אינדיאנה פייסרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אינדיאנה פייסרס
Indiana Pacers
לוגו המועדון
מידע כללי
שנת ייסוד 1967
מדינה ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
אולם ביתי בנקרס לייף פילדהאוס (18,165 מושבים)

אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית

ליגה ליגת ה-NBA
אזור האזור המזרחי
בית הבית המרכזי
בעלים רוברט סיימון
נשיא לארי בירד
מנכ"ל קווין פריצ'רד
מאמן נייט מקמילן
צבעי תלבושת צהוב, לבן, כחול
תארים
אליפויות אזוריות‏ 1
2000
תלבושת
מדי בית וחוץ של אינדיאנה פייסרס
Kit body pacersh.png
תלבושת מדי בית
Kit shorts pacersh.png
צבעי הקבוצה
מדי בית
Kit body pacersa.png
תלבושת מדי חוץ
Kit shorts pacersa.png
צבעי הקבוצה
מדי חוץ
אתר הקבוצה

אינדיאנה פייסרס (אנגלית: Indiana Pacers) היא קבוצת כדורסל המשחקת בליגת ה-NBA מאינדיאנפוליס שבמדינת אינדיאנה. קבוצה חברה בבית המרכזי של האזור המזרחי. הפייסרס משחקים את משחקיהם הביתיים באולם בנקרס לייף פילדהאוס (קונסקו פילדהאוס לשעבר), אותו הם חולקים עם קבוצת הנשים של המועדון, אינדיאנה פיבר המשחקת בליגת ה-WNBA, המועדונים חולקים את אותו הבעלים הרב סיימון.

אינדיאנה פייסרס נוסדה בשנת 1967 כחברה בליגת ה-ABA (התאחדות הכדורסל האמריקנית), בה הם יצרו שושלת וזכו בשלוש אליפויות. בשנת 1976, עברו הפייסרס מה-ABA לליגת ה-NBA כאשר הסתיימה השושלת והשליטה של אינדיאנה והמועדון החל לדשדש. הפייסרס חזרו למסלול ההצלחה עם הגעתו של רג'י מילר ולאחריה הופעה בסדרת הגמר של שנת 2000, הפייסרס לא זכו להצלחה רבה בפלייאוף, סובלים מארבע עונות רצופות מבלי הצליחו להעפיל למשחקי הפלייאוף עד שהצליחו שוב בשנת 2011.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1967–1976: שושלת ה-ABA[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל אינדיאנה פייסרס בין השנים 1967–1990.

בתחילת שנת 1967, קבוצה של שישה משקיעים (ביניהם עורך הדין ריצ'רד טינקהם, ג'ון ד'בו, צ'אק ד'בו, סוכן הספורט צ'אק בארנס ובוב קולינס) אספו את חסכונותיהם כדי לרכוש מועדון בליגת ה-ABA.

במשך שבע השנים הראשונות, שיחק המועדון באינדיאנפוליס סטייט פיירגראונד קולסאום, שעתה נקרא פפסי קולסאום. בשנת 1974, עבר המועדון לאולם המפואר מרקט סקוור ארינה בעיר התחתית באינדיאנפוליס, שם נשארו במשך 25 שנה.

בשלב מוקדם בעונתם השנייה של הפייסרס, הפך מאמנה הבולט של אינדיאנה הוזרס, בוב לאונרד, למאמן הראשי, והחליף את לארי סטברמן. במהרה הפך לאונרד את הפייסרס לכוח בלתי ניתן לעצירה. הקבוצה נעזרה בכמה שחקנים משפיעים: מל דניאלס, ג'ורג' מקגיניס, בוב נטוליקי, ריק מאונט ורוג'ר בראון. הפייסרס הפכו – בסיכומו של דבר – לקבוצה המצליחה ביותר בתולדות ליגת ה-ABA, זוכים בשלוש אליפויות בארבע שנים. בסך הכל הופיעו הפייסרס בחמש סדרות גמר ליגת ה-ABA במשך תשע שנות קיומה של הליגה; הישג אליו לא הגיע אף אחד ממועדוני הליגה האחרים.

1976–1987: המאבקים בשנות ה-NBA הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפייסרס היו לאחד מארבעת המועדונים שהצטרפו לליגת ה-NBA במיזוג ה-ABA וה-NBA בשנת 1976. בעונת 1976/77 הצטרפו אל הפייסרס במהלך המיזוג המועדונים ניו יורק נטס, דנוור נאגטס וסן אנטוניו ספרס מליגת ה-ABA. מבחינה כלכלית היו הפייסרס בעמדה הנחותה ביותר מבין ארבעת המועדונים החדשים פליטי ה-ABA; הם אף היו חלשים כלכלית מקבוצת ה-ABA האחרונה שנותרה מחוץ למיזוג, קנטקי קולונלס.

הצרות הכלכליות של הפייסרס החלו עוד בתקופת ימי הזוהר של המועדון בליגת ה-ABA; כבר בשלב זה, בעונה האחרונה של הליגה, הם החלו למכור כמה מכוכביהם. בנוסף נחלשו הפייסרס כלכלית עקב המחיר הגבוה אותו נאלצו לשלם כדי להצטרף ל-NBA. הליגה דרשה סכום של 3.2 מיליון דולר כדמי כניסה מכל אחד ממועדוני ליגת ה-ABA לשעבר. כיוון שליגת ה-NBA הסכימה לקבל רק קבוצות ליגת ABA במהלך מיזוג ליגות ה-NBA-ABA, הפייסרס ושלושת המועדונים האחרים ששרדו נאלצו לפצות כלכלית את שני המועדונים הפעילים האחרונים מליגת ה-ABA שלא נטלו חלק בתהליך המיזוג. ממועדוני ה-NBA החדשים נמנעו גם תמלוגי הטלוויזיה למשך ארבע העונות הראשונות.[2]

