אלוף בצלות ואלוף שום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תחילת הסיפור "אלוף בצלות ואלוף שום", בספר "ויהי היום" מאת חיים נחמן ביאליק, עם איורים מאת נחום גוטמן, הוצאת דביר, תשכ"ה
עטיפת הספר "אלוף בצלות ואלוף שום", עם איורים מאת יעל ליאור, הוצאת דביר, 1984

אלוף בַּצְלוּת ואלוף שום היא יצירה בסגנון מקאמה, ובה 12 פרקים קצרים, שנכתבה על ידי חיים נחמן ביאליק ויצאה לאור בשנת 1928, וכהגדרת מחברה, היא "בדיחה עממית בחרוזים". היצירה נכתבה כסיפור מחורז לילדים, אך מופנית גם לקורא הבוגר והמשכיל.

סיפור העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקו הראשון של הסיפור עוסק בבן-מלך שיצא לתור את העולם: "בֶּן אַחַד הַמְּלָכִים יָצָא בָאָרֶץ לְשׁוּטוֹ, / לְמַעַן אֱסֹף חָכְמָה וָדַעַת וּלְשִׂימָן אֶל-יַלְקוּטוֹ, / כְּדָת לְכָל-בְּנֵי-הַמְּלָכִים, / הַשְּלֵמִים וְהַטּוֹבִים וְהַמְבֹרָכִים". בתום שבעה שבועות למסעו חפץ בן-המלך לשוב אל ביתו, אך קיבל עצה לבקר באי שהוא: "הֵן אִי-פְלָאִים הָאִי וְאִיש לֹא-חֲקָרוֹ, / וְלֹא דָרְכָה רֶגֶל בֶּן-מֶלֶךְ עֲפָרוֹ, / וּמִי יוֹדֵעַ אֶת-הֶחָתוּם עוֹד בְּאוֹצָרוֹ". בן-המלך נענה להצעה, והלך עם פמלייתו לאי.

כאשר הגיע בן-המלך אל האי, התאכזב לגלות שאין בו כל חידוש, "זוּלָתִי כִּי-נִפְלִים מְעַט אַנְשֵׁי-הָאִי בְמִינָם: / יְמִינָם שְׂמֹאלָם וּשְׂמֹאלָם יְמִינָם, / וּתְמוֹלָם מָחֳרָתָם וּמָחֳרָתָם תְמוֹלָם, / וְלֵילָם יוֹמָם וְיוֹמָם לֵילָם, / מְרֻבָּעָם עָגֹל וּמְרֻבָּע עִגּוּלָם, / וְהָפוּך נִצָּב בְּבֵיתָם הַסֻּלָּם, / וְעֵץ יַעֲרָם גָּדֵל מִנּוֹפוֹ, / וּתְחִלַּת מִנְיָנָם מִסּוֹפוֹ." בן-המלך הובל אל הארמון, ובו האכילהו מלך האי סעודת מלכים. בסיום הסעודה שאל המלך את אורחו: "הֶעָרְבָה לְךָ אֲרוּחָתִי הָפָּעַם?" בן-המלך החל תשובתו בדברי שבח: "חֵי-נַפְשִׁי אִם-יָדַעְתִּי בְּכָל-מְדִינָה וָפֶלֶךְ / מַטְעַמִּים כְּמַטְעַמֵּי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. / כֻּלָּם מַמְתַּקִּים וּמַעֲדַנִּים כֻּלָּם, / אֵין-בָּם כָּל-סֶלֶף", אך בשלב זה החל לגמגם, ובסופו של דבר גילה את אשר על לבו: חסרו לו בצלים לתיבול. התברר כי הבצל אינו מוכר באי - "כִּי לֹא-גִדַּל הָאִי אֶת-הַבָּצָל וְלֹא-הִצְמִיחוֹ, / וְאִישׁ מֵהֶם לֹא-יָדַע מַה-מַּרְאֵהוּ וּמַה-טַּעְמוֹ וְרֵיחוֹ". בן-המלך קיבל רשות לכך שטבחו יכין סעודה ובה ישתמש בבצלים שבאמתחתו. הסעודה הוגשה למלך ולפמלייתו, ובה מאכלים רבים ומגוונים, מתובלים היטב בבצלים.

