מיכה אולמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכה אולמן
Ulmann1.jpg
מיכה אולמן (2006)
תאריך לידה 1939
מקום לידה תל אביב
תחום יצירה פיסול
הושפע על ידי יצחק דנציגר
יצירות ידועות הספרייה הריקה
אולמן ורות דבל בפתיחת תערוכה במוזיאון ישראל (2012)
אולמן מרצה על המיצב "חתונה" בכנס במוזיאון ישראל (2012)

מיכה אולמן (נולד ב-1939) הוא אמן ופסל ישראלי. חתן פרס ישראל (2009).

עבודותיו, העוסקות בזיכרון ובהיסטוריה האנושית וכן ביחס בין האדם לטבע, משתמשות בתצורות אמנותיות שונות מתחומי הפיסול כגון מיצבים, אמנות אדמה וכדומה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכה אולמן נולד בתל אביב ללילי ויצחק אולמן. בנעוריו למד בבית הספר החקלאי הכפר הירוק. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל מוצנח. לאחר השירות היה שותף לגרעין נח"ל בקיבוץ ארז. חי ופועל ברמת השרון.

בין השנים 1960-1964 למד אולמן אמנות ב"בצלאל". לאחר סיום הלימודים יצא לשנת לימודי המשך בבית הספר המרכזי לאמנות ולאומנות בלונדון, שם התמחה בתחריט. עם שובו לישראל, בשנת 1966, עבד כמאייר וכמעצב גרפי בעיתון "מעריב". תחריטי המתכת שיצר, ובהם תיאורי נוף, הוצגו בשנת 1969 ב"גלריה דוגית" בתל אביב. ב-1970 קיבל משרת הוראה ב'בצלאל', בתחילה כמורה לרישום ותחריט.

המעבר מייצוג אמנותי אל 'פעולה' ממשית בחלל התרחש במהלך שנות השבעים של המאה ה-20, בהשפעת האמנות המינימליסטית והאמנות מושגית, שפרחו באירופה ובארצות הברית. במסגרת השפעות אלו החל אולמן ליצור גרסה מקומית של אמנות אדמה, שסממנה המרכזי היה חפירה של בורות באדמה.

בהשפעתו של הפסל יצחק דנציגר התארגנה בשנת 1972 קבוצה של אמנים שכללה את אולמן ויצרה מקבץ של 'פעולות' אמנותיות באזור שבין קיבוץ מצר לכפר הערבי מייסר תחת הכותרת פרויקט מצר-מסר. אולמן, בעזרת בני נוער משני היישובים, חפר בור בכל אחד מן היישובים וביצע ביניהם החלפת אדמות סמלית. לצידו משה גרשוני כינס אספת חברים ובה חילק את האדמות קיבוץ מצר לחבריו, אביטל גבע יצר בשטח שבין שני היישובים ספרייה מאולתרת, המורכבת מספרות שמוחזרה ממפעל הנייר "אמניר".‏‏[1]

הרדיקליות של עבודתו, והיחס שפיתח בין האמנות לבין המרחב הפוליטי, תרמו לפופולאריות של אולמן ב'בצלאל', שהגיעה לשיאה במהלך "מרד הסטודנטים". בעקבות אירועי המרד פוטר בשנת 1978 ממשרתו.

בשנת 1980 השתתף בביאנלה ה-39 של ונציה, לצד משה גרשוני. בתערוכה שנקראה "אשמורת שלישית: חפירות הגנה, אדמה ומלט" הציג בורות פעורים בחלל הביתן הישראלי ובהם שקועים מבנים בנויים מאדמה.

אולמן יוצר בעיקר פסלי חוצות וידוע בעיקר בזכות סדרת פסלי "האדמה". רבות מיצירותיו כוללות חפירה באדמה, התעסקות עם אדמה וחול אך גם עם יציקות בטון ופלדה. יצירתיו "הבית" ו"יסוד" מוצבות בשדרות רוטשילד בתל אביב.

פסלים שלו מוצבים בגרמניה, צרפת, פולין, יפן, איטליה, פינלנד ועוד. היצירה המוכרת ביותר שלו היא כנראה הספרייה הריקה בככר בבל במרכז ברלין, פרויקט שיצר לזכר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית.

בשנת 2004 יצר את "אנדרטת נצר אחרון" בהר הרצל בירושלים לזכר חללי צה"ל שעלו לארץ מן השואה ונפלו על תקומת המדינה במלחמת השחרור ללא אפשרות להקים לעצמם דור המשך.

