ראיתיכם שוב בקוצר ידכם

ראיתיכם שוב בקוצר ידכם
מאת חיים נחמן ביאליק
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה. אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע! אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה, לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד. מִי אָסַף גִּיל הַפְּדוּת מֵעֵינְכֶם וּמִי כִבָּה שְׁבִיב אִשָּׁהּ? לָמָּה שָׁפֵל קוֹלְכֶם הַיּוֹם וּמַדּוּעַ כֹּה נָבְלָה שְׂפַתְכֶם? וּתְמוֹל עוֹד צָלְלוּ אָזְנַיִם וְסִפִּים רָעֲשׁוֹ לִתְרוּעַתְכֶם. מִי הִקְדִּיר עֲלֵיכֶם עַפְעַפֵּי שַׁחַר בְּטֶרֶם יִבָּקֵעַ, וּמִי הִכְרִית שְׂשׂוֹן תִּקְוָה וְאַחֲרִית מֵאָהֳלֵי דַלִּים, צְחוֹק וּרְנָנָה מִגְּרוֹן יְלָדִים וּשְׁאוֹן-עָם מִבָּתֵּי מוֹעֵד? מִי הִזְנָה אֶת-בַּחוּרֵיכֶם וַיַּטֵּם מֵאָרְחוֹת נֹעַר, לְכַלּוֹת כֹּחָם לָרִיק וּלְתִתָּם לְרַאֲוָה וּלְשִׁמְצָה, וּמִי הִרְחִיב פִּיהֶם וַיְמַלֵּא בִּטְנָם קָדִים וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבָּם וּלְהַטִּיף – תַּחַת לְמֹד וְהַקְשֵׁב? וּמַה-שֶּׁפֶךְ הַתָּמִיד מֵעַל כָּל-בָּמָה עַל קָדְקֳדֵיכֶם, זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת, לַהֲפֹךְ יְקַר הֲגִיגְכֶם לְשִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם וּלְתוֹעֵבָה? מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים, טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם, הַמְשַׁוְּעִים כָּל-הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת, וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת-הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם, נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְבָר בִּצְּעוּהוּ; וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן, עֲדַת נְגוּעֵי אֱלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה, לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת-בְּשַׂרְכֶם וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל-קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם? מִי הִתִּיר אֲגֻדַּתְכֶם וַיֶּחֱצֶנָּה בֵּין נְעָרִים אֱוִילִים? אָנָה נָפוֹצוּ נִקְבְּצֵיכֶם וּמַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ מְאַסִּפְכֶם? אֵיפֹה נֶחְבָּא קוֹל הַמְצַוֶּה, מַדּוּעַ לֹא יַשִּׂיג אֹזֶן? הֲשָׁב וְהֵתֵל בָּכֶם אֱלֹהִים, אִם תִּעְתְּעוּ בָכֶם נְבִיאָיו, וֶהֱשִׁיבְכֶם מָחָר נִכְלָמִים וַחֲפוּיֵי רֹאשׁ לִנְתִיב הַתְּלָאָה, לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם וּלְמַעַן עַנּוֹתְכֶם עַד מָוֶת, עַד הָאַכְזָרִי מִמָּוֶת: זָחֹל עַל גָּחוֹן, – מִפְלֶצֶת לְמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה וּמִרְמָס לְרֶגֶל גַּאֲוָה, – לִקְרַאת בּוּז וְדֵרָאוֹן, שְׁתוֹת כַּמַּיִם קַלָּסָה וּגְמֹעַ רֹק כְּמִמְסַךְ יָיִן וְגָרֵם חַרְשֵׂי כוֹס הַתַּרְעֵלָה אַחֲרֵי מְצוֹתְכֶם קֻבַּעְתָּהּ, עַד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻׁלְחַן עַמִּים פְּדוּיֵי אֱלֹהִים וּקְרִיאֵי מוֹעֵד כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים עֲלֵי זִבְחֵיכֶם, וְלִקַּטְתֶּם תַּחְתָּיו בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם וְרַגְלֵיכֶם הַמְקֻצָּצוֹת. וְאִם אָזְלַת יַד כֻּלְּכֶם גַּם יַחַד מֵהוֹשִׁיעַ לְנַפְשְׁכֶם, הַאֵין אִישׁ בִּיהוּדָה, הַאֵין אֶחָד בְּכָל-מַעַרְכוֹתֵיכֶם גֶּבֶר חַיִל, מוֹשֵׁל בָּעֹז, גְּדָל-רוּחַ וּנְגִיד-עָם, תַּקִּיף וּבַר לֵבָב, שֵׁבֶט בַּרְזֶל וּתְבוּנוֹת כַּפַּיִם עִמּוֹ, אֲשֶׁר יֹאחֶזְכֶם בְּצִיצִית רֹאשְׁכֶם וִינַעֶרְכֶם בְּחֹזֶק-יָד כְּנַעֵר שִׁכּוֹר הֲלוּם סָבְאוֹ וּמִתְבּוֹסֵס בְּקִיאוֹ, לְמַעַן הָשֵׁב רוּחֲכֶם וְכֹחֲכֶם אֲלֵיכֶם וּלְמַעַן הֲקִימְכֶם?… אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע! אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! – רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה. בזל, תמוז, תרצ"א.
מתוך פרויקט בן יהודה

