גרשון שופמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

גרשון שוֹפְמן (28 בפברואר 188012 ביוני 1972) היה סופר עברי וצייר בן דור התחייה. חתן פרס ביאליק (תש"ז 1946) ופרס ישראל (תשט"ז 1956). אמן הסיפור הקצר והקצרצר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרשון שופמן נולד בשנת 1880 בעיר אורשה שבפלך מוהילוב, ברוסיה הלבנה (שבאימפריה הרוסית; כיום בבלארוס), למשפחה יהודית חסידית. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי, למד בחדר ובישיבה ועבד לכלכלת משפחתו. את סיפוריו הראשונים החל לכתוב בגיל 19. בגיל 21 נסע לעיר ורשה, שהייתה באותם ימים מרכז של ספרות עברית במזרח אירופה. בשנת 1902 פרסם קובץ ראשון ובו שבעה מסיפוריו בשם "סיפורים וציורים", בהוצאת "תושיה" של בן אביגדור. הוא התוודע שם אל גדולי המספרים היהודים ובראשם י"ל פרץ, יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין וכמו כן זכה לתמיכה ולהערכה מצד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר אשר שופמן העריץ. שלוש שנים שירת בצבא הצאר, בעיר הוֹמל, והמשיך לכתוב גם בשירותו הצבאי. לאחר פרוץ מלחמת רוסיה-יפן ב-1904 ערק מהצבא נמלט ללבוב, משם שלח את סיפוריו ל"השילוח" (שיצא באודסה בעריכתו הספרותית של ביאליק) ומאוחר יותר ל"המעורר" בלונדון, בעריכתו של ברנר. שנה מתקופת חייו בלבוב התגורר עם ברנר, אך דרכיהם נפרדו כאשר התאהבה בת זוגו של ברנר בשופמן, וברנר עלה לארץ ישראל. עם זאת, הם שמרו על קשר עד למותו של ברנר. תקופת מגוריו בלבוב הייתה תקופה פוריה ביצירתו, והוא הרבה לכתוב על בתי הבושת בסביבת מגוריו ועל הומוסקסואליות.

בשנת 1913 היגר מלבוב לווינה, שם העביר את שנות מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1914 הוציא את כתביו המקובצים ב"הוצאת "מוריה" של ביאליק.

בשנת 1920, בהיותו בן 40, נישא לאנני (רות) פלאנק, נערה אוסטרית קתולית כבת 17 ממשפחת איכרים, והקים עמה בית בכפר האוסטרי וֶצֶלְסְדוֹרְף (Wetzelsdorf) שליד גראץ (מאז האנשלוס זהו אחד מרובעי העיר). בני הזוג חיו בכפר 17 שנה. הם נשארו נשואים עד למותו.

במשך שנים הסתייג מעלייה לארץ, בעיקר לאחר רצח ברנר ביפו. אולם ביולי 1938, לאחר סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, עלה עם אשתו, בנו ובתו לארץ ישראל, בגיל 58. הוא נתקבל בנמל תל אביב על ידי משלחת סופרים שכללה את שאול טשרניחובסקי, אשר ברש, שלמה הלל'ס, יעקב פיכמן ודוד שמעוני.‏[1] לכבוד בואו נערכו באוגוסט מסיבה של אגודת הסופרים[2] וקבלת פנים בבית ברנר.‏[3] שופמן השתקע עם אשתו וילדיו בתל אביב, פרסם מציוריו ומסיפוריו ב"דבר"‏[4] ובהוצאת "עם עובד". ב-1954 עבר לחיפה, בעקבות הצעתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה דאז, להעניק דירות במתנה לסופרים. ב-1957, עם פרישתו של דוד זכאי מעריכת דבר, הפסיק שופמן לכתוב בעיתון.‏[5] ב-1960 הוציאו הוצאות "עם עובד" ו"דביר" את כל כתביו בחמישה כרכים.

בשנת תש"ז (1946) זכה שופמן בפרס ביאליק, בשנת 1953 בפרס רופין[6] ובשנת תשט"ז (1956) זכה בפרס ישראל.‏[7] כן היה אזרח כבוד של העיר חיפה.

