טיוטה:לבוש אפריקאי

לעולם האופנה האפריקאי המודרני מספר היבטים, שכן האופנה משחקת תפקיד חשוב בהקשרים חברתיים אפריקאים שונים. בנוסף, ישנו קשר ברור בין האופנה לזהות תרבותית, והאופנה האפריקאית מדגישה את המגוון והעושר הקיימים ביבשת. באפריקה, האופנה קיימת זמן רב ובהתאם למורכבותה הגאוגרפית, ההיסטורית והתרבותית, היא אינה מקשה אחת אלא משתנה בין מדינות ואזורים שונים. ישנם סגנונות שונים, מסורתיים או אתניים (עטיפה, כיסוי ראש ו-Boubous) שניכרים בעיצוב הבד, צבעו והסטיילינג הכללי. כמו כן, האפריקאים מודעים מאוד לאופנה המקובלת מעבר ליבשת ועושים לה אדפטציות מקומיות. ערך זה מביא מספר דוגמאות לפריטי לבוש אפריקאים ממספר מדינות ביבשת.

מבוא

אופנה אפריקאית היא לא תופעה רק של המאה ה-20 והמאה ה-21. כבר במאה ה-16 עד המאה ה-18, ניתן לראות שינוי בבדים, בתכשיטים ובסגנון השיער. בנוסף, ממצאים ארכאולוגים באפריקה, מצביעים על אפשרויות הלבוש השונות שהיו באפריקה, דוגמת צדפים שמתוארכים מ-82 אלף לפנה"ס בדרום אפריקה ומרוקו. בחלקם יש חורים, מה שמעיד על האפשרות ששימשו כצמידים או שרשראות. אם כן, נראה שמאז ומתמיד בני אדם ביקשו להלביש את גופם והטכניקה לעשות זאת השתנתה במשך השנים בהתאם לאפשרויות הייצור השונות.

אף על פי שתולדות החידוש והשינוי במנהגי הלבוש האפריקאי אינם מתועדים באופן יסודי כמו בחלקים אחרים של העולם, ישנו מחקר רב שנעשה. בגדים אפריקאים הביעו זה מכבר זהויות מורכבות ותגובות יצירתיות לעולם של שינוי האפשרויות. חלק מהמידע ההיסטורי הברור ביותר מגיע ממקורות אירופיים, אשר מציגים שלא במתכוון נטייה אפריקאית לחדשנות בסגנונות הלבוש שלה. הסוחרים שהיו בחוד החנית של הנוכחות האירופאית באפריקה, מצביעים על כך שבמפגשיהם המוקדמים ביותר עם שווקים אפריקאים לבדים, חרוזים ופריטים אחרים של קישוט אישי, שנמשכו עד המאה ה-16, הביקוש האפריקאי לא היה יציב כלל והצרכנים נטו לשנות את טעמם מפעם לפעם. כאשר האירופים החלו להתיישב לאורך החוף המערבי והמרכזי באפריקה, הם מצאו שהאופנה האפריקאית הסתגלה במהירות והשתנתה לסגנונות מערביים.

האפריקאים הטמיעו את הבגדים המיובאים לאופנה המקומית. בחלקים מסוימים של אפריקה, אומצו אלמנטים של לבוש שבאו מאירופה בסוף המאה התשע-עשרה ואף קודם לכן, וניכר כי עדיין נלבשים היום, זמן רב אחרי שהם כבר לא נלבשים באירופה. אלה כוללים מטפחות וכובעי-ראש שנלבשים על ידי מנהיגים ואנשים בעלי מעמד גבוה במערב החוף באפריקה ובדרום ניגריה. ישנן גם החצאיות הארוכות והמרופדות שנלבשות על ידי נשים של "הררו" (Herero) בנמיביה ובבוטסואנה, אשר הושפעו ממיסיונרים גרמנים. בעוד בבגדים אלה יש היסטוריה אירופית, הם כיום אפריקאים לחלוטין. אולם, תיעוד של סחר מוקדם מראה אינטראקציות אחרות בין האירופאים לאפריקאים, משם עולה כי הצרכנים האפריקאים היו קוסמופוליטיים ביסודיות שלהם לאפשרויות החדשות שהוצגו להם בסחורות מיובאות.

ניתן לראות במספר דוגמאות את העובדה שישנה השפעה לא מעטה של אפנת המערב על הלבוש האפריקאי- הנשיא הראשון של טנזניה, ג'וליוס נייררה, שילב חליפת נהרו, מעיל מאו (מעיל יפני) ומכנסיים מערביות. במהלך המאה ה-20, צעירים משני המינים באפריקה, החלו ללבוש ג'ינס וטי-שרט. שמלות מזרח תיכוניות, הקפטאן והחיג'אב נחשבות לרוב מערביות, אף על פי שנכון יותר לכנותן אופנה גלובלית ואלו מקבלות על פי רוב אינטרפרטציה מקומית. מוקדם יותר, החישוקים הגדולים שתמכו בשמלות הוויקטוריאניות הגדולות, השפיעו מאוד על השמלות של בנות "הררו" בדרום אפריקה וגם על בנות Efik שנמצאות בניגריה בעיקר.

