אל מנספלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אל מנספלד
אל מנספלד.jpg

אל מנספלד בזמן עבודתו
תאריך לידה: 1912
תאריך פטירה: 2004
מקום פטירה: חיפה
פרסים: פרס ישראל
פרויקט ידוע: מוזיאון ישראל
מנספלד מציג את דגם המוזיאון לפני נשיא המדינה יצחק בן-צבי ומר מרדכי איש-שלום, ראש עיריית ירושלים
הכניסה למוזיאון ישראל בירושלים
מוזיאון ישראל בירושלים
אנדרטה לנופלים בקריית חיים שתוכננה על ידי מנספלד ווינרויב

אל (אלפרד) מנספלד (2 במרץ 1912 - 15 במרץ 2004) היה מחשובי האדריכלים המודרניים בישראל. הוא זכה בפרס ישראל באדריכלות לשנת 1966 במשותף עם האדריכלית דורה גד עבור תכנון מוזיאון ישראל כבניין פתוח קצה בשיטת תכנון מקורית שפיתח ל"צמיחה, שינוי ואי ודאות". מנספלד ליווה עם גד את צמיחתו והתפתחותו של המוזיאון במשך 15 שנה ולאחר מכן 15 שנה נוספות לאחר פרישתה של גד מהפרויקט. במהלך העבודה על המוזיאון עבד עם איסמו נוגוצ'י על תכנון גן הפסלים, עם האדריכל הדני יורגן בו על ביתן ויסבורד וביתן המאה ועשרים, עם מתכנני היכל הספר ברטוס וקיסלר. הבניינים הראשונים של המוזיאון, גן הפסלים והיכל הספר, נחנכו בשנת 1965. התכנון המקורי של מנספלד וגד הקנה גם להם וגם למוזיאון הערכה עולמית, כיוון שהתכנון הוכיח שניתן לבנות בניין המתפתח בצמיחה אורגנית בהיקף ניכר ולאורך זמן. המוזיאון התפתח פי עשרה בשטחו הבנוי בין השנים 1965–1995, מבלי שחל שינוי בקונטור הכללי שלו, המזכיר כפר ים תיכוני המתפשט בטבעיות על גבעה. את ההשפעה של הבנייה המקומית המשתלבת בנוף ניתן לראות בטראסות ובנטיעת עצי זית בשטח גן הפסלים ע"ש בילי רוז שעיצב נוגוצ'י, כמו גם בבניה הנמוכה וה"אורגנית" של ביתני המוזיאון שאינה קוראת תיגר על קו הנוף אלא מלווה את ההר ומתאימה עצמה אליו. העתק של אחד מהרישומים הרבים שרשם מנספלד מהווה היום סמל של "קפה מנספלד", בית הקפה של המוזיאון. יחידות היסוד של התכנון יוצרות "פטריה" הגורמת לגג להיראות מרחף מעל הקירות, והן מונצחות בסמל המוזיאון, שעוצב על ידי המעצב הגרפי הנודע ויליאם סנדברג, האוצר הראשון של המוזיאון.

מנספלד זכה בחייו בתחרויות ובפרסים רבים, באזכורים נרחבים באנציקלופדיות ובספרי אדריכלות ואמנות וכן במאות כתבי עת מקצועיים בעולם כולו, גם בזכות תכנון מוזיאון ישראל וגם בזכות עבודות אחרות בישראל ומחוצה לה. במקביל לעבודתו כאדריכל לימד עשרות שנים בפקולטה לאדריכלות בטכניון והיה לפרופסור ולדיקן הפקולטה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנספלד נולד בסנט פטרסבורג ברוסיה, ועבר כילד עם משפחתו לברלין. החל את לימודי האדריכלות בבית הספר הגבוה בשרלוטנבורג בברלין. ב-1933 סולק מהכיתה, יחד עם יהודים אחרים, ועבר לפריז שם סיים את לימודיו בבית הספר המיוחד לאדריכלות בהצטיינות. בפריז הוא היה מתלמידיו הבולטים של האדריכל הנודע אוגוסט פרה, אמן הבנייה המודרנית בבטון. מנספלד הצטיין גם בציור, רישום, עיצוב וגרפיקה, תחומים אותם לא זנח גם בהמשך, בנוסף למשיכתו העזה לצילום.

עם קבלת הדיפלומה בשנת 1935 הגיע לחופשת קיץ בתל אביב, שבה כבר התערו הוריו ואחיו הצעיר. הוא עבד ביריד המזרח ושם שוכנע על ידי אדריכל היריד אריה אלחנני לעלות ארצה ולסייע בבניין הארץ. ב-1936, לאחר שזכה בתחרות ארצית לתכנון כיכר מרכזית בנתניה, עבר לחיפה ועבד בתחילת דרכו עם מוניו גיתאי-ויינרויב. ב-1959, לאחר שותפות בת שני עשורים עם וינרויב, פתח משרד עצמאי, ועבד בצמוד לאדריכל דני חבקין, חיים קהת, מיקי מנספלד ויהודית מנספלד. מנספלד ניהל את המשרד עד הגיעו לגיל גבורות ועם פרישתו נטלו את המושכות שותפיו: מיקי מנספלד בנו, וחיים קהת.