שופמן נפטר בקיץ 1972 בבית החולים הרצפלד,‏[8] בגיל 92. נקבר בבית העלמין חוף הכרמל. שלושה שבועות לאחר מותו, נפטרה אשתו רות ונקברה לצדו.‏[9] על שמו קרויים רחובות בבאר שבע ובחיפה.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופמן נחשב לאומן הסיפור הקצרצר. סיפוריו הם "דקים", מרוכזים ופיוטיים. שופמן ניחן בהסתכלות חדה וחריפה, ובמילים מועטות, בהן הוא מצליח לתאר אפיזודות מחיי היומיום.‏[10] דוגמה לכתיבתו הממוקדת:

Cquote2.svg

בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו מתרחקים, משתמטים ורק שניים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו.

Cquote3.svg
– "השניים"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי עובדיהו, "פרקי ג. שופמן: תגים לדמותו ויצירתו",‫ תל אביב: גלים, תש"ך. ‬(חוברת)
  • גרשון שקד, ללא מוצא: על י"ח ברנר, מ"י ברדיצ’בסקי, ג’ שופמן וא"נ גנסין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד‎, תשל"ג.
  • נורית גוברין, מעגלים, רמת גן: מסדה, 1975. (מחקרים על מ"י ברדיצ’בסקי, ג’ שופמן, ודבורה בארון)
  • יוסף שה-לבן, גרשון שופמן, תל אביב: אור עם ('הערות והנחיות ללמוד ולקריאה'), תשל"ט 1978. (חוברת)
  • נורית גוברין (ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה), ג. שופמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל אביב: עם עובד, תשל"ח.
  • נורית גוברין, מאופק אל אופק: ג’ שופמן, חייו ויצירתו, 2 כרכים, תל אביב: יחדיו, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1982.
  • הלל ברזל, חזון וחזיון: פרנץ קאפקא, גרשון שופמן, חיים הזז, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, א’ ב’ יהושע, תל אביב: יחדיו, תשמ"ח 1987.
  • חנה הרציג, קווים לדמותו של גרשון שופמן, הסיפור העברי בראשית המאה העשרים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב, כרך 3 (יחידה 7: מבחר סיפורים - גרשון שופמן),‬ עמ' 91–92.
  • אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "גרשון שופמן - שלכת", עמ' 119-111.
  • Moshe Moskowitz, The vital sketch: The humanistic element in modern Hebrew literature, Haifa: Pinath-Hasefer,‎ 1978.‎
  • Norman Tarnor, The many worlds of Gershon Shofman, West Orange, N.J.:‎ ‪Behrman House, 1989.‎

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג. שופמן בא, דבר, 19 ביולי 1938.
  2. ^ מסיבה לכבוד ג. שופמן, דבר, 10 באוגוסט 1938
  3. ^ קבלת פנים לג. שופמן, דבר, 22 באוגוסט 1938.
  4. ^ ראו למשל: ג. שופמןהגם אתה?, דבר, 13 בינואר 1939; ג. שופמןבין גלבוע וגלעד, דבר, 21 באפריל 1939; ג. שופמןשתי רשימות, דבר, 13 בספטמבר 1939.
  5. ^ נורית גוברין, מאופק אל אופק: ג’ שופמן, חייו ויצירתו, 2 כרכים, תל אביב: יחדיו, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג 1982, עמ' 258.
  6. ^ ג. שופמן וב. זוסמן - חתני פרס רופין, דבר, 12 בינואר 1953.
  7. ^ חולקו 12 "פרסי ישראל" תשט"ז, דבר, 17 באפריל 1956.
  8. ^ מת הסופר גרשון שופמן, דבר, 13 ביוני 1972.
  9. ^ מתה רות שופמן, דבר, 9 ביולי 1972; רות שופמן למנוחות, דבר, 10 ביולי 1972.
  10. ^ י. יציבגרשון שופמן, דבר, 10 בינואר 1947.
הקודם:
יעקב פיכמן
פרס ביאליק
1946
הבא:
אורי צבי גרינברג