Joanne B. Eicher, אשר כתב מאמר אקדמי אודות האופנה באפריקה, הוסיף פסקה בנימה אישית המתארת את סגנונות הלבוש כפי שחווה אותם מהפרספקטיבה שלו. כאשר הגיע לניגריה בשנת 1963, נסע מזרחית מלאגוס, לאנוגו (Enugu) במטרה להקים בית. שם ראה את נשות יורובה (Yoruba) לבושות באינדיגו, boubou וסרטים לראשן. בהקשר זה הוא מספר כי ביתו בת השנה לבשה בגד שאינו מורכב מפיסה אחת ולא ענדה עגילים – על כן הניחו בני המקום כי היא בן. הגברים במקום לבשו שני חלקים של הדפס אפריקאי שנראה כמו פיג'מה. במשרדים, גברים רבים בוחרים בבגדים מערביים כמו מכנסיים וחולצות והנשים לבושות בשמלה או בחצאית. בחלק המזרחי של ניגריה, לבשו אנשי איגבו לעיתים קרובות מכנסיים מערביים וחולצות מחויטות ובכפר לבשו כיסוי וחולצה. נשות איגבו לבשו כיסוי עם הדפס אפריקאי בדר"כ בגוונים של צהוב, כתופ וירוק, בבורגונדי, כחול ואינדיגו עמוק של נשות יורובה. בצפון, הקפטאן והטוניקות הארוכות נלבשו על ידי גברים. בתחילת שנות ה-70, כיסויים רבים של נשים היו לעיתים עד הברך – ולא עד הקרסול – עם נעלי פלטפורמה. בנסיעות במדינות מערב אפריקה כמו סנגל, חוף השנהב, מאלי, גאנה והרפובליקה של בנין, כמו גם במצרים ובאתיופיה, הוא מעיד כי ראה קווי דמיון בסגנונות הכיסוי והלבוש של נשים, אבל יותר שם לב להבדלים בסוג הבד ובצבעים. בתחילת שנות ה-90 ובתחילת המאה ה-20, הייתה לו הזדמנות לראות את השמלות של קלאברי בכמה אירועים חגיגיים בארצות הברית כמו ה-Igbofest בסנט פול.

לבוש סומלי

הלבוש הסומלי המסורתי

סוף המאה ה-19 הייתה תקופה משגשגת של התרבות והמצב הפיננסי של סומליה. ייצוא וייבוא של עור, שומשום, נוצות, שנהב, לבונה, ואפילו עבדים. בתמורה, הם קיבלו כותנה ובדי משי מהודו ובריטניה, ארצות הברית ואירופה, יחד עם תכשיטים משוכללים עשויים כסף, ענבר וחרוזי זכוכית. הם הפכו לאשפי מסחר ויכלו להרשות לעצמם לבחור חלקי בגדים ותכשיטים ממקומות אקזוטיים ולהפכם לסגנון ייחודי של לבוש סומלי. פריטים כגון השרוול (עטיפת ראש שחורה או כחולה לנשים נשואות) ואת ה'גוניטינאיה' (guntiinah), (שמלה מבד הקשורה בכתף אחת ועטופה סביב המותניים). שילוב שני פרטי לבוש אלו ייחדו את השמלה הסומלית. בשנת 1960, התווסף תחום ייבוא חדש של כותנה, משי ובד פוליאסטר מהודו ויפן. תחילה, השתמשו בבדים החדשים עבור יצירת שמלת הגוניטינאיה המסורתית, ואף פיתחו עוד יותר את עיצוב השמלה ביצירת עוד שני סגנונות חדשים; ה"גרבסאר" (Garbasaar) הנקשר על שתי הכתפיים ועוטף את כל הגוף, ואת ה"דיראק" (Dirac) שהיא שמלה רופפת. ב-2001 עם פתיחת הקניון הסומלי הראשון, נשים מבוגרות יותר חזרו ללבוש את הלבוש המסורתי שלהן על בסיס יומיומי, ואף הצעירות החלו ללבוש את השמלות באירועים תרבותיים ובעיקר בחתונות. לאירועים תרבותיים, כגון ריקודים עממיים, אישה צעירה עשויה ללבוש גוניטינאיה או גרבסאר המיובאים במיוחד מהודו. בכל עונה, הצבעים תמיד מתחדשים - בקיץ, הסגנון נוטה להיות ורוד, ובחורף כחול מלכותי עם פריטי קריסטל נוצצים המדמים פתיתי שלג.

הלבוש הסומלי המוסלמי

עד המאה השמינית מתנחלים ערבים ופרסים שכנו לאורך החופים בסומליה והשפיעו רבות על הסומלים שהמירו את דתם לאסלאם. מנהגים אסלאמיים כמו צניעות, הימנעות מאלכוהול (אפילו בושם שמכיל אותו), צביעת ציפורניים, צביעת זקנים ושיער עם חינה ותפילות יומיות השתלבו לתרבות הסומלית. בשנות ה-70, הרבה נשים בשטח הסומלי לבשו בגדי חג'אב המסמלים את שמירת היופי שלהן. נשים סומליות לא לובשות ניקאב, המכסה את הפנים, כי הוא משויך למדינות שמרניות מאוד כמו אפגניסטן וסעודיה. הופעתו של החג'אב בחיי היומיום הסומליים, התרחשה לאחר גילוי הנפט במזרח התיכון. גברים סומלים מצאו עבודה במדינות ערביות, ומהגרי העבודה חזרו לביתם עם רעיונות חדשים על איך צריך לחיות ולהתלבש.