לאחר שהמלך ופמלייתו נהנו הנאה רבה מהארוחה, הביא בן-המלך שי למלך, את הבצלים שבמטענו. בחינת הבצל הוטלה על ישיש מומחה מחכמי המלך, וזה פסק:

אָכֵן יֶשׁ-בּוֹ מִן-הַמְּרִירוּת שֶׁבַּחֲרִיפוּת וּמִן-הַחֲרִיפוּת שֶׁבַּמְּרִירוּת, / וּמִן-הָרֹךְ שֶׁבַּקְּשִׁי ומִן-הַקְּשִׁי שֶׁבָּרֹךְ, / וּמִן-הַתּוֹךְ שֶׁבַּקְּלִיפָּה וּמִן-הַקְּלִיפָּה שֶׁבַּתּוֹך, / וּמִזְגּוֹ לֹא-קַר וְלֹא-חַם וְלֹא-יָבֵשׁ וְלֹא-לַח, / וְעֵינוֹ אֵינֶנָּה כְּעֵין הַבְּדֹלַח, / וְרֵיחוֹ אֵינֶנוּ כְּרֵיחַ הֵקִּנָּמוֹן, / וְטַעְמוֹ לֹא כְטַעַם הַכַּמּוֹן, / וְיָצָא מִכְּלָל-צְנוֹן וְלֹא-בָא עַד-הָחֲזֶרֶת, / וְלֹא-נִמְצָא זִכְרוֹ בְּפִיטוּם הַקְּטֹרֶת, / וּלְפִי הַשְׁעָרָתִי, הַשְׁעָרַת מֻמְחֶה, / אֵין כָּמֹהוּ סְגֻלָּה יָפָה לְאִצְטוּמְכָא.

המלך שמח על מתנת הבצלים, וקרא ליועציו על-מנת שיעוצו לו איך לגמול לבן-המלך. ועצת היועץ: "יִשּׁקֶל-נָא לְבֶן-הַמֶּלֶךְ עַל-פִּי-פָּעֳלוֹ / אֲדַרְכְּמוֹנֵי זָהָב מְלֹא-הַטֶּנֶא כְּמִכְסַת פִּרְיוֹ וּמִשְׁקָלוֹ, / וְנָקַל זֹאת בְּעֵינַי – וְנָתַתָּ בְיָדוֹ אִגָּרֶת, / כִּי מְעַתָּה יִקָּרֵא לוֹ שֵׁם-כָּבוֹד וְתִפְאָרֶת, / לֵאמֹר: 'הוֹד רוֹמְמוּתוֹ הָאַלּוּף בַּצְלוּת!' / וְהָיְתָה לוֹ בְּאַרְצוֹ לְעֵדָה וּלְהִתְנַצְּלוּת, / כִּי לֹא-שוֹטֵט לָרִיק וְלֹא-אָכַל לֶחֶם עַצְלוּת". וכך נעשה.

בן-המלך שב לארצו וערך משתה שבו סיפר את כל הקורות אותו. בין השומעים היה בן-מלך אחר, שרצה גם הוא לזכות בתהילה ועושר, וחשב לחזור על דרך פעולתו של בן המלך הראשון. שלח בן-המלך השני שליחים אל האי, לברר מה עוד חסר בו, ואלה שבו עם ממצאיהם: "בָּאנוּ אֶל-הָאִי – וְהִנֵּה אֵין-בּוֹ שוּמִים!" זה השלב שבו מתחיל חלקו השני של הסיפור.

יצא בן-המלך האחר אל האי, ובהיות חלק זה של הסיפור מעין תמונת ראי לחלק הראשון, מקצר המספר בתחילתו וכותב "וַיְהִי, וַיְהִי, וַיְהִי / כְּבוֹא בֶן-הַמֶּלֶךְ אֶל-הָאִי – פֹּה יִקְרָא הַקּוֹרֵא אֶת הַכָּתוּב בְּבֶן-הַמֶּלֶךְ הַרִאשׁוֹן, / וְהַמְחַבֵּר, יִצְּרֵהוּ אֵל כְּאִישׁוֹן, / וְיֵט אֵלָיו שָׁלוֹם כִּנְהַר פִּישׁוֹן, / יֵלֶךְ-לוֹ לְפִי-שָׁעָה לִישׁוֹן, / כִּי מַה-יִּתְרוֹן בְּמִשְׁנֵה דְבָרִים וּבְכֵפֶל לָשׁוֹן?"

אף בן המלך השני הוזמן לסעודה אצל המלך, ובסופה השיב לשאלת המלך: "לֹא-אָמַרְתִּי כִּי-אִם לוּ-הוֹאִיל הַטַּבָּח שׂוּם / בְּתוֹךְ הַצָּלִי הַנִּפְלָא מְעַט שׁוּם, / כִּי עַתָּה נָדַף רֵיחוֹ מְלֹא כָל-הַיְּקוּם...". הביא בן-המלך שומים כשי למלך, ואלה נבחנו על ידי גדול החרטומים של המלך, שפסק שלמרות דמיונו לבצל, גם הירק הזה מיוחד במינו.