כתוצאה מהמחיר הגבוה אותו נאלצו לשלם כדי לעבור לליגת ה-NBA, הגיעו הפייסרס למצב כלכלי חמור. הם קיבלו תרומה של 100,000 דולר מקבוצה של אנשי עסקים מקומיים כדי להמשיך את קיומו של המועדון לאורך חודש יוני 1977. המועדון הודיע אלא אם כן היקף מכירות הכרטיסים יגיע ל-8,000 עד לסוף חודש יולי 1977, המועדון ימכר לבעלים שעלול להוציא את המועדון מהעיר. רשת הטלוויזיה WTTV, שהייתה תחנת הדגל בשידור משחקיה של אינדיאנה פייסרס באותו הזמן, הציעה לערוך משדר התרמה בן 16.5 שעות כדי להשאיר את המועדון באינדיאנה. המשדר החל בליל ה-7 ביולי 1977, ולאורך יום המחרת, 10 דקות לפני שמשדר היה אמור לרדת מהאוויר, הוכרז כי המועדון הצליח להגיע למטרת המכירות של 8,000 כרטיסים. בחלקו עקב עזרת תחנת הטלוויזיה, עלה ממוצע הצופים של הפייסרס ל-7,615 במהלך עונת 1976/77 ול-10,982 במהלך עונת 1977/78.[3]

הפייסרס סיימו את עונת הפתיחה שלהם בליגת ה-NBA עם מאזן של 36:46. כוכבי הקבוצה ביל נייט ודון ביוז יצגו את המועדון במשחק האולסטאר. למרות זאת, עונה זו הייתה אחת מנקודות האור הבודדות במהלך 13 העונות הראשונות של המועדון בליגה. במהלך תקופה זו, הצליח המועדון לסיים רק שלוש עונות במאזן חיובי, ורק שתי הופעות בפלייאוף.

חוסר עקביות שנה אחר שנה הפך להרגל בעשור הבא של המועדון, לאחר שהעבירו את נייט ובוס לפני שעונת 1977/78 החלה. המועדון רכש את אדריאן דאנטלי בתמורה לנייט, אך דאנטלי (שהציג ממוצע של כמעט 27 נקודות למשחק) הוחלף בחודש דצמבר, בעוד הקלע המוביל השני של הפייסרס, ג'ון ויליאמסון הועבר בחודש ינואר.

בשנותיו הראשונות של המועדון בליגת ה-NBA יצאה ידו על התחתונה בשניים מהטריידים שמתוארים כ"חד-צדדיים" בהיסטוריה של הליגה. בשנת 1980, הם העבירו את אלכס אינגליש לדנוור נאגטס וקיבלו בתמורה את כוכב ה-ABA לשעבר ג'ורג' מקגיניס. מקגיניס היה הרבה מעבר לשיאו, ותרם תרומה שולית במהלך שתי שנות חזרתו לקבוצה. אינגליש, בניגוד, הפך לאחד מהקלעים הגדולים ביותר בתולדות ליגת ה-NBA. שנה לאחר מכן, הם העבירו את בחירת הדראפט שלהם לשנת 1984 לפורטלנד טרייל בלייזרס תמורת הסנטר תום אוונס. אוונס שיחק רק עונה אחת במועדון עם השפעה שולית. טרייד זה נראה הרסני יותר שלוש שנים מאוחר יותר. את עונת 1983/84, סיימו הפייסרס עם המאזן הגרוע ביותר באזור המזרח, שנתן לפייסרס את הבחירה השנייה בדראפט – בחירה אותה ניצלו הבלייזרס, באופן מפורסם, כדי לבחור את סם בואי בעוד מייקל ג'ורדן עדיין היה פנוי. כתוצאה מהטרייד בעבור אוונס, נותרו הפייסרס כצופים מהצד על אחד מהדראפטים העמוקים ביותר בתולדות ליגת ה-NBA – דראפט שכלל בתוכו כמה מהכוכבים העתידיים של הליגה, בהם האקים אולאג'ואן, סם פרקינס, צ'ארלס בארקלי וג'ון סטוקטון.

בדראפט של שנת 1982 נבחר קלארק קלוג על ידי הפייסרס והראה ניצוצות של הבטחה גדולה, כשהוא מסיים במקום השני בהצבעה על רוקי השנה, אך הפייסרס סיימו את עונת 1982/83 עם המאזן הגרוע ביותר בתולדותיהם 20:62, ונצחו רק 26 משחקים בעונה שלאחר מכן. לאחר שנצחו 22 משחקים בעונת 1984/85 ו-26 משחקים בעונת 1985/86, החליף ג'ק רמזי את ג'ורג' אירווין כמאמן הקבוצה והוליך את המועדון, בעונת 1986/87, למאזן 41:41 ולהופעת הפלייאוף השנייה בלבד של המועדון כקבוצת NBA. צ'אק פרסון, שכיונויו היה "רובאי" עקב יכולתו לקלוע נקודות מטווח ארוך, הוביל את הקבוצה בנקודות בעונת הרוקי שלו וזכה בפרס רוקי השנה. ניצחון הפלייאוף הראשון בהיסטוריית המועדון הושג בסיבוב הראשן במשחק הרביעי, בסדרה של הטוב מחמישה משחקים, מול אטלנטה הוקס, אך היה זה ניצחונם היחיד בסדרה, כאשר אטלנטה גברה על הפייסרס בחמישה משחקים.

1987-2003: עידן רג'י מילר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רג'י מילר נבחר על ידי הפייסרס בדראפט של שנת 1987, מתחיל את הקריירה שלו כגיבוי לג'ון לונג. אוהדים רבים לא הסכימו עם בחירתו של מילר בכוכבה של קבוצת המכללות אינדיאנה הוייזרס סטיב אלפורד. הפייסרס החמיצו את הפלייאוף של עונת 1987/88, ובחרו את ריק סמיתס בדראפט של שנת 1988, וסבלו בעונת 1988/89 מיכולת איומה, כאשר המאמן ג'ק רמזי הוודח מתפקידו לאחר פתיחת עונה של 0:7. מל דניאלס וג'ורג' אירווין מילאו את מקומו באופן זמני לפני שדיק ורסצ'ה לקח את הקבוצה, שהייתה אז במאזן של 6:23, למאזן של 28:54 בסיומה של העונה. בחודש פברואר 1989 הצליח המועדון לערוך טרייד שהשתלם בסופו של דבר: הם העבירו את הרב ויליאמס הוותיק לדאלאס מאבריקס תמורת מי שלימים יהפוך לשחקן השישי של העונה, דטלף שרמפף.

לוגו קבוצת אינדיאנה פייסרס בין השנים 1990–2005.