חיבור סומליה אל חבר הלאומים הערבים הצית אינטרס חדש בלמידת השפה הערבית ושינון הקוראן. בשנות השמונים, ככל שסומליה נעשתה יותר ויותר לא יציבה, הלך וגבר מספר הנשים הסומליות הלובשות בגדים ארוכים ומכסים את הגוף כמו הגלבאב (jilbāb), שהוא אנסמבל בעל שלושה חלקים המורכב מצעיף, כיסוי ראש ארוך העוטף את הגוף וחצאית תואמת, דבר המקנה מראה צנוע ומכובד. אף על פי שהחיג'אב יכול להיתפס כלבוש אפנתי, אין לקריטריון זה השפעה על הלבוש הדתי. הקוראן אינו מציין את הצורה או את צבע החיג'אב. שחור הוא הצבע הנפוץ ביותר במזרח התיכון, אבל סומלים לובשים צבעים בהירים הרבה יותר -צהוב, בורדו, סגול וירוק. בשונה מהדיראק (Dirac) והגרבסאר (garbasaar), החיג'אב תפור במיוחד לאדם הלובש אותו ועשוי מבד מקומי. האורך של החיג'אב יכול גם להשתנות. למשל, לאשה שרוצה להיות צנועה, כיסוי הראש יכול להגיע עד הברכיים. נערות לעומת זאת מסגננות את החיג'אב שלהן קצר יותר, צמוד יותר ובצבעים בולטים יותר.

הלבוש האמריקאי- סומלי

בשלהי המאה ה-19 מדינות קולוניאליות כמו צרפת, בריטניה ואיטליה התנחלו בשטחים סומליים. תחילה, מעט מאוד סומלים לבשו שמלות וחליפות בסגנון אירופי. הסומלים פעלו עם האירופים במסחר, וחשיפתם לחפצים כמו מגפיים ומעילים שינו את תפיסתם לגבי אופנה וסגנון לבוש. באזורים מסוימים, המנהיגים הסומליים הדתיים הבינו כי שינויים בסגנון הלבוש המקובל יכול להוביל לשינויים באורח החיים והפוליטיקה הסומלית, והזהירו שמא הלבוש האירופאי ייתפס כקונפורמיות עם תהליכי קולוניזציה. דבר זה לא עזר, האירופאים המשיכו לחיות בטריטוריה הסומלית, פתחו חנויות בגדים אירופאים והאופנה האירופית הפכה פופולרית. בסופו של דבר הממשלה הסומלית החדשה אימצה את הסגנון האירופאי. האפנה האירופית התאימה לדור החדש בחברה הסומלית ותפסה תאוצה. מכנסיים וחולצות קצרות נתפסו כנוחים ופשוטים יותר ללבישה עבור גברים בפעילויות מסוימות, כך שעד שנות ה-60, רוב הגברים הסומלים אימצו את המראה האירופאי "המודרני"; נערים ומבוגרים לבושים בחולצת טריקו ומכנסיים קצרים, נציגים ממשלתיים לבשו חליפות של שלושה חלקים ועניבה, נשים שהיו דיילות של סומלי איירליינס לבשו ז'קטים וכובעים כחלק מהמדים שלהם וגברים ששימשו כשוטרים וחיילים קיבלו נעליים בסגנון אירופאי, מעיל צבאי מדוגם וכומתות.

הלבוש המסורתי או האסלאמי נקשרו לאזרחים הדתיים יותר. בנוסף, ההשפעה האירופית על האופנה הסומלית בקרב נשים הייתה פחות נפוצה, עקב התופעה האפנתית האירופאית של חצאיות המיני. בזמן שהיו שנויים במחלוקת באירופה וארצות הברית על הפריט לבוש הספציפי הזה, הסומלים ראו בחצאית המיני איום על תרבותם ודתם. בתגובה ללחץ זה, הממשלה הסומלית הקימה יחידה משטרתית מיוחדת בשם "בואונה קוסטומה" ('buona costuma'), קרי תלבושת טובה, שפיקחו על דרכי הלבוש והיה להם את הסמכות לעצור כל מי שהיה לבוש בצורה פרובוקטיבית או חשופה מידי, בהנחה שרק זונות לובשות בגדים כאלו. כמה סומלים לקחו את הכוח לידיים שלהם, והשליכו אבנים על נשים שאימצו את האופנה האירופית.

כיום, המהגרים הסומלים שהשתלבו בחברה המערבית, אימצו כמה סגנונות לבוש מערביים. הגברים נחשפו למכנסי הג'ינס, אך נשים סומליות בקושי לובשות ג'ינס אלא אם זה נדרש כחלק ממדי עבודה, דבר שעד היום נתפס כלבוש "חשוף מידי". ניתן לראות כי הגברים לובשים בגדים הנראים כמעט בכל רחוב באמריקה - מכנסיים, חולצות מכופתרות, וסוודרים. הצעירים לבושים במכנסיים רחבים, נעלי ספורט וגופיות שיוצרות רושם שהם אפרו-אמריקאים אם לא שומעים אותם מדברים סומלית. מכנסי הג'ינס בקרב הסומלים תמיד יהיו רחבים יותר מהגוף, בתוספת גופיות גדולות המטשטשות את צורת הגוף. דבר זה גרם להשפעת ההיפ-הופ על האופנה הסומלית, אך הם נרתעים מהגדרתם כאפרו-אמריקאים, או להיתפס כשייכים לכנופיה. על מנת להבדיל אותם מהסטיגמות הנובעות מהמראה שלהם ומאפנתם, החייטים בקניונים הסומלים תופרים חליפות ומכנסיים רופפים "בסגנון איטלקי" הנראים הולמים ומכובדים יותר ממכנסי הג'ינס הכחולים. בקרב כמה קניונים 'סומלים' ברחבי ארצות הברית, יש אפשרות לרכוש פריטים של הלבוש הסומלי המקובל על מנת לשמר חלק בולט בתרבותם- סגנון ואופנה סומלית.

