המשחקים האירופיים (2015)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המשחקים האירופיים הראשונים
2015 European Games.svg
עיר מארחת אזרבייג'ןאזרבייג'ן באקו, אזרבייג'ן
מדינות משתתפות 50
ספורטאים משתתפים כ-6,000
תחרויות 253 ב-20 ענפים
טקס הפתיחה 12 ביוני 2015
טקס הנעילה 28 ביוני 2015
האצטדיון הראשי האצטדיון הלאומי של באקו

המשחקים האירופיים הראשונים נערכו בבאקו בירת אזרבייג'ן בין 12 ל-28 ביוני 2015, בהשתתפות כ-6,000 ספורטאים מ-50 מדינות אירופיות, שהתחרו ב-20 ענפים.

בחירת העיר המארחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באקו נבחרה לארח את המשחקים בכינוס הוועדים האולימפיים האירופיים ברומא ב-8 בדצמבר 2012, באותו מעמד בו הוחלט על עצם קיום המשחקים. היא הייתה המועמדת היחידה, והיא נבחרה בתמיכתם של 38 ועדים אולימפיים, בעוד שמונה ועדים התנגדו ושניים נמנעו.

ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הוועדה המארגנת של המשחקים עומדת מהריבן אלייבה, רעייתו של נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב. שר הנוער והספורט של אזרבייג'ן, אזאד רחימוב, משמש כמנכ"ל הוועדה המארגנת, וסמנכ"ל התפעול הוא סיימון קלג, שכיהן בעבר כיושב ראש הוועד האולימפי הבריטי.

מתקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האצטדיון האולימפי
היכל ההתעמלות הלאומי
אולם הקריסטל של באקו
אצטדיון טופיק בחרמוב

המשחקים נערכו ב-15 מתקנים, רובם מרוכזים בשלושה מתחמים שונים. רק חמישה מהמתקנים הם מתקנים קיימים, והיתר, בהם האצטדיון האולימפי, הוקמו במיוחד לקראת המשחקים. מבין עשרה מתקנים אלה, חמישה יפורקו בקרוב. בנוסף, הוקם כפר ספורטאים, ובו 13 מבנים בהם דירות בנות 3 עד 4 חדרים.

מתחם כפר הספורטאים

מתקן ענפים מקומות צפייה סטטוס
האצטדיון האולימפי טקסים, אתלטיקה כ-68 אלף חדש
היכל ההתעמלות הלאומי התעמלות 6,862 חדש

מתחם כיכר הדגל הלאומי

מתקן ענפים מקומות צפייה סטטוס
מרכז ספורט המים של באקו שחייה, קפיצה למים ושחייה צורנית 6,000 חדש
היכל הכדורמים כדורמים 2,400 זמני
היכל החוף כדורגל חופים, כדורעף חופים 3,900 זמני
היכל הכדורסל כדורסל 3x3 ‏2,500 זמני
אולם הקריסטל של באקו כדורעף
איגרוף
טאקוונדו, סיף וקראטה
6,000
3,400
2,000
קיים

מתחם העיר

מתקן ענפים מקומות צפייה סטטוס
אולם הספורט של באקו בדמינטון, טניס שולחן 1,700 קיים
אצטדיון טופיק בחרמוב קשתות 31,200 קיים
מתחם הספורט והתערוכות חיידר אלייב ג'ודו, היאבקות, סמבו 7,700 קיים

מתקנים אחרים

מתקן ענפים מקומות צפייה סטטוס
מרכז הקליעה של באקו קליעה 500 חדש
ולופארק אופני הרים מרוץ אופני הרים 1,670 זמני
ולופארק אופני BMX מרוץ אופני BMX 1,600 חדש
חוף בילגה טריאתלון 1,500 זמני
מרכז החתירה האולימפי מינגצ'וויר קור קאנו/קיאק 1,300 קיים

טקס הפתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקדניות בטקס הפתיחה
דגל הוועדים האולימפיים האירופיים נישא בידי שמונה ספורטאים

טקס הפתיחה נערך באצטדיון האולימפי ב-12 ביוני, בבימויו של הבמאי והכוריאוגרף היווני דמיטריס פאפאיואנו, שביים גם את טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה (2004). המופע כלל התייחסויות לאתרים בולטים באזרבייג'ן כיאנאר דאג ("ההר הבוער") והפטרוגליפים בשמורת גובוסטאן. כן כלל המופע ריקוד יאלי בהשתתפות 2,000 רקדנים והופעה של ליידי גאגא שביצעה גירסת כיסוי לשיר "Imagine" של ג'ון לנון.