לארי בראון הוחתם לעמדת המאמן לעונת 1993/94, והג'נרל מנג'ר של הפייסרס, דוני וולש, השלים טרייד (שספג בקורות רבות באותו הזמן) בו שלח את דטלף שרמפף לסיאטל סופרסוניקס בתמורה לדריק מקי ואת ג'רלד פאדיו. אך הפייסרס, שהחלו את העונה באופן ממוצע, צברו תאוצה במהלך חודש אפריל, מנצחים את שמונת המשחקים האחרונים לעונה ומסיימים במאזן שיא למועדון בליגת ה-NBA‏, 47 ניצחונות. הפייסרס חלפו בסערה בסיבוב הראשון של הפלייאוף על אורלנדו מג'יק עם שאקיל אוניל, שהעניק למועדון ניצחון ראשון בתולדותיו בסדרת פלייאוף. הפייסרס המשיכו גרמו להפתעה גדולה כאשר גברו על אטלנטה הוקס, המדורגת ראשונה, בחצי גמר המזרח.

היה זה במהלך סדרת גמר המזרח של שנת 1994 שהפייסרס – ובמיוחד רג'י מילר – הפכו לשם דבר במזרח. כאשר הסדרה הייתה בשוויון 2:2 יצאו הפייסרס למשחק חמישי בניו יורק, מילר הציג את אחד ממשחקיו הרבים שהפכו לאגדה בליגת ה-NBA. כאשר הפיייסרס נקלעים לפיגור של 15 נקודות נגד הניקס במהלך הרבע הרביעי, קלע מילר 25 נקודות, כולל חמש שלשות. באופן שזכה לפרסום רב, סימן מילר סימן של חניקה, לעברו של האוהד המפורסם ביותר של הניקס, ספייק לי, כאשר הוא מוביל את הפייסרס לניצחון. בסופו של דבר התאוששו הניקס וניצחו את הסדרה בשבעה משחקים, אך רג'י מילר הפך לכוכב ה-NBA בין לילה. מילר היה לאחד הקפטנים והקלע המוביל של נבחרת ארצות הברית, לאליפות העולם בכדורסל בשנת 1994.

מארק ג'קסון הצטרף אל המועדון בטרייד עם לוס אנג'לס קליפרס, נותן לפייסרס יציבות בעמדת הרכז, שהייתה חסרה לקבוצה בשנים הקודמות. הפייסרס נהנו ממאזן של בעונת 1994/95, 52:30 שנתן למועדון את אליפות הבית המרכזי לראשונה בתולדותיהם ואת עונת 50+ הניצחונות לראשונה מאז ימי ליגת ה-ABA. הקבוצה הביסה את אטלנטה הוקס בסיבוב הראשון של הפלייאוף, לפני שנפגשו שוב עם יריבתם הגדולה, ניו יורק ניקס, בחצי גמר המזרח. שוב, סיפק רג'י מילר את הזיקוקים לסדרה. הפעם נקלעו הפייסרס לפיגור של 6 נקודות כאשר נותרו 16.4 שניות לסיום המשחק הראשון, מילר קלע 8 נקודות ב-8.9 שניות והבטיח ניצחון בשתי נקודות. הפייסרס הצליחו לגבור על הניקס בשבעה משחקים ולעלות לגמר המזרח, שם פגשו את אורלנדו מג'יק אותה הצליחו למשוך לשבעה משחקים לפני שנפלו.

בעונת 1997/98 בחרו הפייסרס את לארי בירד כמאמן הקבוצה, תחת הדרכתו הם שברו את שיא הניצחונות של המועדון כאשר סיימו את העונה במאזן של 58:24 – שיפור דרמטי של 19 ניצחונות מעונת 1996/97. כריס מאלין הצטרף למועדון במהלך הפגרה ומייד הפך לבורג מרכזי בקבוצה ולסמול פרוורד הפותח. עוזר המאמן ריק קרלייל, שהיה אחראי על ההתקפה, ודרק הארטר שאימן את ההגנה, היו המפתחות להוצאת המייטב מסגל שחקני הקבוצה, דוגמת דייל דייוויס, אנטוניו דייוויס ודריק מקי. רג'י מילר וריק סמיתס הגיעו לסגל נבחרת האולסטאר של המזרח באותה עונה, ובפלייאוף, גברו הפייסרס על קליבלנד קאבלירס ועל ניו יורק ניקס לפני שנפלו בפני שיקגו בולס בגמר המזרח, בסדרה של שבעה משחקים.

עונת 1998/99, שהייתה מקוצרת עקב שביתת השחקנים, זכו הפייסר שוב באליפות הבית המרכזי עם מאזן של 33:17 וגברו על מילווקי באקס ופילדלפיה 76' לפני שנפלו בפני ניו יורק ניקס בגמר המזרח, בשישה משחקים. הפייסרס העבירו את הפאוור פורוורד הפופולרי אנטוניו דייוויס לטורונטו ראפטורס בתמורה לבחירת הסיבוב הראשון ג'ונתן בנדר, שנשאר עד להיום כטרייד שנוי במחלוקת בקרב אוהדי הפייסרס. אך בפלייאוף, לאחר מאזן של 56:26 במהלך העונה הרגילה, שרדו הפייסרס את הסדרה מול מילווקי באקס העקשניים, גברו על פילדלפיה 76' בסיבוב השני ולבסוף הצליחו לשבור את מחסור גמר ה-NBA, לאחר שגברו על ניו יורק ניקס בשישה משחקים בגמר המזרח.

הופעתם הראשונה בגמר ליגת ה-NBA הפגישה את אינדיאנה פייסרס עם לוס אנג'לס לייקרס. הלייקרס ניפצו את תקוות האליפות של הפייסרס לאחר שגברו עליהם בשישה משחקים. אך, הפייסרס הצליחו לגרום לתבוסת הפלייאוף הגדולה ביותר בתולדות לוס אנג'לס לייקרס, לאחר שגברו עליהם בפער של 33 נקודות במשחק החמישי בסדרה.