כיום בני נוער סומליים המתגוררים בארצות הברית מושפעים מהתקשורת, המדיה, בית הספר והאינטראקציה היומיומית עם אזרחים מקומיים. בהתאמה, סגנון הלבוש שלהם מושפע ומשתנה. לעומת זאת, הגברים המבוגרים יותר מתעקשים לשמר חלק מהתרבות הסומלית שלהם, צובעים את זקניהם בחינה (מנהג המשויך לנביא מוחמד) ומוסיפים סמלים אסלאמיים אחרים כמו הכאפיה. לגבי הנשים, המבוגרות ביניהן מקפידות על כיסוי ראש, לבישת הדיראק, הגרבסאר או החיג'אב שנתפס כלבוש "דתי מסורתי", על בסיס יומיומי. הגדרת הלבוש הראוי והרצוי משתנה ככל שהחיים הסומלים משתנים, בין עם בתחומי מסחר, פוליטיקה, דת, תרבות ואורח חיים. כשמסתכלים על משפחה סומלית, קל להבחין בין המינים והדורות בהתאם לאפנתם ולסגנון הלבוש שלהם. כל אדם מממש את אמונתו לגבי איך סומלי צריך להתלבש ואיך עליו להביע את תרבותו.

לבוש חתונה בלאגוס, ניגריה

הקבוצות האתניות הרבות בניגריה יוצרות מגוון של אפנות מקומיות. בעיר לאגוס (Lagos), שהייתה מרכז אוניברסלי במהלך התקופה הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית, העיסוק באופנה אינו חדש. במרכז יוקרתי בלאגוס, ikeja, פותח הרעיון של חנויות לכלות המכילות שירותים נוספים כמו קישוט כלי רכב, אביזרים נלווים לכלה ולחתן, איפור ועוד. בשנת 1969 התקיימה אחת מהתערוכות הראשונות הנקראות "Montaque wedding showcase 69" במלון של שדה התעופה בלאגוס ואורגנה על ידי"foster john international". בתערוכה היו שמלות, אביזרים נלווים, הזמנות ועוד דברים חיוניים לחתונה בלאגוס. בין השנים 2002–2004 התקיימו עוד מספר ירידים קטנים יותר שהובילו להולדת המגזין wedding fair.

הרבה כלות מלאגוס, במיוחד משכבת האליטה משיגות את השמלות שלהן מעבר לים (אירופה, יפן, סין וארצות הברית), משום שחפצים ובגדים ממדינות זרות נחשבים מוערכים יותר בתרבות היורובה (Yoruba). דוגמה לכך היא מלכים יורבים שמשתמשים בחפצים שהושגו ממלכויות זרות במטרה להבדיל את עצמם משאר העם. רעיון זה השפיע גם על חנויות המעצבים המקומיים שהתחילו לייצר שמלות שנראות מיובאות. הרבה מחנויות לכלות באיג'אה מוכרות שמלות מיובאות מסין ויפן, כאשר השמלות הן שמלות יד שנייה יקרות יחסית שנמכרות בין 40–65 אלף נאירה (Naira). בחלק מהחנויות יש שמלות שמיובאות מארצות הברית והמחירים שלהם הם בין 50–100 אלף נאירה. חנויות אחרות מתמקצעות בשמלות לבנות מקומיות והמחירים הם 40 אלף נאירה ומעלה.

אולם, ישנם אנשים שמעדיפים סגנונות אותנטיים, אך כאלו שמבטאים את העושר בתרבות הניגרית. לכן, במצבים אלו נעשה שימוש בחומרי גלם יקרים. שמלות כלה ואביזרים נלווים מעוטרים עם חוטי זהב או חרוזי כסף; הכלה עונדת שרשרת וכתר שעשויים מזהב, פנינים וקורל. בנוסף, החתן והכלה חובשים כובעים עם נוצות וסרטים. המגמה של הצגת השפע באה לידי ביטוי גם בהעדפת צורת גוף של נשים מלאות בעלות מותניים רחבים וחזה שופע, דבר שגם כן משפיע על תעשיית שמלות הכלה. שמלות חתונה נחשבות מפוארות יותר דרך לבישת צבעים תואמים בין השמלה לאביזרים הנלווים (כתר, סיכה, זר או כובע). בנוסף לבוש השושבינות יכול להתאים לכלה וכך גם המכונית שלוקחת את החתן והכלה לירח דבש, יכולה להיות "לבושה" בסרטים בצבע תואם. מערך הצבעים של השמלה יכול להופיע גם בקישוטי האולם, כמו כיסויים לשולחנות, כיסאות וקישוטי העוגה.

לאנשי האליטה בלאגוס יש צרכים ייחודיים לקראת החתונה; חלקם עורכים חתונה נוצרית בכנסייה, בה החתן והכלה לבושים בבגדים מערביים, חלקם בוחרים לערוך חתונה מוסלמית וחלקם עורכים טקס המשלב בין חתונה מסורתית לטקס הנוצרי. הרבה ממנהגי החתונה האלו מערבים שימוש במספר סוגים של שמלות כדי לסמל זהויות חברתיות מסוימות ושייכות לקבוצה. זאת ועוד, יש ניגוד בין הרצון של הכלה לשמלה ייחודית לבין המסורת. לדוגמה התבנית בבד האסו-אובי (aso-ebi) שמסמלת את המשפחה מבטלת את האפשרות לשמלה ייחודית. בנוסף, בטקס המסורתי, החתן והשושבינים לבושים בבגדי יורובה מסורתיים שמיוצרים בעבודת יד כאשר הם הולכים לבקש את יד הכלה ממשפחתה כאשר בבגד של החתן יש פס קצר של בד אסואוקה (aso-oke). בטקסים המסורתיים, החתן והכלה לובשים תלבושות תואמות בזמן שחברי המשפחה יכולים ללבוש כובעים או סרט לראש.

