8 מ"מ (קוטר מספר 20ga), המשמש בעיקר לניקוב התנוך, ועד מספר מילימטרים. נהוג להשתמש במידות אמריקאיות למדידת עובי התכשיט, כאשר מספר גדול משמעותו קוטר קטן. לניקוב הטבור בדרך כלל משתמשים במחט ותכשיט בעובי 14ga, ולניקוב האף - בעובי 20ga.

תהליך ההחלמה והטיפול בפירסינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתהליך ההחלמה לאחר הניקוב נוצרת רקמת עור לאורך הנקב. אורך תהליך ההחלמה משתנה בהתאם למקום הניקוב, והוא אורך בין כ-6 שבועות (בתנוך) ועד כ-6 חודשים (טבור, אפרכסת האוזן). ניקוב הסחוס הינו בעייתי יותר מבחינת ההחלמה, כיוון שאספקת הדם הינה חלשה יותר באזור.

במשך תהליך ההחלמה, שייתכן שילווה בהפרשות ומוגלה, חשוב לשמור על ניקיון המקום ולטפל בו. מומלץ למרוח מעט משחה אנטיספטית (מחטאת) כמה פעמים ביום, ולשטוף פעם ביום בתמיסת מי מלח (ככפית מלח ים בכוס מים רתוחים שקוררו לטמפרטורת החדר), אך לא באלכוהול או במי חמצן, הפוגעים בתהליך ההחלמה. כמו כן, מומלץ לשמור על היגיינה גבוהה, בייחוד באזור הידיים, ולא "לשחק" עם העגיל ולסובב אותו בזמן ההחלמה. הוצאת העגיל במהלך תקופת ההחלמה גורמת בדרך כלל לסגירת הנקב.

לאחר ההחלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנוצרה תעלת העור ("פיסטולה") לאורך הנקב, ניתן להוציא את העגיל ולהחליפו בעגיל אחר ללא חשש מסגירת החור. הוצאת העגיל למשך פרקי זמן ארוכים גורמת לעתים להצרות החור באופן שלא ניתן לשוב ולענוד בו עגיל. עם זאת, בחלק מהמקרים ניתן להבחין בצלקת קטנה במקום. דברים אלה תלויים במיקום הנקב בגוף, בעובי התכשיט, ובמשך הזמן בו הוא היה במקומו, והם משתנים מאד מאדם לאדם. פירסינג בגבה, למשל, נוטה להשאיר צלקת ניכרת לעין, וכך גם פירסינג בטבור, בייחוד לאחר מתיחת הצלקת במהלך הריון. פירסינג באוזניים, לעומת זאת, נוטה להשאיר צלקת קטנה בלבד, אלא אם עונדים עגילים כבדים למשך תקופה ארוכה, ונזם משאיר בדרך כלל רק צלקת מזערית.

הפירסינג במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפירסינג הראשון הידוע בתורה היה אצל רבקה. כאשר אליעזר עבד אברהם הלך להביא כלה ליצחק, כאשר ראה את רבקה, שם נזם על אפה: "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית, כ"ד, כ"ב) ולאחר מכן מבהיר העבד שמדובר בתכשיט לאף: "וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל-אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל-יָדֶיהָ" (שם, פסוק מ"ז).

איזכור נוסף מופיע באירוע חטא העגל: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי" (שמות ל"ב, ב'). מפסוק זה ניתן ללמוד כי הן גברים והם נשים ענדו עגילים (אף שמדובר ב"נזם" מהתיאור עולה שמדובר בעגיל שבאוזן).

כאשר בונה משה את אוהל מועד, הוא פונה אל העם ומבקש מהם להרים תרומה: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה." (שמות ל"ה, כ"ב). רש"י מפרש פסוק זה ואומר כי מדובר בתכשיט אותו עונדות הנשים במקום מוצנע: "וכומז - כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה. ורבותינו פירשו שם כומז כאן מקום זמה". ייתכן שהכוונה לתכשיט המכונה כיום VCH.

איזכור נוסף של פירסינג מופיע בפרשת עבד עברי. עבד המעוניין להשאר עבד גם לאחר שנת שמיטה, נלקח אל המזוזה ושם נרצעת אוזנו. בגמרא מוסבר שהמדובר באפרכסת האוזן, במקום הסחוס, ולא בתנוך. כהן אינו נרצע, כיוון שרציעת האוזן במקום זה יש בה משום הטלת מום והיא פוסלת מכהונה.

אזכור חיובי לפירסינג ניתן למצוא בנביאים ובכתובים. הנביא יחזקאל (ט"ז י"ב) מתנבא בנבואת הנחמה: "ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך". בספר משלי (י"א, כ"ב) מוזכר הנזם כתכשיט יפה, שאין מקומו על בהמה טמאה כפי שיופי ללא טעם הוא פסול: "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם".