בעונת 2001/02 ערכו הפייסר טרייד ענק עם שיקגו בולס ששלח את ג'יילן רוז וטרוויס בסט לשיקגו בתמורה לבראד מילר, רון ארטסט, קווין אולי ורון מרסר. בראד מילר ורון ארטסט הפכו בשנים הבאות לשחקני אולסטאר בעבור הפייסרס. הטרייד הפיח רוח חיים חדשה בפייסרס המדשדשים, והקבוצה הצליחה לחזור אל משחקי הפלייאוף, שם גררו את המדורגת ראשונה, ניו ג'רזי נטס לחמישה משחקים, לפני שהפסידו במשחק החמישי והמכריע בהארכה כפולה. באותה העונה ערך ג'רמיין אוניל הופעה ראשונה מיני רבות במשחק האולסטאר, מוחק את הספקות שליוו את הטרייד שהעביר אותו לאינדיאנה מפורטלנד, תמורת סוס העבודה הוותיק, דייל דייוויס.

2003–2010: התגרה והדרדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 בנובמבר 2004 נערך משחק בין אינדיאנה פייסרס לדטרויט פיסטונס באולם הפאלאס של אובורן הילס שבדטרויט, לקראת סיום המשחק כאשר הפייסרס היו בדרכם לניצחון, ביצע שחקן שפייסרס, רון ארטסט, עברה קשה על בן וולאס. וולאס הגיב במכה חזקה לעברו של ארטסט והדבר התדרדר לתגרה מלאה בין שחקני שתי הקבוצות, כאשר גם כמה אוהדים ומספר שחקני אינדיאנה נוטלים חלק. בעוד ארטסט שוכב על שולחן המזכירות השליך אוהד הפיסטונס, ג'ון גרין, ספל בירה לעברו, פעולה שגרמה לארטסט להסתער אל עבר היציעים. סטיבן ג'קסון התלווה אל ארטסט בפריצה אל היציעים בעוד ג'רמיין אוניל חבט באוהד שהתפרץ אל הפרקט. המשחק הופסק כאשר נותרו 46 שניות לסיום ושחקני הפייסר ירדו מהפרקט כאשר הם זוכים למקלחת של בירה ושאר משקאות קלים שהומטרו לפרקט מהיציעים.[4]

כמה מהשחקנים המעורבים ספגו עונשי השעייה מקומישינר הליגה, דייוויד סטרן. ארטסט הושעה עד לסוף העונה הרגילה וממשחקי הפלייאוף, ובסך הכל 73 משחקים – ההשעייה הארוכה ביותר שספג שחקן לתקרית שהתרחשה בתחומי המגרש בהיסטוריה של הליגה. השעיות אחרות כללו את סטיבן ג'קסון שהושעה מ-30 משחקים, ג'רמיין אוניל שהושעה מ-25 משחקים, בן וולאס שהושעה מ-6 משחקים ושחקן הפייסרס אנתוני ג'ונסון שהושעה מ-5 משחקים. השעייתו של אוניל קוצרה לאחר מכן ל-15 משחקים על ידי הבורר רוג'ר קפלן, החלטה שהושארה על כנה על ידי השופט המחוזי ג'ורג' דניאלס. נגד אוניל הוגשו שני כתבי אישום בגין תקיפה והכאה, בעוד נגד ארטסט, ג'קסון, ג'ונסון, ודייוויד האריסון הוגש כתב אישום אחד.

לאחר התגרה וההשעיות שבעקבותיה, נפלו הפייסרס במאזנם. הם הפכו מקבוצה המועמדת לאליפות לקבוצה לסביב ה-50% ההצלחה. הפיסטונס הפכו בסופו של דבר לאלופי הבית המרכזי. למרות הקשיים מההשעיות ומכמה פציעות, השיגו הפייסרס את הכרטיס השיש לפלייאוף המזרח עם מאזן של 4:38. סיבה מוצקה לסיום החזק של העונה הייתה חזרתו לקבוצה של דייל דייוויס ששוחר על ידי ניו אורלינס הורנטס לאחר שהועבר לשם מגולדן סטייט ווריורס. הוא השתתף ב-25 המשחקים האחרונים של העונה הרגילה ובכל משחקי הפלייאוף, תורם נוכחות חזקה בעמדת הסנטר. חתימתו המחודש של דייוויס בקבוצה חפפה את פציעתו של ג'רמיין אוניל שהותירה אותו מחוץ למגרש למשך כל העונה הרגילה, המשחק הראשון ממנו נעדר אוניל היה גם המשחק הראשון בו הופיע מחדש דייוויס במדי הקבוצה.

למרותה צרות אותן עבר המועדון, הצליחו הפייסר להגיע אל הפלייאוף בפעם השלוש עשרה בארבע עשרה השנים האחרונות. בסיבוב הראשון, גברה אינדיאנה על אלופת הבית האטלנטי, בוסטון סלטיקס, בשבעה משחקים, כאשר הם מנצחים את המשחק השביעי בבוסטון בהפרש ניכר 97:70. הפייסרס התקדמו לסיבוב השני בו פגשו את דטרויט פיסטונס, בשחזור של גמר אזור המזרח שנה אחת קודם לכן, הסדרה החזירה את הקבוצות לאולם הפאלאס של אובורן הילס בדטרויט, שהיה זירת ההתרחשות לתגרה שרבים העריכו כי סיימה את העונה עבור הפייסרס. לאחר שהפסידו את המשחק הראשון, חזרו הפייסרס ונצחו את שני המשחקים הבאים בסדרה ועלו ליתרון 2:1. אך, הפייסרס לא הצליחו לשמור על היתרון והפסידו את שלושת המשחקים הבאים, ומפסידים את הסדרה 2:4. המשחק האחרון בסדרה (משחק מספר 6) נערך ב-19 במאי 2005; רג'י מילר, בהופעתו האחרונה בקריירה, סיים את המשחק עם 27 נקודות וקיבל מחיאות כפיים סוערות כאשר הקהל עומד על רגליו. למרות מאמצו של מילר, הפייסרס הפסידו, שולחים את מילר לפרישה מבלי שזכה בתואר אליפות במהלך 18 שנות הקריירה שלו במדי הפייסרס. חולצתה של מילר ועליה המספר 31 הוצאה לגמלאות על ידי הפייסרס ב-30 במרץ 2006 כאשר הפייסרס שיחקו נגד פיניקס סאנס.