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם הוא שיר מחאה של חיים נחמן ביאליק, שפורסם לראשונה בכתב העת "מאזנים" ב-22 באוקטובר 1931. השיר נכתב לאחר שביאליק השתתף בקונגרס הציוני העולמי השבעה עשר בבזל, שם הודח חיים ויצמן, שבו תמך ביאליק, מנשיאות ההסתדרות הציונית, על ידי האופוזיציה, ובראשה הפלג הרוויזיוניסטי.

אין להוציא מכלל אפשרות שביאליק מחה נמרצות בשיר גם כנגד חבורת סופרים צעירים מודרניסטים בהנהגת אברהם שלונסקי, שהתרכזה בכתב העת "כתובים", וקידשה מלחמה בסגנונו ושירתו של ביאליק בפרט, ובאגודת הסופרים בכלל. האגודה בראשות ביאליק פרשה מ"כתובים" והקימה את "מאזניים".

השיר מבטא מפח נפש וזעם גדול עד כדי גידופים המוטחים בעם או בקהילה, אליה הוא מיועד, והכותרת שלו משמשת מדי פעם לאנשים שונים שיוצאים בקריאת מחאה כנגד קהילה כלשהי.

הרקע לכתיבת השיר

קהל יעד ציוני

הקונגרס הציוני השבעה עשר התכנס בבזל ביולי 1931, על רקע של משברים שהתרחשו ביחסים בין התנועה הציונית לבין שלטונות המנדט הבריטי. מאורעות הדמים בשנת תרפ"ט, ההמלצות להגביל את העלייה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל ופרסום הספר הלבן של פאספילד – נתפסו על ידי רבים ממשתתפי הקונגרס ככישלון מדיניותו הפייסנית של חיים ויצמן. במהלך הועידה הודח ויצמן מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, ובמקומו נבחר נחום סוקולוב. בד בבד נדחתה הצעת הרוויזיוניסטים לקבל רוב להכרזה שמטרתה הסופית של הציונות היא להקים מדינה יהודית משני צדי הירדן. זאב ז'בוטינסקי קרע את כרטיס החבר שלו כתגובה לדחייה ועזב בזעם את הקונגרס עם סיעתו.