לבוש בגאנה והקאבה הגאנאית

במרכז עולם האפנה של נשים בדרום גאנה, באזור אשנטי, במיוחד אלו המתגוררות בבירה הקוסמופוליטית של קומסי ניתן להבחין בבגד הקאבה. הנשים גאות מאוד בשמלתה האופנתית של הבירה, ובסגנון שלה. הקאבה הוא פריט לבוש עוטף של שלושה חלקים, שהתפתח באמצעות שילוב יצירתי של אלמנטים מקומיים ואירופיים של שמלות נשים. בעוד בגד זה אינו ייחודי לדרום גאנה, לסגנון הספציפי הזה, יש ערך מקומי כתוצאה מהרכב הייחודי של הקאבה הגאנאית המכבד בו זמנית את המורשת התרבותית של האזור תוך אימוץ עולם האופנה המשתנה.

הקאבה הגאנאית היא אחת משלושת סוגי הלבוש הנשיים העיקריים שנלבשים באזור אשנטי. הקאבה הוא בעל שלושה חלקים, ומורכב מחולצת קאבה תפורה, חצאית תפורה או עטופה, ואריג שלישי שניתן לעטוף אותו כחצאית נוספת או לקשור לכובע מסוגנן. הכובע הוא סמל של נשיות אשאנטית אופנתית. בתוך מערב אפריקה, המונח קאבה יכול להתפרש כשלושה סגנונות לבוש – הקאבה הגאנאית שהוזכרה לעיל, בעלת שלושת החלקים, שמלת קאבה הנלבשת בעיקר בסיירה לאון (sierra leone) ושמלת קאבה נוספת הנלבשת בעיקר בקמרון (Cameroun). כל אחד מסגנונות הקאבה הללו התפתח באמצעות שינוי מקומי ושילוב סלקטיבי של אלמנטים אירופיים. האופי המורכב של בגדים שונים אלה, משתקף במוצא התרבותי של המונח "קאבה", מילה שמקורה כנראה בשפות המסחר בחוף המערבי של מערב אפריקה, כגרסה מקומית של המילה באנגלית "Cover". המונח "קאבה" חושף מאפיין חשוב המשותף לכל סוג של קאבה, והוא שבגד זה מכסה אזורים נשיים, במיוחד חזה האישה, אשר לא היה מוסתר על ידי בגדי ילידים שכללו חלק אחד או שני חלקים של בדים העוטפים את הגוף. מאמצי המיסיונרים הנוצריים וצמיחתן של קהילות מקומיות משכילות במאה התשע-עשרה היו השפעות חשובות בפיתוח בגדי הקאבה במערב אפריקה. בנוסף, גם היוקרה שהתקשרה לסגנונות בגדים ובדים מיובאים תרמה לפיתוח הסגנונות החדשים של בגד הקאבה. קאבה שלושת החלקים של גאנה, נוצרה על ידי תוספת של חולצה תפורה בהשראה אירופאית, לבגד נשי עוטף או שני חלקים עוטפים. רעיון מוקדם של צירוף זה נראה בתמונה של אישה בריטית משנת 1831 על מסעותיה בחוף המערבי של אפריקה, הלבושה בחולצה בסגנון אירופי עם חצאית אפריקאית מקומית העוטפת את הגוף בסגנון פאנטה (Fante)- שבט דרום גאנאי.

חלק מהילדים והצאצאים של נשים מקומיות, אשר היו סוחרים עם אירופה, הפכו לעשירים ולחברים בולטים בקהילות המסחר בחופי גאנה. אלו מילאו תפקיד חשוב בפיתוח והפצת אפנות משולבות כאלה. במהלך המאה התשע-עשרה זכתה הקאבה לפופולריות הולכת וגדלה בקרב נשים בחוף, וכמו כן, אומצה על ידי נשים מובחרות של מדינות פנימיות מסוימות. אולם, בסוף המאה התשע-עשרה, סגנונות הלבוש האירופיים הפכו ללבוש המועדף על הנשים של האליטה החדשה והמשכילה של גאנה, ואילו בגדי הקאבה נלבשו על ידי נשים צנועות יותר בקהילות נוצריות אלה. עד מהרה הפכה הקאבה הגאנאית לשיטת הלבוש הקשורה במידה רבה לנשים "אנאלפביתיות" או לנשים ללא השכלה פורמלית. עם זאת, באמצע המאה העשרים, מעמדה של הקאבה עלה באופן דרמטי כתוצאה של רגשות לאומניים שליוו את הקמתה של גאנה העצמאית והחופשית משלטון קולוניאלי בריטי ב-1957. הקאבה הגאנאית זכתה ליוקרה חדשה והוכתרה כ"תלבושת הלאומית האצילית", שמייצגת את המורשת התרבותית של האומה החדשה - מעמד ששייך לה עד ימינו. הקאבה הפכה גם לפריט אופנה במדינות מערביות ומרכזיות אחרות. היום, נשות גאנה מכל תחומי החיים לובשות קאבה על בסיס יומי או לאירועים מיוחדים כגון הכנסייה, אירועים חברתיים, הלוויות וחתונות.