למרות אובדנו של מילר, הסגה של ארטסט, ופציעות מפתח מרובות הצליחו הפייסרס להגיע אל הפלייאוף בשנת 2004 בפעם ה-14 ב-15 עונות. הפייסרס גם היו לקבוצת החוץ היחידה שנצחה את משחק מספר 1 בסיבוב הראשון. אך ניו ג'רזי ניצחה את המשחק השני ואזנה את הסדרה לפני שהקבוצות נפגשו באינדיאנה. במשחק מספר 3 בסדרה קלע ג'רמיין אוניל 37 נקודות כאשר הפייסרס חזרו להוביל 2:1 בסדרה. אך, הנטס נצחו את משחקים 3 ו-4 ועלו ליתרון 3:2 בסדרה. במשחק השיש שנערך בניו ג'רזי קלע אנתוני ג'ונסון 40 נקדות, אך תצוגה זו הייתה ללא הועיל כי העונה של הפייסרס הגיעה לסיומה לאחר שניו ג'רזי נצחב במשחק 96:90.

את עונת 2006/07 סיימו הפייסרס כאחת העונות הגרועות ביותר בתולדות המועדון. לפייסרס, שסיימו את העונה הרגילה במאזן 35:47, כמעט לא הצליחו בדבר. נקודת המפנה של העונה היו 11 הפסדים רצופים שהחלו בסיביבות פגרת האולסטאר. פציעות של ג'רמיין אוניל ומרקיז דניאלס, חסרונו של פויינט גארד שיגבה את הפציעות, טרייד שנערך במחצית העונה ושינה את הכימיה בתוך הקבוצה, יכולות הגנתיות ירודות, והיות קבוצת ההתקפה הגרועה ביותר בליגה היו לסיבות העיקריות להחלשותה של הקבוצה. ההפסד ב-15 באפריל לניו ג'רזי נטס חיסל את סיכויי העפלה לפלייאוף של הפייסרס לראשונה מאז עונת 1996/97.

ב-25 באפריל 2007, הודיע המועדון על פטוריו של המאמן ריק קרלייל, כאשר מאזן ביום העונה השלילי, לראשונה מזה עשור, היה לאחת הסיבות המרכזיות לפיטוריו. נשיא המועדון, לארי בירד, הודיע כי לקרלייל הייתה ההזדמנות להשאר במועדון בתפקיד אחר. מאוחר יותר, בחר קרלייל לעזוב ולקח את תפקיד הפרשן ברשת ESPN לפני שחזר לתפקיד מאמן דאלאס מאבריקס בשנת 2008. ב-31 במאי 2007, מונה ג'ים אובראיין ליורשו של קרלייל. אובראיין הבהיר כי מטרתו היא להחזיר את הפייסרס אל הפלייאוף בעונת 2007/08, אך הוא כשל במטרה זו לכל אורך כהונתו. כמו כן הוא הודיע כי הוא מעדיף משחק קצבי ובעל מהלכים מהירים, בניגוד לקודמו קרלייל שהעדיף סגנון אימון איטי, קפדני, ומדויק. פרשנים רבים שמו לב כי סגנון זה, בעודו מתקיים באותו הזמן, נכשל להפיק מאזן ניצחונות חיובי וחוסר יכולתו של אובראיין לשנות את סגנונו שיתאים יותר לכשרונות העומדים לרשותו פגעו בקבוצה.

אף על פי שהחמיצו את הפלייאוף עונה שנייה ברציפות לראשונה מאז שנות ה-80, הציגה עונת 2007/08 סימנים רבים לצמיחה בקבוצה, בייחוד לקראת סוף העונה. הסחות דעת משפטיות שנגרמו על ידי ג'מאל טינסלי, מרקיז דניאלס, ושון ויליאמס במהלך העונה לתרמו למאבקי הפייסרס, פציעותיהם של אוניל וטינסלי פגעו ביכולות ההגנתיות של הקבוצה והותירו כמעט את כל תפקידי הפויינט גארד בידיו של הרכש החדש, טרוויס דינר, שזכה לדקות מינימליות בקבוצות העבר בהן שיחק. למרות זאת, השיגה הקבוצה מאזן של 36:46 בסיום העונה הרגילה, וסיום עונה חזק, שכללו ניסיון נואש להשיג את הכרטיס השמיני לפלייאוף המזרח מאטלנטה הוקס, ושיפור דרמטי ביכולות הפורוורדים דני גריינג'ר, ומייק דאנליבי. גם גריינג'ר וגם דאנליבי השתתפו בהצבעה על השחקן המשתפר של העונה, כאשר דאנליבי מסיים בין עשרת הראשונים. השניים היו גם לצמד השחקנים הראשון של הפייסרס הקולע 1500 נקודות כל אחד, מאז עשו זאת רג'י מילר ודטלף שרמפף בתחילת שנות ה-90.

בחודש אפרלי של עונת 2007/08, סגן נשיא המועדון דוני וולש, עזב את המועדון והצטרף לניו יורק ניקס. כל תפקידיו של וולש הועברו לנשיא על פעולות הכדורסל, לארי בירד.

במהלך עונת 2009/10, סבל הפורוורד של הפייסרס, טיילר האנסברו (נבחר בדראפט של שנת 2009) מפציה באוזן שהשביתה אותו עד לסוף העונה ובהיעדרו של הסנטר, ג'ף פוסטר, נפלו הפייסרס למאזן של מתחת ל-50% הצלחה ונעדרו מהפלייאוף לעונה רביעית ברציפות. למרות עונה מאכזבת נוספת הצליחו הפייסרס לגבור בכל מפגשי העונה הרגילה על יריבתם המרה, דטרויט פיסטונס הדועכת, לראשונה מזה 5 שנים, ועל ניו ג'רזי נטס לראשונה מזה 20 שנה. הקבוצה הראתה סימני חיים מחודשים לקראת סוף העונה, כאשר נצחה כמעט בכל 14 המשחקים האחרונים.

2010–הווה: דני גריינג'ר ועידן חדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדראפט של שנת 2010 הביא חמש פנים חדשות לפייסרס, הגארד פול ג'ורג' מאוניברסיטת המדינה של קליפורניה בפרסנו בסיבוב הראשון, והגארד לאנס סטיבנסון מאוניברסיטת סינסינטי בסיבוב השני. הפייסרס בחרו גם את הפורוורד ראיין ריד מאוניברסיטת המדינה של פלורידה. זכויות הדראפט על ריד הועברו לאוקלהומה סיטי ת'אנדר בתמורה לזכויות על הפרוורד/סנטר מאגנום רול מאוניברסיטת לואיזיאנה טק. הפייסרס החתימו את פול ג'ורג' על חוזה רוקי ב-1 ביולי 2010. לאנס סטפנסון חתם על חוזה רב שנתי ב-22 ביולי 2010. מעט לפני מחנה האימון, הוחתם רול, יחד עם לאנס אלרד.

