חטיפה בידי חוצנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חטיפת חוצנים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור המשחזר את סיפור החטיפה לכאורה של טרוויס וולטון, כפי שהיא תוארה על ידי וולטון ועל ידי עמיתיו.

חטיפה בידי חוצנים הוא מונח המתאר טענות על חטיפה בידי ישויות לא אנושיות, או זיכרון סובייקטיבי של אירועים כאלה. אין אף ראיה פיזית אובייקטיבית לחטיפה של ממש, ולכן המדענים ואנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש מסבירים את הטענות בהטעיה או אשליה עצמית, הונאה, סוגסטיה, בתופעות שינה (כגון שיתוק שינה), וכדומה. אחת מהראיות לכך שאין ממש בטענות על חטיפה בידי חוצנים היא שמרבית המקרים שתוארו דמו מאוד לאלו המופיעים בסרטי מדע בדיוני שונים. טענות אופייניות לחטופים הן שהחוצנים עשו עליהם ניסויים, לעתים כאלו הקשורים במערכת הרבייה. טענה נפוצה נוספת היא שהחוצנים הזהירו את החטוף מפני הסכנות בשימוש בנשק גרעיני. למרות שרוב החטיפות מתוארות כאירוע מפחיד וטראומטי, חלק מהסיפורים מתארים את החטיפה כאירוע מהנה או מכונן.

סיפור חטיפת החוצנים הראשון שזכה לסיקור תקשורתי נרחב היה סיפור חטיפתם של בטי ובארני היל בשנת 1961. מאז ועד היום התפרסמו באמצעי התקשורת לאורך השנים דיווחים שונים על חטיפות חוצנים ברחבי העולם. התופעה נפוצה בעיקר בארצות דוברות אנגלית, ובמיוחד בארצות הברית. תוכן הסיפור משתנה בהתאם לתרבות החטוף. חטיפות בידי חוצנים היוו כר נרחב לתאוריות קשר וסיפורי מדע בדיוני (למשל, בסדרה תיקים באפלה), שפיתחו את המניעים האפשריים והטכנולוגיות הנצרכות עבור מעשי החטיפות. 

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדענים רבים דוחים את הטענות כי התופעה של חטיפה בידי חוצנים אכן מתרחשת. עם זאת, ישנם אנשים רבים שהינם יציבים מבחינה נפשית וטוענים שנחטפו בידי חוצנים. בשנת 1992 חקר ד"ר ג'ון א. מאק מעל 800 "חטופים", ביניהם בעלי מסעדה, מזכירות, סוהרים, סטודנטים, מנהל אוניברסיטה ועקרות בית. "רוב החטופים אינם מפגינים חוסר שלווה, שקרנות או מחלת נפש ברורה," הוא ציין. מומחים נוספים אשרו כי למרות הטענה שמעשי החטיפה הן תוצאות של מחלות נפש, רבים מן החטופים בריאים בנפשם. דיווחי חטיפה רבים היו מפורטים למדי. סביב הנושא התפתחה תת-תרבות, בעלת מיתוס מפורט המסביר את הסיבה לחטיפות: לחוצנים השונים (אנשי לטאה, אפורים וכן הלאה) תפקידים, מוצאים ומניעים שונים. חלק מהמאמינים בתקריות מאמינים בטיוח ממשלתי סביב הנושא.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיפתם של אנטוניו וילאס בואס (1957) ושל הזוג היל (1961) היו המקרים הראשונים בהם חטיפה בידי עב"מ זכתה לתשומת לב נרחבת.
למרות ששני מקרים אלו נתפסים כחטיפות המוקדמות ביותר, הספקן פיטר רוג'רסטון מציין כי היו סיפורי חטיפה לפניהם, אבל שני מקרים אלו הניחו את היסודות לקאנון סיפורי החטיפה, ושמעטים מהסיפורים לאחר מכן סטו מן התבנית של בואס והיל.

פסל של חוצן מגזע ה-Greys במוזיאון העב"מים בדיארבקיר שבטורקיה

חטיפות מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שחטיפה בידי חוצנים לא זכתה לתשומת לב נרחבת עד 1960, היו סיפורי חטיפה בעשורים שלפני כן. סיפורים אלו זכו לכינוי "חטיפות מוקדמות" בידי חוקר העב"מים ג'רום קלארק.