אחת מהסיבות העיקריות להיותה של הקאבה בולטת בארון הבגדים הנשי בגאנה, היא הערך הכלכלי של הבד המרכיב את הקאבה. בדים המיוצרים מפוליאסטר, תערובות של כותנות ופשתן, משמשים בדרך כלל לשמלות, חולצות, חצאיות ומכנסיים של נערות ונשים צעירות. אולם הבדים המשמשים ליצירת קאבה מוערכים יותר מבחינה תרבותית משום שבגד זה מסמל בגרות נשית. המונח האשנטי עבור הבד המוערך ביותר הוא המילה "Ntoma". באזור אשנטי, שתי צורות מקומיות של Ntoma הם קנטה (Kente) ואדינקרה (Adinkra). קנטה הוא אריג משי או בד כותנה, הקשורים היסטורית עם מנהיגות ונשאר הטקסטיל היוקרתי ביותר באשנטי. אדינקרה הוא אריג כותנה עם עיצובים הנעשים ביד ובעל משמעות סמלית עמוקה. הוא נלבש בעיקר כצורה מיוחדת של בד אבל. הקטגוריה השלישית והנפוצה ביותר של ntoma היא אריג בד אפריקאי - טקסטיל כותנה המיוצר על ידי מפעל שפותח לראשונה על ידי חברות טקסטיל אירופאיות מהמאה התשע-עשרה, במיוחד עבור סחר בד עם המערב.

לבגדים בעלי הדפס אפריקאי באזור אשנטי ישנה תכונה ייחודית, אשר מבדילה את סוג טקסטיל זה מבדים מתוצרת אחרת והיא שלכל הדפס יש שם, בשפת אקאן המדוברת באזור זה. לבני האשנטי כמו לעמים אחרים, יש מורשת עשירה של אומנות מילולית, כאשר לכל צורה וסימני תרבות חזותיים ישנו קישור לשם באקאן. יצרני בד באפריקה חשבו על אסטרטגיה למשיכת לקוחות פוטנציאלים, והצמידו לכל בד את שמו. למשל, ישנו הדפס הקרוי "Bonsu" הנקרא על שם מלך אשנטי בראשית המאה ה-19. "בונסו" הוא תואר כבוד. הדפס נוסף נקרא "Ɔ dehyeε Nsu" ומבטא את הזכות לתמלוגים בחברה. הדפסים נוספים מבטאים אלמנטים בחיי היום יום, למשל "Kwadusa" (הדפס של בננות), והדפס של אותיות ה-ABC, המתייחס ללימודים. ישנם שמות פשוטים לכאורה אשר להם משמעות עמוקה, כמו במקרה של ההדפס "Aya", שמשמעותו היא "אני לא מפחדת ממך!". לבישת הדפס כזה מספקת את היכולת להעביר מסרים מאוד ספציפיים. עם זאת, ברוב המקרים נשים מדגישות כי ההחלטה ללבוש בגד עם הדפס מסוים מונע על ידי הרצון להעביר מסר יותר כללי של איכות. על פיהן, בגד עם הדפס ללא שם, מעיד על איכות נמוכה.

על אף ההבדלים האתניים, ברקע החינוכי והאמצעים הכלכליים, נשים המתגוררות באזור אשנטי התאחדו זה מכבר על ידי אינטרס משותף ברכישת בגדים עם הדפסים אפריקאיים באיכות גבוהה. רווחת ההצלחה האישית והבינאישית של האישה מוערכת לעיתים קרובות במונחים של מספר ואיכות הבגדים האפריקאים שבבעלותה. בשנות ה -80 וה -90, נשים דיווחו על לחץ חברתי חזק במיוחד ללבוש קאבה איכותית לאחר נישואיהן, ובמיוחד לאחר לידת ילדם הראשון. למרות הקשיים הכלכליים באפריקה שהביאו איתן השנים האחרונות, לבישת קאבה מאיכות גבוהה, קרי, עם הדפס אפריקאי, נשארה כאידיאל. ייצור הקאבה מחייב שישה מטרים של בד אפריקאי מודפס לכל אישה באשר היא, גדולה או קטנה, כדי לבטא בבירור את הערך הכספי של הבגדים. עובדה זו נחשבת לאחת הסיבות לפופולריות המתמשכת של בגד הקאבה. נשים בדרך כלל מזמינות את סגנונות הקאבה שלהן מתופרות, הנחשבות בדרך כלל למיומנות יותר בתפירת סגנונות קאבה אופנתיים. בקומסי, נשים מבחינות בין שתי קטגוריות בסיסיות של סגנונות קאבה- סגנונות פשוטים ומסובכים. רוב הנשים נוטות ללבוש את ההדפס האפריקאי הפשוט שיישאר באופנה לשנתיים-שלוש. סגנונות מסובכים או מפוארים הם סגנונות ייחודיים יותר שיישארו אופנתיים רק לתקופה קצרה יחסית.

מאז ומתמיד באזור אשנטי, אמהות עבור נשים היא הזדמנות להצגה אישית ייחודית, ובגדי הקאבה הם ייצוג של מנהגים הקשורים לחגיגת הלידה. עד אמצע המאה העשרים, במיוחד בערים ובכפרים קטנים יותר, היה גוף האם החדשה מקושט בחומר לבן מיוחד, המכונה "הייר", כביטוי סימבולי של שמחה, ניצחון וטוהר. היום, מופע חגיגי זה של "לובן" נעשה על ידי הלבשת האם חדשה בקאבה מבד לבן, כדי להביע את "הניצחון" שלה ואת השמחה בהצלחת הלידה. היכולת של האם החדשה לרכוש וללבוש בגד אפריקאי באיכות טובה מעידה על נכונותה לאחריות הכספית של היותה אמא. אימהות חדשות לבושות קאבה לבנה, הן מראה ייחודי בשוקי קומסי וברובע הקניות של מרכז העיר.