ביאליק, שהיה חסידו של ויצמן, השתתף בקונגרס, וצפה בדיונים כשהוא מזועזע מהדחתו המשפילה של המנהיג הציוני. במכתב אישי שכתב לחברו יהושע חנא רבניצקי הוא התבטא: "לא קונגרס היה זה כי אם ביצה עמוקה וסרוחה אשר כל באיה לא ישובון". על משתתפי הקונגרס כתב שהם צירוף מבחיל של זקנים חלושי דעת וקטני נפש, כשאת עיקר זעמו שפך על הסיעה הרוויזיוניסטית, אך גם הסיעות האופזיציוניות הקטנות לא יצאו ריקם. את הטיוטה הראשנה של השיר כתב ביאליק במהלך הקונגרס עצמו, ולאחר שבועות מספר השלים אותו בקרלסבד, שם שהה לצורך מנוחה ומרפא. הוא הגדיר את השיר כיצור כלאיים בין שיר ובין מאמר.

ביאליק דחה הפצרות רבות מכיוונים שונים לגנוז את השיר הקשה, ובאוקטובר 1931 התפרסם השיר ב"מאזניים" כשהוא גורר אחריו התפרצות סוערת של תגובות שנמשכה חודשים רבים. ז'בוטינסקי, שנפגע קשות מהשיר, פרסם מאמר נוקב ביידיש, כשהוא מאשים את ביאליק כמי שסרה ממנו רוח השירה והוא הפך לפחדן שתומך בוויצמן. לימים התפייס ז'בוטינסקי עם ביאליק.

ביאליק עצמו התבטא בצורה אמביוולנטית על זהותו של קהל היעד של שירו. במכתב לרבניצקי הוא מדבר בעיקר על ז'בוטינסקי וסיעתו, אך במכתב לאשתו, שחששה למעמדו בעקבות השיר, הוא כותב שכלל לא התכוון ליריביו הפוליטיים אלא ל"עניינים ספרותיים ידועים".

קהל יעד ספרותי

המרד של הסופרים המודרניסטים בביאליק החל בשנתו החמישית של כתב העת "כתובים", כשאברהם שלונסקי ואליעזר שטיינמן עומדים בראש התוקפים. תחילה תקף שלונסקי את כתב העת "מאזניים", שפרש מ"כתובים", בכך שהוא שמרני שדוחה סופרים מודרניים ומנסה להחזיר את ימי הזוהר של הסופרים הוותיקים כגון דוד שמעוני, המשוררת אלישבע, גרשון שופמן, ובראשם ביאליק. שלונסקי החליט שהגיע עת חילוף המשמרות, וראה את עצמו כיורשו של ביאליק. גיליון "כתובים" מיוחד בשם "דור דור ודורשיו – דור ודור ודורסיו" הוקדש ליוצרים שנדחו בזמנם על ידי הביקורת הממסדית עקב חדשנותם. שלונסקי ושטיינמן טענו שביאליק העסוק במפעלי הכינוס שלו, מפלה את המשוררים הצעירים וחולש על התקציבים של הוצאות הספרים הוותיקות.

התקיים שוני מהותי בין שירת ביאליק ובני דורו לבין סגנון השירה החדש, שהיה מודרניסטי ואקספרסיוניסטי באופיו, והתבסס על שירת אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בין המשוררים החדשים נמנו מלבד שלונסקי ושטיינמן גם אורי צבי גרינברג, דוד פוגל ואחרים. במקום שירת היחיד שלטה ביצירתם הזיקה אל חברת ההמונים המודרנית, במקום הכמיהה אל הטבע – התמקדות במציאות הטכנולוגית העירונית החדשה, במקום טיפוח הדמיון הפיוטי – קונקרטיות וחשיפה של הגופניות. שירתו של ביאליק נדמתה למשוררים הצעירים כאילו שהגיעה מעולם שאבד עליו הכלח, אישיותו הטילה צל עליהם והם ניסו לקעקע את דמותו הספרותית והציבורית כאחד.