ב-11 באוגוסט 2010, רכשו הפייסרס את הגארד דארן קוליסון ואת ג'יימס פוזי, מניו אורלינס הורנטס בטרייד שכלל ארבע קבוצות, וחמישה שחקנים. טרוי מרפי הועבר לניו ג'רזי נטס באותה העסקה.

בתוספת לבסיס הצעיר בראשותו של דני גריינג'ר ורוי היברט, הרכש החדש דארן קולינס יוסיף רכז יציב לראשונה מאז ימיו של מארק ג'קסון בתחילת שנות ה-2000. בפתיחת עונת 2010/11, השיגה הקבוצה מאזן של 2:3 בחמשת המשחקים הראשונים. ב-9 בנובמבר במשחק ביתי נגד דנוור נאגטס קלעו הפייסרס 54 נקודות ברבע השלישי בלבד, כשהם קולעים 20 מ-21 הזריקות, בדרך לניצחון 144:113. בהובלתו של מייק דאנליבי עם 24 נקודות, קבעו הפייסרס שיא נקודות לרבע אחד, והתקרבו עד כדי 4 נקודות (58) משיא הנקודות של ה-NBA שנקבע במהלך שנות ה-70.

למרות כל ההתקדמות, הופצו ספקולציות כי המאמן אובראיין אינו האדם המתאים להוביל את המועדון חזרה אל הפלייאוף. חוסר שביעות רצון הולך וגובר הובע גם בחדר ההלבשה וגם ביציעים, לגבי התעקשותו של אובראיין לא לבצע שינוי בשיטת האימון. גם רוטציית השחקנים בה השתמש גרמה לתמיהה בקרב המקומיים, ובכללם כתב עיתונות. התעקשותו של אובראיין על מתן דקות רבות לפוזי הוותיק על חשבון שחקנים צעירים והחלטות ניהול משחק שהתבררו כמוטעות, הביאו להפסדים במשחקים צמודים ולחוסר שביעות רצון בקרב הקהל המקומי. חוסר יכולתו של אובראיין לפתח את השחקנים הצעירים פגע קשות במוניטין שלו, שחקנים כמו פול ג'ורג' וטיירל האנסברו, שרבים חשבו כי הם מרכיבים מרכזיים בניסיון החזרה של הפייסרס אל הפלייאוף, זכו לדקות מועטות בלבד, ובמשחקים רבים אף לא עלו לשחק כלל.

ב-30 בינואר 2011, שוחחר אובראיין מתפקידו כמאמן הפייסרס ובמקומו מונה עוזרו פרנק ווגל למאמן זמני.

עם סיום מועד ההעברות של הליגה ב-24 בפברואר 2011, דיווחו כמה רשתות שידור ובכללן ESPN כי הפייסרס הסכימו לטרייד הכולל שלוש קבוצות שישלח את ג'וש מקרוברטס לממפיס גריזליס ואת ברנדון ראש לניו אורלינס הורנטס, בעוד הפייסרס יקבלו את או.ג'יי. מאיו מהגריזליס בתמורה, וההורנטס ישלחו שחקן שלא נקבע לגריזליס. אך, מועד העברות פקע בשעה 15:00 (זמן מזרח), והניירת בעבור הטרייד הגיע אל המשרדים המרכזים של ה-NBA רק ב-15:02. עקב כך, לא אושרה ההעברה על ידי הנהלת הליגה וכל השחקנים נשארו בקבוצותיהם.[5]

ב-6 באפריל 2011, לאחר ניצחון על וושינגטון ויזארדס, הצליחו הפייסרס להעפיל למשחקי הפלייאוף לראשונה מאז שנת 2006. בסיבוב הראשון, נוצחו הפייסרס על ידי המדורגת ראשונה, שיקגו בולס בחמישה משחקים בסדרה קשה. למרות היתרון הברור של שיקגו לפני הסדרה, שלוש מתוך ארבעת ההפסדים של אינדיאנה היו צמודים, כאשר הפסידו את שלושת המשחקים הראשונים בהפרש ממוצע של 5 נקודות.

את עונת 2011/12, סיימו אינדיאנה במאזן 42:24, הטוב ביותר שלהם מעונת 2003/04, בסיבוב הראשון בפלייאוף ניצחו הפייסרס את אורלנדו מג'יק, ניצחונם הראשון בפלייאוף מאז 2005. בחצי גמר המזרח כבר הובילו הפייסרס 2:1 על מיאמי היט לפני שנכנעו בסדרה כולה 4:2.

את עונת 2012/13, סיימה אינדיאנה במקום השלישי במזרח עם מאזן 49:32, בפלייאוף עברו הפייסרס את אטלנטה הוקס בסיבוב הראשון ואת הניו יורק ניקס בסיבוב השני, בגמר במזרח ניצבה אינדיאנה בפני אלופת הNBA מיאמי היט, הסדרה הגיעה למשחק שביעי כאשר כל קבוצה מנצחת לסירוגין, לבסוף נכנעו הפייסרס 99:76 במשחק מס' 7 ו-4:3 בסדרה כולה.

את עונת 2013/14 סיימו הפייסרס במאזן 56:28, ובמקום הראשון במזרח. אך אחרי פגרת האולסטאר הפייסרס לא היו אותה קבוצה שטרפה את הליגה בחצי הראשון של העונה ובקושי רב הם הצליחו לחלץ את המקום הראשון. הם שובצו למשחקי הפלייאוף נגד אטלנטה הוקס. וניצחו את הסדרה בקושי ב7 המשחקים שהתוצאה 3:4 לאינדיאנה אחרי שהייתה בפיגור 2:3.בחצי גמר המזרח קיבלו את וושינגטון וויזארדס. הפייסרס חשבו שיעברו את הסדרה בקלות אך נקלעו במהרה לפיגור 0:1. למזלם של הפייסרס במשחק השני רוי היברט חזר לעצמו לאחר תקופה חלשה ובמיוחד שסיים את המשחק הראשון עם 0 נקודות וגם 0 ריבאונדים ולפתע הפייסרס מצאו את עצם ביתרון 1:2 בסדרה.

