חטא עץ הדעת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכלאנג'לו, הקפלה הסיסטינית – "חטא עץ הדעת": השטן מתראה לחוה כחצי-אישה חצי-נחש
נפילת האדם - אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת, ציור מעשה ידי לוקאס קראנאך האב, המאה ה-16.
חטא עץ הדעת, הנחש מפתה את חוה לאכילת הפרי האסור בעוד אדם מוציא ערימה של דשא מן האדמה; ציור מהמאה ה-15.
חטא עץ הדעת בציור מעשה ידי ויליאם בלייק.
חטא עץ הדעת, השטן מסית את אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת.

חטא עץ הדעת הוא כינוי לסיפור בתחילת ספר בראשית על החטא של אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע בידי אדם וחוה בניגוד לציווי של אלוהים.

החטא ועונשו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסיפור המקראי, לאחר שנברא האדם, הוא נשלח לגן עדן, ושם היו אילנות רבים "נחמדים למראה וטובים למאכל". בהיכנסו לגן עדן הוא נצטווה בידי אלוהים לאכול מכל אילני הגן, אך לא מעץ הדעת טוב ורע, כי אכילה ממנו תביא למותו: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת." (ספר בראשית ב, טז-יז).

הנחש, שהיה ערמומי וחכם מכל חיות השדה, דיבר עם חוה, ושידל ופיתה אותה לאכול מעץ הדעת טוב ורע. "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (שם ג, ו). לאחר שחוה אכלה ממנו היא נתנה גם לאדם לאכול, ואז נפקחו עיניהם והם היו מודעים לכך שהם עירומים ועשו להם חגורות. כאשר שמעו את קול ה' מתהלך בגן, הם התביישו והסתתרו בתוך עץ הגן, ולאחר דין ודברים עם אלוהים, נענשו הנחש, חוה ואדם על חטאיהם:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

בראשית ג, יד-יט

בנוסף, אדם וחווה גורשו מגן עדן.

מהו עץ הדעת?[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו המלא של העץ הוא "עץ הדעת טוב ורע". מכאן שהמילה "דעת" בצירוף "עץ הדעת" איננה מתייחסת לידיעה באופן כללי, אלא להבחנה בין טוב לרע.

בתלמוד ישנן שלוש שיטות מה היה עץ הדעת:

תניא, אילן שאכל ממנו אדם הראשון,

רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט) "וישת מן היין וישכר".
רבי נחמיה אומר: תאנה הייתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג) "ויתפרו עלה תאנה".
רבי יהודה אומר: חטה הייתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.
תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ', עמוד א'

במדרש מובאות שלוש הדעות לעיל, ונוספה עליהן שיטה רביעית:

רבי אבא דעכו אמר: אתרוג היה, ההוא דכתיב (בראשית ג) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", אמרת, צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו? ואין את מוצא אלא אתרוג.

בראשית רבה פרשה ט"ו פסקה ז'

בנצרות נוצר שיוכו של העץ עם התפוח, אולי עקב צבעו האדום, המזכיר תשוקה, ואולי בגלל שכך ציירוהו הציירים הראשונים.

בדעתו של רבי יהודה תומך פרופ' מרדכי כסלו מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, הסומך את דבריו על פסוקים מפרשת בראשית ומדברי חז"ל.‏[1]

בעקבות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור חטא עץ הדעת, שמתואר כחטא הראשון בהיסטוריה האנושית, עורר את דמיונם של הוגים וחוקרים. האם הוא כפשוטו או שמא אלגורי? מהו עץ הדעת? מדוע הוא מתואר כטוב ורע? האם הוא מסמן אבן דרך בהתפתחות האנושית? מדוע בעקבות החטא נעשו בני האדם חכמים יותר וקיבלו מודעות? ושאלות נוספות.

במבט פשוט מעל לכל, עומד בבסיסו של הסיפור מעמדו העליון של האל וסמכותו למול האדם שברא, והתביעה הבלתי מתפשרת להישמע באופן מוחלט לציוויי האל. ייתכן שבכוונה נבחר חטא שאין לו משמעות ומובן בעיניים אנושיות, ולא ברור מדוע העונש עליו כה חמור, כדי לומר לבני האדם, שהם צריכים לקבל את הציווי האלוהי, גם כאשר אינם מבינים, מבלי לשאול עליו ועל טעמיו.

ביהדות יש פירושים שונים וגישות רבות לחטא עץ הדעת. על פי התלמוד החטא היה הכרחי וקבוע מראש בגורלם של אדם וחוה. היו שראו את החטא בכך שאדם וחוה ביקשו לראשונה את הדעת (עץ הדעת) ולא את החיים (עץ החיים). היו כאלו שראו בנחש סמל של כוחות הדמיון ואת החטא בכך שבמקום ללכת אחרי ההכרה השכלית הם התפתו לנהוג על-פי דמיונם הכוזב. והיו שראו, בעיקר בספרות המדרשית, חטא זה כחטא מיני, שבו מעורבים הנחש והאישה.

שאלה שהועלתה בדיונים בהקשר לחטא זה, הייתה, האם קודם לחטא היו אדם וחוה יצורים לא תבוניים? שהרי אם כן, יוצא לכאורה שראוי היה כי יאכלו מהעץ. לשאלה זו מתייחס הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (ח"א פ"ב), ושם הוא מסביר את דעתו, כי לפני חטא עץ הדעת היו אדם וחוה בעלי שכל מוחלט, המתעלם מהמוסכמות האנושיות ודן לפי מושגים של "אמת" ו"שקר", ואילו לאחר החטא נוספה להם הכניעה למוסכמות (ה"טוב" וה"רע"), שאינן רציונליות - כדוגמת הבושה מן העירום. הוגי דעות אחרים פירשו שהמצב המתוקן, שקדם לחטא, הוא זה שבו אין לאדם שכל הבוחן ובודק, והוא נשען על האל בלבד, כילד בחיק הוריו. בתפיסה זו, נתפס השכל שהתקבל בעקבות החטא כדבר שלילי בעיקרו. פרשנות נוספת הייתה ש"לדעת" טוב ורע נגזר משורש יד"ע, במובן של קיום יחסי מין ותאווה מינית (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"), והייצריות היא זו שנוספה לאדם הראשון, ומסיבה זו רק לאחר האכילה מן העץ התביישו אדם וחוה מהיותם עירומים.

הפסיכולוג אריך פרום רואה בחטא האדם הראשון את הייצוג הבולט לבעיית החופש של האדם. מעשה החטא הוא למעשה האקט הראשון של החופש האנושי. אי הציות לפקודת האל היא למעשה השתחררות מכפייתו של האל וראשיתה של התבונה האנושית. האדם צועד לקראת אנושיות ולקראת ייחודו, כאשר הוא מנפץ את ההרמוניה בינו לטבע. בניתוקו ובהתעלותו מעל הטבע, הוא מבחין ומודע לעירומו ומתבייש בעצמו. הוא בודד וחופשי ועם זאת חסר אונים ומפוחד. הוא זכה בחופש, אך חופש זה נראה לו כקללה, מפני שהוא איננו חופשי להגשים את ייחודו.[2]

על פי גישת הנצרות, חטא זה קרוי "החטא הקדמון", שבעטיו נגזרה על כל האנושות לא רק מיתה, אלא אף חיי סבל וטומאה בעולם החומר המקולל ללא תקנה, שבו האישה חוברת לשטן, ומחטיאה ומדיחה את הגבר בפיתויים מיניים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי כסלו, עץ הדעת חיטה היה, סיני קי"ט, תשנ"ז, באתר "דעת"
  2. ^ מנוס מחופש, עמ' 33-34