בית חרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית חרות
Bet Herut038.jpg
מראה בבית חירות
מחוז המרכז
מועצה אזורית עמק חפר
גובה ממוצע ‎19‏ מטר
תאריך ייסוד 1933
תנועה מיישבת תנועת המושבים
סוג יישוב מושב שיתופי
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2015:
  - אוכלוסייה 881 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.5%‏ בשנה עד דצמבר 2015
(למפת נתניה רגילה)
Netanya.svg
 
בית חרות
בית חרות
32°22′45″N 34°52′09″E / 32.3792842707184°N 34.8690666089213°E / 32.3792842707184; 34.8690666089213קואורדינטות: 32°22′45″N 34°52′09″E / 32.3792842707184°N 34.8690666089213°E / 32.3792842707184; 34.8690666089213
מושב בית חרות בתחילת שנות הארבעים

בֵּית חֵרוּת הוא מושב בעמק חפר בין הערים נתניה וחדרה. המושב שייך למועצה אזורית עמק חפר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב הוקם בשנת 1933 על ידי גרעין עולים מארצות הברית אשר קראו לו על שם הארגון החקלאי האמריקני 'חרות' שעזר להעלותם. עמנואל הראובני קושר את שמו גם אל הכתוב בהגדה של פסח: "הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב".[1] שם היישוב היה במקור "חרות אמריקה ב'", (חרות אמריקה ג' הוא מושב הדר עם). השם המחודש, בית חרות, ניתן למושב בשנת 1953 על ידי תושב היישוב עמנואל לבס, אחד משבעת מקימי היישוב.

ממושב עובדים למושב שיתופי ולהפך[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסיפה הראשונה של ארגון חרות אמריקה ב התקיימה ב-27–28 באוגוסט 1932 בעיר צ'לסי ליד דטרויט מישיגן. באגודה היו 65 חברים מתשע עשרה ערים שונות בארצות הברית. ארגון חרות אמריקה ב' התקשר עם חברת יכין שקיבלה על עצמה לפתח את אדמות הארגון למשך שש שנים, המועד שנקבע לעליית החברים להתיישבות בארץ. הארגון נועד להקים מושב עובדים בו כל אחד מעבד רק את חלקתו.

חברי הארגון רכשו את הקרקע ואת הנטיעות מחברת יכין - חק"ל באביב 1937 הגיע תום תקופת כל החוזים עם יכין והוחלט לכנס ועידה לדון בהמשך הטיפול באדמות האגודה בארץ. ב-29 באוגוסט 1937 התכנסה ועידה בקליבלנד, שם הוחלט לא לחלק את האדמות לחלקות פרטניות ולהעביר את עיבוד הפרדס כולו לידי מספר חברים שהקדימו לעלות לארץ והתיישבו כבר על אדמת חרות אמריקה ב'. החברים בארצות הברית קיבלו על עצמם לפעול כגוף שיתופי. לאור המצב החדש שנוצר החליטו לאחד את אמצעי הייצור של המושב קרי הפרדס. הארגון באמריקה קיבל על עצמו את החובות שכל חבר וחבר בנפרד נשאר חייב ליכין, ועל ידי כך שלא נתנו לכושלים ליפול, יצרו גוף אחד מלוכד, בשנת 1938 נחתם הסכם החכירה עם הקרן הקיימת.

עם סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 חל מפנה. החלו להגיע ולהתיישב ביישוב בנים של חברי הארגון שהפכו לבעלי משפחות בעצמם. וכן התקבלו חברים ממקומות שונים בארץ וכל אלו בהגיעם החלו לחפש במושב מקורות תעסוקה נוספים, פרט לפרדסים, וכך החלו ענפי בריכות הדגים, חקלאות ונגריה. העבודה ביישוב הייתה בהתאם לרעיון השותפות שנקבע כבר בתחילת ההתיישבות בשנת 1938, רעיון שהיה שונה ויוצא דופן בכך שלא דמה לא לקיבוץ ולא למושב. מסגרת של מושב שתופי, אולם תחת הכובע של מושב עובדים דבר אשר לא היה קיים בארץ ישראל, עד אז.

