שאריות מזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שאריות הם פריטי מזון אכילים שנותרו לאחר ארוחה מבלי שהוגשו לצלחות הסועדים (אלא נמצאים בכלי הגשה, בישול או אחסון) ועתידים לשמש בארוחה אחרת, שלעתים מכונה "ארוחת שאריות". (חלקי מזון שאינם נחשבים אכילים, כגון עצמות או קליפות של ירקות ופירות אינם בגדר שאריות לעניין זה, אלא אשפה).

השימוש בשאריות תלוי במקום הארוחה המקורית ובמנהגי כל חברה.

מקור השאריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאריות של ארוחה ביתית לרוב נארזות כדי להאכל מאוחר יותר. מנהג זה מסתייע בעובדה שמדובר בסביבה פרטית ושאמצעי האיחסון (כגון קופסאות אטומות, סירים) והקירור (מקרר, מקפיא) הינם זמינים. חלק מהשאריות ניתן לאכול קרות - מוגשות ישירות מהמקרר, אחרות דורשות חימום מחדש בתנור מיקרוגל, על הכיריים או בתנור אפייה.

יש המבקשים לארוז עבורם שאריות שנותרו מארוחה במסעדה. בישראל מקובלת בקשה כזו במסעדות בכל הרמות, החל ממסעדות מזון מהיר וכלה במסעדות יוקרה.

בארצות הברית הכלי בו אורזים שאריות מארוחות במסעדה כונה בעבר "דוגי באג" (אנגלית: doggy bag, בקירוב מילולי: שקית לכלב), לשון נקייה המתייחסת לכך שהמזון נארז לכאורה עבור חיית המחמד של הסועד‏[1].

גישה דומה לשאריות ממסעדה התקיימה בעבר גם בישראל ומשוקפת בהומורסקה של אפרים קישון "הגדת השניצלים הגדולים" (הכלולה בספרו "ספר משפחתי"), בה הוא נהנה משניצלים מופלאים במסעדה אך לא הצליח לסיימם. מחמת מבוכה לא הודה כי השאריות מיועדות לו, וביקש לארזן עבור "כלבו". בקשתו כה מפורטת ומשכנעת עד כי צוות המסעדה הנלהב לעזור מוסיף לשניצלים מיני שאריות נוספים שאינם ראויים למאכל אדם.

כיום מקובל חברתית יותר מבעבר לבקש לארוז את שאריות הארוחה, ולכן המונח "דוגי באג" התיישן.

פעמים רבות נותרות שאריות ממשלוחי מזון ומטייק אוויי. בארצות הברית מקובל מאוד בקרב סטודנטים להזמין משלוח פיצה ולאכול את שאריותיה למחרת, עד כדי כך שמשרד החקלאות האמריקאי‏[2] ואוניברסיטאות מסוימות‏[3] מנחים את הסטודנטים בדבר הסיכונים הבריאותיים באכילת שאריות פיצה שלא קוררו כראוי.

בישראל, במרכולים שונים המוכרים במעדניות גבינות ונקניקים בפריסה לפי בקשת הלקוח, שומרים את שאריות גלילי המוצרים ומוכרים אותן במעורב לפי משקל, במחיר נמוך ממחירם של המוצרים המקוריים.

מאכלים מבוססי שאריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאייה מבוססת שאריות: צ'וריסו, צלי עוף, אורז, שעועית ירוקה. כוללת גם סופריטו שהוכן עבורה.

לעתים משתמשים בשאריות להכנת מאכל חדש, כך למשל המאכל האנגלי "בַּ‏‏‏אבֵּ‏ל אֵנְד סְקְוִויק" (Bubble and squeak) הוא לביבה העשוייה משאריות ירקות מבושלים ולעתים גם בשר, שנותרו מארוחת צלי.

מאכלים מבוססי שאריות מקובלים בכל העולם, והיו נפוצים עוד יותר בעבר, כאשר אמצעי איחסון וקירור היו טובים פחות או לא היו כלל בנמצא. תבשילי שאריות רבים מתבססים על צירים ונוזלי בישול, הממצים את הערכים התזונתיים של מרכיביהם, לרבות מרכיבים בלתי אכילים כמו עצמות, ומשמשים בסיס מצוין להוספת פיסות של שאריות שהינן קטנות מכדי להוות ארוחה בפני עצמן. גם פשטידות[4], נזידים, פאייה, פיצה, תבשילי אורז (כמו אורז מטוגן) ואטריות[5] עשויים לשמש כבסיס להוספת שאריות, וייתכן שחלקם אף נוצרו במקורם כאמצעי לניצול שאריות.