המלך נהנה הנאה רבה מהשום שקיבל, ופנה ליועציו על-מנת שיעוצו לו איך לגמול לבן-המלך כגמולו הטוב. והעצה שקיבל: "הִנֵה אִתָּנוּ פֹּה בָאִי דְּבַר-סְגֻלָּה, / אֵין-כָּמֹהוּ לִיקָר בְּתֵבֵל כֻּלָּה, – / הָבָה, נְשִׁיבֶנוּ מִנְחָה חֵלֶף הַשּׁוּם וְנִנָּצֵל! / הֲטֶרֶם תֵּדְעוּ מַה-הוּא? – הֲלֹא הוּא הַבָּצָל!" וכך נעשה – בן המלך קיבל אמתחת משי מלאה בצלים כולה.

הסיפור מסתיים במילים: "וּבֶן-הַמֶּלֶךְ שָׁב אֶל-בֵּיתוֹ – וּבְיָדוֹ טוּבוֹ, / וְלֹא-יָדַע אִישׁ בְּצֵאתוֹ וּבְשׁוּבוֹ, / כִּי מֵאָז שָׁב מִדַּרְכּוֹ שַׂךְ בַּעֲדוֹ, / וַיִּלְבַּשׁ דְּמָמָה וָעֹצֶב כְּמַדּוֹ, / וְלֹא-גִלָּה לְאִישׁ בָּעוֹלָם סוֹדוֹ, / זוּלָתִי לְכוֹתֵב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְבַדּו"ֹ.

תולדות היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאליק בשנת 1923

את היצירה החל ביאליק לכתוב בשנת 1923, בעת ששהה בבאד הומבורג שבגרמניה, ושם כתב את חלקה הראשון, העוסק באלוף בצלות. את חלקה השני, העוסק באלוף שום, ואת ליטוש החלק הראשון, השלים בנובמבר 1927, בארץ ישראל, בעת חופשה בכפר הילדים מאיר שפיה.

הנוסח הראשון של היצירה, השמור בארכיון ביאליק, שונה במידה ניכרת מהנוסח הסופי. אחד ההבדלים: כגמול על הבצלים אלוף בצלות אינו מקבל סל מלא אדרכמוני זהב, אלא מטבע גדולה אחת, שמשקלה כמשקל הבצל, ועליה חקוקים "דמות בצל מזה ודמות בן מלך מזה". חוקרת הספרות, פרופ' זיוה שמיר, מציינת כי "תיאור המטבע, שמצִדה האחד דיוקן מלכותי ומצִדה השני דמות בצל, מלעיג אף הוא על סדרי המדינה, שהרי מצִדו השני של הדיוקן חקוק בדרך כלל הערך הנקוב של המטבע (וכאן דיוקן הבצל מרמז כי הערך הוא כקליפת השום והבצל, ואף לכך משמעות אקטואלית והרת-גורל מאין כמותה בימי התפוררותו של המרכז העברי בברלין - בשנים 1924-1923 - בעת היכתב הנוסח המוקדם)"‏[1]. בשנים אלה שררה ברפובליקת ויימאר אינפלציה חריפה.

היצירה "אלוף בצלות ואלוף שום" יצאה לאור לראשונה בתל אביב בשנת 1928, בחוברת לילדים ולנוער, ולוותה באיוריו של נחום גוטמן. לשון היצירה אינה מייחסת לאי שבו היא מתרחשת זמן ומקום כלשהו‏[2], אך ציוריו של גוטמן נותנים לאי נופך מזרחי, כזה של סיפורי "אלף לילה ולילה". היצירה נדפסה שנית באסופה "ויהי היום", שיצאה לאור בשנת 1934.

בשנת 1939 פורסם בניו יורק בכריכה קשה תרגום לאנגלית של הסיפור (מאת הרברט דאנבי) עם איורים של עמנואל רומנו תחת השם Knight of Onions and Knight of Garlic.‏[3]

כאגדה משעשעת לילדים הועלתה היצירה על הבמה: בשנת 1945 הוצגה בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של יוסף מילוא, ולאחר מכן הוצגה פעמים נוספות. בסוף שנות השבעים עובּדה למחזמר על ידי לאה נאור ודובי זלצר, וזה אף שודר בטלוויזיה.

כאשר תורגם לעברית ספרו של טום הודג'קינסון, "How to be Idle", (הוצאת מטר, 2007) ניתן לו השם "אלוף בטלוּ‏ת", בהשראת יצירתו של ביאליק.

מקורות לשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשונו של הסיפור מרובדת, ובמקרים רבים היא יונקת מעולמו של ביאליק כבוגר ישיבת וולוז'ין – רבים בה ההרמזים השולחים את הקורא אל התנ"ך (הרמזים מקראיים), המשנה, התלמוד, המדרש והסידור. לעתים מובאים פסוקים וחלקי פסוקים כלשונם, ולעתים תוך שינוי שאינו מסתיר את המקור. זיוה שמיר מעירה על כך: "ביאליק שיווה, מן הסתם, לנגד עיניו קורא, שחבש מצד אחד את ספסלי הישיבה, ועל כן אוזנו רגישה לכל הקישורים הבין-טקסטואליים השנונים ודקי-העוקץ, אך גם נפרד מצד שני מסִפּוֹ של בית-המדרש הישן, ועל כן אין בכל סירוסי הפסוקים וחילול המקראות כדי לזעזעו יתר על המידה"‏[1].