ציוני הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע החטיפה הבולט הראשון שזכה לחשיפה תקשורתית נרחבת היה סיפור חטיפתו של אנטוניו בואס אשר אירע לכאורה בשנת 1957. מקרה זה זכה לחשיפה תקשורתית נרחבת רק מספר שנים לאחר מכן. סיפור החטיפה לכאורה של הזוג היל ב-1961 זכה לחשיפה תקשורתית ופרסום נרחב במיוחד, שהגיע לשיא עם הקרנת הבכורה של הסרט הטלוויזיוני "The UFO Incident" ב-1975, בכיכובם של ג'יימס ארל ג'ונס ואסטל פרסונס, שגולל את סיפורם. סיפור החטיפה לכאורה של הזוג היל היה הסיפור הראשון מסוגו שהתפרסם בהרחבה באמצעי התקשורת בעולם. מקרה זה היה גם בין הראשונים מסוגו שבו נעשה שימוש בהיפנוזה על מנת לדלות פרטים נוספים לגביו. הסיפור עודנו מהווה אחד ממקרי החטיפה על ידי עב"ם המפורסמים ביותר בהיסטוריה של חקר העב"מים, וממשיך להיות שנוי במחלוקת. המקור לגזע החוצנים "Greys", אשר עם השנים הפך נפוץ במיוחד בתרבות הפופולרית בכלל ובספרות המדע בדיוני בפרט לאחר שהאירוע התפרסם, מיוחס לרוב לתיאור שניתן בעדות של בטי ובארני היל (חוצנים דמויי אנוש, בעלי עור אפור, ראשים בצורת אגס, עם עיניים גדולות מלוכסנות, ואפים קטנים).

התפתחויות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר ר' ליאו ספרינקל (פסיכולוג מאוניברסיטת וויומינג) החל להתעניין בתופעת החטיפות ב-1960. במשך כמה שנים הוא היה הדמות האקדמית היחידה שהקדישה מזמנה ללימוד התופעה. ספרינקל האמין בקיום התופעה והיה מהראשונים שהצביעו על הקשר בין חטיפות להשחתת בקר. בסופו של דבר ספרינקל החל להאמין שהוא בעצמו נחטף בילדותו, והוא פוטר מעבודתו ב-1989.
באד הופקינס התעניין בעב"מים במשך כמה שנים. בשנת 1970 הוא החל להשתמש בהיפנוזה כדי לחלץ פרטים נוספים מחטופים. הופקינס היה ממייסדי תת-תרבות החטיפה בידי חוצנים.
בשנת 1980 תשומת לב רבה הופנתה לנושא. עבודותיהם של הופקינס, הסופר וויטלי סטרייבר, ההיסטוריון דיוויד מ. ג'ייקובס והפסיכולוג ג'ון א. מאק הציגו את תופעת החטיפה בידי חוצנים כאמיתית. באותה שנה גם פרסם חוקר הפולקלור ד"ר תומאס א. בולארד דו"ח ניתוח של סיפוריהם של 300 חטופים לכאורה.
הדו"חות של הופקינס, ג'ייקובס ומאק היוו את הבסיס לעב"מולוגיה.
ג'ייקובס והופקינס טענו כי החוצנים ניסו ליצור בן כלאיים אנושי-חוצני, אם כי לא ברור מה היו המניעים לניסיונות אלו. דיווחים שונים על הריונות מדומים הקשורים בעב"מים פורסמו בשנים אלו.

ג'ון א' מאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאק היה פסיכיאטר מוערך, שחיבר מעל 150 מאמרים מדעיים והיה חתן פרס פוליצר. מאק החל להתעניין בתופעה באזור שנת 1980, ראיין מעל 800 אנשים וכתב שני ספרים בנושא.
ג'ון א' מאק הקדיש כמות משמעותית של זמן לחקירת מקרים אלו ולבסוף הגיע למסקנה שהתופעה הפסיכיאטרית היחידה המתאימה להסבר תחושותיהם של החטופים היא הפרעת דחק פוסט טראומטית. הפרעה שכזו רומזת שייתכן שהאירוע שהמטופל מאמין שקרה אכן התרחש- וזו העמדה בה תמך מאק.
ביוני 1992 מאק והפיזיקאי דיוויד א. פריצ'רד ארגנו כנס בן חמישה ימים בMIT בו דנו על תופעת החטיפה. הכנס משך מגוון רחב של אנשי מקצוע, מה שייצג נקודות מבט רבות. כאות הוקרה על מאמציהם למקד תשומת לב מדעית רצינית בנושא "חטיפה בידי חוצנים" זכו מאק וג'ייקובס בפרס איג-נובל בשנת 1993.
הסופר קד"ב ברייאן נכח בכנס, תחילה מתוך כוונה לאסוף מידע עבור מאמר הומוריסטי, אולם דעתו השתנתה במהלך הכנס והוא כתב ספר רציני על התופעה בו ראיין חטופים, ספקנים ומאמינים רבים.

חטופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרם המדויק של החטופים לכאורה אינו ודאי. אחד מהמחקרים המוקדמים ביותר על התופעה ראיין 1700 חטופים. סקרים שונים טענו כי 5-6% מהאוכלוסייה הכללית טוענים שנחטפו.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממחקר שחקר את המניעים של החטופים לכאורה, ג'ני ראנדלס מצאה כי בכל 4 מחמישים מקרים החטוף היה מעל גיל 40. היא טוענת כי החוצנים ממעטים לקחת אנשים זקנים כי כבר אין להם יכולות רבייה. 
למרות שרוב החטופים הם מבוגרים, לעתים גם ילדים צעירים מדווחים על חוויות דומות. רוב הילדים החטופים נחטפו יחד עם קרוב משפחה מבוגר וסיפרו סיפור הדומה מאוד לסיפורו. הרבה מהילדים החטופים גרו ליד בסיסים צבאיים.

בריאות נפשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקרים על החטופים מראים תוצאות שונות מאוד לגבי בריאותם הנפשית. חלק גדול מהמחקרים מראה כי הם חלשים נפשית, ואילו מחקרים אחרים טוענים כי הם יציבים כמו שאר האוכלוסייה. ד"ר אליזבת סלייטר ביצעה מחקר עיוור על תשעה חטופים ומצאה כי הם "מועדים לפרנויה ולסיוטים ויש להם זהות מינית חלשה". לעומת זאת, ד"ר ריצ'רד מקנלי מבית הספר הרווארד לרפואה קבע במחקר דומה שחקר 10 חטופים כי "איש מהם לא סבל מבעיה נפשית כלשהי".

סיפור החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שיש שוני בפרטים בין מקרים שונים (לעתים באופן משמעותי), ישנם עב"מולוגים הטוענים שיש מספר מאפיינים דומים ל"מפגש מהסוג הרביעי" טיפוסי.

  1. לכידה - החטוף אינו יכול להביע התנגדות והוא נלקח מהיבשה אל חללית זרה.
  2. ניסויים - החוצנים מבצעים על החטוף ניסויים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים פולשניים, לעתים גם מבצעים בו יחסי מין.
  3. תקשורת - החוצנים מתקשרים עם החטוף, לרוב בטלפתיה אולם לעתים תוך שימוש בשפת האם שלו.
  4. סיור - לעתים החוצנים לוקחים את החטוף לסיור בספינת החלל שלהם.
  5. אובדן זמן - חטופים לרוב שוכחים את רוב מה שקרה, בין אם בשל פחד או בשל התערבות רפואית.
  6. חזרה - החטוף מוחזר לכדור הארץ, לעתים במקום שונה מהמקום בו נלקח, או עם פציעות או בגדים שונים.
  7. התגלות - בד בבד עם שובם המיידי, חטופים רבים חשים תחושה של חוויה מיסטית ואהבה לחוצנים. ייתכן שזו נגרמת בשל תסמונת סטוקהולם או התערבות רפואית.
  8. פוסט-חטיפה על החטוף להתמודד עם המשקעים הפסיכולוגיים, הפיזיים והחברתיים של החטיפה.