על השיר

השיר מורכב משאלות תאורטית של המשורר אל קהלו: ”אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!... לָמָּה שָׁפֵל קוֹלְכֶם הַיּוֹם וּמַדּוּעַ כֹּה נָבְלָה שְׂפַתְכֶם?... מִי הִזְנָה אֶת-בַּחוּרֵיכֶם וַיַּטֵּם מֵאָרְחוֹת נֹעַר... אֵיפֹה נֶחְבָּא קוֹל הַמְצַוֶּה, מַדּוּעַ לֹא יַשִּׂיג אֹזֶן?” וכיוצא בזה. השאלות נועדו להפנות את תשומת לב הקהל בראש ובראשונה למצבם העלוב, המסוכסך, הנרפה וחדל הישע. תמיהה נוספת המובעת בשיר היא היכן המנהיג הראוי שיוביל אותם?

כפי שטענו המבקרים ואף ביאליק הציג כך את השיר, "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" נופל בהגדרתו בין שיר לירי למאמר, הן במבנהו והן בתוכנו. בולטים בשיר החיסרון במקצב, בחרוז, בבתים ובמאפיינים ליריים אחרים. לעומת זאת קיימות בשיר בצורה בולטת מאוד מילים קשות, מעליבות, משפילות ומגדפות שבאות בגוף שני נוכח רבים, דבר שלא אופייני אף בשירי תוכחה. כאילו מגדף המשורר את הקורא.

ואף על פי כן, אין זה מאמר, כפי שהבחינו רבים: הלשון, הדימויים, המטפורות וההרמזים הרבים אינם אפיונים של מאמר, אלא של שיר. הדרך המגוונת שבה מעדיף ביאליק לתאר את עמו, בהאשמות, עלבונות או גידופים, איננה שפה שנוטים להיעזר בה במאמר, אלא רק בשירה. "להקת חורצי עט ולשון", "קול המצווה", "זחול על גחון", "כוס התרעלה" – הם חלק זעיר מהמטפורות שמביעות היטב את יחסו ורחשי לבו של המשורר המאשים. בייחוד ניתן להתרשם מריבוי ההרמזים מן המקורות. כדרכו של ביאליק בשיריו, הוא שואב אותם כאילו מבלי משים מארון הספרים היהודי, ומביע באמצעותם את המסר המדויק ביותר שיוכל להעביר לקהל קוראיו הבקיאים בגרסה דינקותא.

לקט קטן של הרמזים מארון הספרים היהודי:

• וּמַדּוּעַ כֹּה נָבְלָה שְׂפַתְכֶם – "הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" בסיפור מגדל בבל.
• "וּתְמוֹל עוֹד צָלְלוּ אָזְנַיִם וְסִפִּים רָעֲשׁוֹ לִתְרוּעַתְכֶם" – "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" בישעיהו
• "מִי הִקְדִּיר עֲלֵיכֶם עַפְעַפֵּי שַׁחַר בְּטֶרֶם יִבָּקֵעַ" – "יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ, יְקַו-לְאוֹר וָאַיִן וְאַל-יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר" בספר איוב
• "לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן" – "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" במכת בכורות
• "גָרֵם חַרְשֵׂי כוֹס הַתַּרְעֵלָה אַחֲרֵי מְצוֹתְכֶם קֻבַּעְתָּהּ" - "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית" בישעיהו.

אבנר הולצמן מתאר את השיר כ"משא זעם נורא, המריק על נמעניו קיתונות של בוז ומוקיע אותם במילים החריפות ביותר המצויות בלשון העברית". המשורר מדבר על חבורת אנשים שנחשפת בחרפתה ובקלונה. דבריהם הם "זרמת מלים נבובות" צרעת מתנבאים אחזה בבשרם, נפשם טמאה, מחשבותיהם מלאות תועבה, ואפילו בינם לבין עצמם קיימת שנאה וקנאה. ביאליק משווה את התנהגותם של הצירים לשיכורים צעירים המתבוססים בהפרשותיהם, ומכביר בכינויים מעליבים ומאשימים.