דוגמאות אחדות:

התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "וַיָּעִיטוּ אֶל-הַמַּטְעַמִּים כְּעַיִט אֶל-הַפְּגָרִים" – המשפט "וירד העיט על הפגרים" מופיע בבראשית (טו יא), בתיאור של ברית בין הבתרים.
  • "וְכָל-הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת!" - כך מסתיים תיאור ביקורו של אלוף בצלות באי, ובמילים אלה בדיוק מתואר מעמד הר סיני (שמות כ, טו).
  • "הֵן חָכָם אַתָּה מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי" אומר המלך. איתן האזרחי מופיע בספר מלכים א (ה,יא), שם נאמר על שלמה המלך: "ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויהי שמו בכל הגוים סביב". באותו הקשר נכתב ביצירה גם "וַיֶּחְכַּם וַיִּשְׂכַּל מֵהֵימָן וּמֵאָסָף".
  • "לֹא-בָא כַבֹּשֶׂם הַזֶּה מִימֵי תָרַח!" וכן "לֹא-בָא כַבֹּשֶׂם הַזֶּה לְטַעַם וּלְרֵיחַ" – הביטוי "לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב" מופיע בתיאור ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה (מלכים א' י, י).
  • "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִיש אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!" – נלקח ככתבו וכלשונו ממגילת אסתר (ו, יא), שרמזים אליה מפוזרים במקומות נוספים ביצירה (שהרי היא מעין "פורים שפיל"). דוגמה לכך נמצאת בדברי גדול החרטומים "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֶת-מַלְכִּי בֶאֱמוּנָה עָבָדְתִּי", המרמזים לדברי אסתר המלכה "וכאשר אבדתי אבדתי" (ד, טו).
  • "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יוּבָא" - אף זה רמז למגילת אסתר, שבה אומר המלך על המן: "ויאמר המלך: יבוא". יהודה רצהבי מסביר: "שינוי לשון פעיל לסביל הוא תולדה הכרחית של נושאי הפעולה. המן הוא חי-מהלך ועליו חלה הצורה האקטיבית, מה שאין כן בצל דומם נטול רוח-חיים. עליו ראוי לומר: יובא!"‏[4]
  • "אֵין שֻלְחַן הַמֶּלֶךְ חָסֵר מְאוּמָה, / גַּם-קֻרְקְבָן שֶׁל-צְפִיר דָּנִיֵּאל וּלְשׁוֹן פָּרָה אֲדֻמָּה, / מִלְּבַד לֶחֶם חֲמֻדוֹת, עוּגוֹת וּרְקִיקִים" - שלל רמזים לספר דניאל: בחזונו של דניאל מופיע צפיר עִזים (ח, ה), ודניאל מעיד על עצמו: "לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי" (י, ג).

המשנה ומהתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "יָדַע מַה-לְּמַטָּה וּמַה לְּמָעְלָה, / מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר": על-פי האמור במשנה במסכת חגיגה (ב, א): "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למטה, מה למעלה, מה לפנים ומה לאחור".
  • "אֶחָד מִשִּשִּים בָּעוֹלָם הַבָּא" - כך מתוארת הסעודה שהכין המלך לכבוד בן המלך, וכך מתוארת השבת בתלמוד במסכת ברכות (נז ע"ב).
  • "עֲשָׂרָה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בַשּׁוּם: מַצְהִיל הַפָּנִים וּמֵאִיר הָעֵינָיִם / וְהוֹרֵג אֶת-הַכִּינִּים בִּבְנֵי-מֵעָיִם" - על-פי מסכת בבא קמא (פב ע"א): "חמשה דברים נאמרו בשום: משביע ומשחין ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים ויש אומרים מכניס אהבה ומוציא את הקנאה".
  • "וְשָׁם בְּתוֹךְ הַפַּרְתְּמִים יָשִׁישׁ אֶחָד הָיָה, / יָשִׁישׁ מֻמְחֶה וְחַכִּים וּבָקִי בְהַטָּיָה". הביטוי "בקי בהטיה" מופיע בתלמוד במסכת כתוּבּוֹת (ו' ב') ושם משמעותו: היודע לדעת בתולה בלא לפגוע בקרום בתוליה. אחד מקוראי הסיפור שלח מכתב לביאליק, בשנת 1928, ובו בקשה: "הנני מרשה לעצמי לבקש מאת כבוד מעלתו ללמדני מה פירוש המלים 'בקי בהטיה' בבדיחה העממית "אלוף בצלות ואלוף שום" שנכתבה בידיו. הביטוי הנ"ל ידוע לי רק מתוך 'כתובות' עמ' ו, ולא ייפלא אפוא שהתקשתי בתשובתי על שאלת בני הקטן לפירושו". ביאליק ענה שבסיפורו משמש הביטוי במשמעות חדשה, "בתור תואר לאיש ערום וחריף", המסוגל "להטות את דבריו כלפי כל צד"‏[5]. רוח דומה מרחפת על השורות "וְיֵינוֹת עַתִּיקִים מִימוֹת אָדָם הָרִאשׁוֹן, / מִיִּקְבּוֹ שֶל-לוֹט וּמִגִּתּוֹ שֶל-נֹחַ" המרמזות לסיפורים הנועזים שקרו ללוט ולנח בעקבות שתיית היין.

התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור נוסף שהשפעתו ניכרת ב"אלוף בצלות ואלוף שום", מבחינה לשונית ובחינה סגנונית, הוא שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, החל בצורת היצירה, המקאמה, שהגיעה אל הספרות העברית במסגרת זו. דוגמה להשפעה לשונית של מקור זה:

  • "יְמִינָם שְׂמֹאלָם וּשְׂמֹאלָם יְמִינָם" - כך מתוארים אנשי האי. רבי שלמה אבן גבירול כתב על בני עירו, סרגוסה: "המעט היותי בתוך עם / יחשוב שמאלי ימיני".

חוקר הלשון יהודה רצהבי מציין: "מידה מצויה אצל משוררי ערב וישראל בימי הביניים לשזור בשירת החול לשונות מקודשים מן המקרא והמסורת ולהפקיעם מקדושתם. עקירת מטבע לשון מתחום לתחום ושימוש קולע בו עוררו השתאות בנפש הקוראים למרות אבק חילול הקודש שבדבר"‏[4]. רצהבי מביא דוגמאות אחדות להשפעה זו של שירת ימי הביניים על "אלוף בצלות ואלוף שום", ובהן:

  • "אַךְ הָגָה אֶת-הַשֵּם בְּאוֹתִיּוֹתָיו" - כאן מדובר בהגיית המילה "בצל", אך מקור הביטוי באופן הגיית השם המפורש.
  • "בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ שֵׁם כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ מִמְּקוֹמוֹ" - פראפרזה על הפסוק הנאמר ב"קדושה" (שמקורו בספר יחזקאל ג, יב): "ברוך כבוד ה' ממקומו".
  • "וּבֶן-הַמֶּלֶךְ – לְפָנָיו תִּשְׁתַּחֲוֶה כָל-קוֹמָה" - הביטוי "וכל קומה לפניך תשתחווה" מופיע בפיוט "נשמת כל חי" הנאמר בתפילת שחרית בשבתות ובחגים (וכן בליל הסדר), והוא מופנה אל הקב"ה.

ביטויים עממיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "גִּמְגֵּם בֶּן-הַמֶּלֶך וַיְהִי כַחֲמוֹר הָעוֹלֶה בְסֻלָּם" – הדימוי "כחמור העולה בסולם" מופיע במדרש לתיאור מאורע בלתי מציאותי, אך ביאליק משתמש בו לתיאור מי שמתקשה מאוד בפעולתו.
  • "וַיְהִי חָכָם בַּיּוֹם וְחָכָם בַּלָּיְלָה" - הביטוי העממי "חכם בלילה", שבא ללגלג על מי שאינו חכם במיוחד, משמש כאן כשבח לחוכמתו הרבה של בן המלך.

הברה אשכנזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק מחרוזי היצירה ניכרת השפעתה של ההגייה האשכנזית, האופיינית ליצירתו של ביאליק. כך בחרוז "כְּרֵסוֹ - מִשֵּאתוֹ", שבו נחרזת ת"ו רפה בסמ"ך, וכך בחרוז "הוֹד לוֹ - גָּדְלוֹ", שבו מתבקשת הטעמה במלעיל.