בשנת 2009 זכה בפרס ישראל לפיסול.

בשנת 2011 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו בשם "שעון חול" במוזיאון ישראל[2]

יצירתו של מיכה אולמן בשנות השבעים הייתה מעורבת, והגיבה- בכל סגנון שבחר ליצור בו- למציאות חברתית ישראלית. אז עשה זאת כמתעד מצבים עירוניים או כמגרה מחשבה באמצעות אירועים אמנותיים. כך החליף בשנת 1972, יחד עם אביטל גבע, אדמה בין כפר ערבי (מסר) לקיבוץ ישראלי (מצר). לאחר תקופה של יצירה אינטימית ביותר בתחום הרישום, תוך התייחסות לנוף, החל את סדרת פסלי האדמה שלו (אלה נגלו לראשונה לציבור בשנת 1980, בביינאלה של ונציה). פסלים אלה, עם הרישומים שליוו אותם, נתפסו כמעט מיד כציון-דרך, הם מזכירים "קברים", "מקלטים", "כיסאות" מטים ליפול. זהו פיסול היונק הן ממציאות פוליטית, חומרית וקיומית מקומית והן מתפיסת פיסול בינלאומית פוסט מינימליסטית (עיסוק במניפולציות של צורות יסוד תוך טעינתן במשמעות רגשית). פסליו מבטאים תחושות של התגוננות, התחפרות, מוות, ייאוש ונפילה, ולפעמים גם תקווה ושאיפה להתעלות רליגיוזית (למשל בפסל שיצר בגיא בן-הינום בתערוכה "80 שנות פיסול" של מוזיאון ישראל, 1984). פסליו של אולמן מייצגים קטע מהותי של החוויה הישראלית המודרנית.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1964-1960 "בצלאל", ירושלים
  • 1965 לימודי המשך, סנטראל סקול, לונדון

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1978-1970 בצלאל, ירושלים
  • 1976 מרצה אורח, האקדמיה לאמנויות יפות, דיסלדודף, גרמניה
  • 1979- פיסול ורישום בחוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה
  • 1985-1979 הפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים, הטכניון, חיפה
  • 1991- פרופסור באקדמיה בשטוטגרט

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1963 - פרס סונבורן, האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל", ירושלים.
  • 1971 - פרס קולינר, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1980 - פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1985 - פרס פונדיק, מוזיאון תל אביב לאמנות.
  • 1989 - מלגה שנתית, ברלין
  • 1995 - תערוכת הפרס ע"ש קטה קולביץ, האקדמיה לאמנויות, ברלין, גרמניה.
  • 1996 - פרס זוסמן, יד ושם, ירושלים.
  • 1996 - חבר באקדמיה הגרמנית לאמנויות, ברלין, גרמניה.
  • 1997 - פרס החברה לתרבות ולשלום בינלאומי, עמאן, ירדן.
  • 1998 - פרס ירין, קרן התרבות אמריקה-ישראל.
  • 2000 - פרס חיים גמזו, מוזיאון תל אביב לאמנות.
  • 2004 - דוקטור לשם כבוד, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
  • 2005 - פרס תומא, באדן ויטמברג, ברנאו, גרמניה.
  • 2009 - פרס ישראל בתחום הפיסול

יצירות אמנות במרחב הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמים, אבן גיר, תל חי, 1983
  • ברזל וכבל, גיא בן הינום, ירושלים, 1984
  • אשת לוט, אדמה, הר סדום, 1984
  • יסוד, בטון וחול, שדרות רוטשילד 129, תל אביב, 1989
  • שחודנייה (מזרח), אספלט, לודז', פולין, 1991
  • פני הים, יציקת בטון, אבן כורכר וזכוכית, רח' אלנבי 24-22 תל אביב, 1992
  • אף-אחד, פלדת קורטן וחול חמרה, גרופיוס באו, ברלין, גרמניה, 1992
  • ספריה, בטון וזכוכית, כיכר בבל, ברלין, גרמניה, 1995
  • מים, כיכר ציון ורחוב האחים, ירושלים, 1997-1996

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יגאל צלמונה ואורחים, שעון חול: עבודתו של מיכה אולמן, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים 2011; רונית שטיינברג, עמ' 387-389 ועוד; חיים באר, עמ' 412-416; רחל אליאור, עמ' 433-441; אמיתי מנדלסון עמ' 442-443.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ראו: גינתון, אלן, "העינים של המדינה", אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1998, עמ' 88-989‏
  2. ^ שעון חול - מיכה אולמן, באתר עכבר העיר