ראובן רובין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראובן רובין בשנות ה-50
דיוקן עצמי (1924), אוסף מוזיאון ישראל
דיוקן עצמי (1921), אוסף מוזיאון ישראל
חדר העבודה בבית ראובן
קברם של ראובן רובין ורעייתו אסתר

ראובן רוּבִּין (13 בנובמבר 189313 באוקטובר 1974) היה מגדולי הציירים הישראליים; התפרסם בתקופת המנדט הבריטי ובראשית המדינה. ביטא ביצירותיו את תחושת האור והרוחניות של ארץ ישראל. על יצירתו זכה בפרס ישראל לשנת 1973.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראובן רובין נולד בגאלאץ שברומניה, בשם ראובן זליקוביץ'; אביו היה חזן. בשנת 1912 הגיע לארץ ישראל ולמד שנה אחת בבצלאל. רובין לא אהב את התפיסה השלטת בבצלאל, ולכן עבר ב-1913 לפריז, שבה למד עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנים 1914-1919 שהה בעיירה פלטיצ'ן שבצפון מולדובה ברומניה, וכן ביקר באיטליה ב-1915.

ב-1919 הגיע לצ'רנוביץ (בירת בוקובינה) שם שהה עד 1920, ואז נסע לארצות הברית. בתקופת זו, פרסם מספר יצירות שיריות ביידיש, בין היתר בכתב העת Libertatea (רומנית: החירות); אך שיאו של המסע היה תערוכת יחיד בניו יורק בשנת 1922.

בשנת 1923 חזר רובין לארץ ישראל חדור בתפיסה אמנותית ייחודית ובעל ידע בטכניקות של ציור שהכיר באמריקה. הוא היה מהבולטים באמני אסכולת ארץ ישראל שמרדו באסכולה ה'גלותית', לשיטתם, שנלמדה לכאורה בבצלאל. בשנת 1924 היה רובין לצייר היהודי הארצישראלי הראשון, אשר הציג בתערוכת יחיד את ציוריו במגדל דוד שבירושלים. שם התערוכה היה "הכל מזמר בקווים ובצבעים את יופי החיים".

בעקבות סירובו של הנציב העליון הרברט סמואל להשתתף בפתיחת התערוכה, בגלל הסתייגותו מהסגנון האמנותי שלו, היה רובין ממקימי אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל, והוא נבחר לוועד הראשון שלו יחד עם יוסף זריצקי ואברהם מלניקוב. במשך מספר שנים הוא היה יושב ראש האגודה‏[1].

ראובן רובין נהג לחתום על ציוריו בשם "ראובן", יצר בסגנון גאה ואישי, וכמו ציירים נוספים בני דורו בסגנון ארצישראלי נקי וישיר. עם השנים המבע החומרי בציוריו הלך ופחת, והנושאים כביכול נעשו יותר ויותר רוחניים, כבתוך עשן קסום או ערפל מואר. הוא הרבה לצייר את נופי הארץ, עצי הזית, ואת נופי ירושלים והגליל.

כמו כן, ראובן השתתף בתכנון תפאורה לתיאטרון הבימה, ולעוד תיאטראות בתל אביב.

ב-1948 מונה לחבר בוועדה המקצועית של ועדת הסמל והדגל, שבחרה בסמל מדינת ישראל. בשנים 1948 - 1950 היה הציר הראשון של ישראל ברומניה.

ראובן זכה בפרס דיזנגוף בשנת 1964, ובפרס ישראל בשנת 1973.

בשנת 1974 נפטר ראובן, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. הוא הוריש את ביתו לעיריית תל אביב. ב-1983 נפתח בית ראובן המשמש כמוזיאון ליצירותיו. אלמנתו, אסתר (שהפרש הגילים ביניהם היה 18 שנים), נפטרה ביולי 2010, בגיל 99.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1912 בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
  • 1914-1913 בית הספר לאמנויות בוזאר, פריז ואקדמיה קולרוסי, פריז

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1926 פרס הלורד פלומר לציור
  • 1945 קבלת תואר דוקטור לשם כבוד, המכון היהודי לדת, ניו יורק
  • 1964 פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב יפו, תל אביב
  • 1971 פרס אמן השנה, האוניברסיטה ליהדות, לוס אנג'לס
  • 1973 פרס ישראל לציור

מיצירותיו הנודעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בלדה לעיר הלבנה
  • השיר שלי

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשס"ז 2007 נערכו שתי תערוכות תערוכה רבות היקף של עבודתו, אליהן הובאו יצירות מוזיאונים, מוסדות ציבור ואספנים פרטיים ברחבי תבל. היצירות הוצגו במוזיאון ישראל בתערוכת "נביא בעיר",‏[2] ובמוזיאון תל אביב לאמנות, בתערוכת "מקום חלום".‏[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "ראובן רובין (זליקוביץ)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1662
  2. ^ ראו: אמיתי מנדלסון, נביא בעירו: יצירתו המוקדמת של ראובן רובין, 1923-1914, ירושלים מוזיאון ישראל, 2007.
  3. ^ ראו: כרמלה רובין (עורכת), מקום חלום: ראובן רובין והמפגש עם ארץ ישראל בציוריו משנות ה-20 וה-30, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2007.