זיוה שמיר מוצאת בחלק מהגידופים צידוק לעמדתה שהנמענים הם שלונסקי וחבריו. הצרעת והרקב, הצחנה והחולי, הקיא, הכינים ומי הביבים בשיר תואמים את שירי שלונסקי וחבורתו שהניפו את נס המודרניזם בשירה העברית, וביאליק כאילו מדבר מהשדה הסמנטי שלהם.

שמיר מוצאת בשיר תופעת סגנון מיוחדת שנעשה בה שימוש שיטתי לאורך השיר, דהיינו, שימוש במילים שהן בעלות משמעות כפולה, כאשר אחת מהמשמעויות מתקשרת לתחום הספרות, בעוד שהשנייה מתחברת לפוליטיקה. הביטוי "מעל כל במה" יכול להתפרש כבמה ספרותית כמו כתב עת, או לבמה שמעליה נואמים בפוליטיקה. הצירוף "מי התיר אגדתכם" יכול לרמוז לאגודת הסופרים מצד אחד ולהתאגדות צבאית מצד שני. "מאספכם" מרמז למאסף של הצעירים: "כתובים", אך גם מאסף במלחמה. כך, לדעתה, השיג ביאליק במכוון את האמביוולנטיות של נמעני השיר.

התקבלות השיר

נחום סוקולוב, עורך כתב העת של ההסתדרות הציונית, "העולם", אשר ירש את תפקידו של ויצמן המודח כנשיא ההסתדרות הציונית, פרסם את השיר בכתב העת. כדרכו של סוקולוב, הוא משתדל לצעוד בין הטיפות. מצד אחד השיר הוא פרי עטו של המשורר הלאומי שסוקולוב העריך מאוד, ומצד שני, בסופו של יום, הוא עצמו קיבל את תפקידו כתוצאה ממעשה ההדחה, אשר בעקבותיו נכתב השיר. במאמרו "חזון השבוע" הוא מכנה את השיר מאורע שאיננו בהכרח ספרותי, אלא בבחינת החזות הקשה שצופה המשורר לעם. בכך מפחית סוקולוב מערכה הספרותי של היצירה.

הוא מהלל את ביאליק בהיותו ער תמיד לרחשי הציבור, מתאר את תוכנו של השיר ומסיים בדברי ביאליק על רצון העם במנהיג יחיד, אשר יאחז בציצית ראשו של העם וינער אותו קשות. אלא שאז מסיים סוקולוב בהתנערות מאותה שאיפה: "כמיהה זו ליחיד-גיבור מובנה ואיננה נדירה כיום בעולם. אך אנו לא נלך בזה אחרי המשורר. אנו מאמינים שאין גיבור כרצון עם מגובש, ואין שבט ברזל כמצוקה. לזו האחרונה דאג ודואג גורלנו המר" סוקולוב קורא לציבור עצמו לקחת לתשומת לבו את התוכחה ולדאוג למלא את חובתו האישית והציבורית, ורק אז תגיע הישועה.

אברהם שלונסקי, שראה את עצמו ואת עמיתיו המשוררים הצעירים כמען של השיר הנוקב, תקף את ביאליק בשלושה מאמרים בוטים: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", "חבלי שיר" ו"מן הקצה אל הקצה". שירו של ביאליק הוא בן 50 שורות, תיאר שלונסקי, כאשר חצי ממנו איננו כלל שיר אמנותי. זהו שיר של כעס המתכחש להווייתו של ביאליק כמשורר לירי וגורם לדיכוי האש העצור שבקרבו. שלונסקי לא הסתפק בביקורת אמנותית קשה אלא רמז גם ל"עקרות השירית" של ביאליק בתקופה הנדונה. השיר, האשים שלונסקי, עמוס ציטוטים מהמקורות, שאמנם מעידים על מלאכת מחשבת של שליטה בלשון ובמקורות, אך אינה שואבת ממקורות אישיים פנימיים של המשורר. "זהו תשבץ מימרות נאה, מלאכת מחשבת המעידה על שררה בלשון, אבל לא ביטוי פרטי השואב מן הפנימיות של הזעם האישי של 'מדבר בעד' בדור כך וכך. זוהי ירייה מסוגננת בכלי נשק שאולים ביד בקיאה מבית העתיקות. וקול 'האני איהו?"