העקרונות המובילים היו:

  • כל החברים עובדים מכסת שעות מוקצבת בענפי המשק השיתופי. אסור להם לעסוק בכל עבודה נוספת שהכנסה בצידה.
  • כל החברים, ללא התחשבות במקום עבודתם במשק, יקבלו שכר זהה.
  • נשות החברים לא היו מחויבות לעבודה במשק המשותף ויכלו לצאת לעבוד בכל מקום אשר בו יחפצו, חלקן עבד כשכירות במשק המשותף.
  • חובות וזכויות שווים לכל החברים.
  • עקרונות עזרה הדדית וביטחון סוציאלי.

בין השנים 1946-1950 ובעיקר בתקופה שלאחר מלחמת השחרור, הגיעו ארצה רוב חברי הארגון. בשנת 1949 החל התיעוש במושב בית חרות, עם הקמתו של מפעל "שהר" - שיטת הדפסה רשתית. המפעל ייצר הדפסות של מזכרות לתיירים וצעצועים.

כמו כל יתר ישובי עמק חפר קיבל המושב, לאחר מלחמת השחרור, שטח אדמה נוסף בעמק חפר המזרחי שעליו נטעו פרדס נוסף ומטעים סובטרופיים: אבוקדו, אפרסמון, מנגו וכו'. כאמור בשנת 1953 הוחלף שמו של המושב מחרות אמריקה ב' לבית חרות.

בשנת 1953 החלו במושב בפיתוח ענף נוסף: גידול תרנגול הודו (הוד לבן), הרעיון לגידול תרנגולי הודו בהיקפים מסחריים גדולים הובא מארצות הברית, על ידי קשר עם מגדל תרנגולי הודו בארצות הברית בשם "ניקולס", לשם כך הקימו במושב חוות רבייה, מדגרה מפטמות. היה זה מפעל חלוצי שהצלחתו הביאה לכינוי המושב כ"מושב ההוד הלבן"

באותם הימים על מנת ליצור תעסוקה נוספת וכן מקור הכנסה נוסף למשפחה אפשרו לחברי המושב לבנות סככות לגידול תרנגולי הודו בחלקות א', הגידול נעשה בצורה מאורגנת כשהגידול והשיווק היו משותפים.
כהמשך לענף ההודים החלו בשנת 1970 לתכנן מפעל לעיבוד מוצרים מבשר תרנגולי הודו. בעזרת קבוצת משקיעים מארצות הברית גויסו סכומי כסף וידע והמפעל קיבל מעמד של מפעל מאושר, תוך התחייבות לייצא את מוצרי המפעל לאירופה ולארצות הברית. השם "הוד לבן" הועבר גם למפעל ועם תחילת הייצור בשנת 1972, הוקמה על יד המפעל רשת שיווק עצמאית המשווקת את מוצרי המפעל בארץ. הייצוא בוצע באמצעות "אגרקסקו".
המפעל התפרסם בארץ בזכות הקבנוסים, פסטרמות ונקניקים אבל בעיקר בזכות "מיס לוסי" - נקניקיה שקיבלה פרסום נרחב בישראל.

לשם מכירה ישירה של תוצרת ענפי המשק ומפעליו הוקמה חנות מכירה - "חנות בכפר", או "חנות שהר" בשמה הפופולרי אשר מוקמה באזור הקרוב לכביש החוף. עם השנים התרחבה החנות והחלו למכור בה גם מוצרים שאינם מתוצרת המושב כמו מזכרות לתיירים, ביגוד, מתנות, אוכל וכדומה.

את שרותי החינוך (גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ועליונה) מקבל המושב במסגרת המועצה האזורית, חלק ממוסדות אלו ממוקמים בכפר ויתקין, ויתרם ברחבי העמק, המושב נמצא במסגרת המרכז הקהילתי חוף חפר (מועצה אזורית עמק חפר).