אולם ביתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינדיאנה פייסרס משחקים את משחקי הבית שלהם בבנקרס לייף פילדהאוס (קונסקו פילדהאוס לשעבר), לשם עברו החל בשנת 1999. הבנקרס לייף פילדהאוס ממוקם בעיר התחתית של אינדיאנפוליס ומאכלס 18,165 למשחקי הכדורסל, האולם מארח גם הופעות רבות כמו גם את משחקיהן של הפייסרס ואינדיאנה פיבר. האולם הוא בבעלותה של עיריית אינדיאנפוליס, אינדיאנה ובנייתו החלה ב-22 ביולי,1997, האולם נחנך ב-6 בנובמבר 1999. הקונסקו פילדהאוס מארח גם את טורניר הכדורסל של ליגת ה-Big Ten, ואירח בשנת 2011 את הפיינל פור של טורניר הכדורסל של ה-NCAA לנשים. הפילהאוס נחשב לאחד מהאולמות הטובים ביותר בליגת ה-NBA. לפני שעברו לקונסקו פילדהאוס שיחקו הפייסרס במרקט סקוור ארינה, בין השנים 1974–1999, ובאינדיאנה סטייט פיירגראונד קולסאום (כיום ידוע כפפסי קולסאום), בין השנים 1967–1974.

פירוש השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייסר- סוס במירוץ שתפקידו קביעת קצב המירוץ. השם נקבע כמחווה להיסטוריית מירוצי סוסים של מדינת אינדיאנה, ולמירוץ האינדיאנפוליס 500 בה נעשה שימוש ב"מכונית פייסר".

קמע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמע הרישמי של אינדיאנה פייסרס הוא החתול בומר, הוא מופיע בכל משחק ביתי של הקבוצה ואף באירועים מיוחדים מטעם ליגת ה-NBA. בומר הוצג לקהל לפני תחילת עונת 1991/92.

מדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבעי המדים של אינדיאנה פייסר הם כחול ים, זהב, כסף, ולבן. הפייסרס לובשים את המדים הלבנים עם פסים בצבע זהב וכחול למשחקי הבית. למשחקי החוץ לובשים הפייסרס מדים כחולים עם פס זהב. בנוסף יש לפייסרס סט מדים שלישי (בו משתמשים במקרה של זהות צבעים עם הקבוצה היריבה במשחקי החוץ) והם בצבע זהב עם פס כחול. במהלך עונת 1983/84 לבשו הפייסרס מדים בצבע זהב עם פסים כחולים ולבנים למשחקי הבית.

מדי קבוצת אינדיאנה פייסרס: לבן-משחקי בית, כחול-משחקי חוץ, זהב-תלבושת אלטרנטיבית

מאמני הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים העסיק המועדון 14 מאמנים. לארי סטברמן היה הראשון שאימן את הקבוצה בשנת 1967, כאשר הקבוצה שיחקה בליגת ה-ABA. המאמן בוב לאונרד מחזיק במספר הניצחונות הרב ביותר בתולדות המועדון עם 328 ניצחונות במהלך 12 שנות אימון הקבוצה. לארי בראון הגיע לפייסרס והוביל אותם להופעות פלייאוף רבות לאחר רכישת הכוכב רג'י מילר. לארי בירד לקח את שרביט האימון בשנת 1997 ואימן את הפייסרס עד לשנת 2000. בירד לקח את הפייסרס להופעת גמר ה-NBA היחידה שלהם בעונת 1999/2000.

להצגת טבלת מאמני הקבוצה לחצו על "הצגה" משמאל           
# שם שנים משחקים ניצחונות הפסדים  %הצלחה משחקים ניצחונות הפסדים  %הצלחה הישגים הערות
עונה סדירה פלייאוף
1 לארי סטברמן 1967–1968 87 40 47 .460 3 0 3 .000 [6]
2 בובי לאונרד 1968–1980 985 529 456 .537 116 69 47 .595 3 אליפויות ליגת ה-ABA‏ (1970, 1972, 1973)[7] [8]
3 ג'ק מקיני 1980–1984 328 125 203 .381 2 0 2 .000 מאמן השנה ב-NBA לעונת 1980/81[9] [10]
4 ג'ורג' אירווין 1984–1985 164 48 116 .293 [11]
5 ג'ק רמזי 1986–1988 171 79 92 .462 4 1 3 .250 אחד מעשרת המאמנים הגדולים ביותר בתולדות ה-NBA‏[12] [13]
6 מל דניאלס 1988 2 0 2 .000 [14]
ג'ורג' אירווין 1988–1989 20 6 14 .300 [11]
7 דיק ורסצ'ה 1988–1990 160 73 87 .456 [15]
8 בוב היל 1990–1992 221 113 108 .511 12 3 9 .250 [16]
9 לארי בראון 1993–1996 328 190 138 .579 38 22 16 .579 [17]
10 לארי בירד 1997–1999 214 147 67 .687 52 32 20 .615 מאמן השנה ב-NBA‏ לעונת 1997/98[18] [19]
11 אייזיאה תומאס 2000–2002 246 131 115 .533 15 5 10 .333 [20]
12 ריק קרלייל 2003–2006 328 181 147 .552 35 18 17 .514 [21]
13 ג'ים אובראיין 2007–2010 290 121 169 .417 [22]
14 פרנק ווגל 2010–2016 431 250 181 .580 54 28 26 .519 [23]
15 נייט מקמילן 2016–הווה [24]

הישגים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי קריירה בקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתוני עונה רגילה בלבד. הנתונים מעודכנים לסוף עונת 2015/2016.[25] חטיפות וחסימות נספרו רק החל מעונת 1973/1974.