הפירסינג בהלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לקעקוע, האסור במפורש בהלכה, אין איסור על עשיית פירסינג. ישנו איסור "לא תחבול", האוסר פציעת הגוף, אך פציעה קלה לשם נוי מותרת. ולחלק גדול מהנשים הדתיות יש פירסינג באוזניים, וישנן נשים העונדות נזם.

הפירסינג בחברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקוב האוזן הוא הפירסינג הנפוץ ביותר בחברה הישראלית. כמעט כל הנשים בישראל עוברות את תהליך ניקוב התנוך, בדרך כלל בתחילת שנות העשרה לחייהן. ניקוב התנוך נפוץ בכל סוגי החברות: החברה החילונית, הדתית, החרדית, והערבית. ישנן עדות בהן תנוך הבנות מנוקב בהיותן תינוקות, אך הדבר שנוי במחלוקת כיוון שבכך ניטלת מהן זכות הבחירה ומטרת הניקוב הינו נוי בלבד. מלבד זאת, הנקב באוזנן של נשים שנוקבו בגיל הינקות עלול להיות לא ממורכז כראוי. גם גברים רבים נוהגים לנקב את אוזניהם , לרוב אוזן שמאל, ולענוד עגיל.

עד תחילת שנות השבעים לא הייתה ענידת עגילים בקרב נשים נוהג נפוץ בישראל. הספר "המצחיקה עם העגילים", למשל, של הסופרת יעל רוזמן שיצא בשנת 1967 מתאר ילדה עולה חדשה העונדת עגילים השונה מסביבתה. לקראת סוף שנות ה-70 גברה הפופולריות של חירור אזני הנשים בארץ ובעולם לשם ענידת עגילים. המצאת אקדח העגילים, המשמש לפעולת החירור, תרמה אף היא לעליה בתפוצת העגילים הדורשים חירור.

ענידת עגילים רבים בכל תנוך אף היא נוהג נפוץ. יש הנוהגים לנקב את גופם ולענוד עגילים במקומות נוספים. המקום הפופולרי ביותר הוא תנוך האוזן, ולאחריה הנחיר (ענידת נזם), וכן האפרכסת, הטבור, הגבה, והלשון.

צה"ל אוסר על פירסינג, כך נאמר למועמד לשירות-ביטחון בצו הגיוס: "על-פי פקודות הצבא חייל לא ינוע עם פירסינג. על-כן ביום הגיוס עליך להגיע ללא פירסינג מכל סוג שהוא". אם כן, כיוון שענידת עגילים לבנים ויותר מעגיל אחד בכל אוזן לבנות אסורה בצה"ל, והחור נסתם זמן מה לאחר הוצאת התכשיט, מספר האנשים בעלי פירסינג לאחר השירות הצבאי קטן באופן משמעותי. עם זאת, חיילים וחיילות רבים נוהגים לשמור על העגילים למרות השירות הצבאי, על ידי ענידת עגילים שקופים או קטנים, או העלמת עין של מפקדיהם. במחקר שנערך במרפאה צבאית בשנת 2005, מתוך 389 חיילים שנבדקו, ל-4.3% היה פירסינג בגוף (לא כולל תנוך האוזן או הפה), ל-5.7% היה פירסינג בשפה (בהווה או בעבר) ל-6.2% היה קעקוע, ול-15.7% היה פירסינג בתוך חלל הפה (בהווה או בעבר)‏[1].

החברה הישראלית נוטה לקבל ניקובים מסוימים, כגון רוב סוגי העגילים באוזניים וכן נזם, אך ישנם ניקובים שנוטה לא לקבל (כמו: חירור מחיצת האף, חירור הלשון, חירור השפה וכן חירורים אחרים.)

איסור פירסינג בצעירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות נזקים רפואיים שאירעו לבני נוער שעשו פירסינג‏[2], ובעקבות לחץ של הורים וחברי כנסת, אושר בכנסת באוגוסט 2004 תיקון לחוק רישוי עסקים שבו נאמר "בעסק שהוא כולו או חלקו מקום לניקוב חורים בגוף לצורך ענידת תכשיטים, לא ינקב אדם חור כאמור בגופו של קטין שטרם מלאו לו 16 שנים, שלא בתנוכי האוזניים, אלא בהסכמת אחד מהוריו או אפוטרופוס". בדברי ההסבר להצעת החוק‏‏‏[3] נאמר: "מטרתה של ההצעה להגן על קטינים בגיל צעיר יחסית מפני החלטות שקטין עלול לקבל בעקבות לחץ חברתי, וללא שקילה ראויה של ההשלכות הבריאותיות שהפעולה עלולה לגרום".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Zadik, Yehuda; Becker, Tal; Levin, Liran. סיבוכים בעקבות ניקוב בחלל הפה ובשפה בקרב חיילים. אוחזר ב־2008-07-15.
  2. ^ JUDY SIEGEL-ITZKOVICH (September 2008). "Soldier's tongue piercing causes fatal infection". The Jerusalem Post. אוחזר ב־2008-09-28. 
  3. ^ [1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]