שאריות בתרבויות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן תרבויות בהן אורח המותיר מעט מזון בצלחתו מסמל בכך שביעות רצון מהארוחה (בחלק מהמקרים מכיוון שקודם לכך הוא נענה להצעת תוספת); בתרבויות אחרות מעשה כזה יחשב כגסות (בין השאר, אצל ה"אמא היהודייה" הסטריאוטיפית). ישנן תרבויות בהן מותירים מזון כגודל נגיסה כנסך. בכל המקרים הללו המזון הנותר אינו בגדר שאריות, שכן לא יאכל מאוחר יותר.

בארוחת חג המולד במדינות המערב ובארוחת חג ההודיה בארצות הברית מקובל להכין מלכתחילה כמויות מזון גדולות מהנדרש, על מנת לחלק שאריות למשתתפים. תרנגול הודו קר הוא מאכל טיפוסי לשאריות של ארוחת חג ההודייה ומשמש לכריכים, מרקים ופשטידות בימים שלאחר הסעודה.

שאריות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מקובלות ארוחות חג גדולות, שפעמים רבות מותירות שאריות. מלבד איחסונן בבית בו התקיימה הארוחה, נהוג במשפחות רבות לחלקן בין המשתתפים. השאריות מחולקות לעתים כיוון שהכמות גדולה מכדי לשמש משפחה אחת בטרם המזון יתקלקל ולעתים משום שמלכתחילה הוכנה כמות נוספת שיועדה לחלוקה. ישנן משפחות בהן המנהג קיים כשגרה שבועית, כיוון שלאחר שהילדים בגרו ועזבו את הבית, עדיין ממשיכים לבשל כמויות מזון כפי שנהגו בעת היות הילדים סמוכים על שולחן הוריהם, ומחלקים את השאריות למשפחות הבנים והבנות הבוגרים.

באולמות אירועים רבים נהוג לתת לבעלי השמחה כמה מנות של שאריות מארוחת המסיבה ולחלק את הנותר כתרומה לנזקקים.

שאריות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק מהחצרות החסידיות מקובל בטיש, שהשאריות (המכונות "שִירַיִם") של הלחם שעליו מברך האדמו"ר ושאר מאכלים מהם אכל, נחשבים כבעלי סגולה. כדי לאפשר לחסידים רבים להשתתף במנהג זה מוגש לרבי מאכל גדול במיוחד (למשל קוגל גדול), שהרבי טועם ממנו והשאר מחולק לחסידים. בדומה לכך, בחתונות דתיות קיים מנהג לשתות לשם סגולה מעט מכוס החתן והכלה או לאכול מחלת החתונה, הגדולה מהרגיל.

השלכות בריאותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד הבריאות ממליץ כי מזון שבושל או חומם לא ישהה יותר משעה מחוץ למקרר‏[6]. בפועל, שאריות מארוחות רבות, בעיקר ארוחות חגיגיות שמטבען הן ממושכות, מבוססות על מאכלים שנמצאו מחוץ למקרר זמן ארוך יותר וצברו חיידקים. הנסיעה של אורחים הביתה עם המאכלים הינה משך זמן נוסף בו הם מושהים ללא קירור.

על פי המלצת משרד הבריאות‏[7] ניתן לצרוך בשר מבושל שאוחסן במקרר עד 5 ימים, אך אורחים שקיבלו שאריות לא תמיד יודעים כמה זמן עבר מאז בושל המזון, והם עלולים לאחסן ולצרוך אותו בתקופה העולה על משך הזמן המומלץ. תבשילים שונים וסלטים (למשל כבד קצוץ, סלטים המכילים מיונז או ביצים) עלולים להיות בעלי חיי מדף אף קצרים יותר.

שאריות עוברות פעמים רבות חימום חוזר, שפוגע בערכו התזונתי של המזון.

ארוחות מנגל מניבות פעמים רבות עודפים מהבשר שנצלה. כאשר המנגל נערך כפיקניק בחיק הטבע ולא בחצר או מרפסת בית, לרוב אין אפשרות לקרר את המזון שנותר לאחר צלייתו. לעתים המזון אף שוהה גלוי למפגעים שונים כגון חום השמש וזבובים. משרד הבריאות‏[8] ממליץ לא לצרוך מחדש בשר, עופות ודגים שנותרו לאחר הצלייה, אולם רבים נוהגים לארוז שאריות כאלו ולקחתן הביתה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]