גרשון שופמן
 |
גרשון שוֹפְמן (28 בפברואר 1880 – 12 ביוני 1972) היה סופר עברי וצייר בן דור התחייה. חתן פרס ביאליק (תש"ז 1946) ופרס ישראל (תשט"ז 1956). אמן הסיפור הקצר והקצרצר.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
גרשון שופמן נולד בשנת 1880 בעיר אורשה שבפלך מוהילוב, ברוסיה הלבנה (שבאימפריה הרוסית; כיום בבלארוס), למשפחה יהודית חסידית. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי, למד בחדר ובישיבה ועבד לכלכלת משפחתו. את סיפוריו הראשונים החל לכתוב בגיל 19. בגיל 21 נסע לעיר ורשה, שהייתה באותם ימים מרכז של ספרות עברית במזרח אירופה. בשנת 1902 פרסם קובץ ראשון ובו שבעה מסיפוריו בשם "סיפורים וציורים", בהוצאת "תושיה" של בן אביגדור. הוא התוודע שם אל גדולי המספרים היהודים ובראשם י"ל פרץ, יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין וכמו כן זכה לתמיכה ולהערכה מצד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר אשר שופמן העריץ. שלוש שנים שירת בצבא הצאר, בעיר הוֹמל, והמשיך לכתוב גם בשירותו הצבאי. לאחר פרוץ מלחמת רוסיה-יפן ב-1904 ערק מהצבא נמלט ללבוב, משם שלח את סיפוריו ל"השילוח" (שיצא באודסה בעריכתו הספרותית של ביאליק) ומאוחר יותר ל"המעורר" בלונדון, בעריכתו של ברנר. שנה מתקופת חייו בלבוב התגורר עם ברנר, אך דרכיהם נפרדו כאשר התאהבה בת זוגתו של ברנר בשופמן, וברנר עלה לארץ ישראל. עם זאת, הם שמרו על קשר עד למותו של ברנר. תקופת מגוריו בלבוב היתה תקופה פוריה ביצירתו, והוא הרבה לכתוב על בתי הבושת בסביבת מגוריו ועל הומוסקסואליות.
בשנת 1913 היגר מלבוב לווינה, שם העביר את שנות מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1914 הוציא את כתביו המקובצים ב"הוצאת "מוריה" של ביאליק.
בשנת 1920, בהיותו בן 40, נישא לאנני פלאנק, נערה אוסטרית קתולית כבת 17 ממשפחת איכרים, והקים עמה בית בכפר האוסטרי וֶצֶלְסְדוֹרְף (Wetzelsdorf) שליד גראץ (מאז האנשלוס זהו אחד מרובעי העיר). בני הזוג חיו בכפר 17 שנה. הם נשארו נשואים עד למותו.
במשך שנים הסתייג מעלייה לארץ, בעיקר לאחר רצח ברנר ביפו. אולם ביולי 1938, לאחר סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, עלה עם אשתו, בנו ובתו לארץ ישראל, בגיל 58. הוא נתקבל בנמל תל אביב על ידי משלחת סופרים שכללה את שאול טשרניחובסקי, אשר ברש, שלמה הלל'ס, יעקב פיכמן ודוד שמעוני.[1] לכבוד בואו נערכו באוגוסט מסיבה של אגודת הסופרים [2] וקבלת פנים בבית ברנר.[3] שופמן השתקע עם אשתו וילדיו בתל אביב, פרסם מציוריו ומסיפוריו ב"דבר"[4] ובהוצאת "עם עובד". ב-1954 עבר לחיפה, בעקבות הצעתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה דאז, להעניק דירות במתנה לסופרים. ב-1957, עם פרישתו של דוד זכאי מעריכת דבר, הפסיק שופמן לכתוב בעיתון.[5] ב-1960 הוציאו הוצאות "עם עובד" ו"דביר" את כל כתביו בחמישה כרכים.
בשנת תש"ז (1946) זכה שופמן בפרס ביאליק, בשנת 1953 בפרס רופין[6] ובשנת תשט"ז (1956) זכה בפרס ישראל.[7] כן היה אזרח כבוד של העיר חיפה.
