הקרב על ניצנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניצנים לאחר הפגזה מצרית
עמדת מגן בניצנים הישנה
קבר האחים של חללי ניצנים במלחמת העצמאות בבית הקברות בניצנים הישנה
שמות החללים בקבר האחים לחללי ניצנים במלחמת העצמאות
תבליט "חובשת סועדת לוחם" של הפסל משה ציפר, בקבר האחים לחללי ניצנים במלחמת העצמאות
אנדרטת הנצחה
חזיתו המערבית של בית הזיכרון מזכיר בצורתו בונקר צבאי
מבט אווירי

במלחמת העצמאות, עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, פלש הצבא המצרי למדינה החדשה. המצרים נעצרו בגשר עד הלום, והתפנו לכבוש את ניצנים. הצבא המצרי היה מצויד בטנקים ובארטילריה ונהנה מסיוע אווירי, ומולו עמדו חברי ניצנים ותגבורת שנשלחה אליהם כשהם מצוידים בנשק דל. לאחר שרבים מלוחמי ניצנים נהרגו בקרב, ב-7 ביוני 1948 נכנעו יתר הלוחמים לכוח המצרי ונפלו בשבי. בדף קרבי של חטיבת גבעתי תקף קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, באישורו של מפקד החטיבה שמעון אבידן, את הכניעה, וכתב: "לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות". סמוך לסוף מלחמת העצמאות, בנובמבר-דצמבר 1948, כבש צה"ל את האזור מחדש. שלדי הלוחמים נאספו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות בניצנים הישנה.

לאחר המלחמה, בעקבות דרישה חוזרת ונשנית של בני ניצנים, הוקמה ועדה שטיהרה את אנשי ניצנים מהחרפה והקלון שיוחסו להם, וסיפורם הפך למיתוס.

שיירת ניצנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיירת ניצנים

לאחר קבלת תוכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם, החלו תקיפות על כלי רכב שנעו בדרך לניצנים והקיבוץ, כמו כפר דרום ויד מרדכי היה למעשה במצור במשך מספר חודשים. פעמיים הותקפה ניצנים בידי כוחות ערביים מקומיים, שנהדפו. כלי רכב של שיירה של חטיבת גבעתי שיצאה להביא תחמושת לניצנים עלה על מוקש, ולאחר 11 שעות של קרב נחלצו הלוחמים ללא כלי הרכב אשר נפלו שלל. על התנהגות חלק מהחיילים הייתה ביקורת קשה במפקדת גבעתי, ויצחק פונדק, המג"ד, הדיח את אחד ממפקדי הפלוגות. בשנת 2003 הוא נסע במיוחד למנהטן כדי לבקש סליחה על טעותו, לאחר שלמד את פרטי הקרב.

תחושת קיפוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הקיבוץ הרגישו מקופחים בקבלת תגבורת ואמצעי לחימה. בקשות חוזרות ונשנות שלהם לקבלת תחמושת ותגבורת לא נענו. אחת מבנות הקיבוץ הגדירה את תחושת הקיפוח: המצור של הערבים היה כאין וכאפס לעומת המצור של הפלמ"ח.

אחד החברים נסע לתל אביב זמן קצר לפני פלישת המצרים, ולא זז משם, עד שפגש את דוד בן-גוריון. הוא התעקש וקיבל אישור לקבלת מרגמה ומכונת ירייה. עם הגיעו בחזרה לחטיבת גבעתי, הם הבטיחו לקיים את הנאמר בבקשה החריגה, ובכל זאת מעולם נשק זה לא הגיע לניצנים. כך קרה גם לגבי מכשיר האלחוט אשר פעל בקושי. בקשות חוזרות ונשנות להחלפת המכשיר נענו בשלילה, אף על פי שהיו מכשירים חלופיים, וכן היו בנמצא טכנאים שיכלו לסייע לתקן את המכשיר, כפי שהעידו לאחר מכן כמה מאנשי היחידות בגבעתי, והמפקדים.

בעקבות התלונות שהגיעו עד תל אביב, שלחה חטיבת גבעתי תגבורת לקיבוץ, אך אלו היו חיילים לא מאומנים וללא מוטיבציה רבה. בקיבוץ קלטו אותם בחום רב, והחלו להתכונן בכל הרצינות לתקיפה. חוסר המקצועיות של חיילי התגבורת הוביל בין היתר לחפירת ביצורים בקו ישר וארוך, לאורך האזור שלפני חדר האוכל.

