רם כרמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רם כרמי, 2011
"מרכז הנגב", 4/05
מפעל ארגמן ביבנה, 6/10
חזית פנימית באולם הספורט בבית ספר ע"ש ליידי דיוויס, 6/11

רם כרמי (1931, תרצ"א - 11 באפריל 2013, א' באייר תשע"ג) היה אדריכל ישראלי. זוכה פרס ישראל לאדריכלות בשנת תשס"ב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרמי נולד בירושלים, למשפחה מבוני היישוב. אביו הוא האדריכל דב כרמי אשר תכנן מבנים רבים בתל אביב הישנה בתקופת היישוב. אמו, חיה, היא בת חיים מקלב, בנו של מרדכי מקלב, איש העלייה הראשונה ומראשי אנשי הציבור בפתח תקווה. אחותו היא האדריכלית עדה כרמי-מלמד.

זכה פעמיים בפרס רכטר: בשנת 1966 על תכנון פרויקט "מרכז הנגב" בבאר שבע[1] וב-1999 על מוזיאון "יד לילד" בבית לוחמי הגטאות. זכה פעמיים בפרס רוקח: ב-1965 על תכנון בניין אל-על וב-1970 על מבני מגורים ברחוב בארי בתל אביב-יפו.

אקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את לימודי האדריכלות עשה בלונדון בבית הספר לאדריכלות של אגודת האדריכלים AA, בין השנים 1951-1956. בשנים 1975-1979 כיהן כאדריכל ראשי במשרד השיכון.

היה פרופסור אורח בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת קולומביה, פרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות בשטוטגרט, פרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות באינסברוק, פרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות ביוסטון, טקסס, פרופסור מבקר אורח בפקולטה לאדריכלות במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. בעבר כיהן כפרופסור חבר בפקולטה לאדריכלות ולתכנון ערים בטכניון.

כרמי שימש כפרופסור מן המניין בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל‏‏[2].

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רם כרמי היוה את קולו של דור אדריכלים חדש שצמח בסוף העשור הראשון של הקמת המדינה ומרד כנגד האדריכלות הלבנה שייצגו דור האדריכלים הקודם. השפה שאימץ כרמי ושלט בה באופן חסר תקדים, היא הברוטליזם - שימוש בחומרים זמינים ופשוטים כדוגמת בטון, מתכת, עץ וזכוכית והותרתם בפרויקט ללא גימור נוסף. שפה זו זכתה לכינוי "אדריכלות אפורה" הודות לשימוש הרב בבטון חשוף שצבעו אפור. לבד מההיבט החומרי של הפרויקטים, זכו עבודותיו של כרמי לפרסום בינלאומי הודות לפרשנותו החדשה של כרמי למושגים כדוגמת "רחוב", "עיר" ו"אור". שלושת המושגים הללו אשר באו בכל יצירותיו האדריכליות לאורך הקריירה שלו, היוו ניסיונות בעיצוב עירוני בקנה מידה של בניין. דוגמאות לכך ניתן למצוא במפעל ארגמן ביבנה, בניין מרכז הנגב בבאר שבע, והתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. ניסיונות אלה, אשר היו קיצוניים ולא התקבלו תמיד על הציבור והמבקרים זוכים באופן תמידי לדיון ציבורי.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מעבודותיו זכו לתשבחות רבות בארץ ובחו"ל, בהן בניין בית המשפט העליון ומסוף היוצאים בטרמינל 3. עם זאת, רבות מעבודותיו המרכזיות בישראל נתקבלו בביקורת ציבורית קשה. כך היה לגבי התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, אשר נטען כלפיה שגרמה לנזקים אורבניים קשים בסביבתה, קמפוס הר הצופים, בו מתקשה הציבור להתמצא, ״מגדלי חוף הכרמל״ בחיפה, המסתירים את הנוף וזכו בתואר המפוקפק "מפלצות חוף הכרמל" מתושבי העיר‏[3] ומגדלי הולילנד שפוגעים באופן קשה בקו הנוף של ירושלים, וזכו לכינוי "המפלצת על הגבעה". גם על שיפוץ בית הבימה בתל אביב נמתחה עליו ביקורת קשה‏[4]. רם כרמי הגיב לביקורת באופן בוטה "מה שעשיתי זה דבר גדול ולא אכפת לי מה אומרים כולם, שיישקו לי בתחת"‏[5].

פרויקטים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טלי חתוקה: המפעל - על ארכיטקטורה ותעשייה בארגמן, יבנה, תל אביב: הוצאת רסלינג, תשע"ב-2011.
  • רם כרמי: אדריכלות לירית, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]