ג'ייקובס תיאר את החטיפה כך: "אירוע החטיפה מתוכנן מראש והחטוף לא בוחר מה יעשה אלא מובל בשלבים ידועים מראש. לא הצלחנו לגלות שום דבר על חייהם של החוצנים מהחטיפות, הם היו ממוקדי מטרה"[דרוש מקור]

לכידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החטופים מדווחים לרוב על רגשות יוצאי דופן שקדמו לחטיפה. רגשות אלו באים לידי ביטוי ברצון כפייתי להיות במקום מסוים בזמן מסוים או ציפיה ל"משהו מוכר אך לא ידוע". חטופים גם מדווחים על תחושת חרדה לא מוסברת. בזמן הלכידה נכנס החטוף למצב תודעתי מוזר. קולות חיצוניים נעשים חסרי ממשות והחטוף מרגיש מופנם ושקט. בשלב זה מופיעים אורות משונים או ערפל, והחטוף מרגיש חוסר שליטה על גופו. בעת החטיפה החטוף מרחף אל העב"מ, לעתים דרך חפצים מוצקים כמו קירות, תקרה או חלונות סגורים. לעתים החטוף נלקח דרך מנהרה או לאורך קרן אור. לעתים החוצנים נמצאים לידו בעת החטיפה.

ניסויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב הניסויים מאופיין בבדיקות והליכים רפואיים המבוצעים בחטוף כנגד רצונו. ניסויים רבים מתעסקים במערכת הרבייה. לרוב הישות שאחראית על הפעולה נוטה להיות גבוהה יותר משאר הישויות החוטפות ולעתים אפילו מגזע חוצני אחר. תהליכים רפואיים שונים נפקדים משלב הניסויים, בין אם והחוצנים אינם מתעניינים בהם בתהליך הבדיקה של גזע זר או שיש להם טכנולוגיות שעוקפות תהליכים אלו. החוצנים מתעניינים בעיקר בגולגולת, במערכת העצבים, בעור, במערכת הרבייה ובמפרקים, אבל מייחסים חשיבות מועטה למערכת הלב וכלי הדם, מערכת הנשימה ומערכת הלימפה. הבטן התחתונה מועדפת על פני הבטן העליונה. הבודקים לא לובשים כפפות בזמן הניסויים. לעתים החטוף מולעט בנוזלים או גלולות. זריקות הן נדירות.

שלבי החטיפה הבאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבדיקה הרפואית כביכול, מדווחים החטופים על תהליכים אחרים שבוצעו עליהם. תהליכים אלו הם הדמיה, דימוי חזותי, בימוי והתנסות. במהלך ההדמיה מוצגות לחטוף תמונות שונות במטרה לעורר בו תגובות רגשיות. תהליך הדימוי החזותי דומה, מלבד העובדה שהתמונות לא מוצגות על מסך אלא מוקרנות ישר למוחו של החטוף. בתהליך הבימוי החטוף נוטל חלק מרכזי יותר בזמן שהוא עובר הזיה ממשית של מציאות מדומה. בתהליך ההתנסות מוצב החטוף מול מכשיר אלקטרוני מורכב ומקבל הוראה להפעילה. החטוף לרוב מבולבל מאחר שאינו מכיר את המכשיר אולם הוא מגלה כי הוא יודע כיצד להפעילו.

נוכחות ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים החטוף רואה בין חוטפיו ילדים, לרוב הם נראים כבני כלאיים בין בני אנוש לחוצנים.

מגע מיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים קרובות החטוף חווה סוג של מגע מיני עם החוצנים. לעתים נלקח ממנו חומר גנטי במהלך המגע.

מאפיינים פחות שכיחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוינו גם מאפיינים פחות שכיחים בחטיפות שחזרו בסיפורים רבים:

  • ועידה
  • סיור
  • מסע
  • התגלות

לאחר הבדיקות, בהם החוצנים היו קרים כלפי החטוף, הם נעשים מסבירי פנים ומדברים עמו לגבי החטיפה.במהלך שלב הועידה תועדו חמישה סוגי שיחות: חקירות, הסברים, הקצאת משימות, אזהרות ונבואות. לעתים יקחו החוצנים את החטוף לסיור בחללית. לעתים מדווחים החטופים על מסע בחלל.

חזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר מוחזר החטוף לאדמה, בדרך כלל לאותו מקום  בו נלקח. לעתים יודחקו זכרונות החטיפה, והחטוף רק ישים לב שאיבד זמן בשעון. לעתים ההחוצנים טועים בהחזרת החטופים. העב"מולוג באד הופקינס התלוצץ כי זהו "היישום הקוסמי של חוק מרפי". הוא העריך כי ב4-5 אחוזים מהחטיפות יש שגיאות שכאלו. טעות אחת היא להשיב את החטוף למיקום הלא נכון, או להלביש אותו בצורה לא נכונה.

טראומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטופים רבים חווים טראומה בשל החטיפה. המונח בו הם משתמשים לתיאור הבעיה הוא "תסמונת פוסט-חטיפה", אם כי המונח אינו מוכר על ידי ארגוני טיפול מקצועיים. אנשים המאמינים שנחטפו בידי חוצנים מפתחים סיפתומים הדומים להפרעת דחק פוסט-טראומטית.

קבוצות תמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1980 החלו להופיע קבוצות תמיכה לחטופים ברחבי ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.

היפנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטופים רבים נזכרים בחטיפה רק לאחר טיפול בהיפנוזה. ספקנים רבים מאשימים את ההיפנוזה בהמצאת הזכרונות הכוזבים של החטיפה.

טענות נגד השימוש בהיפנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטופים לכאורה מחפשים מהפנטים כדי לפתור בעיות כמו זמן חסר או כאבי ראש לא מוסברים. בתחילה המהפנט אוסף מידע לגבי הסיפתומים, ואז מבצע היפנוזה לחטוף לכאורה. הספקנים טענו שהתהליך עשוי ליצור זכרונות כוזבים על פי התהליך הבא:

  1. אדם שומע על הרעיון כי ייתכן שחוויה תמוהה שעבר קשורה לחטיפה בידי חוצנים.
  2. האדם מחפש מטפל עם ראש פתוח שמקבל את רעיון קיומם של עב"מים.
  3. לחלופין, המטפל מציע לאדם את האפשרות שהוא נחטף.
  4. לא נחקרים הסברים חלופיים לתופעות.
  5. המטופל מתחיל להתעניין בסיפורים של חטיפה בידי חוצנים.
  6. המטפל נותן לגיטימציה או מאשר את סיפורו של המטופל.
  7. המטופל מחליט שאכן נחטף.

טיעונים בעד שימוש בהיפנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מאק ציין כי זכרונות החטיפה מודחקים מסיבות כאלו ואחרות. הרפיה קלה, אפילו ללא צורך בשימוש בהיפנוזה, מסייעת להעלאת הזכרונות על פני השטח.

הסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסברים רבים הוצעו לתופעת סיפורי החטיפה בידי חוצנים.

חלק מהחוקרים כלל לא טרחו להסביר את התופעה אלא רק רשמו אותה והשוו אותה לתופעות דומות.

אחרים סוקרנו מהתופעה, אבל היו הססנייפ בקבלת מסקנות מוחלטות. מאק אמר כי "מה שברור הוא שישנה כאן תעלומה. רחוק מזה, אני לא חושב שאפשר לומר."
הפרופסור לספרות טרי מאתסון התעלם משאלת הממשות של סיפורי החטיפה והוקסם מהפופולריות שלהם. "אלו סיפורים שמעוררים הזדהות בשל המאפיין של חוסר האונים האנושי."

נקודת מבט ספקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המדענים וההיסטוריונים מאמינים כי סיפורי החטיפה לא התרחשו באמת.

השערות שונות הוצעו על ידי הספקנים כדי להסביר את הסיפורים. השערות אלו מתמקדות בעיקר בבעיות פסיכולוגיות שונות. ספקנים גם טוענים כי ייתכן שסיפורים רבים הומצאו מסיבות אלו ואחרות.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסברים חלופיים לסיפורי החטיפה כללו הזיות, סכיזופרניה זמנית, התקפי אפילפסיה, סיוטים ושיתוקי שינה. שיתורי שינה רבים מלווים בהזיות ותחושה של מישהו חיצוני באזור.
  • ייתכן שהחטופים לכאורה חוו חלומות צלולים ספונטניים.
  • ייתכן שהחטופים לכאורה היו תחת השפעת אלכוהול או סמים.
  • ייתכן שגז ביצות או דברים דומים גרמו להזיות.

טענות בולטות למקרים לכאורה של חטיפה בידי חוצנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיפות חוצנים בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים חטיפות החוצנים הופיעו פעמים רבות בסרטי, ספרי וסדרות מדע בדיוני שונות בהם:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]