בדומה למשחקים האולימפיים הודלק באצטדיון לפיד. הספורטאי שזכה בכבוד להדליקו היה הג'ודוקא האזרי אילהאם זקייב, שזכה במדליות זהב באולימפיאדת אתונה ובאולימפיאדת בייג'ינג (2008) ובמדליית ארד באולימפיאדת לונדון (2012).

דגל הוועדים האולימפיים האירופיים הוכנס לאצטדיון כשהוא נישא בידי שמונה ספורטאים שזכו בעבר במדליות אולימפיות: הקופץ למים היווני תומאס בימיס, הג'ודוקא הצרפתיה לוסי דקוס, המתעמלת הרוסייה ילנה זמולודצ'יקובה, לוחם הטאקוונדו הטורקי סרווט טזגיל, המתאגרפת האירית קייטי טיילור, המתאבק האזרי נמיג עבדולייב, הקיאקיסטית ההונגרייה קריסטינה פזקאש צור, הקלע האיטלקי ניקולו קמפריאני.

בטקס נכחו ראשי מדינות אירופיים ובהם נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב, ראש ממשלת בולגריה בויקו בוריסוב, יושב ראש נשיאות בוסניה והרצגובינה מלאדן איוואניץ', נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו, ראש ממשלת גאורגיה, אירקלי גריבשווילי, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, אנרי, הדוכס הגדול מלוקסמבורג, אלבר השני, נסיך מונקו, נשיא מונטנגרו פיליפ וויאנוביץ' ונשיא סרביה טומיסלב ניקוליץ'. מדינות אירופיות אחרות שלחו נציגים בדרגים נמוכים יותר. כן נכחו בטקס נציגים רשמיים גם ממדינות מחוץ לאירופה, ובהם נשיא טג'יקיסטן אמומאלי רחמון, נשיא טורקמניסטן גורבנגולי ברדימוחמדוב ובכירים מאיראן, כווית, מקסיקו, עומאן, ערב הסעודית, קטר וקירגיזסטן.

ענפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשחקים ייערכו תחרויות ב-20 ענפים שונים. חלק מהענפים (כדורגל חופים, סמבו וקראטה) אינם ענפים אולימפיים. גם בענפים אולימפיים ייערכו תחרויות במקצועות שאינם אולימפיים, כגון התעמלות אירובית והתעמלות אקרובטית, ואילו בכדורסל, למשל, ייערכו תחרויות במתכונת של 3X3.

ההחלטה על קיום המשחקים התקבלה בשלב בו לוחות הזמנים של התחרויות העיקריות באתלטיקה וענפי המים כבר נקבעו, ולכן בתחילה לא היו אמורות התחרויות לכלול ענפים אלו. בסופו של דבר הוחלט כי תחרויות האתלטיקה יהוו את אליפות אירופה דרג ג' (ועל כן משתתפים בהם ספורטאים מ-14 מדינות בלבד), ואילו בענפי המים (שחייה, שחייה צורנית וכדורמים) ישתתפו ספורטאים בגילאי נוער בלבד.

מנגד, בעקבות ביטולה של אליפות אירופה בג'ודו שהייתה אמורה להיערך בגלזגו כחודשיים לפני המשחקים, בשל קשיים ארגוניים, הוחלט כי טורניר הג'ודו בבאקו יהווה את אליפות אירופה בענף. גם בהיאבקות, מהווה הטורניר במשחקי אירופה את אליפות אירופה בהיאבקות.

28 הענפים בהם צפויות להתקיים תחרויות הם:

אופניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות האופניים כללו מרוצים משלושה סוגים: מרוץ אופני BMX, מרוץ אופני הרים ומרוץ אופני כביש.

במרוץ אופני BMX ניצחו הצרפתי ז'ורי דודה והדנית סימון קריסטנסן. במרוץ אופני הרים ניצחו השווייצרים נינו שורטר ויולנדה נף. במירוץ אופני כביש נערכו שני סוגי מרוצים - אחד רגיל ואחד נגד השעון. הספרדי לואיס לאון סאנצ'ס חיל ניצח במרוץ הרגיל וזכה במדליית ארד במרוץ נגד השעון, בו ניצח הבלארוסי ואסיל קיריינקה. ההולנדית אלן ואן דייק ניצחה במרוץ המקביל לנשים, ובמרוץ נגד השעון ניצחה הבלארוסית אלנה אמיאליוסיק.

איגרוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוכי המדליות במשקל עד 81 ק"ג. מימין: האוקראיני אלכסנדר חיז'ניאק, הרוסי פבל סיליאגין, האזרי טיימור ממדוב והאיטלקי ולנטינו מנפרדוניה

תחרויות האיגרוף כללו 10 קטגוריות משקל לגברים ו-5 קטגוריות משקל לנשים. המשלחת האזרית זכתה להישגים הרבים ביותר, עם 11 מדליות, מהן 6 מדליות זהב. הגברים במשלחת האזרית זכו במדליות ב-9 מתוך 10 קטגוריות המשקל, וב-6 מתוך 10 מדליות הזהב האפשריות. בתחרויות האיגרוף לנשים בלטו יותר הרוסיות, שזכו ב-2 מתוך 5 מדליות הזהב.

אתלטיקה קלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות האתלטיקה היוו את אליפות אירופה דרג ג' לאומות (הדרג הנמוך ביותר). 14 נבחרות השתתפו בטורניר, כאשר בכל מקצוע השתתף ספורטאי אחד מכל נבחרת, והוא העניק לה ניקוד בהתאם לדירוגו (המנצח קיבל 14 נקודות, השני קיבל 13 נקודות, וכן הלאה). ארבע הנבחרות שדורגו ראשונות העפילו לדרג ב', ולשלוש הראשונות הוענקו מדליות. נבחרת סלובקיה דורגה ראשונה, לאחר שהקדימה את אוסטריה בחצי נקודה, בעקבות מרוץ השליחים שחתם את הטורניר. במדליית הארד זכתה ישראל, ובמקום הרביעי, שאף הוא הקנה העפלה לדרג ב', סיימה נבחרת מולדובה.

בדמינטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הבדמינטון כללו חמישה טורנירים - גברים, נשים, זוגות גברים, זוגות נשים וזוגות מעורבים.

שחקני הבדמינטון הדנים ניצחו בשלושה מהם (לינה קייארספלדט בטורניר הנשים, מתיאס בואה וקרסטן מורגנסן בטורניר הזוגות לגברים, ושרה טיגסן וניקלאס נוהר בטורניר הזוגות המעורבים), וגם בשני הטורנירים האחרים זכו שחקני בדמינטון דנים במדליות. בטורניר הגברים זכה הספרדי פבלו אביאן, ובטורניר הזוגות לנשים זכו הבולגריות גבריאלה וסטפני סטויבה.

ג'ודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, מעניק מדליות לזוכים בטורניר הג'ודו לעיוורים.

תחרויות הג'ודו היוו את אליפות אירופה בג'ודו. הן כללו 7 קטגוריות משקל לכל מגדר, כשבנוסף נערכו גם מקצים לעיוורים (לגברים מעל 90 ק"ג ולנשים מתחת ל-57 ק"ג). כמו כן, נערכו תחרויות לנבחרות, שבשניהן זכתה נבחרת צרפת. המשלחות שזכו להישגים הרבים ביותר היו צרפת (8 מדליות, מהן 3 מדליות זהב), רוסיה (10 מדליות, מהן 3 מדליות זהב) והולנד (5 מדליות, מהן 3 מדליות זהב). הג'ודאים הגרמנים זכו ב-11 מדליות, אך רק במדליית זהב אחת.

היאבקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות ההיאבקות כללו 8 קטגוריות משקל לכל מגדר בהיאבקות בסגנון חופשי, ו-8 קטגוריות משקל לגברים בלבד בסגנון יווני-רומי. הנבחרת הבולטת בטורניר הייתה נבחרת רוסיה, שזכתה ב-18 מדליות, בהן 11 מדליות זהב. נבחרת אזרבייג'ן זכתה ב-15 מדליות, בהן 6 מדליות זהב.

התעמלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעמלות אירובית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורניר ההתעמלות האירובית כלל תחרות לנבחרות ולזוגות מעורבים. בטורניר הנבחרות ניצחה נבחרת הונגריה, ובטורניר הזוגות המעורבים זכו הספרדים ויסנטה יוריס ושרה לופס מורנו.

התעמלות אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחרויות ההתעמלות האמנותית מתחרות נשים בלבד. תחרויות היחידות כללו קרב-רב ותחרויות נפרדות בארבעת המכשירים: אלות, חישוק, כדור וסרט. תחרות הנבחרות כללו קרב-רב, תרגיל סרטים ותרגיל אלות וחישוקים.