פלישת המצרים ומבצע תינוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע תינוק

עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 פלש הצבא המצרי למדינה החדשה דרך עזה והחל להתקדם צפונה. ב-16 במאי הוחלט על מבצע תינוק והתינוקות עם חלק מהאמהות והאבות פונו למושב באר טוביה הסמוך, במבצע מסוכן ובהתגנבות לילית דרך הוואדיות. מחזות הפרידה היו קורעי לב, ובייחוד זכורה פרידתה של מירה בן-ארי האלחוטנית הצעירה, מבנה התינוק, ביודעה שהיא היחידה המצליחה להפעיל את מכשיר האלחוט המקרטע. במעיל של בנה התינוק נמצא פתק, המוסר את אהבתה ופרידתה.

תקיפת ניצנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 במאי נפלה יד מרדכי ולוחמיה נסוגו לאחר שאזלה תחמושתם ותגבורת שנשלחה אליהם לא הצליחה לחדור את הכיתור המצרי ולהגיע. המצרים התקדמו צפונה, נעצרו בגשר עד הלום, והתפנו לכבוש את היישובים שלא נכבשו, כמו נגבה וניצנים.

29 במאי 1948 – חטיבה החי"ר המצרית מס' 2 חלפה במהלך היום על-פני ניצנים בעת שנעה לעבר תל אביב. תנועת המצרים נבלמה בגשר שמעל נחל לכיש, גשר שפוצץ על ידי חבלני חטיבת גבעתי כבר בליל 11–12 במאי (גשר 'עד הלום') המצרים חנו שם בלילה והחלו בבניית הגשר החדש. 30 במאי 1948 – הכוחות המצריים הנחיתו כל היום על המשק הפגזה ארטילרית כבדה. ליל 2–3 ביוני 1948 – כל חברות המשק, בעיקר אמהות לילדים, פונו ברגל מניצנים למעט עשר חברות שהתנדבו להישאר. ביניהן הייתה האלחוטנית, מירה בן-ארי, שהייתה אם לתינוק.

ב-3 ביוני 1948 נערך מבצע 'פלשת' שבמהלכו תקפו כוחות מחטיבת גבעתי ומחטיבת הנגב את הכוח המצרי שבין איסדוד לניצנים. במבצע שנכשל נהרגו 50 לוחמי צה"ל ו-50 נפצעו. חברי ניצנים סייעו לחלץ משדה הקרב את לוחמי הגדוד השביעי ולוחמי 'חיות הנגב' שנסוגו בחולות לעבר המשק.

7 ביוני 1948 – לאחר הפגזה קשה שנמשכה כל הלילה, תקף את המשק גדוד חי"ר מס' 9 המצרי מתוגבר בפלוגה מגדוד חי"ר מס' 7, בפלוגת משוריינים, בארבעה טנקים ובסיוע עשרות תותחים מסוגים שונים. על ניצנים הגנו 67 חברי משק, מתוכם עשר לוחמות, 30 לוחמים מגדוד 53 של גבעתי ו-44 לוחמים מגדוד הטירונים 58 של גבעתי. הלוחמים נסוגו והתבצרו ב"ארמון" - בית האפנדי הגדול, אותו בית שנקנה בידי קק"ל והיה היסוד לקיבוץ. בתחילת הקרב האלחוטנית קראה שוב ושוב לתגבורת ולא נענתה. מכשיר האלחוט הפסיק לפעול במהלך הלילה, ולפתע פעל בדקות האחרונות של הקרב. האלחוטנית מירה בן-ארי ואנשים נוספים ראו בזה מעין אות לנכונות החלטתם לסגת. הם ניסו ליצור קשר עם חטיבת גבעתי אך לא נענו. המפקד הורה על ניסיון מילוט לכיוון פרדס שבאזור, אך הלוחמים ספגו משם מכת אש ונאלצו לחזור פצועים אל ה"ארמון". מכשיר הקשר שוב חדל לעבוד, הקרב נמשך, רוב הלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, ובארבע אחר הצהריים, משנראה שאין כל אפשרות אחרת החליט המפקד, אברהם שוורצשטיין, להיכנע ולמלט חלק מהלוחמים. הם הטמינו את מכשיר האלחוט והרסו את הנשק. אחד הלוחמים יצא עם גופיה לבנה אך נורה ונהרג. המפקד, אברהם שוורצשטיין, יצא, עם ממחטה לבנה וידיים מורמות, אל המצרים. בהגיעו אל אחד הקצינים המצרים, זה הוציא את אקדחו וירה בו. האלחוטנית מירה בן ארי יצאה בעקבותיו, נגשה אל הקצין ירתה בו והרגה אותו באקדחה. היא נשארה לעמוד ולא ברחה. קצינים מצרים נוספים שעמדו בסמוך ירו בה והיא נפלה ומתה על יד מפקדה. את עצמותיהם מצאו במקום שבו נפלו, לאחר כיבוש ניצנים מחדש. בקרב הקשה שנמשך עשר שעות רצופות, נהרגו 29 ממגיני המשק. בעת הכניעה חוסלו ארבעה מגינים נוספים, ארבעה הצליחו להיחלץ. יתר 106 המגינים, חלקם פצועים, הובלו בתהלוכת ניצחון ברחובות מג'דל בדרכם לשבי במצרים.