בגד הדונסקראן הגנאי

בחירת הבגד של האשה האפריקאית תלויה באירוע ובשלב החיים שלה. הבגד דונסקראן למשל, מורכב משני חלקים, עליון ותחתון, העוטפים את הגוף ומתאימים אחד לשני בבד. נשים מאזור האשנטי בדרום גאנה, מחשיבות את הדונסקראן כיפה במיוחד ומייצג גאווה תרבותית, אשר נלבש בעת קיום מנהגים מכובדים ועתיקים. הדונסקראן נלבש על ידי אם המלכה באזור האשנטי, נשים מבוגרות, ואבלות בעת הלוויות. לעומת זאת, נערות ונשים צעירות באזור זה לובשות בדרך כלל שמלות, חצאיות וחולצות תפורות, ולאחרונה, גם מכנסיים.

מעצבים אפריקאים והשפעותיהם על האופנה הבינלאומית

לאורך ההיסטוריה אנו עדים לכך שאפריקאים גם כן תרמו לאופנה ברחבי העולם. נשים אפריקאיות הביאו את כיסויי הראש לנשים האמריקאיות בזמן השעבוד. בשנות ה-60 של המאה ה-20, מתנדבי חיל השלום של ארצות הברית בניגריה, אימצו את החולצה של יורובה שנקראת Dashiki, אותה לבשו גם בשובם לארצות הברית. כמו כן, טקסטיל עבודת יד ממערב אפריקה, דוגמת Adinkra, Bogolanfini ו-Kente שטו גם הם מעבר לאוקיינוס האטלנטי והפכו אפנתיים באירופה.

שני מעצבים מערב אפריקאיים, כריס סיידו (Chris Seydou) ממאלי, ובן נוטרה (Ben Nonterah) מגאנה, ממחישים מגמה חשובה בעיצוב אופנה אפריקאית עכשווית: עיבוד של טקסטיל, סגנונות לבוש ואיקונוגרפיה הקשורים לתרבות המקומית. מעצבים אלו, ורבים אחרים אשר עבודתם משלבת אלמנטים מקומיים מובהקים, עשויים לשאוף להשיג שווקים מקומיים או גלובליים בזכות העיצובים שלהם. עבור מעצבים מסוימים, סגנונות הקשורים לתרבויות מקומיות מהווים אמצעי למשיכת צרכנים בין-לאומיים אשר מחפשים את הערך ה"אפריקאי" של עבודתם. לאחרים, בגדים המשלבים דפוסים מקומיים צריכים להיות משווקים רק לצרכנים מקומיים, עבור חיזוק הגאווה בזהותם האישית.

כריס סיידו (Chris Seydou, 1949-1994), היה מעצב מצליח בארץ הולדתו- מאלי. כמו כן, הוא הצליח גם באירופה ובמקומות אחרים באפריקה ונחשב לאחד מחלוצי תחום עיצוב האופנה. בין היתר, הוא היה המעצב האפריקאי הראשון שהצליח להפגיש את ההדרכה והטכניקה האירופאית עם זהות אפריקאית במודע. עבודתו הוכיחה את תאימותם של צורות מקומיות ואופנה בינלאומית. ההפריה ההדדית של המאפיינים המקומיים והבינלאומיים בולטת במיוחד בעבודתו ובקריירה של סיידו, שכן הייתה זו יכולתו לשלב את הטקסטיל ואת מרכיבי הלבוש מנקודת המבט של השווקים האירופאים והשווקים המאליים, והוא זה שראה את הפוטנציאל של אינטגרציה בין דפוסים אלה.

בן נוטרה (Ben Nonterah) מגאנה הוא דוגמה נוספת להשפעות מאפריקה על האופנה המערבית. יחד עם מעצבת אביזרים ביאטריס-אנה ארתור, הוא יצר את המותג B'Exotiq באמצע 1990. כיום, הוא מעצב ומייצר בגדים עבור המותג שלו, שנקרא Nonterah. בדומה לסיידו, נוטרה מתבסס על טקסטיל מקומי להשראה ומשתמש בבדים אלה כנקודת מוצא לחידושים, תוך התכתבות עם סגנונות בינלאומיים. גאנה ידועה בטקסטיל שלה, שכולל בעיקר בדי קנטה אשר ארוגים באריגה מסובכת, והם בין הדפוסים האפריקאים המפורסמים ביותר. קנטה קשורה לבני המעמד הגבוה בגאנה, אשר הפך לסמל של זהות אפריקאית בכל רחבי העולם. נוטרה, יחד עם מעצבים אפריקאים רבים אחרים, השתמש בבדים בדוגמת קנטה, כמו גם בטקסטיל מודפס עם מגוון מוטיבים אחרים. במקום להפוך את הטקסטיל הזה למוקד החזותי העיקרי של הבגד, הוא משתמש באלמנטים קטנים כך שמופיעים רמזים, הצצות עדינות ולא התייחסות ברורה.

התייחסויות לתרבויות מקומיות ואפריקאיות מתבטאות בצורה מופשטת יותר בעבודתם של כמה מעצבים אשר מבט מקרוב מגלה השפעות היסטוריות מקומיות ותרבותיות. כמו הרבה מהאמנות האפריקאית העכשווית שהתחילה למצוא קהלים גלובליים, מעצבים אלה יוצרים בגדים שמאתגרים דעות קדומות על תרבויות אפריקאיות.