המשלחת הרוסית זכתה ב-7 מתוך 8 מדליות הזהב האפשריות. המתעמלת יאנה קורדייבצבה זכתה בארבע מהן: בקרב-רב ובתרגילי האלות, הכדור והסרט. במדליית הזהב האישית החמישית, בתרגיל החישוק, זכתה מרגריטה ממון, שזכתה גם במדליית כסף בקרב-רב. בתחרות הקבוצתית ניצחה רוסיה בקרב-רב ובתרגיל הסרטים. תרגיל האלות והחישוקים היה היחיד שבו רוסיה לא זכתה, ולמעשה אף לא זכתה במדליה בכלל, והמנצחת הייתה נבחרת בלארוס. הנבחרת היחידה שזכתה במדליות בכל שלוש התחרויות הייתה נבחרת ישראל: מדליות כסף בקרב-רב בתרגיל האלות והחישוקים, ומדליית ארד בתרגיל הסרטים.

התעמלות אקרובטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות האקרובטיקה כללו קרב-רב, איזון ודינמיקה, והשתתפו בהן נבחרות נשים וזוגות מעורבים. נבחרות רוסיה ובלגיה שלטו בענף, וזכו ב-3 מדליות זהב ו-3 מדליות כסף כל אחד: רוסיה ניצחה בכל תחרויות הנשים ובלגיה ניצחה בכל תחרויות הזוגות המעורבים.

התעמלות מכשירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות התעמלות המכשירים כללו הן מכשירים נפרדים (שישה לגברים וארבעה לנשים), והן תחרויות קרב-רב (ליחידים ולנבחרות). רוסיה הייתה הנבחרת הבולטת בתחרויות, עם 11 מדליות, מהן 4 מדליות זהב, בהן שתי מדליות הזהב לנבחרות.

בקרב-רב לגברים ניצח האוקראיני אולג ורניאייב, שזכה גם במדליית זהב בקפיצות והיה שותף לזכייתה של נבחרתו במדליית הכסף בתחרות הקבוצתית. האזרי אולג סטפקו (עד 2014 ייצג יחד עם ורניאייב את אוקראינה) זכה במדליית זהב במקבילים, במדליות כסף בקרב-רב ובסוס הסמוכות ובמדליות ארד בקפיצות ובתחרות הקבוצתית. הגרמני פביאן המבוכן זכה במדליית זהב בתרגיל המתח ובמדליית כסף בתרגיל הקרקע. הסלובני סאשו ברטונצלי זכה במדליית זהב בסוס הסמוכות, הספרדי מיגל ספאטה סנטנה זכה במדליית זהב בתרגיל הקרקע והיווני אלפטריוס פטרוניאס זכה במדליית זהב בטבעות.

בקרב-רב לנשים ניצחה הרוסייה אליה מוסטפינה, שזכתה גם במדליות זהב במקבילים המדורגים וביחד עם נבחרת רוסיה בתחרות הקבוצתית, וכן במדליית כסף בתרגיל הקרקע. השווייצרית ג'וליה שטיינגרובר זכתה במדליות זהב בתרגילי הקרקע והקפיצות, במדליית כסף בקרב-רב, ובמדליית ארד בתרגיל הקורה. ההולנדית ליקה וברס זכתה במדליית זה בתרגיל הקורה ובמדליות ארד בקרב-רב, בתרגיל הקרקע וביחד עם נבחרת הולנד בתחרות הקבוצתית.

טרמפולינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הטרמפולינה כללו תחרויות ליחידים ולזוגות, לגברים ולנשים. המתעמלים הרוסים זכו בכל ארבע מדליות הזהב. דמיטרי אושקוב ניצח בתחרות היחידים, ויחד עם מיכאיל מלניק זכה במדליית זהב גם בתחרות הזוגות. יאנה פאלובה ניצחה בתחרות היחידות, וזכתה במדליית זהב גם בתחרות הזוגות, יחד עם אנה קורנצקאיה.

טאקוונדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורניר הטאקוונדו כלל ארבע קטגוריות משקל לכל מגדר. הנבחרות הבולטות בטורניר היו אזרבייג'ן (5 מדליות, בהן 3 מדליות זהב), בריטניה (3 מדליות, בהן שתי מדליות זהב) ורוסיה (5 מדליות, בהן מדליית זהב אחת).

טניס שולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורניר טניס השולחן כלל טורנירים ליחידים ולנבחרות, לגברים ולנשים. נבחרת הגברים של פורטוגל ונבחרת הנשים של גרמניה זכו במדליות הזהב. בתחרויות היחידים ניצחו הגרמני דמיטרי אובצ'רוב וההולנדית ז'יאו לי.

טריאתלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הטריאתלון כללו מקצים לגברים ולנשים. המנצחים היו הבריטי גורדון בנסון והשווייצרית ניקולה שפיריג.