יש מספר גרסאות לסיפור, ולא ברור לגבי נפילת החייל הנוסף, אם היה ומיהו, וכן האם האלחוטאית והמפקד יצאו יחד, או בזה אחר זה.

השבי, הנמלטים והדף הקרבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת הלוחמים שהצליחו להמלט, הגיעו למפקדת חטיבת גבעתי על יד באר טוביה, אך נמנע מהם לספר את סיפורם. בלי לברר את העובדות, הוחלט במפקדת החטיבה למתוח ביקורת קשה; בדף קרבי של חטיבת גבעתי כתב קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, ובאישורו של מפקד החטיבה שמעון אבידן, תחת הכותרת "נפילת ניצנים כישלון":

"...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי,
הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש,
ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני...
להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא.
לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות"

בין ההרוגים היו מספר ניצולי השואה נצר אחרון למשפחתם, וכן שתי נשים פצועות (שולמית דורצ'ין חובשת שנותרה עם הפצועים עד הרגעים האחרונים, ודבורה אפשטיין קשרית) שמתו מפציעתן הקשה בשבי המצרי בפלוג'ה.

כיבוש מחדש, טיהור שם הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך לסוף מלחמת העצמאות, בנובמבר-דצמבר 1948, כבש צה"ל את האזור מחדש. בספטמבר 1949 קיימה הרבנות הצבאית מבצע לאיתור שרידי הלוחמים הנעדרים, אשר בסופו נקבע שנמצאו גופות כמספר הנעדרים.[1] שלדי הלוחמים נאספו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות בניצנים הישנה.

לאחר המלחמה, בעקבות דרישה חוזרת ונשנית של בני ניצנים, הוקמה ועדה שטיהרה את אנשי ניצנים מחרפתם, וסיפורם הפך למיתוס.

הרמטכ"ל יעקב דורי כתב על כך:

"בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להאמר. הנסיבות הקשות של האבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של האבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון".

בהמשך למכתבו של הרמטכ"ל ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כותב ללוחמי ניצנים:

"אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה התוצאות הרצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים המחרפים נפשם למות על חזון חייהם - יש בה עצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ונפלו לא לשווא".[2]

יצחק פונדק, מפקד הגדוד ששלח את יחידת התגבורת, והיה אחראי לסייע לקיבוץ בעת הקרב, וכמו כן היה מאלו שראו את הנסוגים בהגיעם, הגיע לחקירה והביע את צערו ואת תחושת האחריות שלו. 43 שנה אחרי מלחמת השחרור בשנת 1991 רשם את צוואתו ובקשתו לחלקת קבר בניצנים:

"הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חייליי שנפלו בקרב האכזר. שלכם תמיד, י. פונדק".[3] הקיבוץ נענה: "כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך..."

אבא קובנר, לעומת זאת, מעולם לא התחרט בפומבי על דבריו.

בשולי הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר רם אורן בחר בסיפור ניצנים מההיבט האישי של המשתתפים בו, ובייחוד סיפורה של מירה בן-ארי, כמרכז העלילה ברומן ההיסטורי "המטרה - תל אביב".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניסן רזניק, ניצנים מאפר: סיפורו של חבר הנוער הציוני, יד ושם, ירושלים, 2003.
  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש- תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תש"ן-1990, ע"מ 100 - 114.
  • צביקה דרור, ניצנים - קיבוץ שנבנה פעמיים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תש"ן-1990.
  • אורי מילשטיין, הופקרו למוות - על הפוליטיקה של מח"ט גבעתי בתש"ח, רמת גן, רמת אפעל: הוצאת שרידות, תשע"ג 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נמצאו גויות החללים בניצנים, דבר, 22 בספטמבר 1949
  2. ^ תגובות הרמטכ"ל וראש הממשלה
  3. ^ נוסח מעט שונה נמצא בספר של רם אורן המטרה - תל אביב