שופמן נפטר בשנת 1972 בחיפה, בגיל 92. נקבר בבית העלמין חוף הכרמל. שלושה שבועות לאחר מותו, נפטרה אשתו רות ונקברה לצדו.[8] על שמו קרויים רחובות בכמה ערים בישראל, בהן: באר שבע.
[עריכה] כתיבתו
שופמן נחשב לאומן הסיפור הקצרצר. סיפוריו הם "דקים", מרוכזים ופיוטיים. שופמן ניחן בהסתכלות חדה וחריפה, ובמילים מועטות, בהן הוא מצליח לתאר אפיזודות מחיי היומיום.[9] דוגמה לכתיבתו הממוקדת:
 |
בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו מתרחקים, משתמטים ורק שניים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו. |
 |
| – "השניים" | ||
[עריכה] לקריאה נוספת
- מרדכי עובדיהו, "פרקי ג. שופמן: תגים לדמותו ויצירתו", תל אביב: גלים, תש"ך. (חוברת)
- גרשון שקד, ללא מוצא: על י"ח ברנר, מ"י ברדיצ’בסקי, ג’ שופמן וא"נ גנסין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ג.
- נורית גוברין, מעגלים, רמת גן: מסדה, 1975. (מחקרים על מ"י ברדיצ’בסקי, ג’ שופמן, ודבורה בארון)
- יוסף שה-לבן, גרשון שופמן, תל אביב: אור עם ('הערות והנחיות ללמוד ולקריאה'), תשל"ט 1978. (חוברת)
- נורית גוברין (ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה), ג. שופמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל אביב: עם עובד, תשל"ח.
- נורית גוברין, מאופק אל אופק: ג’ שופמן, חייו ויצירתו, 2 כרכים, תל אביב: יחדיו, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1982.
- הלל ברזל, חזון וחזיון: פרנץ קאפקא, גרשון שופמן, חיים הזז, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, א’ ב’ יהושע, תל אביב: יחדיו, תשמ"ח 1987.
- חנה הרציג, קווים לדמותו של גרשון שופמן, הסיפור העברי בראשית המאה העשרים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב, כרך 3 (יחידה 7: מבחר סיפורים - גרשון שופמן), עמ' 91–92.
- Moshe Moskowitz, The vital sketch: The humanistic element in modern Hebrew literature, Haifa: Pinath-Hasefer, 1978.
- Norman Tarnor, The many worlds of Gershon Shofman, West Orange, N.J.: Behrman House, 1989.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רשימת הפרסומים של גרשון שופמן בקטלוג הספרייה הלאומית
- גרשון שופמן ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- גרשון שופמן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- הספרים של גרשון שופמן באתר סימניה
- גרשום שופמן, באנציקלופדיה ynet
- - הערדל, הנשיקה-פאטר-דבורה - ספורי רדיו
- בן־מלכה, על העיקר שאיננו (לתכונתו האמנותית של ג. שופמן), הפועל הצעיר, 31 בדצמבר 1912, המשך, המשך
- שמואלי, רשימות בקורת: "אדם בארץ" מאת ג. שופמן (התקופה ספר שמונה עשר), הפועל הצעיר, 10 בספטמבר 1923
- פ. לחובר, ג. שופמן (לחג יובלו), דבר, 2 בספטמבר 1927
- מ. ז. ולפובסקי, ג. שופמן, דבר, 6 באוקטובר 1930
- יעקב קופליביץ, על שופמן, דבר, 30 בדצמבר 1938
- ללא חתימה, לשופמן, דבר, 27 בינואר 1939
- יעקב פיכמן, קטעים על שופמן (לצאת ספרו "בטעם ארגעה" על־ידי "עם עובד"), דבר, 7 באוגוסט 1942
- לדור ולדורות, דבר, 16 באוגוסט 1946
- י. יציב, לכבוד מקבלי פרס ביאליק תש"ז: גרשון שופמן, דבר, 10 בינואר 1947
- אהרן קוה, על שופמן, דבר, 27 במרץ 1947
- נתן גורן, ג. שופמן (במלאת לו שבעים), דבר, 17 במרץ 1950
- ד. ל., מעט לעט: שתים שלוש שורות – על שופמן, מעריב, 14 ביולי 1950
- יעקב פיכמן, האהבה ביצירת שופמן, דבר, 21 באוקטובר 1951
- ש. שלום, במערכות היצירה: "בשתים שלוש שורות" (עם כל כתבי שופמן, "עם עובד" תשי"ב), דבר, 4 באפריל 1952
- י. זמורה, ג. שופמן: במלאות לו 75 שנה, דבר, 11 במרץ 1955
- ד. ל., מעט לעט: לשופמן, מעריב, 18 במרץ 1955
- רות בונדי, לא בשתים שלוש שורות: על ג. שופמן – ליובל השבעים וחמש, דבר, 25 במרץ 1955
- ז. דויד, קצרות: לג. שופמן בגבורותיו, דבר, 18 במרץ 1960
- גרשון שופמן – בן שמונים:
- אליעזר ירושלמי, אמן הנובלה, דבר, 18 במרץ 1960, המשך
- שלמה גרודזנסקי, קורא־שופמן: 1920–1921, דבר, 18 במרץ 1960
- מרדכי עובדיהו, פרקי שופמן, דבר, 18 במרץ 1960, המשך
- ד. ל., מעט לעט: בגבורות, מעריב, 18 במרץ 1960
- א. גיא, סופר ללא "איזמים", מעריב, 18 במרץ 1960
- רות בונדי, המקצר יאריך ימים, מעריב, 1 באפריל 1960
- דוד לאזר, יומן ספרותי: תולדות "רומאן" אחד, מעריב, 6 במרץ 1970
- מרדכי אבישי, בסימן האופטימיות והגיבוש הפיוטי, דבר, 27 במרץ 1970
- חיים הזז, גרשון שופמן (דברים שנאמרו בבית־הנשיא במסיבה ליובל התשעים של ג. שופמן), דבר, 10 באפריל 1970
- ש., במות שופמן הסתלק אמן הנובלה העברית, דבר, 13 ביוני 1972
- גרשון שופמן – למנוחות, דבר, 14 ביוני 1972
- אברהם שאנן, סוד כוחן של מלים, דבר, 16 ביוני 1972
- מרדכי עובדיהו, אמן התמצית: לזכרו של שופמן, דבר, 23 ביוני 1972
- מרדכי אבישי, עם גרשון שופמן בביתו (שנה לפטירתו), דבר, 22 ביוני 1973
- ראובן בן יוסף, אמן המופת של הסיפור הקצר, נתיב 77 (6/2000), 103–106
- אריק גלסנר, איך שכחנו את גרשון שופמן, nrg מעריב, 13 באפריל 2009
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ג. שופמן בא, דבר, 19 ביולי 1938.
- ^ מסיבה לכבוד ג. שופמן, דבר, 10 באוגוסט 1938
- ^ קבלת פנים לג. שופמן, דבר, 22 באוגוסט 1938.
- ^ ראו למשל: ג. שופמן, הגם אתה?, דבר, 13 בינואר 1939; ג. שופמן, בין גלבוע וגלעד, דבר, 21 באפריל 1939; ג. שופמן, שתי רשימות, דבר, 13 בספטמבר 1939.
- ^ נורית גוברין, מאופק אל אופק: ג’ שופמן, חייו ויצירתו, 2 כרכים, תל אביב: יחדיו, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1982, עמ' 258.
- ^ ג. שופמן וב. זוסמן - חתני פרס רופין, דבר, 12 בינואר 1953.
- ^ חולקו 12 "פרסי ישראל" תשט"ז, דבר, 17 באפריל 1956.
- ^ מתה רות שופמן, דבר, 9 ביולי 1972; רות שופמן למנוחות, דבר, 10 ביולי 1972.
- ^ י. יציב, גרשון שופמן, דבר, 10 בינואר 1947.
| הקודם: יעקב פיכמן |
פרס ביאליק 1946 |
הבא: אורי צבי גרינברג |