המעצב הלאומי-סנגלי, לאמיין קויאטה (Lamine Kouyaté), אשר חי בפריז, מייצר בגדים תחת שם המותג Xuly Bët. עבודותיו נמכרו והוצגו ברחבי אירופה, הן בבוטיקים והן בתערוכות מוזיאון. Kouyaté הוא אחד מקומץ מעצבים אפריקאים עם מוניטין בינלאומי; עבודתו הופיעה במגזינים מרכזיים באירופה ובאמריקה, כולל מהדורות צרפתיות ואמריקניות של "ווג" (Vouge) ו"אל" (ELLE). Kouyaté ידוע לרוב בשל הבגדים הממוחזרים שלו, אשר התחיל לייצר בשנת 1992. בעוד הרעיון של בגדים משומשים כסגנון אפנתי אינו חדש ובא לידי ביטוי גם באופנת וינטג', קו האופנה של קיואטה לקח את הרעיון לכיוון אחר. Kouyaté קונה בגדים משומשים בשוקי פשפשים והופך אותם למוצר אחר לגמרי. על אף שלבגדים אלו אין קווים אפריקאים בולטים, הם מאפשרים הכרות עם אפריקה בת זמננו, ובמיוחד על תרבויות עירוניות במאלי וסנגל. שם, מחזור בגדים נחשב להסתגלות אל מול האתגרים הכלכליים, כמו גם ביטוי של יצירתיות. סנגל ומאלי מפורסמות בטקסטיל שלהן והן בחייטותיהן, צובעי הבד ורוקמים שמוכנים לקחת להכין בגדים מותאמים אישית. אפשר גם לקנות בגדים "מן המדף", אבל עבור כל אירוע חשוב אנשים מעדיפים ללבוש בגדים שהם הזמינו מחייטים. Kouyaté מציג את ייצור הבגדים הזה כ"מקור השראה עבור עבודתו".

המעצבים הדרום אפריקאים קרלו גיבסון (Carlo Gibson) ו-Ziemek Pater, אשר יחד עיצבו בגדים עבור המותג שלהם Strangelove, עשו הפניות לתרבויות היסטוריות ועכשוויות של דרום אפריקה באמצעות בגדיהם. הם יצרו בגדים במספר סדרות שונות, שכל אחת מהן קשורה לדאגה בנושא עיקרי אחר במדינה. נושא אחד כזה הוא האתגרים שאיתם מתמודדים אנשים בערים בדרום אפריקה כמו האבטלה, האלימות והאיידס. בקולקציה אחרת של בגדים, המותג Strangelove מדבר על התעשייה העירונית של מיחזור. הם יצרו סדרה של בגדים בהשראת קרטון גלי, שאותם ראו בערימה של עגלות המיחזור ששררו ברחובות העיר. גיבסון ופטר השתמשו ברעיון של קרטון גלי, שבו ניתן לראות את המבנה הייחודי של החומר, כנקודת מוצא לבגדים. כמו Lamine Kouyaté, גיבסון ופטר מוצאים שימוש חוזר באובייקטים שהושלכו - בין אם הם בגדים או קרטון - כסמל חזותי רב עוצמה של אנרגיה, לבין ההצהרות האסתטיות הבלתי מכוונות, המופיעות בדרום אפריקה.

אופנה אפריקאית כיום

כיום, האופנה האפריקאית נמצאת בצומת של תרבויות מגוונות וזהויות רב-לאומיות. בעולם הפוסט-קולוניאלי והגלובלי אפריקאים רבים היגרו לאירופה, ויצרו שכונות אתניות בפריס, לונדון ורומא. יש קהילות אפריקאיות גדולות בערים בצפון אמריקה כגון וושינגטון, ניו יורק, מיניאפוליס, סנט. פול, לוס אנג'לס, טורונטו ומונטריאול. שכונת בַּרְבֶּה בפריז למשל, היא ביתם של אזרחים רבים מצפון ומערב אפריקה. בשכונה זו לנשים אפריקאיות יש גישה ללבוש המסורתי ממדינות שונות באפריקה. השאיפה של נשים וגברים אפריקאיים לאופנה מהבית עוררה ייצור אופנה חדשה באפריקה. בגאנה, למשל, יש תופרות המתמחות בהפקת האופנה המקומית האחרונה לייצוא עבור נשים המתגוררות בחו"ל.

הייצור העכשווי של אופנה אפריקאית נע בין חנויות מקומיות קטנות לארגונים גלובליים. מערכת החנויות המקומיות שמייצרת אחוז ניכר מהאופנה האפריקאית העכשווית, מייצרת מגמות חדשות באופנה, מהר יותר ממערכות האופנה של הייצור ההמוני. כמו שניתן לראות במערכות מתועשות דומות בעולם, ייצור האופנה האפריקאית התפתח לגורם חשוב בשיעורי הצמיחה הכלכלית הלאומית. הוא מספק מקומות עבודה, עבור מאות אלפי אנשים, וכן מהווה משאב ליחסי ציבור חשובים עבור ממשלות לאומיות.

ראו גם

• אידיאל היופי הנשי באפריקה

קישורים חיצוניים

• גלעד מלצר, בלי מסכות, מגינים וחניתות: אפריקה שלא הכרתם מהסטריאוטיפים, באתר הארץ, 4 במרץ 2020

הערות שוליים

קטגוריה:אפריקה: תרבות קטגוריה:אופנה