מקורות העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילה שבה שני גיבורים הפוגשים את המלך, האחד פועל בתום לב ובא על שכרו, והאחר פועל מתאוות בצע (או מתאוות כוח) ובא על עונשו, מופיעה במקורות רבים. במידה מסוימת זהו סיפורם של מרדכי היהודי והמן האגגי במפגשם עם המלך אחשוורוש, המופיע במגילת אסתר, שזיקתו הלשונית של "אלוף בצלות ואלוף שום" אליה הובהרה לעיל. באופן מובהק יותר מופיעה עלילה כזו במדרש רבה[6] ובמדרש תנחומא[7], ומהם נלקטה על ידי ביאליק ורבניצקי ל"ספר האגדה", שבו מסופר‏[8] על אדם שנתן לאדריאנוס המלך סלסילת תאנים, והמלך הורה לעבדיו להחזיר לו אותה מלאה בזהובים. שמעה שכנתו את סיפורו, והורתה לבעלה שילך אף הוא אל המלך, ויכבדו בסל גדול של תאנים. עשה האיש כמצוותה, אך המלך הורה לעבדיו שיטלו את התאנים ויטפחו אותן על פני האיש. וכך עשו, עד שנפחו פניו וסמאו עיניו. הלך ובכה בפני אשתו. אמרה לו: "צא והשתבח בפני אמך, שהיו תאנים ולא אתרוגים, ושהיו בשלות ולא פגות". עקרון דומה מופיע גם בסיפור על נחום איש גם זו בגמרא במסכת תענית (כא ע"א), סיפור שהובא גם הוא בספר האגדה‏[9].

סיפורים בעלי עיקרון דומה מופיעים בסיפורי עם, ומהם הגיעו גם למעשיות האחים גרים ולאגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן.

משל של המגיד מדובנא קרוב ביותר לגרעין העלילה של "אלוף בצלות ואלוף שום". כך הוא מופיע בספר הבדיחה והחידוד מאת אלתר דרויאנוב:

רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה, בא אצל עשיר תלמיד-חכם לבקש נדבה לפדיון-שבויים, וכדי להיכנס עמו בדברים פתח רבי יעקב בחידושי-תורה בהלכות-צדקה. השיב לו העשיר חידושי-תורה באותה הלכה. נמלך רבי יעקב והתחיל אומר לפניו דברי-אגדה בעניין פדיון-שבויים. חזר העשיר והשיב לו גם הוא דברי-אגדה באותו עניין. אמר לו רבי יעקב:

אמשול לך משל, למה הדבר דומה. לאחד שהלך לכרך גדול מכרכי-הים וראה, שאין הבצלים ידועים שם. הוציא מצקלונו מחרוזת של בצלים ונתן לאנשי-המקום. וכשראו הללו, כמה יפים בצלים לתבל בהם את התבשיל, נתנו לו משקל כסף וזהב כנגדם. לימים בא אחר לאותו כרך וראה, שאין השומים ידועים שם. הוציא מצקלונו אגודה של שומים ונתן לאנשי-המקום. וכשראו הללו, כמה יפים שומים ללפת בהם את הפת, נתנו לו – משקל בצלים כנגדם... אף אתה כך: בצלים אני נותן לך, שומים אתה מחזיר לי, שומים אני נותן לך –בצלים אתה מחזיר לי. ואילו אני – לכסף וזהב כנגד הבצלים והשומים אני זקוק.

ספר הבדיחה והחידוד: עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים, בדיחה 235, באתר "ויקיטקסט"

בסיפורו של אלוף בצלות מופיע "יָשִׁישׁ מֻמְחֶה וְחַכִּים וּבָקִי בְהַטָּיָה, / בִּטְנוֹ אוֹצָר בָּלוּם וּגְרוֹנוֹ קֶבֶר", כלומר יש בו מהחוכמה ומהזללנות גם יחד. ישיש כזה מופיע גם בשער השלישי של "תחכמוני" של אלחריזי, אשר ייבא את המקאמה מהספרות הערבית לספרות העברית.

חוקרת הספרות דבורה ברגמן, במאמרה "יחוס אבות של 'אלוף בצלות ואלוף שום'"‏[10], הציגה שלל הקבלות רעיוניות בין "אלוף בצלות ואלוף שום" ובין המחברת השמונה-עשרה של עמנואל הרומי. כך, למשל, מתארת ברגמן את עלילת החלק השלישי של המחברת, הקרוי "הנדיב מקמרינו": "עמנואל, הגיבור הנודד, מתקבל בכבוד גדול בבית נדיב מסביר-פנים. הוא מבדר את הנוכחים ומרשים אותם בחוכמתו, מתכבד בסעודת מלכים, ויוצא לדרך לאחר פרידה נרגשת וחגיגית. במרכז ההתרחשות עומדת הסעודה, והיא זוכה לפירוט רחב". מבנה זה של הסיפור דומה מאוד למבנה סיפורו של אלוף בצלות ולמבנה סיפורו של אלוף שום. לא רק במבנה הכללי, אלא גם באחדים מפרטי העלילה מתגלה זיקה בין שתי היצירות. דוגמה מובהקת לכך היא שאלת המארח לאורחו "הלא חסרת דבר בבית הנכבד?" ותשובת האורח: "הדג והבשר טפל והשום והבצל והחציר עיקר".