כדורגל חופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטורניר כדורגל החופים השתתפו 8 נבחרות של גברים בלבד. נבחרת רוסיה זכתה במדליית הזהב, לאחר שגברה במשחק הגמר 2-3 על נבחרת איטליה, ונבחרת פורטוגל זכתה במדליית הארד, לאחר שגברה 5-6 על נבחרת שווייץ.

כדורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטורניר הכדורמים השתתפו נבחרות עד גיל 18 בלבד.

נבחרת סרביה זכתה במדליית הזהב לנערים, לאחר שגברה 7-8 על נבחרת ספרד. בטורניר הנערות ניצחה נבחרת רוסיה, לאחר שגברה על נבחרת ספרד 16-17 בזריקות הכרעה. נבחרת יוון זכתה במדליית ארד בשני הטורנירים.

כדורסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטורניר הכדורסל 3X3 השתתפו 16 נבחרות גברים ו-16 נבחרות נשים. בטורניר הגברים זכתה נבחרת רוסיה, לאחר שגברה במשחק הגמר 14-18 על נבחרת ספרד. במדליית הארד זכתה נבחרת סרביה, לאחר שגברה 14-21 על נבחרת סלובניה. גם בטורניר הנשים זכתה נבחרת רוסיה, לאחר שניצחה 17-22 את נבחרת אוקראינה. נבחרת ספרד זכתה במדליית הארד לאחר שהביסה 9-19 את נבחרת סלובניה.

כדורעף[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקניות נבחרת טורקיה חוגגות את זכייתן בטורניר

בטורניר הכדורעף השתתפו 12 נבחרות גברים ו-12 נבחרות נשים. בטורניר הגברים זכתה נבחרת גרמניה, שניצחה 1-3 את נבחרת בולגריה. נבחרת רוסיה ניצחה בתוצאה דומה את אלופת העולם פולין במשחק על המקום השלישי. בטורניר הנשים ניצחה נבחרת טורקיה, לאחר שגברה 0-3 על פולין. סרביה זכתה במדליית הארד, לאחר שגברה 2-3 על המארחת, אזרבייג'ן.

כדורעף חופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות כדורעף החופים כללו טורנירים לגברים ולנשים. בכל טורניר יכלו להשתתף שני זוגות לכל היותר מכל מדינה. בטורניר הגברים זכו הלטבים מרטינש פלאווינש והראלדס רגזה, ובטורניר הנשים זכו השווייצריות ניקול אייהולצר ונינה בטשארט.

סיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הסיף כללו טורנירים בשלושת סוגי הסיף - חרב, רומח ודקר, הן ליחידים והן לנבחרות, לגברים ולנשים. המשלחת האיטלקית זכתה להישגים הרבים ביותר, עם 12 מדליות, מהן 3 מדליות זהב.

סמבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורניר הסמבו כלל ארבע קטגוריות משקל לכל מגדר. המשלחת הבולטת בטורניר הייתה המשלחת הרוסית, שזכתה ב-8 מדליות, וב-5 מתוך 8 מדליות הזהב האפשריות. לוחמי הסמבו הבלארוסים זכו ב-7 מדליות, בהן 2 מדליות זהב.

קאנו/קיאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הקאנו/קיאק כללו מסלולים במים שקטים. בקיאקים נערכו שישה מקצים לכל מגדר: גברים התחרו במקצי היחידים ל-200, 1,000 ו-5,000 מטר, במקצי הזוגות ל-200 ול-1,000 מטר ובמקצה רביעיות ל-1,000 מטר. נשים התחרו במקצי היחידות ל-200, 500 ו-5,000 מטר, במקצי הזוגות ל-200 ול-500 מטר ובמקצה רביעיות ל-500 מטר. בקאנו התחרו גברים בלבד, במקצי יחידים ל-200 ול-1,000 מטר, ובמקצה זוגות ל-1,000 מטר.

המדינה שזכתה להישגים הרבים ביותר בענף זה הייתה הונגריה, עם 10 מדליות, בהן 5 מדליות זהב. בין החותרים הבולטים: ההונגרייה דנוטה קוזאק, שזכתה בשתי מדליות זהב, במקצי היחידות והרביעיות ל-500 מטר, ובמדליית ארד במקצה ל-200 מטר, הגרמני מקס הוף, שזכה במדליות זהב במקצי היחידים ל-1,000 ול-5,000 מטר, הבלארוסית מרינה ליטבינצ'וק שזכתה במדליות זהב במקצה היחידות ל-5,000 מטר ובמקצה הזוגות ל-200 מטר (יחד עם מרגריטה מחנבה) וההונגרי זולטן קמר, שזכה במדליות זהב במקצי היחידים והרביעיות ל-1,000 מטר.

קליעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הקליעה כללו 9 תחרויות לגברים, 6 תחרויות לנשים ו-4 תחרויות לנבחרות מעורבות. הגברים התחרו בירי מ-50 מטר בשלושה מצבים, ירי מ-50 מטר בשכיבה, ירי מ-50 מטר באקדח, ירי מ-25 מטר באקדח אש מהירה, ירי מ-10 מטרים ברובה אוויר, ירי מ-10 מטרים באקדח אוויר ובשלושה מקצים של ירי בצלחות חרס:(טראפ, דאבל טראפ וסקיט). הנשים התחרו בירי מ-50 מטר בשלושה מצבים, ירי מ-25 מטר באקדח, ירי מ-10 מטרים ברובה אוויר, ירי מ-10 מטרים באקדח אוויר ובשני מקצים של ירי בצלחות חרס (טראפ וסקיט). הנבחרות המעורבות התחרו ברובה אוויר, אקדח אוויר, טראפ וסקיט.

הנבחרת הבולטת בענף זה הייתה איטליה, עם 10 מדליות, בהן 4 מדליות זהב. בין הקלעים הבולטים: הסרבי דאמיר מיקץ' שזכה במדליות זהב בירי באקדח ובירי באקדח אוויר, הבלארוסי ויטאלי בובנוביץ' שזכה במדליית זהב בירי מרובה אוויר ובמדליית ארד בירי משלושה מצבים, האיטלקי ולריו לוצ'יני שזכה בשתי מדליות זהב בסקיט - אישית ועם נבחרת איטליה, האיטלקייה פטרה צובלאסינג שזכתה במדליית זהב בירי בשלושה מצבים ועם נבחרת איטליה ברובה אוויר והגרמני כריסטיאן רייץ שזכה במדליית זהב באקדח אש מהירה והיה שותף לזכייתה של נבחרת גרמניה במדליית הזהב באקדח אוויר.

קפיצה למים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחרויות הקפיצה למים השתתפו ספורטאים עד גיל 18 בלבד. התחרויות כללו קפיצות ליחידים ממקפצות בגובה מטר אחד, 3 מטרים ו-10 מטרים, וקפיצות סינכרוניות מגובה 3 מטרים. נבחרת בריטניה זכתה ב-4 מתוך 8 מדליות הזהב האפשריות, וב-6 מדליות בסך הכל.

בין הקופצים הבולטים: הבריטי ג'יימס הילטי (מדליית זהב בקפיצה משלושה מטרים, מדליית ארד בקפיצה ממטר אחד, ומדליית כסף בקפיצה הסינכרונית, יחד עם רוס הלסאם), הרוסי ניקיטה שלייכר (מדליית זהב בקפיצה ממטר אחד ומדליית כסף בקפיצה מ-10 מטרים), והרוסייה מריה פוליקובה (מדליית זהב בקפיצה ממטר אחד ומדליית כסף בקפיצה הסינכרונית, יחד עם ילנה צ'רניך).

קראטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הקראטה כללו שש קטגוריות משקל לגברים ושש קטגוריות משקל לנשים. הנבחרות הבולטות היו אזרבייג'ן (6 מדליות, מהן 4 מדליות זהב) וטורקיה (9 מדליות, מהן 3 מדליות זהב).

קשתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הקשתות כללו תחרויות ליחידים (גברים ונשים) ולנבחרות (גברים, נשים ומעורבות). נבחרת איטליה זכתה במדליות זהב הן בתחרות לנשים והן בתחרות הקבוצתית, ואילו במדליית הזהב לנבחרות גברים זכתה נבחרת אוקראינה. בתחרויות היחידים ניצחו הספרדי אלווארינו גארסיה והגרמנייה קארינה וינטר.

שחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות השחייה כללו 42 משחים: 50, 100, 200, 400, 800 ו-1500 מטר חופשי, 50, 100 ו-200 מטר גב, 50, 100 ו-200 מטר חזה, 50, 100 ו-200 מטר פרפר, 200 ו-400 מטר מעורב אישי, משחי שליחים ל-100X4 ו-200X4 חופשי ו-100X4 מעורב - כל אלה לגברים ולנשים, וכן שני משחי שליחים מעורבים - 100X4 חופשי ו-100X4 מעורב.

המשלחת הרוסית זכתה ב-42 מדליות, מהן 23 מדליות זהב (מתוך 42 מדליות זהב אפשריות). השחיינים הבריטים, שדורגו אחריהם, זכו ב-23 מדליות, מהן 7 מדליות זהב.

בין השחיינים הבולטים במשלחת הרוסית: ארינה אופנישבה זכתה ב-7 מדליות זהב, במשחים ל-200 ול-400 מטר חופשי ובכל משחי השליחים, וכן במדליית כסף במשחה ל-100 מטר חופשי; מרליה קמנבה זכתה ב-6 מדליות זהב, במשחה ל-50 מטר חופשי ובכל משחי השליחים, וכן זכתה במדליית כסף במשחה ל-100 מטר גב ובמדליות ארד במשחים ל-100 מטר חופשי ו-50 מטר גב; פולינה יגורובה זכתה ב-6 מדליות זהב, במשחים ל-50 ו-100 מטר פרפר, 100 ו-200 מטר גב, ובשני משחי השליחים המעורבים; דניאל פחומוב זכה בארבע מדליות זהב, במשחים ל-100 ו-200 מטר פרפר, ובשני משחי השליחים המעורבים, וכן במדליית ארד במשחה ל-50 מטר פרפר; מריה אסטשקינה זכתה בארבע מדליות זהב, בכל משחי החזה ובמשחה השליחים המעורב; אנטון צ'ופקוב זכה בארבע מדליות זהב, במשחים ל-100 ו-200 מטר חזה ובשני משחי השליחים המעורבים; פיליפ שופין זכה בשלוש מדליות זהב, במשחה ל-50 מטר גב ובשני משחי השליחים המעורבים, וכן במדליית כסף במשחה ל-100 מטר גב;

עם השחיינים אחרים שבלטו במשחקים נמנו: הבריטי דאנקן סקוט שזכה בשלוש מדליות זהב, במשחים ל-100 ול-200 מטר חופשי ובמשחה השליחים ל-100X4 מטר חופשי, וכן בשלוש מדליות כסף במשחי שליחים; הבריטי לוק גרינבנק שזכה בשתי מדליות זהב, במשחים ל-100 ו-200 מטר גב, ובשתי מדליות כסף במשחי השליחים המעורבים; הצרפתי ניקולה ד'אוריאנו שזכה במדליות זהב במשחים ל-800 ול-1500 מטר חופשי; ההולנדית מריט סטינברגן שזכתה במדליית זהב במשחה ל-100 מטר חופשי, וב-5 מדליות כסף, במשחים ל-50 ו-200 מטר חופשי ובשלושה משחי שליחים; הבריטית אבי ווד, שזכתה במדליית זהב במשחה ל-400 מטר מעורב אישי, במדליית כסף ומדליית ארד במשחי השליחים המעורבים, ובמדליית ארד במשחה ל-200 מטר מעורב אישי; הגרמנייה מקסין וולטרס, שזכתה במדליית זהב במשחה ל-200 מטר מעורב אישי, במדליית כסף במשחה ל-200 מטר גב, במדליית ארד במשחה השליחים המעורב לגברים ונשים; הליטאי אנדריוס שידלאוסקאס, שזכה במדליית זהב במשחה ל-50 מטר חזה ובמדליית כסף במשחה ל-100 מטר חזה; האוסטרית קרוליין פילהאטש, שזכתה במדליית זהב במשחה ל-50 מטר גב ובמדליית כסף במשחה ל-50 מטר פרפר; הבריטית הולי היבוט שזכתה במדליית זהב במשחה ל-800 מטר חופשי, ובשתי מדליות ארד במשחי השליחות; הגרמני פאול הנטשל שזכה במדליית זהב במשחה ל-400 מטר חופשי ובמדליית ארד במשחה השליחים ל-200X4; והאוקראיני אנדריי חלופצוב שזכה במדליית זהב במשחה ל-50 מטר פרפר ובמדליית ארד במשחה ל-50 מטר גב.

שחייה צורנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחרויות השחייה הצורנית התחרו נערות עד גיל 18 בלבד.

התחרויות כללו תחרות יחידות, תחרות זוגות, ושתי תחרויות לנבחרות. רוסיה זכתה בכל ארבע מדליות הזהב האפשריות, וספרד זכתה בשלוש מתוך ארבע מדליות הכסף.

מדינות משתתפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

50 מדינות הבטיחו את השתתפותן במשחקים:

מדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת הרוסית בטקס הפתיחה. נושא הדגל: המתאבק חאדז'ימוראט גטסאלוב

ספורטאים מ-42 מדינות זכו במדליות במשחקים (מתוך 50 מדינות).

בראש טבלת המדליות ניצבה רוסיה, בפער עצום מכל יתר המדינות שאחריה, עם 164 מדליות מתוכן 79 מדליות זהב. מספר מדליות הזהב שלה היה גבוה ממספר מדליות הזהב שהשיגו כל חמש המדינות שדורגו אחריה גם יחד, ונבחרת השחייה הרוסית לבדה, שזכתה ב-23 מדליות זהב, זכו ביותר מדליות זהב מכל מדינה אחרת בכל הענפים.

המארחת, אזרבייג'ן, דורגה במקום השני, עם 56 מדליות, מהן 21 מדליות זהב. עיקר הישגיה של אזרבייג'ן היו באמנויות הלחימה למיניהן - 45 מדליות, מהן 20 מדליות זהב, ובפרט בהיאבקות (15 מדליות, מהן 6 מדליות זהב) ואיגרוף (11 מדליות, מהן 6 מדליות זהב).

זהב כסף ארד סך הכל
1. רוסיהרוסיה  רוסיה 79 40 45 164
2. אזרבייג'ןאזרבייג'ן  אזרבייג'ן 21 15 20 56
3. בריטניהבריטניה  בריטניה 18 10 19 47
4. גרמניהגרמניה  גרמניה 16 17 33 65
5. צרפתצרפת  צרפת 12 13 18 43
6. איטליהאיטליה  איטליה 10 26 11 47
7. בלארוסבלארוס  בלארוס 10 11 22 43
8. אוקראינהאוקראינה  אוקראינה 8 14 24 46
9. הולנדהולנד  הולנד 8 12 9 29
10. ספרדספרד  ספרד 8 11 11 30
11. הונגריההונגריה  הונגריה 8 4 8 20
12. סרביהסרביה  סרביה 8 4 3 15
13. שווייץשווייץ  שווייץ 7 4 4 15
14. טורקיהטורקיה  טורקיה 6 4 19 29
15. בלגיהבלגיה  בלגיה 4 4 3 11
16. דנמרקדנמרק  דנמרק 4 3 5 12
17. רומניהרומניה  רומניה 3 5 4 12
18. פורטוגלפורטוגל  פורטוגל 3 4 3 11
19. פוליןפולין  פולין 2 8 10 20
20. אוסטריהאוסטריה  אוסטריה 2 7 4 13
21. גאורגיהגאורגיה  גאורגיה 2 6 8 16
22. ישראלישראל  ישראל 2 4 6 12
23. סלובקיהסלובקיה  סלובקיה 2 2 3 7
24. ליטאליטא  ליטא 2 1 4 7
25. אירלנדאירלנד  אירלנד 2 1 3 6
26. קרואטיהקרואטיה  קרואטיה 1 4 6 11
27. בולגריהבולגריה  בולגריה 1 4 5 10
28. יווןיוון  יוון 1 4 4 9
29. שוודיהשוודיה  שוודיה 1 3 3 7
30. סלובניהסלובניה  סלובניה 1 1 3 5
31. לטביהלטביה  לטביה 1 0 1 2
32. צ'כיהצ'כיה  צ'כיה 0 2 5 7
33. אסטוניהאסטוניה  אסטוניה 0 1 2 3
מולדובהמולדובה  מולדובה 0 1 2 3
35. סן מרינוסן מרינו  סן מרינו 0 1 1 2
36. ארמניהארמניה  ארמניה 0 1 0 1
קפריסיןקפריסין  קפריסין 0 1 0 1
38. מקדוניהמקדוניה  מקדוניה 0 0 2 2
נורווגיהנורווגיה  נורווגיה 0 0 2 2
40. מונטנגרומונטנגרו  מונטנגרו 0 0 1 1
פינלנדפינלנד  פינלנד 0 0 1 1
קוסובוקוסובו  קוסובו 0 0 1 1

סמליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמליל המשחקים האירופיים בבאקו עוצב בידי אדם יונוסוב, והוא מורכב ממוטיבים בתרבות האזרית: היצור האגדי סימורג, אש ורימון המסמל שגשוג. הסמליל כולל ארבעה מחמשת הצבעים האולימפיים - אדום, ירוק, כחול וצהוב. הכיתוב בתחתיתו הוא בצבע החמישי - שחור.

מחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת על הבחירה באזרבייג'ן לאירוח המשחקים, בטענה שמשטרו של אלייב מאופיין בשחיתות וברדיפת מתנגדי משטר[1]. לדברי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, שנמנה עם המתנגדים לקיום המשחקים במדינה, 22 פעילי זכויות אדם, בלוגרים, עיתונאים ופעילים אחרים מוחזקים במאסר במדינה[2].

המשלחת הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישראל במשחקים האירופיים (2015)

המשלחת הישראלית למשחקים מנתה 139 ספורטאים ב-18 ענפים. המתעמל אלכס שטילוב נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה. ההישגים הבולטים של המשלחת:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המשחקים האירופיים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]