זאב ז'בוטינסקי פרסם מאמר חריף ביידיש בכותרת המעליבה: "המשורר לשעבר", והקביל בין המשורר לבין הגישה הפשרנית של ויצמן. רוח הזעם והגבורה שנכחה בימיו הטובים של ביאליק איננה קיימת עוד, האשים ז'בוטינסקי, ועתה הוא אימץ גישה בעל-ביתית פשרנית.

נתן אלתרמן הכריז, בניגוד לדעתו של שלונסקי, שאין לשלול מן השיר את זכות היצירה האמנותית. לא ניתן לגשת לניתוח של שיר בקני מידה מוכנים מראש, ופנייתו של ביאליק אל ארון הספרים היהודי בגידופיו ברורה לחלוטין בהיות השפה העברית המודרנית ענייה בביטויי זעם. אולם, טוענת זיוה שמיר, בקריאה זהירה מסתבר שאלתרמן מסווה במאמרו ביקורת סמויה על ביאליק, ועל התוכן ה"המוני" של שירו שאיננו אלגי ומעודן, ובכך הוא מסייע בעקיפין לביקורתו של שלונסקי.

שמואל אבנרי, מנהל הארכיון בבית ביאליק, הקריא קטע ממכתב שכתב ביאליק לידידו: "תובעים לכיסא ויצמן יש הרבה. וראויים אין אחד. אוסישקין רחב האחוריים יושב על שלושה כיסאות בבת אחת. סוקולוב בין שני כיסאות, גרינבוים ניפץ את הכיסא, ויצמן – הכיסא נשמט מתחתיו, ז'בוטינסקי פשט ידיו אל כיסא ולא הגיעו, וכך נהפך בית הקונגרס לבית הכיסא". הטקסט הזה יכול להסביר במידה רבה את רחשי לבו של ביאליק בעת שכתב את הטקסט הקשה של השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם".

לקריאה נוספת

• זיוה שמיר, "שיר הקונגרס של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם": בין המימסד הפוליטי ומימסד הספרות". בתוך: בין היסטוריה לספרות, דיונון, 1983
• זיוה שמיר, "מאבקם של צעירי המודרנה התל אביבית במימסד הספרות והשתקפותו ביצירתו המאוחרת של ח"נ ביאליק", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות ט, 1985, עמ' 357–364. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• נתן גורן, "התוכחה החדשה". עולמנו, כ"ב בטבת תרצ"ג, 20 בינואר 1933, עמ' 3, על "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". חזר ונדפס בספרו פרקי ביאליק (תש"ט), עמ' 118–120 ובפרקי ביאליק (מהדורה שנייה, 2014), עמ' 134–136

קישורים חיצוניים

• משה אונגרפלד, בין טהרה לטומאה, הצופה, 13 בדצמבר 1946, המשך
• משה אונגרפלד, למי התכוון ביאליק, דבר, 14 באוגוסט 1959
• משה דור, בעיפרון אדום, מעריב, 20 ביולי 1984
• זאב אלכסנדרוביץ, צלם, סדרה 19: תצלומי הקונגרס הציוני הי"ז (ארכיון)
• כתב יד של טיוטת השיר באתר הספרייה הלאומית
• זיוה שמיר, מעל כל במה לפתרון חידת שיר התוכחה הכמו-נבואי של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", "בין ספרות להיסטוריה" בעריכת מיכל אורון, 1983