מנספלד נודע כאחד החוקרים והמורים המשפיעים והחשובים ביותר על דורות של אדריכלים בישראל. הוא הרצה באוניברסיטאות ברחבי העולם על עבודתו ועל מחקריו (הידועים ביותר הם מחקריו על סטרוקטורליזם). ממסעותיו בעולם השאיר פנקסים רבים ובהם רישומי-עט ואלפי צילומים. מנספלד התקבל כחבר האקדמיה הגרמנית לאמנויות בברלין והאקדמיה הצרפתית לאדריכלות בפריז, והיה חבר פעיל באגודת האדריכלים הבינלאומית. נפטר בחיפה בשנת 2004 והשאיר אחריו אשה (בלה, כלכלנית), שני בנים (מיקי אדריכל, ויואל פרופ' לגאוגרפיה) וארבעה נכדים.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנספלד תכנן, יחד עם מעצבת הפנים דורה גד, את מוזיאון ישראל ואת ה"שלום", אוניית הדגל של "צים". את אוניות הנוסעים של "צים" שקדמו ל"שלום" הוא תכנן יחד עם וינרויב וגד. בחיפה תכנן את בניין האודיטוריום, וכן את מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית יחד עם האדריכל היפני יושימורה ג'ונזו (Yoshimura Junzo) את בית אבא חושי ואת בית הכנסת "בית אל", כולל עיצוב המנורה בכניסה. הוא תכנן רבות משכונות חיפה, נצרת, כרמיאל, ראש העין וכן מרכזי מסחר, מרכזי ספורט ונופש, גנים ובתי ספר ומרכזי פנאי ותרבות. אחת השכונות המפורסמות שתכנן היא שער העלייה בחיפה (פרס ראשון בתחרות) וכן את ככר מאירהוף בקריית אליעזר שבמרכזה פסל של בוקי שוורץ. מנספלד תכנן גם מעבדות מחקר, אוניברסיטאות, רבים ממבני בית החולים בנהריה, תחנות דלק (נווה שאנן בחיפה וגן הפעמון בירושלים) ואחרים. שתיים מעבודותיו, שלא יושמו אך התפרסמו בכל העולם הן המוזוליאום ברנגון למייסד בורמה החופשית אונג סן והמרכז הבין-דתי לשלוש הדתות המונותאיסטיות למרגלות הר סיני עבור נשיא מצרים אנואר סאדאת. בשני המקרים הפרויקט בוטל בנסיבות טרגיות - הסתלקותם של המזמינים מן העולם.

בשנים הראשונות לעבודתו תכנן עם וינרויב מאות פרויקטים פרטיים וציבוריים, בהם המכון ההידראולי בטכניון ואת שיפוץ בית הכנסת הגדול בחיפה, עשרות בתים פרטיים, שיכונים ומפעלי תעשייה, וכן מבני ציבור ומגורים בקיבוצים רבים. הם תכננו, למשל, את בניין המינהלה והספרייה ב"יד ושם" ואת בניין "מייזר" ליהדות בגבעת רם בירושלים, את מוזיאון וילפריד לאמנות המזרח הרחוק בקיבוץ הזורע ואת בית ההסתדרות בחיפה וכן אנדרטאות לנופלים. אחד המבנים הידועים שלהם בחיפה הוא בלוק המגורים הגדול "רמת הדר" שתוכנן ב-1957 עבור משרד השיכון. לאחר סיום השותפות ב-1959 המשיך מנספלד את תכנון הבניין לבדו עבור החברה הפרטית "רסקו".

הכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה בבית שאן לנופלים במערכות ישראל בתכנונו של אל מנספלד

מנספלד היה חתן פרס רכטר על תכנון שכונת סטלה מאריס בחיפה[1], ופרס רטנר עבור תכנון האודיטוריום הרב תכליתי בחיפה. הוא נבחר "עמית כבוד" של מוזיאון ישראל, "יקיר העיר חיפה" ו"יקיר עמותת האדריכלים". בשנים 19641966 כיהן כיו"ר אגודת האינג'נרים והארכיטקטים בישראל, היה חבר אגודת האדריכלים הבינלאומית ופעיל בקבוצות עבודה ומחקר, בהן פרויקט "הביטאט" (1985). בשנת 1966 לאחר זכייתו בפרס ישראל עוטר במדליית כבוד לאדריכל זר מטעם איגוד האדריכלים הגרמני. בשנת 1999 יצא לאור בברלין ספר על חייו ועל עבודתו. תערוכות יחיד שלו הוצגו במוזיאון ישראל ובבית הספר לאדריכלות מק'גיל בטורונטו, בטכניון ובמוזיאוני חיפה. בשנת 2011 יצא בבריטניה ספר מחקרי על גלובליזם באמנות בעולם בו הוקדש פרק שלם לעבודתו של מנספלד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגית פלג רותם, ‏"החברה היא הלקוח הסופי של האדריכל", באתר גלובס, 21 במרץ 2004