מסרים ביצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פני השטח, המקאמה "אלוף בצלות ואלוף שום" באה לשעשע את הקורא, צעיר ומבוגר כאחד. צעיר ישתעשע מהעלילה המבדחת, ומבוגר ישתעשע בנוסף לכך גם מהברק הלשוני. בנוסף לכך מכילה המקאמה מוסר השכל, וניתן לגלות בה מסרים נוספים לקבוצות שונות של קוראים. חוקרת הספרות, פרופ' זיוה שמיר, עמדה על כפל הפנים של היצירה:

... מצד אחד, [אלוף בצלות ואלוף שום] היא אגדה משעשעת לילדים, רווּית הומור ומלאת מִפנים דראמטיים; לחלופין, היא מקאמה מחוכמת, המכוּונת לקורא המשכיל, השנון וחד-התפישה, היודע ליהנות ממעמקי ההגות, מן ההדוניזם הגלוי והמרומז, מן התחכום והקונדסות המילוליים ומנפלאות השיבוץ. ... הרעיונות המובלעים בין שיטיה של היצירה, רעיונות מתחומי הגות שהבדחנות והקלילות מהם והלאה, מיועדים לציבור הבוגר והמשכיל. ילד יתקשה להבינם, ולכל היותר יוכל למצוא עניין במהלכי העלילה וברגעי הפורקן הקומי."‏[1]

מוסר ההשכל הבסיסי של היצירה הוא שאדם הפועל בתום לב, מתוך אהבת החוכמה ואהבת הבריות, יזכה בתהילה ובעושר, והבוצע בצע - ייכשל.

מסיפור העלילה לומד הקורא את שבח המקוריות וגנות החקיינות. מסר זה נאמר גם במפורש בתחילת החלק השני: "כִּי מַה-יִּתְרוֹן בְּמִשְׁנֵה דְבָרִים וּבְכֵפֶל לָשׁוֹן?"

דבורה ברגמן מוצאת ביצירה מסר חברתי, ובו עקיצה המופנית לאצולה האירופית הישנה: "הסעודות הענקיות, מסעות ההתחנכות הארוכים של הבנים מחוץ לארצם, התארים המפוצצים, הכיבודים והגינונים האריסטוקרטיים האופיינים - כל אלה מושמים כאן לצחוק בתיאורים מטונימיים גיגנטיים מופרזים, המזכירים את 'גרגנטוא ופנטגרואל' של רבלה. וכנגד זה - השום והבצל מייצגים עממיות: פשטות, חספוס וחריפות בוטה‏[10]". ביקורת חברתית רחבה יותר מוצאת ביצירה זיוה שמיר, באומרה: "היצירה חושפת את איוולתה של החברה האנושית על תאוותיה הקטנות והגדולות - ובמיוחד מלעיגה על הזלילה והסביאה, הסקרנות והחמדנות‏[1]."

בנוסף למסרים הכלליים מוצאת שמיר ביצירה מסר המופנה אל יריביו ומבקריו של ביאליק בשדה השירה העברית, ומציינת "בין השאר, משמשת היצירה מפגן וירטואוזי - כעין tour de force ראוותני - שמתפקידו להראות ל'יריבים' הצעירים לוליינות מילולית מהי"‏[1]."

המחזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה "אלוף בצלות ואלוף שום" עוּבּדה למחזמר, שאת מילותיו כתבה לאה נאור ואת המוזיקה הלחין דובי זלצר. עלילת המחזמר מתבססת על עלילת סיפורו של ביאליק, אך במילות הפזמונים ניתן למצוא רק דמיון מצומצם למילותיו של ביאליק, ולעתים אין כל דמיון בין מילות הפזמון לאלה של ביאליק.

מנחם עיני, מוני מושונוב וצרויה להב בשיר "חכם ביום וחכם בלילה"

זיקה ניכרת למילותיו של ביאליק נמצאת בבית הראשון של הפזמון "הבדל לא גדול", המתאר את תחושתו של בן-המלך בהגיעו לאי:

הדברים קצת שונים, ההבדל לא גדול
רק השמאל פה ימין, הימין דווקא שמאל
האתמול הוא מחר, המחר הוא אתמול
העיגול מרובע, המרובע הוא עגול.

לעומת זאת, בפזמון "אוהב זהב", שאותו שר אלוף שום, אין כל זיקה למילותיו של ביאליק, כפי שממחיש הבית הראשון שלו:

לא רודף אחר הכסף, למה לי?
כמה דולרים זה לא עסק בשבילי.
יש לי רק דבר אחד אשר אותו מאוד אוהב -
זה זהב ועוד זהב ועוד ז-ה-ה-הב!