בתחילת שנות ה-80 לאחר מאבקים קשים של אלו המצדדים במעבר לפנסיה חיצונית ובין אלו שטענו שלמשק המושב יש חוסן כלכלי הוחלט על ידי אספת החברים ברוב קולות לפנות ולבטח את החברים בקרן פנסיה חיצונית דבר אשר ברבות הימים הוכח כצעד המשמעותי ביותר של המושב שעשה כלפי חבריו ובכך נמנעה קריסה מוחלטת של המושב בתחילת שנות ה-2000, שנים אלו היו בין הקשות שידע המושב, לקראת סוף שנת 2005 החל המושב בתהליך שיקומי שנמשך כשלוש שנים. [דרושה הבהרה]

בתחילת שנות ה-90 התחילו הבקיעים הראשונים בשיוויוניות שבין החברים (בעיקר חברי המושב שעבדו בזמנו במפעל הוד לבן) והוחל לשלם שכר דיפרנציאלי בהתאם לעיסוק ותפקיד החבר. בשנת 1994 החלו בתהליכים של הרחבה קהילתית לבני המושב, הרחבת המושב חולקה ל 75 יחידות ובשנת 1997 החלו לבנות את בתי ההרחבה הראשונים, איכלוס ההרחבה הסתיים בשנת 2006.

בשנת 1995 עבר המושב מהפכה משמעותית, אספת החברים החליטה לאפשר לכל חבר אשר ירצה בכך לעבוד בכל מקום. לאחר מכן הדרך לפרוק המסגרת השיתופית הייתה קצרה ביותר, במהלך השנים 1995 - 2000 נמכר מפעל שה"ר, חנות שהר נסגרה עקב הקמת קניון M הדרך בתחילת שנות ה-2000 (כאשר המושב היה שותף ב 50% בקניון M הדרך) מפעל הבשר הוד לבן נמכר לחברת אסם, חוות הרבייה וחוות הפיטום הושכרו לגורמים חיצוניים, המדגרה נסגרה ואילו המטעים והפרדס בשטח של כ 1200 דונם הושכרו לחברת פרי אור.

בשנת 2008 המושב מכר את חלקו בקניון M הדרך, נכון לשנת 2016 המושב משכיר את כל נכסיו לגורמים חיצוניים, חברי האגודה אינם עובדים במשק האגודה. ההכנסות מהנכסים המשותפים מאפשרים לשלם את חובות העבר, את חלק מהפנסייה התקציבית שנשארה באחריות המשק השיתופי ואת האחזקה הפיזית של הנכסים.

עד תחילת שנות ה-2000 ועד האגודה החקלאית היה גם הוועד המוניציפלי (זהות וועדים) עסק בבעיות המשק השיתופי וגם בטיפול בתושב ברמה המוניציפלית, החל משנת 2005 על פי החלטת משרד הפנים הופסקה זהות הוועדים והוקם גם וועד מוניציפלי (מקבל את סמכויותיו מהאצלת סמכות של המועצה האזורית) אשר מטפל בכל הקשור למרקם המוניציפלי וכאשר תקציבו נגזר מכספי הארנונה אשר משלמים כלל התושבים במושב.

בשנת 2007 אושרה למושב הרחבה נוספת בת 12 מגרשים אשר תהייה המשך ישיר להרחבה הקיימת ובסוף שנת 2012 החלו בתכנון ההרחבה לקראת הקמתה (אך דבר לא התקדם ולא החלה אף הכנת השטח לקראת הקמת התשתיות - עדכון 2016).

במהלך שנת 2013 ציין המושב את שנת ה 80 להווסדו על ידי מספר אירועים שנערכו על פני כל השנה.

בשטח המושב (בהרחבה) נמצא מפעל תופז אשר הוקם בתחילת שנות הארבעים כמפעל משלים לתוצרי פרי הדר ותוך כדי הוסב למפעל אשר ייצר במחתרת (ההגנה) חומר נפץ בשם "טן" המפעל היה אחד מרשת מפעלי התעשייה הצבאית טרום הקמת המדינה. במהלך 12 השנים האחרונות נעשו פעילויות שונות בעניין שימורו של מבנה תופז, כאשר בשיתוף עם המועצה האזורית עמק חפר הוחלט שהמבנה המשוקם ישמש כבית למקהלת העפרוני הפועלת בעמק. השנה, שנת 2015 נעשה שיקום הצלה של המבנה המקומר על ידי הרשות לשימור אתרים. כיום היישוב מכין חוברת לתורם פוטנציאלי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית חרות בוויקישיתוף
  • עמנואל (מני) לבס, תולדות מושב בית חרות, 1994 (חוברת).
  • ארכיון מושב בית חרות
  • מידע וכתיבה - אלמוני

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, משרד החינוך ומטח, 2010