נקודות:

ריבאונדים:

אסיסטים:

חטיפות:

חסימות:


פרסים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקן ההגנה של העונה ב-NBA

רוקי השנה ב-NBA

השחקן השישי של העונה ב-NBA

השחקן המשתפר של העונה ב-NBA

מנהל השנה ב-NBA

מאמן השנה ב-NBA

מאמן במשחק האולסטאר של ה-NBA

חמישיית העונה השנייה ב-NBA

חמישיית העונה השלישית ב-NBA

חמישיית ההגנה הראשונה ב-NBA

חמישיית ההגנה השנייה ב-NBA

חמישיית הרוקיז הראשונה ב-NBA

חמישיית הרוקיז השנייה ב-NBA

MVP של העונה ב-ABA

MVP של פלייאוף ה-ABA

חמישיית העונה הראשונה ב-ABA

חמישיית העונה השנייה ב-ABA

חמישיית ההגנה הראשונה ב-ABA

חמישיית הרוקיז ב-ABA



שחקנים שגופייתם הופרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שחקן תפקיד שנים בקבוצה שנת הפרשה
30 ג'ורג' מקגיניס פאוור פורוורד 1975–1971, 1982–1980 1985
31 רג'י מילר קלע 2005–1987 2006
34 מל דניאלס סנטר 1974–1968 1985
35 רוג'ר בראון סמול פורוורד 1974–1967, 1975 2013
529[א] בובי לאונרד מאמן 1980–1968 2014
  1. ^ המספר מייצג את מספר הניצחונות של לאונרד כמאמן הפייסרס.

סגל שחקנים בעונת 2016/2017[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל אינדיאנה פייסרס
שחקנים מידע נוסף
עמדה # ארץ שם גובה תאריך לידה אוניברסיטה/מדינת מוצא
PF 5 ארצות הבריתFlag of the United States.svg לבוי אלן 2.06 מטרים 4 בפברואר 1989 אוניברסיטת טמפל
PG -- ארצות הבריתFlag of the United States.svg ארון ברוקס 1.83 מטרים 14 בינואר 1985 אוניברסיטת אורגון
PF 25 ארצות הבריתFlag of the United States.svg ראקים כריסמס 2.06 מטרים 1 בדצמבר 1991 אוניברסיטת סירקיוז
SG 11 ארצות הבריתFlag of the United States.svg מונטה אליס 1.91 מטרים 26 באוקטובר 1985 תיכון לניר* (ג'קסון)
SF/PF 22 ארצות הבריתFlag of the United States.svg ג'רמי אוונס 2.06 מטרים 24 באוקטובר 1987 אוניברסיטת קנטקי המערבית
C 7 ארצות הבריתFlag of the United States.svg אל ג'פרסון 2.08 מטרים 4 בינואר 1985 תיכון פרנטיס*
SG/SF 13 ארצות הבריתFlag of the United States.svg פול ג'ורג' (ק) 2.06 מטרים 2 במאי 1990 אוניברסיטת פרסנו סטייט
PG 10 ארצות הבריתFlag of the United States.svg טיי לוסון (ח) 1.80 מטרים 3 בנובמבר 1987 אוניברסיטת קרוליינה הצפונית
SG/SF 0 ארצות הבריתFlag of the United States.svg סי ג'יי מיילס 1.98 מטרים 18 במרץ 1987 תיכון סקייליין* (דאלאס)
SF/PF 32 ארצות הבריתFlag of the United States.svg ג'ורג' ניאנג 2.06 מטרים 17 ביוני 1993 אוניברסיטת המדינה של איווה
SF 40 ארצות הבריתFlag of the United States.svg גלן רובינסון 2.01 מטרים 8 בינואר 1994 אוניברסיטת מישיגן
PG/SG 2 ארצות הבריתFlag of the United States.svg רודני סטאקי 1.96 מטרים 21 באפריל 1986 אוניברסיטת מזרח וושינגטון
PG 44 ארצות הבריתFlag of the United States.svg ג'ף טיג 1.88 מטרים 10 ביוני 1988 אוניברסיטת וייק פורסט
C 33 ארצות הבריתFlag of the United States.svg מיילס טרנר 2.11 מטרים 24 במרץ 1996 אוניברסיטת טקסס
C 42 ארצות הבריתFlag of the United States.svg שיין ויטינגטון 2.11 מטרים 3 במרץ 1991 אוניברסיטת מערב מישיגן
PG 3 ארצות הבריתFlag of the United States.svg ג'וזף יאנג 1.88 מטרים 27 ביוני 1992 אוניברסיטת אורגון
PF 21 ארצות הבריתFlag of the United States.svg ת'דאוס יאנג 2.03 מטרים 21 ביוני 1988 אוניברסיטת ג'ורג'יה טק
מאמן:

ארצות הבריתFlag of the United States.svg נייט מקמילן


מקרא


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההיסטוריה של אינדיאנה פייסרס באתר ה-NBA
  2. ^ שנותיה הראשונות של אידיאנה פייסרס, כתבה בעיתון אינדיסטאר
  3. ^ משדר טלוויזיה מציל את המועדון ואת תדמיתה של העיר - כתבה בעיתון אינדיסטאר
  4. ^ צילום התגרה בין שחקני הקבוצות
  5. ^ ידיעה באתר ממפיס אדג'
  6. ^ סטטיסטיקת האימון של לארי סטברמן
  7. ^ סטטיסטיקת הפלייאוף של ליגות ה-ABA וה-NBA
  8. ^ סטטיסטיקת האימון של בובי לאונרד
  9. ^ היסטוריית מאמני השנה ב-NBA מתוך אתר NBA.com
  10. ^ הסטטיסטיקה של ג'ק מקיני
  11. ^ 11.0 11.1 סטטיסטיקת האימון של ג'ורג' אירווין
  12. ^ רשימת עשרת המאמנים הגדולים בתולדות ה-NBA באתר NBA.com
  13. ^ סטטיסטיקת האימון של ג'ק רמזי
  14. ^ סטטיסטיקת האימון של מל דניאלס
  15. ^ סטטיסטיקת האימון של דיק ורסצ'ה
  16. ^ סטטיסטיקת האימון של בוב היל
  17. ^ סטטיסטיקת האימון של לארי בראון
  18. ^ היסטוריית מאמני העונה ב-NBA מאתר NBA.com
  19. ^ סטטיסטיקת האימון של לארי בירד
  20. ^ סטטיסטיקת האימון של אייזיאה תומאס
  21. ^ סטטיסטיקת האימון של ריק קרלייל
  22. ^ סטטיסטיקת האימון של ג'ים אובראיין
  23. ^ סטטיסטיקת האימון של פרנק ווגל
  24. ^ סטטיסטיקת האימון של נייט מקמילן
  25. ^ המובילים הסטטיסטיים של הקבוצה, באתר basketball-reference.com