בשנת 1980 צולם המחזמר לטלוויזיה, וכן יצא לאור בדפוס בהוצאת דביר ובתקליט בהד ארצי (לימים גם בתקליטור).
התוכנית שודרה לראשונה בערוץ הראשון בשנת 1982 ולאחר מכן בשידורים חוזרים רבים. עורכת ומפיקה: רינה אגוזי, במאי: אנטואן סלאח.‏[11]

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת האלבום
שחקן תפקיד
מוני מושונוב אלוף בצלות
דני ליטני אלוף שום
אבנר חזקיהו מלך האי
חנה לסלאו מלכת האי
עזרא דגן זקן החכמים
מנחם עיני מספר א'
צרויה להב מספר ב'
מוצי אביב השליח

שירי המחזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. לאן הם נודדים (שיר פתיחה) – צרויה להב
  2. חכם ביום וחכם בלילה – צרויה להב, מנחם עיני ומוני מושונוב
  3. אנחנו ממשיכים – מוני מושונוב, צרויה להב ומנחם עיני
  4. פרידה והפלגה – תזמורת
  5. הבדל לא גדול – מוני מושונוב ומוצי אביב
  6. תהלוכה – תזמורת
  7. הזמנה לארוחה – חנה לסלאו
  8. הבצל – צרויה להב ומנחם עיני
  9. אם הוא יכול – מוצי אביב, דני ליטני, צרויה להב, מנחם עיני
  10. ריקוד הבצל – תזמורת
  11. אוהב זהב – דני ליטני
  12. ריקוד השום – תזמורת
  13. תואר אצולה – מקהלה
  14. השום בריא לגוף – עזרא דגן, חנה לסלאו, אבנר חזקיהו
  15. מחרוזת – צרויה להב ומנחם עיני

היצירה גם עובדה ב-2004 לקלטת הילדים "סיפורי מישמיש 2", שם מקריאה אותה דפנה דקל ובסדרה אגדות המלך שלמה שבה הבצל והשום מוחלפים בפלפל שחור ובפפריקה.

סמטה בתל אביב-יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה העניקה את שמה לסמטה בשכונת פלורנטין בתל אביב

כך מנמקת עיריית תל אביב את הבחירה בשם "אלוף בצלות" לסמטה בשם זה:
"...לא במקרה, סמוך הרחוב לשוק שבו דוכני ירקות ובכללם בצל" (מתוך מדריך הרחובות).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה רצהבי, "אלוף בצלות לאור המחברת העברית", בספר שבעריכת הלל ברזל, מאסף: מוקדש ליצירת חיים נחמן ביאליק, הוצאת מסדה, 1975.
  • דבורה ברגמן, "יחוס אבות של 'אלוף בצלות ואלוף שום'", ספר יצחק בקון: פרקי ספרות ומחקר, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1992.
  • זיוה שמיר, "המסכה המבודחת ופניה הרציניים: עיון ב'בדיחה העממית' של ביאליק 'אלוף בצלות ואלוף שום'", סדן: מחקרים בספרות עברית 1, 1994, עמ' 201-173.
  • זיוה שמיר, "המקאמה כקנקן ישן-חדש: הנסיבות שעל רקען חיבר ביאליק את 'אלוף בצלות ואלוף שום'",‫ בקורת ופרשנות 29, 1994, עמ' 74-67.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 זיוה שמיר, "המסכה המבודחת ופניה הרציניים: עיון ב'בדיחה העממית' של ביאליק 'אלוף בצלות ואלוף שום'", סדן: מחקרים בספרות עברית, גיליון 1, 1994
  2. ^ הלל ברזל, בספרו שירת התחייה: חיים נחמן ביאליק: תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו, מציין: ""כשם שהגיבור חוצה ימים ויבשות כך הבדיחה עצמה מעוגנת ברשות הרבים ובמעשה שהוא יפה לכל המקומות, לכל הזמנים, למאמינים ולשאינם מאמינים".
  3. ^ http://www.antiqbook.co.uk/boox/john/27519.shtml וכן http://search.abaa.org/dbp2/book271358969.html
  4. ^ 4.0 4.1 יהודה רצהבי, "אלוף בצלות לאור המחברת העברית", בספר שבעריכת הלל ברזל, מאסף: מוקדש ליצירת חיים נחמן ביאליק, הוצאת מסדה, 1975
  5. ^ שמואל אבנרי, "למי אפנה אם לא לכבודו": ביאליק ככתובת עליונה לתהיות, לבקשות ולאיומים, באתר הארץ, 14.12.07
  6. ^ מדרש רבה לפרשת קדושים
  7. ^ מדרש תנחומא לפרשת קדושים
  8. ^ חלק חמישי - "אדם וצרכיו", סימן שנה
  9. ^ חלק שני - "מעשי חכמים", סימן קכז
  10. ^ 10.0 10.1 דבורה ברגמן, "יחוס אבות של 'אלוף בצלות ואלוף שום'", ספר יצחק בקון: פרקי ספרות ומחקר, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1992
  11. ^ מתוך החוברת שצורפה למארז ה-DVD "מריץ' ועד רץ'" בהפקת רשות השידור ו-NMC יונייטד
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg