פיתוח הכוח הימי של ישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

החל משנות ה-60 עבר הכוח הימי של ישראל שינוי דרמטי. הצלחות חיל הים הישראלי במלחמות ישראל שלאחר מלחמת ששת הימיםמלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מבצע שלום הגליל והמערכה לחיסול חדירות המחבלים מן הים – הוכיחו שיש בכוחו לתרום למערכה הכוללת של צה"ל ולביטחון ישראל – גם אם לפרקים חל פיחות בהכרה זו, למשל במקרים של ניסיון ההתבססות על ספינות "זיוונית" או אופן הטיפול בבעיית חדירות המחבלים מהים בשנות ה-70. ערך זה מתמקד בפיתוח כלי השיט המרכזיים בלבד - סטי"לים סער 5, סער 4.5 וצוללות "דולפין" - ובמסוקים הימיים.

שלוש ספינות סער 5
אח"י דולפין

תוכן עניינים

מעגלי התפתחות של חיל הים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעגל הראשון: ממלחמת העצמאות ועד שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי תקופה זו הופיעו הסטי"לים הסובייטיים בזירה הימית שמול ישראל; הכוח הימי של ישראל נשען על כלי-לחימה מעטים ואקלקטיים, ותפישת הביטחון שהנחתה את הזירה הימית התבססה בעיקר על כוחו של חיל האוויר. חיל הים שימש בפועל כמשמר חופים. בין השנים 1949–1967 – במשך 19 שנים, חיל-הים ניהל פעילות מבצעית מועטה והלחימה שביצע מעבר לקווי האויב הייתה צנועה ונטולת כוח הכרעה.

המעגל השני: משנות ה-60 ועד 1973[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו התרחשו שלוש מלחמות של ישראל – מלחמת ששת הימים; מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. במהלך תקופה זו גיבשה ישראל תפישת מלחמה חדשה, שהתבססה על כוח-הכרעה עצמאי בים, בלא תלות בחיל האוויר. הוברר שהכוח האווירי לא יוכל עוד למנוע תקיפת ישראל בים ומן הים, והוא לא יוכל להבטיח ריבונות בזירה הימית. הזירה הימית הפכה לזירת-לחימה עצמאית, שנועדה לתת מענה מבצעי עצמאי – ימי בעיקרו – אשר תוכנן להתבסס בעיקר על סטי"לים ועל מעט צוללות ולוחמה זעירה.

מלחמת ששת הימים, שבה עדיין התבסס חיל הים על כלים מן המעגל הראשון ועל שייטת 13 – הסתיימה בכישלון גמור של חיל הים. אף שניתנה לחיל הזדמנות גדולה (הוא פעל על 5 יעדים בסוריה ובמצרים) – לא הושגה בה שום תוצאה. הכישלון לא היה נעוץ בַּעוּבְדָה שטרם עמדו לרשות החיל הסטי"לים שבבנייה.

בתקופה זו נבנו 12 סטי"לים בצרפת. אחרי 1967 גם הוקמה זירת ים סוף, ולשם כך נבנו 6 סטי"לים (ישראליים) נוספים (דגם סער 4), כמעט כפולים בגודלם מהצרפתיים (סער 2 וסער 3).

מלחמת ההתשה הניבה בחיל הים מבצעים רבים ומוצלחים, רובם של שייטת 13, אשר ביצעה בתקופה זו כ-80 פעולות מעבר לקווי האויב; אלה סללו את הדרך לחיל-הים בשלושה מישורים:

  • הם הציבו את החיל (לראשונה מאז מלחמת העצמאות) על המפה המבצעית של צה"ל.
  • הושב הביטחון ביכולת המבצעית של לוחמי חיל הים ונרכש אמון המטכ"ל במפקדיו.
  • נסללה הדרך לחיל-הים לפעול עצמאית בכל זירות הלחימה.

במלחמת יום הכיפורים השיג חיל הים ניצחון מוחץ בשתי זירות הלחימה - בים התיכון ובזירת ים-סוף. הסיבות המרכזיות להצלחת חיל הים במלחמת יום הכיפורים:

  1. העברת המלחמה לחופי האויב ומול מעגניו בשתי הזירות מיד עם פרוץ המלחמה; מעבר מיידי מהיערכות ואסטרטגיה מגננתית להתקפית.
  2. ניהול, פיקוד וביצוע מקצועיים ונחושים בכל רמות הפיקוד; הכוחות הימיים הסתערו על האויב מבלי להסתמך על סיוע אווירי.
  3. הכנה והיערכות יסודיים: תורת הלחימה (תו"ל) הטקטית שגובשה לפני המלחמה ועל-פיה אומנו הכוחות הוכיחה עצמה כנכונה ומוצדקת;
  4. שילוב מושכל ומובנה בין התו"ל, האמל"ח, המיומנות ורוח הלחימה. לראשונה בתולדותיו עמד לרשות חיל-הים – לפחות בזירת הים התיכון - סד"כ חדיש, המצויד במיטב המערכות המתקדמות ביותר בזירה הימית, ובכמות סבירה.
  5. כל זאת למרות המגבלות, דלהלן:
א. מערכת-הלחימה המרכזית (הסטי"לים) טרם נוסתה בקרב בכל מהלך ההיסטוריה הצבאית, בעוד שהמצרים כבר צברו ניסיון ופגעו ב"אח"י אילת" ובסירת הדיג "אורית".
ב. כלל מערך כלי-השיט של חיל הים נותר עדיין נחות כמותית בהשוואה לאויב והתנהל ביחס של 1:3. סטי"לים: 14:23 ; צוללות: 0:12.
ג. גם אם בגלל מסלול מעופו הקרוב לפני המים התקשה האויב ליירט את טיל ה"גבריאל", ותותחי הסטי"לים הישראליים היו עדיפים בטווח ובעצמת ההרס, הייתה לטילי האויב עדיפות בולטת בראש הקרב (רש"ק) ה"סטיקס" בהשוואה ל"גבריאל" בכמה פרמטרים: הטווח היה פי שניים וחצי; החנ"ם בראש-הקרב היה פי שלושה; ואופי טיל האויב היה אקטיבי מלא.
ד. בכל מהלך הלחימה בזירת ים-סוף (זי"ס), הנחיתות הכמותית והטכנולוגית של כוחות חיל-הים ביחס לאויב בזירה זו הייתה גדולה מאוד. לא היו כלי- תקיפה ייעודיים שנועדו ללחימה התקפית. יחסי הכוחות בזי"ס היו נחותים (גם בהשוואה לסדר הכוחות (סד"כ) של חיל הים במלחמת ששת הימים) וכוחות האוויר והקרקע בזירה זו גם הם היו מועטים. הזירה השתרעה על-פני חזית של 350 ק"מ; היא הותקפה מסיבית במגמת כיבוש כשהיא רחוקה, מבודדת, מדברית ונצורה.

עם כל זאת, הזירה הימית היא הגזרה היחידה שבה השיג צה"ל במלחמת יום הכיפורים ניצחון מוחץ; ואלו תוצאותיה:

  1. נמנעה חזית נוספת מצד הים התיכון, שיכלה לשבש את הגיוס ולפגוע בעורף וכן למנוע את הסחר והאספקה דרך הים לישראל.
  2. לציי ערב אַבְדָה כמות ניכרת של כלי-שיט (44) בשתי הזירות ולתשתית הנמלים והחוף נגרמו נזקים מובהקים.
  3. הוסר האיום מעל שארם א-שייח והמְצָרים בסביבתה ונוצרה אופציה (שלא מומשה) להנחתת אוגדת שריון בדרום-מערב המפרץ, כחלופה לצליחת תעלת סואץ. יתרון זה הושג כתוצאה מחדירות של שייטת 13 לתוך מעגן ע'רדקה המבוצר בצפיפות;
  4. הושג חופש-פעולה ושיט במפרץ סואץ ובמפרץ אילת, ובזירת הים התיכון - גם הרחק מטֽוָוחֵי-הפעולה של חיל האוויר. הציים הערביים הסתגרו בחופיהם ובנמליהם וכתוצאה מכך, 200 אוניות נעו בים התיכון כבשגרה אל נמלי ישראל ומהם – הובילו נפט, נשק וסחורות, ללא הגבלה.
  5. הנפט המשיך לזרום ממפרץ סואץ לאילת מיד לאחר המלחמה, מאידך, הוא נשלל מהמצרים שמיקשו את מצר הכניסה למפרץ סואץ.

המעגל השלישי: הזירה הימית שלאחר 1973 - גידול ניכר באיום הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה הימית שלאחר מלחמת יום הכיפורים (בעיקר בסוף שנות ה-70 עם חתימת הסכם השלום עם מצרים) השתנתה באופן ניכר והאיומים מצד הים התעצמו באופן משמעותי. סד"כ האויב הימי גדל בשיעור מסיבי וחל בו שיפור ניכר ברמת הטכנולוגיה וההיערכות בחופיו. כתוצאה מהתבוסה שנחלו הציים המצרי והסורי במלחמה החלו הם וציים ערביים אחרים ברכש מואץ של אמצעים ימיים חדשים שהתפתחו בזירה העולמית ונעשו זמינים לערבים. בעקבות המלחמה חל גידול מסיבי - בעשרות אחוזים - בכלי הסד"כ העיקריים (סטי"לים, צוללות ומסוקים ימיים) של האויב הימי: כל הציים הערביים עברו מודרניזציה, והצטיידו בכלי-שיט ובמערכות מערביות חדישות:

  • נקלטו טילים ארוכי-טווח (70 - 300 ק"מ) מסוגים שונים שהותאמו לזירה הימית. הופיעו תשעה סוגי ראש-קרב (רש"ק) חדישים שנועדו לשיגור מהים, מהאוויר ומהחוף - זאת במקום סוג אחד בלבד שהופעל נגד חיל הים הישראלי במלחמת יום הכיפורים. בטילים אלה שופרה יכולת הפגיעה הנקודתית וגדלה עצמת הרש"ק; רוב הטילים הללו סופקו על ידי מקורות מערביים (צרפתיים, איטלקיים, אמריקאיים, נורווגיים ועוד).
  • הוקמו פיקודים חופיים (בסוריה, במצרים ובלוב), המבוססים על טילי חוף-ים, מסוקים ימיים ותותחים מבוקרי מכ"ם. הוקמו מערכי שליטה, תצפית ובקרת-אש צפופים שנועדו לכסות טווחים גדולים, והם היו ערוכים לביצוע ירי כנגד מטרות בים הרחק אל מעבר לאופק.
  • ב-1979, עם נסיגת צה"ל מסיני, הצטמק העומק האסטרטגי של ישראל ומאידך, שיט ישראלי – לרבות ספינות חיל הים - החל לראשונה לעבור בתעלת סואץ. אף שתעלת-סואץ נפתחה לשיט ישראלי, לא היה ביטחון שמצב זה יתקיים בעת מלחמה או בשינויים פוליטיים פנימיים במשטר המצרי (כגון בעת עליית ממשלת "האחים המוסלמים" לשלטון, או עקב מעבר של ספינות מלחמה איראניות בתעלת סואץ בדרכן לסוריה).
  • בעשור השנים שבין 1970–1979 התפתח טרור ימי שפגע הן באוכלוסייה (פיגוע כביש החוף, שעל-פי מספר האבדות היה הכבד מכל פיגועי העבר), הן בנתיבי התחבורה בים (המכלית "קוראל סי") והן בחוף. טרור זה גם היווה איום נגד גורמי תשתית בישראל, כמו נמלים ותחנות כוח. ב-1979, לאחר כישלון ישראל לאורך עשור שנים לבלום פיגועים אלה, שינה חיל הים את מדיניות הלחימה במחבלים החודרים מהים והוסרה רשת התצפיות (58) שנפרסה לאורך החוף והוחלפה בפעילות התקפית יוזמת ולא מגיבה באמצעי תגמול. התפיסה החדשה התבססה על רציפות, הפתעה, וגיוון סוגי הפעילות היזומה. חיל הים פסק להתמקד בפעילותו רק על התקפת נקודות הזינוק של המחבלים לים שיצאו לפגוע בשטח ישראל, אלא הִכְּה בכל אתר ובכל עת בהם הם נערכו או שטו; בלחימה ההתקפית נגד המחבלים ובסיסיהם הציב חיל הים את שייטת 13 כ"חוד החנית" כשעיקר תפקידי הסטי"לים והצוללות התבטא במתן סיוע ותמיכה ליחידות המיוחדות, וכן בפעולות מגננה ויירוט. בדרך זו הצליח חיל הים לחסל את בעיית החדירה מהים עד עצם היום הזה. ואכן, מאז ראשית 1979 ועד היום גזרת החוף הפכה לגזרה היחידה שבה תופעת הטרור מוגרה לגמרי ולאורך זמן.
  • במלחמת שלום הגליל סייע חיל הים לכוחות היבשה בהנחתת אש וכוחות בחופי לבנון, זאת במסגרת המערכה הכללית להרס תשתית המחבלים בלבנון; במערכה זו הופעל הסיוע הגדול ביותר שניתן לכוחות היבשה מצד הים בכל תולדות צה"ל. בשתי המערכות הללו - בבלימת הטרור מהים ובמלחמת "שלום הגליל" - השתמש חיל הים בעיקר באותם סוגי כלים ומערכות שעמדו לרשותו מאז 1973. בשתי מערכות לחימה אלה השיג חיל הים הצלחה מלאה מבלי שנגרמה לו אף אבדה בנפש או בכלי-שיט. היו אלה אמנם אותם הכלים שהיו לרשות החיל במלחמת יום הכיפורים, אך מדיניות הלחימה והפעלת הכוחות הייתה שונה.
  • בשנות ה-90 התגבר משמעותית איום טילי קרקע-קרקע (טק"ק) על ישראל. טילים אלה משוחררים מכבלי מזג-אויר, חשיכה ונ"מ, והם פגעו בנמלי-הים ואיימו גם על נמלי התעופה; חיל הים הביא איום זה בחשבון כבר בראשית 1979 כשהחל לגבש את תפישת הסד"כ ולאפיין את כליו העתידיים.

תפישת המלחמה הימית של ישראל לאחר 1973[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיילוט "זיוונית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיוונית

בשנים שלאחר 1973 החליט חיל-הים לאמץ תפישת לחימה חדשה. עקב כך הוחלט לבנות סד"כ המורכב מ-18 סטי"לי סנפירית קטנים (100 טון) ומהירים מדגם "זיוונית", הנעים על מגלשים. ספינות אלה נועדו להיות כלֵי ההכרעה העיקריים בלחימת השטח של חיל הים. לכוח הסנפיריות הוחלט להוסיף 6 "סטי"לי סיור" (בדחי של כ-800 טון) דגם "אירית" שכונו "סער 5".

הצוות הקטן שאמור היה לאייש את ספינת ה"זיוונית", המהירות הגבוהה והיציבות, שהוצגו כטובים, מחיר הרכישה וההפעלה שהוערך כנמוך, שבו את לב מפקדי החיל, האלופים בנימין תלם ומיכאל ברקאי. הם תכננו, בעקבות הערכות אלה, ש"זיווניות" יחליפו את ספינות-הסער הקודמות (הדגמים 2, 3 ו-4) שתוכננו לצאת מהשירות בשנות ה-80–90. הסיבה העיקרית להחלטה להחליף את הספינות הישנות ב"זיווניות" נבעה מצורך טכני (מהירות ויציבות משופרים יותר וכדומה) ולא בעקבות תפישה מבצעית – אופרטיבית או טקטית – חדשה, הלוקחת בחשבון את השינויים שחלו ביחסי הכוחות הימיים בין חיל הים לבין הציים הערביים, את אופי זירת הפעולה הימית/חופית ואת ההתפתחות הטכנולוגית שחלה במערכות ובאמצעים הימיים בעולם לאחר מלחמת יום הכיפורים.

תוכנית ה"זיוונית" אושרה על ידי הרמטכ"ל מוטה גור ושר הביטחון שמעון פרס, אף שהיא לא נדונה בפורום הבכיר של חיל הים או במסגרת נרחבת בכירה אחרת. חיל הים החל לפתח ולייצר שתי סנפיריות (דגם "זיוונית") כ"פַּיילוט" – אחת בארצות הברית והשנייה ב"מספנות ישראל", וכבר בתחילת הדרך אשרו רב-אלוף גור ושר הביטחון פרס בנייתן של 18 ספינות כאלה. החוזה לבנייתן באמצעות חברת נורת'רופ גראמן נחתם (בדצמבר 1977) - שנה שלמה קודם שיצא בחיל הים האפיון של כלי-שיט זה (דצמבר 1978) שנכתב על ידי רמ"ח אמל"ח, אל"ם אלי רהב.

בנייתן של שתי הספינות מדגם "זיוונית" הושלמה במהלך כהונתו של אלוף זאב אלמוג כמפקד חיל הים, אשר מלכתחילה התנגד בתוקף לבנייתן מבלי לבדוק את התאמתן לצורכי החיל. אלמוג הגיש ב-13 באוגוסט 1978 למפקד החיל ברקאי ולרמטכ"ל גור חוות-דעת מקצועית ומנומקת שנכתבה על ידי קצין צי אמריקני אשר ביצע את ניסויי הקבלה לדגמי סנפירית שנרכשו בצי האמריקני קודם לדגם ה"זיוונית". קצין זה הזהיר מפני הכשלים הטכניים והקונספטואליים הטמונים בספינות הסנפירית כסטי"לים.

העלויות לבניית הזיווניות הלכו ותפחו ושר הביטחון עזר ויצמן והרמטכ"ל רפאל איתן, שהחליפו את פרס וגור, לחצו על אלמוג ושידלוהו להפסיק את פרויקט הבנייה. אלמוג הבהיר להם כי מאוחר מדי לעשות צעד זה כיוון שהקנסות שחיל הים ייאלץ לשלם עקב הפסקת הבנייה יהיו גבוהים מעלות הבנייה כולה, ולהפרת החוזה לבנייתן תהיינה השלכות משפטיות חמורות אשר גם תשפענה על מערכת היחסים עם הצי האמריקני, אשר תמך באישור תקציב הסיוע לבניית ה"זיווניות" על פי בקשת חיל הים.

עם השלמת בניית שתי הספינות והתחלת הפעלתן הוברר, כי "זיוונית" היא כלי-שיט קטן ומהיר, אך מוגבל בכמות החימוש ובגודל המעמס שהוא מסוגל לשאת לשם הגנת נט"ל; תדמיותיו (המכ"מית, האקוסטית והתרמית) גבוהות, ולכן הוא לא מסוגל לחמוק מפגיעת טילים תוקפים; ספינת ה"זיוונית" התגלתה מטווח רחוק; הייתה מוגבלת בשהייה בים ושהִייָתָה בנמל הייתה מאוימת;[א] ה"זיוונית" התגלתה כנטולת יכולת לזהות מטרות אויב מעבר לאופק, והייתה יקרה לתחזוקה ולהפעלה; כדי לפגוע במטרות-שטח שתמצאנה מעבר לאופק (שנגדן נועדו טילי ה"הרפון" ארוכי הטווח שהוצבו על סיפוני ה"זיווניות"), יזדקק חיל הים להיעזר בכוח אווירי שמחוץ לשליטתו, אשר אמור היה להמריא מהיבשה כדי לגלות ולזהות מטרות אויב. היה זה שילוב מסורבל ומעבר לכך, הניסיון בחיל הים מלמד שחיל האוויר יתקשה למלא משימה זו.[ב] על רקע נתונים אלה המליץ האלוף אלמוג לבטל את תוכנית ההצטיידות ב-16 ספינות ה"זיוונית" הנוספות שהרמטכ"ל גור ושר הביטחון פרס אישרו, והציע לנסות ולמכור את שתי הספינות שכבר נבנו. ניסיון המכירה לא צלח ובסופו של דבר, בתקופתו של האלוף מיכה רם, הושלכו ה"זיווניות" למגרש הגרוטאות.

1979 - שנת מפנה בהתפתחות חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים, שאִפשר לראשונה לכלי-שיט של חיל הים לשוט בתעלת סואץ. בצד הסכם השלום הופיע הצורך המיידי של חיל הים לפתור שלוש בעיות מרכזיות: העיקרית שבהן – פתיחת "המעגל השלישי", כלומר בניית סדר כוחות חדש, שיתבסס על כלים שיהיו מותאמים לטפל באיומים שהתפתחו בזירה הימית ואשר ישַנו את פני חיל הים בדור הבא. בשנה זו נוספו גם שתי בעיות בוערות – הראשונה, פינוי בסיסי צה"ל מסיני ובכללם בסיסי חיל הים והכלים שפעלו בהם במשך 15 שנים. פינוי הבסיסים היה כפוף ללוח זמנים מדיני קשיח (עד אפריל 1982), ונוכח הצורך להיערך ולהתבסס בשטח החדש/ישן בתוך ישראל. הבעיה השנייה הייתה בעיית הפיגועים החבלניים מן הים שהפכו לבלתי נסבלים ותבעו פתרון לאלתר. שתי הבעיות "הבוערות" הללו איימו למלא את הזמן כך שלא ניתן יהיה לטפל במטרה העיקרית – בניין הסד"כ. מפקד חיל הים, אלוף זאב אלמוג, שהחל זה עתה את כהונתו, החליט כי יש לטפל בו-זמנית בשלוש הבעיות הללו במקביל, במגמה למַנף את ההצלחה בטיפול בבעיות "הבוערות" כדי לרכוש את אמון הרשויות הממונות, שבסמכותן לאשר את בניין הסד"כ החדש של חיל הים ואת נכונותן לתקצב את בנייתו.

להלן התמצית של קציר-הפעילויות שבוצעה בשנת 1979 ואשר נועדו למגר את חדירות המחבלים מהים: 58 תצפיות חוף שהוקמו ב-1978 לאורך חוף ישראל בעקבות פיגוע "כביש החוף" הוסרו מהשטח (תועלתן, כאמור, הוכחה כחסרת ערך). מבצעי הלחימה במחבלים האיצו את קליטתם ושילובם של כלים, אמצעים ומערכות חדשות ומשופרות במערך הלחימה החילי. אמצעים אלה העלו את רמת הכוננות והלחימה, פתחו שער להפעלת שיטות וטכניקות-לחימה מתקדמות ואפשרו לזרז ולקַצר את נוהלי-הקרב. בלחימה השתתפו "רמים" ו"דולפינים" בשייטת 13, טילי "הילטון" בסטי"לים, ואמצעים שונים שהותקנו בצוללות דגם "גל", אשר נכנסו לראשונה לפעילות מבצעית אינטנסיבית, שהייתה חסרת תקדים בהֵקפה, תכיפותה ומִשכה במימי אויב קרובים ורחוקים. כל אחת מהמערכות הללו נטלה חלק מבצעי פעיל, שנוסה ונבחן בשדה-הקרב; בכך הונח מַסָּד מתוכנן ומבוסס היטב שגרם לקִידום כושרו הכולל של חיל-הים - גם לקראת מלחמה כוללת. כל פעילויות חיל הים, בים ובחוף, התנהלו בתוך סביבה אזרחית תוך אכוונה ובידוד הפעילות, ותוך הקפדה – הכרוכה בלקיחת סיכונים – למניעת פגיעה באזרחים חפים מפשע.

הלחימה, ההתקפית והמגננתית כאחת, לא הסבה לחיל הים נפגעים או אבדות בנפש במהלך השנה כֻּלָּה וחדירות המחבלים מוגרו כליל תוך ששה חודשים;[ג]

בראשית 1979 נערכו שינויים במצבת הפיקוד של חיל הים, ורענון סגל המפקדים ביחידות ובתפקידי המפתח במטה חיל הים. בקיץ אותה שנה, עם קליטתם של סדר היום והארגון החדשים, היה החיל ערוך היטב להסתער על האתגר לעיצוב כוחו העתידי.

צעדים מקדמיים לבניין הכוח של חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכש מארצות הברית: וולקן פלנקס והרפון[עריכת קוד מקור | עריכה]
תותח פלנקס בפעולה

בפברואר 1979, בעקבות ביקור שר ההגנה האמריקני הרולד בראון בצה"ל, אושר לחיל הים לרכוש שתי מערכות נשק מן המתוחכמות והמתקדמות בעולם: תותח נגד טילים מסוג "וולקן פלנקס" להצבה על 12 סטי"לים סער 4, ומערכת שיגור טילים מסוג "הרפון" שהותקנה בצוללות דגם "גל" לשיגור מעומק הים. מערכות אלו העלו את כושרו המבצעי של חיל הים בכמה דרגות. השימוש בהן היה גם ניסיון מועיל לקראת הצבתן בכלים העתידיים (סער 5, סער 4.5 וצוללות "דולפין"), לכשייבנו. במאי 1983, לאחר התקנת מערכת השיגור בצוללות "גל", נורה מעומק הים טיל "הרפון" הראשון והמערכת הוכרזה כמבצעית. לימים גם הותקנה בצוללות "גל" ונוסתה בהצלחה, מערכת הוצאה של לוחמי שייטת 13 מתחת למים. כל זאת, תוך כדי שדרוג הצוללת במערכות רבות נוספות והפעלתן בהיקף מבצעי חסר תקדים.

פיתוח ישראלי: "ברק" נגד טילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיל "ברק"

טיל נגד טילים (טנט"ל) "ברק" – אושר פיתוח טיל להגנה נגד טילים תוקפים מכל הכיוונים. טיל זה גם נועד להגן כנגד מטוסים תוקפים, להשמיד כלים קטנים (רש"ק – 22 ק"ג) ולפגוע בדיוק נקודתי ביעדי חוף נעדרי יכולת טילית. בגלל תכונותיו ומבנהו (הוא ממריא אנכית ופונה לעבר המטרה התוקפת) חסך טיל הנט"ל "ברק" גם את הצורך בתותח שטח כבד וגם את שטח-הסיפון והמשקל הדרושים להתקנתו.

פיתוח ישראלי: "סער 4.5 חוחית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1979 החליט מפקד חיל הים, האלוף זאב אלמוג, לממש את תוכנית הבנייה של שני סטי"לים דגם "חוחית" (סטי"לים סער 4.5 נושאי מסוק), שתכנונם התבצע ב"מספנות ישראל". את הרעיון לבנייתם הגה אלוף מיכאל ברקאי, אולם רק עם כניסת אלוף אלמוג לתפקיד הוא קיבל את אישורו של הרמטכ"ל רפאל איתן לבניית ה"חוחיות" ולתקצוב הבנייה. למעשה, הצורך במסוק ייעודי אינטגרלי שימריא מספינה בים כשהוא מתואם בזמן אמיתי עם פיקוד הספינה לשם איתור וזיהוי מטרות שמעבר לאופק, התעורר מרגע שהותקנו בסטי"לים (1978) טילי "הרפון" ארוכי טווח. בהיעדר יכולת נצ"ל בספינות סער 4 נשקל המסוק גם כאמצעי ללחימה נצ"ל.

סער 4.5 חוחית ועליה מסוק דולפין

במשך ארבע וחצי שנים הפליגו הסטי"לים דגם "חוחית" עם הנגר ומשטח נחיתה, אך הרכש של מסוק מתאים למטרה זו התעכב בחיל האוויר. באותה עת, כ-30 ציים בעולם הפעילו זה מכבר מסוקים הממריאים מפלטפורמות ימיות. אדמירל תום הייוורד, מפקד הצי האמריקני, נעתר לבקשת אלמוג ונרתם לשכנע את מפקד משמר החופים האמריקני, אדמירל יוסט, למכור לחיל הים הישראלי את שני דגמי הפיתוח הראשונים דגם "דולפין" (צירוף של המסוק הימי הצרפתי "דופין" עם 2 מנועי G.E. אמריקניים), שיסופקו רק לאחר שיסתיימו ניסויי האבלואציה שלהם במשמר החופים האמריקני. אדמירל יוסט גם אפשר לאלוף אלמוג לנחות בלב ים על ספינת משמר אמריקנית קטנה. בשנת 1982, במסגרת ביקור רשמי בצ'ילה, נחת אלוף אלמוג יחד עם אל"ם זאב לירון, טייס קרב ונספח צה"ל באותה מדינה, על סיפונה הצפוף של פריגטה ששטה באוקיינוס השקט מול חוף צ'ילה במסגרת תרגיל שייטתי. הטיסה והנחיתה בוצעו בלילה אפל, אפוף ערפל כבד, כשהרְאוּת מוגבלת מאוד. טיסה זו המחישה להם אמות-מידה גבוליות, אך אפשריות, של המסוק הימי לנחיתה בים סוער. ב-1984, לאחר שהאלוף עמוס לפידות החליף את אלוף דוד עברי בתפקיד מפקד חיל האוויר, נרכשו מסוקי הים הראשונים לצה"ל ועברו אבלואציה, בחיל האוויר ובחיל הים. משזו הסתיימה, רשם סמש"ט הסטי"לים, סא"ל גל עמית, בספטמבר 1986, כלהלן: "ניתן להצביע על הצלחת האבלואציה של המסוק הימי ועל הפוטנציאל שלו ועל תרומתו המבצעית".

באוקטובר 1979, בתמורה למכירת שני סטי"לים סער 4 לצ'ילה, נבנו ב"מספנות ישראל" שני סטי"לים חדשים מדגם "נושב", זהים בממדיהם לסטי"לים דגם "חוחית", אך ללא ההנגר ומשטח הנחיתה עבור מסוק. חלופה זו אפשרה להציב חימוש רב יותר בשטח שהתפנה במקום ההנגר והמשטח.

גידול בסד"כ וארגון חדש של חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גידול מספר הסטי"לים והמערכות שנקלטו בחיל הים. חייב גם שינוי במבנה הארגוני והפיקודי של יחידות הסטי"לים וארגון מחדש של כלל היחידות השטות בחיל. לשם כך הוכנסו השינויים הבאים:

א. אוחדו יחידות הסטי"לים לשייטת אחת (שייטת 3) במקום שתיים (3 ו-5), ונעשתה הפרדה בין אחריות הפיקוד וההפעלה של שייטת הסטי"לים לבין אחריות ההנחיה המקצועית בנושאי סטי"לים בחיל. התמנה קצין סטי"לים חיילי (קס"ח) שנועד לעסוק בתורת הלחימה (תו"ל) ובהנחלתה. קס"ח הוצב תחת פיקודו הישיר של מפקד חיל הים. במצבי חירום הוא קיבל תחת פיקודו הפעלה של יחידת סטי"לים. צעד זה קידם והעמיק את רמת החשיבה גם בעניין הסטי"לים העתידיים, במיוחד בכל הנוגע לתורת הלחימה באשר לירי "הרפון", הפעלת מסוקים ולחימה נצ"ל.

ב. כל כלי הנחיתה, כלי התובלה וכלי העזר הנלווים להם רוכזו בבסיס אשדוד. הוקמו יחידות נוספות באותו בסיס כגון בי"ס להָחָפָה, ונקבעו נהלים וערכות הפעלה של אוניות גל-נוע – באימונים, בהיערכות ובמלחמה.

ג. בראשית 1979 הפכו שלושת בסיסי חיל הים המרכזיים (חיפה, אשדוד ואילת) לבסיסי-זירה והורחבה סמכות הפיקוד עליהם עד 30 מייל ימי מקו החוף לעומק הים (בזי"ס – במפרץ אילת עד שארם א-שייח). על מפקדי הבסיסים הוטלה אחריות מלאה על כל הכוחות הימיים והמתקנים היבשתיים המוצבים בשטח זירתם וכוננותם למלחמה. עד להאצלת סמכות זו, האחריות הפיקודית של מפקדי הזירות לא חלה על הכלים השטים המצויים בבסיסיהם. לדוגמה: שייטת הסטי"לים ושייטת הצוללות בבסיס חיפה (ב"ח), היו כפופות פיקודית ישירות למפקד החיל, לאחר השינוי שרשרת הפיקוד עברה דרך מפקד ב"ח והן הוכפפו לו ישירוֹֹֹת. אם קודם לכן לא הייתה למפקד הבסיס כל סמכות לגבי כלי השיט – לַמרות דרגתו הבכירה (תא"ל) וניסיונו הרב – הרי מעתה, הכוננות, ההפעלה, התחזוקה, ההכנה לקרב והתחקיר שלאחריו - בכול היחידות השטות והמתקנים בבסיס, היו תחת אחריותו וסמכותו של מפקד הבסיס. כתוצאה מכך, השתפרה משמעותית השליטה, איכות הפעולה והתפקוד של הדרגים הכפופים ושל כלי השיט והמתקנים המוצבים בזירה הרלוונטית ובבסיסים. שינוי ארגוני זה עורר יוזמות מקומיות, הגביר את הביטחון השוטף וחיזק את כוננות הכוחות למלחמה.

ד. באוקטובר 1979 בוצע תרגיל בין-זרועי, "נהוג", של חיל האוויר לשם בחינת יכולתו להגן על חופי המדינה מפני תקיפה מן הים. לחיל האוויר הוכפפה מערכת ההגנה הימית הקרובה (הכוללת את מערכת הגילוי החופית, דבורים ונחתות). חיל הים ביים תקיפת אויב על חוף ישראל באמצעות שתי פלגות סטי"לים, שתי צוללות ותשעה צוותים של קומנדו ימי (הלחימה המבוימת התבצעה מטווחי הנשק של האויב). התוצאה: חיל האוויר לא הצליח למנוע את המתקפה (המבוימת) מן הים ומערך החוף נפרץ כולו. שוב התברר כי יכולת חיל האוויר להגן על חופי ישראל מוגבלת, ויש להקדים ולפגוש את האויב בטרם יגיע לטווח שיגור טיליו לחופי ישראל.

גיבוש תפישת מלחמה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפישת המלחמה ב"מעגל השלישי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין הכלים הימיים והמערכות המשולבות בהם, נגזר משלושה מרכיבים מרכזיים:

  1. יחסי הכוחות הכמותיים והאיכותיים בזירת הפעולה הימית והאיום ההדדי הנעוץ בצדדים היריבים;
  2. הטכנולוגיה הקיימת והמתפתחת;
  3. אופי זירת הלחימה;

בבניין הכוח הימי משולבים, ללא הפרד, שלושת המרכיבים הללו.

בהתאם לכך, קודם לגיבוש תפישת-מלחמה חדשה נותחו משמעויות האיום הימי על מדינת ישראל מצד הזירה הימית, שגדל והשתנה דרמטית מאז 1973. כלהלן:

  • סטי"לים וצוללות אויב מסוגלים לראשונה לשגר טילי ים מטווחים גדולים ולפגוע בגופה של ישראל; ביכולתם לנצל באופן מוסווה את נתיבי השיט הבינלאומי לשיגור טילים אלה על מנת לפגוע בשיט ובתשתיות חיוניות של ישראל, זאת בנוסף ליכולתם למקש את מבואות הנמלים.
  • מאידך, היכולת לאתר, לזהות ולפגוע בצוללות וסטי"לים של האויב, הפועלים נגד ישראל בים מטווחים ומנקודות מרוחקים, הם מעבר לשליטה האווירית והיבשתית של ישראל והיא מוגבלת עד בלתי אפשרית.
  • בזמני חירום, נמלי-הים של ישראל הם מוקדים חשופים לפגיעה על ידי טילי קרקע-קרקע (טק"ק) וטרור ימי ויבשתי וההימצאות בהם מסכנת את הספינות ואף מאיימת על האפשרות לזנק מתוכם אל מרחב הים להגנת המדינה.

המענה לאיומים שהתחיל להתגבש לאחר 1973[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפישה האסטרטגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במטרה להגן על גופה של ישראל ולמנוע פגיעה באוכלוסייתה, בתשתיתה ובשיט החיוני שלה, נוכח היעדר אמצעי-מגן חלופיים באוויר וביבשה, וכדי למנוע או לסכל התקפות כאלה מן הים, חייב היה חיל הים לשנות את תפישת המלחמה ולאורה לתכנן את כלי-הלחימה שלו.

העומק האסטרטגי הימי של ישראל מאפשר הנחתת אש וכוחות בעורף שטחי האויב הקרוב, להרתיע את האויב הרחוק, וכן לצורך שהִייָה מחוץ לשטחים הפגיעים ומאוימים (מצד הים, טק"ק וטרור) בחופי ישראל. אי לכך, ב-1979 החליט חיל הים לנצל עומק זה באמצעות תכנון של סטי"לים וצוללות חדישים המצוידים בכמות ניכרת של טילים ארוכי-טווח, בעלי רש"קים עם כושר-פגיעה נקודתית ועוצמת אש רבה. לסטי"לים וצוללות אלה תוּקְנֶה יכולת שהִייה מחוץ לנמלים וכושר פעולה על ותת-ימי במרחב הימי. כמו כן יהיה על הכוחות הללו לסייע בהנחתת כוחות לוחמה זעירה וכוחות קרקעיים בתוך זירת האויב.

כדי שניתן יהיה לקיים מטרות אלה, הסטי"לים והצוללות יצוידו באמצעי הגנה וכושר התחמקות מאיומים מהים, מהאוויר ומהחוף; הם אמורים לדלג במהירות מזירת לחימה אחת לשנייה; לגלות ולזהות מטרות-שטח אויב מעבר לאופק ולאתר צוללות אויב במטרה לפגוע בהן; הם אמורים לפגוע בנמלי האויב כדי לרתק את כוחות האויב להגנתם; למנוע תגבור של כוחות משלוח וציוד אסטרטגי; ולאפשר חופש תנועה לשייט-הסוחר של ישראל.

התפישה האופרטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצד התכנון האסטרטגי גובשה ונקבעה ב-1979 תפישת "הקרב הימי המשולב", הבנויה על השילוב של סטי"לים, צוללות ושייטת 13. כל אחד ממרכיבי-כוח התקפיים אלה יהיה מסוגל לפעול עצמאית בשטח האויב בתא השטח המתאים לאופיו, אך בו-זמנית יהיה בנוי לסייע ולהסתייע - תוך קשר ותיאום מהיר וחשאי - עם מרכיבי הכוח האחרים שבזירת הפעולה. הסטי"לים יפעלו מעומק הים, הצוללות בקרבת החוף ובמבואות הנמלים, ושייטת 13 בחוף ובנמלים.

במצבי חירום יזנקו הסטי"לים מהנמל וישוטטו בשטח הים הנקרא "אזור מים חיוניים", דהיינו עמדה קדומנית הנמצאת הרחק מתצפיות החוף וסיורי האוויר של האויב, המרוחקת גם מחופי ישראל ומצויה באזור ההיערכות האפשרית לאויב לשגר את טיליו לתוך ישראל, כלומר מטווח של כ-100 – 300 מייל מחופי הארץ. הסטי"לים האלה יִבְנוּ "תמונה ימית" עצמאית, שתסתייע לשם כך בצוללות הנמצאות במבואות חופי האויב, במפקדת חיל הים ובמקורות אחרים שבעורף, ויימצאו ערוכים לזנק כדי לפגוע באויב.

המתודולוגיה וההיערכות לבניית הסד"כ החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הים נערך לגבש באופן מובנה ושיטתי את מאפייני סדר הכוחות (סד"כ), גודלו ותכונותיו, בעזרת מיטב המומחיות המקצועית בארץ ומחוצה לה, ובהמשך לניסיון העבר ולקחי הפיקוד - זאת קודם לקבלת ההחלטה על אופי הכלים והמערכות שיהוו מענה הולם ואופטימלי לאיומים החדשים שהתפתחו בזירה הימית לאחר מלחמת יום הכיפורים. וכך התנהל תהליך הגיבוש:

  • בין פברואר – ספטמבר 1979 נערכו בדיקות וסיורים מכוונים בציים ובמפעלים של איטליה, צרפת, גרמניה וארצות הברית, וכן במפעלים בארץ כמו "מספנות ישראל", התעשייה האווירית ורפא"ל, זאת לצורך לימוד והכרה של מגמות הטכנולוגיה בעולם ובחינה של פלטפורמות, אמל"ח וסוגי מסוקים.
  • בין מאי – ספטמבר 1979 נערכו כנסי עיון בחיל אשר דנו בנושאי מערכות הלחימה בים, בהשתתפות קצינים מדרג מפקד סטי"ל/צוללת ומעלה. בנוסף לעיסוק באמל"ח ובמערכות המרכזיות בזירה הימית התקיימו דיונים גם בתפישת הלוחמה של שדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד - כל זאת לצורך גיבוש המענה הנדרש מול האיומים שהתפתחו כאמור בזירה הימית. בכנסים אלה גם שותפו גורמים שונים מצה"ל וממכונים ותעשיות ביטחוניות בארץ, נציגי מחקר ופיתוח (מו"פ), אגף התכנון (אג"ת), חיל אוויר (ח"א), הטכניון ונציגי מפעלים ביטחוניים אחרים. הכנסים התמקדו בשבעה נושאים ספציפיים, כלהלן:
  1. פלטפורמות מערכות נט"ל
  2. מערכות הנעה
  3. מערכות נשק ותקיפה
  4. מערכות נט"ל
  5. אלקטרו-אופטיקה/אופטרוניקה
  6. מערכות ל"א
  7. תפישת "הקרב הימי המשולב".

סדרת הכנסים הללו, שנערכו בחיל הים במהלך שנת 1979, סוכמו על ידי מפקד חיל הים ודבריו שימשו הנחיה עקרונית לצוות שמונה לאפיין את הסטי"ל העתידי, כלהלן:
א. את כלי השטח העתידי יש לאפיין ולתכנן על יסוד תפישה מבצעית המעוגנת באופי זירת הפעולה, התנאים בה והאיומים הנשקפים ממנה ולא סביב כלי-שיט כמערכת טכנולוגית מצויה או זמינה על מדף מקומי או זר.
ב. מבנהו והרכבו הסופי של כלי השטח צריך לִצְפּוֹת את אופי המפגש עם האויב לסוגיו, אזור ההתרחשות המבצעית, והאמצעים שיש בכוחם להרתיע ולהתמודד במפגש זה.
ג. דינמיקות השינויים המתחוללים לנגד עינינו ביחסי הכוחות והטכנולוגיה, ואפילו במבנה הזירה, מחייבים כי הפלטפורמה של הסטי"ל העתידי תיבנה כך שתהיה גמישה וערוכה להתאים עצמה לשינויים והשכלולים הצפויים להתרחש בכל התחומים המשפיעים על זירת הקרב הימית עד מעבר לשנת 2000.
ד. ייעוד הסטי"ל העתידי:

  1. הסטי"ל, בהיותו כלי השטח העיקרי של חיל הים, יבצע את לוחמת השטח במרחבי הזירה הימית במגמה להשמיד כלי-שיט אויב המאיימים על חופי ישראל ועל השיט החיוני שלה.[ד]
  2. מטרתו העיקרית של הסטי"ל היא לפגוע בכלי השטח של האויב, ובראש וראשונה בסטי"לים שלו. זירת הקרב העיקרית של הסטי"ל היא מרחב הים הפתוח.
  3. עליו להיות בעל סגולות מיוחדות בתחום הגילוי, הזיהוי, המהירות, הטווח ועוצמת הנשק המדויק שלו. הסטי"ל אמור להיות הכלי היעיל ביותר כדי לאבטח את המרחב הימי שבין נמלי האויב ובין חופי הארץ ולהשמיד כל כלי-שיט אויב,[ה] העומד לחדור למרחב ים זה ובכוונתו לפגוע בחופי ישראל או בשיט החיוני שלה.
  4. הסטי"ל נועד להילחם באיום המרכזי על ישראל מצד הים ולמוקד ההכרעה של הקרב הימי. הוא אמור להקנות חופש פעולה ותנועה לכוחותינו במרחבי הזירה הימית שלנו ולאפשר את חופש הפעולה למימוש שאר משימות חיל הים, כמו, מתן סיוע להכרעה ביבשה ולאבטחת השיט החיוני לישראל.
  5. כאמור, עיקר ייעודו של הסטי"ל הוא הפעילות ההתקפית בים הפתוח, אולם הוא גם נועד לשמש ככוח מסייע לכוחות ים אחרים באזורי חוף ונמלים, בעת תקיפת האויב ובהגנת על כוחותינו – צוללות, כוחות לוחמה זעירה, נחיתה, כוחות יבשה ואוויר. זאת, בעדיפות משנית ובהתאמה למגבלות שמערכי המגננה של האויב מטילים על פעולת הסטי"לים באזורים אלה.[ו]

הייעוד, המשימות והכישורים הנדרשים מחיל-הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להיות מתואם ומסונכרן עם תפישת המטכ"ל, הוגש למטכ"ל ביוני 1979 מסמך מגובש של הייעוד והמשימות של חיל הים. ב-30 בספטמבר 1979, לאחר הצגה מפורטת של מפקד חיל הים, נערך במטכ"ל דיון שבסיכומו קבע הרמטכ"ל (רא"ל איתן) את הייעוד והמשימות של חיל הים; לחשיבותו העקרונית ולהשלכותיו המעשיות של מסמך זה המתווה את התנהלותו ופעילותו של החיל לאורך ימים רבים, אין ערוך.

יעוד ומשימות חיל הים

  • הגנה על חופי המדינה.
  • סיוע לכוחות היבשה באיגוף ימי.
  • אבטחת שיט חיוני אל המדינה.
  • פגיעה בסד"כ הימי של האויב ונמליו.

בספטמבר 1979 הוגדרו מחדש הכישורים הנדרשים למימוש המשימות הללו ונקבעה תפישת הלחימה של חיל הים, ההיערכות, פריסת הכוח במצבי חירום וכוננות, והן אושרו על ידי המטכ"ל. בהמשך לכך, נקבע אז היקף סד"כ חיל הים הרצוי:[1]

העקרונות לגיבוש הכוח הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגידול הכמותי והאיכותי חסר התקדים בציי ערב המתחדשים, כמתואר לעיל, התעצם בשיעור שאינו מותיר כל סיכוי או טעם להתמודד אתו מספרית. השיפור האיכותי-טכנולוגי של ציים אלה, הפך לבעיה שעוררה דאגה רבה, והעלה את הצורך הדחוף בהיערכות רצינית לקראתה. כיוון שלפי תפישת הביטחון הלאומי של ישראל ההכרעה תיפול ביבשה, והתנאי להשגת הכרעה זו מחייב כוח אווירי חזק, וכיוון שהמשאבים של ישראל, ובכלל זה "העוגה התקציבית" הצה"לית, הם מצומצמים, צריך היה למצוא מענה תקציבי סביר, לאיום שנבע מן הפער האיכותי, ולהתמקד בגיבוש פתרון המספק תשובה גם לבעיה התקציבית וגם לבעיה המבצעית. לפי זה, נקבעה מסגרת של עקרונות על פיהם ייבנה הסד"כ הימי, כלהלן:

  1. יש להתמקד בעיקר על יתרון איכותי מבצעי וטכנולוגי ולהישאר עם אותה כמות של כלים ומערכות המאפשרת הכרעה - כאשר צה"ל הוא היוזם - לפחות בזירת-לחימה ימית אחת.
  2. גודלו ואיכותו של הסד"כ שייבנה לא יחרגו מן המענה המינימלי ההכרחי להגנה על גופה של מדינת ישראל, על מתקניה הימיים ועל חופיה כנגד איום מן הים.
  3. יובאו בחשבון גם מרכיבי כוח זמינים כמו חיל אוויר וסטי"לים מסוג אחר (סער 4) שימשיכו לשרת עד שנות 2000.
  4. סד"כ זה צריך להיות מסוגל, על פי הנסיבות, לבצע גם את המשימות האחרות המוטלות על חיל הים, כגון אבטחת שיט חיוני, נחיתה וסיוע באש לכוחות היבשה, הנחתת מכות אסטרטגיות לרבות במדינות הפריפריה, להכוונת חיל האוויר מעל לים, ולהפגנת נוכחות וריבונות.
  5. אופיו ומהותו של הסד"כ יכוונו להשפיע ככל הניתן, באופן ישיר ועקיף, על השגת ההכרעה של צה"ל ביבשה.

אפיון סטי"ל סער 5[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעוד וכישורי סטי"ל הדור הבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהסד"כ הקיים לא ענה על העקרונות הללו, כתב בנובמבר 1979 מפקד חיל הים, אלוף אלמוג, מסמך שכותרתו "יעוד וכישורי סטי"ל הדור הבא".[2] מסמך זה כלל הנחות יסוד והנחיות עקרוניות שנכתבו על סמך הערכת-המצב של האיומים בזירה, ניתוח יחסי הכוחות והטכנולוגיות הצפויות בה אל מול הייעוד והמשימות שהוגדרו ואושרו לחיל הים על ידי המטכ"ל. המסמך נועד למנוע ערפול ואי-הבנות בתרגום ההנחות והעקרונות לאפיון הכלים העתידיים כדלקמן:

  1. זירת הקרב העיקרית – בים הפתוח: בקרבת יעדי האויב וב"אזורי מים חיוניים" שבמזרח הים התיכון. אלו הם גם אזורי השהייה הממושכת לסטי"ל – לסיור, להתרעה ולזינוק לקרב השטח שלו.
  2. זירת הקרב המשנית – בים הפתוח: מרכז ומערב הים התיכון להגנת שיט המוגדר כחיוני בקרבת נתיבי שיט בינלאומיים וחופי צפון אפריקה (ובעיקר להגנת נצ"ל).
  3. זירת סיור, נוכחות ושיטור – בכל אזורי הים התיכון והים האדום.
  4. אזורי חוף ונמלים – אזורי פעילות משנית לפעולת סטי"לים בגלל המגבלות שהם מטילים על פעולת הסטי"ל. בשטח האויב (בגלל צפיפות מערכות ההגנה) – הסטי"ל ייכנס אך ורק לצורך סיוע לכוחות ים אחרים (צוללות, לוחמה זעירה, נחיתה) ולכוחות יבשה ובסיוע אווירי. בשטח חופינו (מפני שהתגובה המאוחרת כלפי האויב עלולה להיות מאוחרת מדי) – יצמצם שהייתו!
  5. כושר שהייה בים הפתוח – לצורך זיהוי, התרעה ולחימה יהיה בין 3 - 4 שבועות. הזינוק לקרב יחתור להתרחש מתוך שהייה על הנתיב (מאזורי "מים חיוניים" או בקרבת חוף האויב) ולא מנמל הבית. הסטי"ל חייב להיות עצמאי ובלתי תלוי בנמל ובשירותיו אשר עלולים להיות מנוטרלים זמנית על ידי האויב.[ז]
  6. המטרות העיקריות – כלי שטח, ובמיוחד סטי"לים אויב, מן הטווח הקרוב ועד מעבר לאופק. מטרות נוספות – צוללות אויב: כושר הנצ"ל יועד לגילוי ופגיעה בצוללות באזורי מים חיוניים ובעת ליווי מטען חיוני.
  7. מטרות חוף – בהתאם למגבלות הנ"ל ולמידת החשיבות של האובייקטים.
  8. מהירות אופרטיבית גבוהה – מהירות מרבית לדילוג אל זירת הקרב או מזירת קרב אחת (באגן המזרחי והמרכזי של הים התיכון) לשנייה.
  9. מהירות טקטית – שאינה נופלת ממהירות סער 4.
  10. מערכת האמצעים תכלול:
    1. חימוש התקפי – מגוון טילים, תותחים וחימוש נצ"ל בעלי כושר פגיעה במטרות אויב מהטווח הקרוב ועד מעבר לאופק באווירת ל"א צפופה.
    2. מסוק – לזיהוי שטח ונצ"ל, תקיפה להטרדה שטח, התגוננות ל"א.
    3. אמל"ח לוחמה זעירה – סירות "רם" לנשיאה תקנית.[ח] סירות-סער, ס"ג ולוחמים – אופציה טכנית.
    4. אמצעי התגוננות והישרדות – תותחים נגד טילים (תנט"ל), טילים נגד טילים (טנט"ל), נ"מ, וכן ל"א אקטיבי/פסיבי.
    5. אמצעי שליטה, בקרה, גילוי וזיהוי – מותאמים לתסריט הטכנולוגי של העשור הבא.
  11. הפלטפורמה תיבנה כשירה ללחימה בים התיכון ובים האדום כל ימות השנה ולשיט ושהייה בעת סערות חזקות באזורים אלה. היא תאופיין:
    1. להשלים מערכות לחימה אחרות: צוללות, לוחמה זעירה ואוויר – לסיור ותקיפה.
    2. מודולרית בעיקר, לספיגת שינויים במערכות הלחימה העתידיות, אך גם להפעלה גמישה ורב תכליתית של משימות חריגות אפשריות (כגון: לוחמה זעירה, תובלת לוחמים, מטול רקטות וכיוצא בזה).
    3. אוטומציה: להקטנה מֵרַבית של צוותי ההפעלה והאחזקה.
    4. אחידה – מבחינת גודל, מבנה ותכונות.

ועדת אפיון חיילית לסטי"ל הדור הבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1979 מונתה ועדה חיילית שתפקידה היה לאפיין את הסטי"ל העתידי לחיל הים.[ט] נכללו בה ארבעה אל"מים: שניים מבצעיים – אל"ם רפי אפל, רמ"ח אמל"ח; אל"ם זאב יחזקאלי, קצין סטי"לים חילי; ושניים טכנולוגיים – אל"ם אלחנן התרסי, רמ"ח כלי-שיט; ואל"ם פלג לפיד – רמ"ח אלקטרוניקה.

במרץ 1980 פורסם אפיון מבצעי ראשוני לסטי"ל העתידי שגיבשה הוועדה החיילית. הוועדה הפיצה את הטיוטה הראשונית לאפיון סער 5[3] לפורום המפקדים שהשתתפו בכנסי העיון החיליים. עם קבלת ההערות מהמפקדים הציגה אותו הוועדה בדיון חיילי שבמהלכו נשמעו הערות והתייחסויות למסמך. בעקבות התגובות הופצה מהדורה מעודכנת של האפיון. ביסוד האפיון של ספינה זו עמדה הלוגיקה שהִנְחְתָה:

  • להקדיש את נפח הספינה וסיפוניה אך ורק עבור המטע"ד הצבאי ההכרחי, כלומר מערכות התקיפה ומערכות ההגנה וההישרדות, דהיינו המערכות החיוניות להשגת הכרעה בקרב השטח.
  • את גודל הספינה יקבע גודל המטעד ההכרחי/החיוני להשגת עליונות בקרב השטח הימי המשולב שיותאם לשנות ה-90 וה-2000, ללא תוספת כלשהי, שאינה חיונית לקרב זה.
  • בהיערכות חירום ובמלחמה, שבהם נקבע כי יש לקדם את פני האויב "בעמדות קדומניות" (או בצמתים שכונו אותם "אזור מים חיוניים"), נדרש לקיים – על בסיס המֶשֶך הממוצע של מלחמות המחץ שבעבר - כושר שהייה של כ-3–4 שבועות.

הבסיס לקביעת אפיונה ותצורתה של סער 5 היה התשובה לשאלה – אילו מערכות הן הכרחיות לשם שילוב אופטימלי של כושר תקיפה ושרידות. בדיוניה הראשונים הגיעה ועדת האפיון החיילית למטע"ד שגודלו 145 טון. אולם מפקד חיל הים הנחה את הוועדה להתכנס למטע"ד בגודל אופטימלי של 100 טון בלבד כדי לא לחרוג מדחי של ספינה בת 1,000 טון.

אפיון הספינה החדשה עליו המליצה הוועדה:

  1. התקנת מערכות עם כושר גילוי וזיהוי (פסיביים) לטווחים ארוכים של הפלטפורמות העלולות לשגר חימוש נגד הספינה. על מערכות אלה להיות מסוגלות להשמיד את האויב בטרם יגלה, יזהה ויתקוף את הספינה. הכוונה בזיהוי מטרות שטח וצוללות, שכן במטוסים תוקפים יטפל חיל האוויר.
  2. התקנת ערכת הגנה נגד טילים או חימוש מתביית, שישוגרו כנגד הספינה מטווחים (Stand off) ארוכים: מכלי שטח, מצוללות וממטוסים - אשר מעניקה לספינה כושר התגוננות בפני החימוש התוקף גם טרם גילוי הפלטפורמה המשגרת אותו.
  3. מערכת החימוש ההתקפי בסער 5 תצויד בכמות גדולה ומגוונת של סוגי חימוש, המתפרסת על כל ספקטרום הטווחים וייעודיי נשק התקיפה המצויים בידי חיל הים. אלה כוללים: 16 טילי ים-ים ("הרפון"/טיל מתקדם); 64 טילי נט"ל/נ"מ – דגם "ברק" שנועדו לפעול גם כנגד מטרות חוף/מטרות-ים קטנות ומהירות; שני תותחים קלים נגד מטרות פח"ע; תותח נט"ל "וולקן פלנקס"; 10 טורפדות נגד צוללות; מסוק המצויד באופציה להפעלת נשק נצ"ל. כל אלה נועדו, הן על מנת להתאים (במגמת חיסכון) את החימוש לטווחים ולסוגי המטרות השונים, והן כדי ליצור מִגוון ורְוָויה של טילים במטרה להקשות על מערכות המגננה של האויב.
  4. אוטומציה ומחשוב – מערכות אלה נועדו לצמצם את כוח האדם שיידרש להפעלת הספינה (עד 60 איש) ולקצר את זמן התגובה. מערכת זו גם תהווה סימולציה לאחזקה מונעת, לאימון ולהדרכה בספינה.
  5. תדמיות הספינה הוקטנו בשיעור ניכר (גאומטריית המבנה, ציפויו בחומרים בולעי מכ"ם, אמצעי השקטה של מנועים, התקנות קירור, אמצעי המדחוף ועוד). פריצת הדרך הטכנולוגית בתחומים אלה גרמה לירידה ניכרת בתדמיות הספינה על אף גודלה היחסי של ספינת סער 5.
  6. התאימות בין מערכות הספינה שופרה; אורך הספינה אִפשר לבנות שני תרנים שהמרחק ביניהם (17 מטר) גרם להשגת תאימות אופטימאלית. שטחה ונפחה של סער 5 והתכנון האינטגרטיבי, בין כל המערכות לבין עצמן, וביניהן כמכלול אחד לבין גוף הספינה ומערכות ההשטה שלה, אפשרו יצירת תאימות מכנית אופטימלית ובעיקר תאימות אלקטרומגנטית ואקוסטית גבוהה. עקב כך נוצרה גם תפוקה מבצעית גבוהה של כל המערכות בספינה.
  7. רב-תכליתיות (ורסטיליות) של מערכות הספינה. רוב המערכות המרכזיות בסטי"ל סער 5 משמשות בעת ובעונה אחת לכמה ייעודים, כגון:
  • המסוק – נועד גם לגילוי וזיהוי שטח, ללחימת נצ"ל (מודולרית), לחסימת ל"א, לתובלת לוחמים ומפקדים, לתקיפת סוללות של טילי קרקע-קרקע וגם להנצלה.
  • סונאר פסיבי נגרר (Passive Sonar Towed Array), נועד לגילוי צוללות בשינור, לזיהוי כלי-שטח (באופן פסיבי ולטווחים רחוקים), ולגילוי טורפדות תוקפים בעלי ראש ביות.
  • טיל נט"ל "ברק" – נועד להגנה מפני טילים תוקפים מכיוונים שונים, להגנה מפני מטוסים תוקפים מטווחים קרובים, להשמדת כלים ימיים קטנים (רש"ק – 22 ק"ג) ולפגיעה מדויקת ביעדי חוף חסרי יכולת פגיעה טילית. קווי הראייה המכ"מים והאופטרוניים של ה"ברק" יוכלו לשמש גם הם כאמצעי גילוי וזיהוי, אקטיביים ופסיביים, ביום ובלילה, ובכל תנאי מזג אוויר.
  • ההנגר של המסוק משמש לאחסון המסוק אך גם לאחסון אמל"ח שייטת 13 על בסיס משימתי ובתנאים חסויים, מבלי לגרוע מהחימוש האינטגרלי של הספינה.
  • מערכת הנעה כפולה בקומבינציית CoDog- Combined Diesel or Gas (אנ'), המפעילה שני מנועי דיזל שמפיקים מהירות שיטוט (17 קשר) או מנוע גז אחד המפיק מהירות מקסימלית (כ-34 קשר). כך ניתן לשוטט פרק זמן ארוך במהירות חסכונית (למשל, באזור "מים חיוניים") או לנוע במהירות גבוהה כדי לדלג לזירת-לחימה אחרת או "לסגור" מרחק אל מטרת אויב מתחמקת. מערכת השליטה והבקרה של מערכת ההנעה הוצבה הן בחדר בקרה ממוחשב והן בגשר הסגור של הספינה.
  • תורן כקונסטרוקציה – במקום התורן המסורתי בצורת עמוד, נבנה בסער 5 (וגם בסער 4.5) תורן שעוצב כמבנה העוטף ומאחסן בתוכו את רוב האנטנות האלקטרוניות החיצוניות של הספינה, מגן עליהן מפני נתזי הים רוויי המלח ומאפשר לטפל בהן גם בלב ים.

תכנון ובנייה של סטי"לים וצוללות בעת ובעונה אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה בתולדות חיל הים אופיינו, תוכננו ונבנו בו-זמנית סטי"לים וצוללות, המשלימים אלו את אלו כמערכת שלמה אחת, שהתבססה על תפישה מערכתית של "הקרב הימי המשולב" ונגזרה מניתוח האיומים הצפויים בזירה. השאיפה למנוע, כפי שאירע בעבר, יצירת פער זמנים בפעילות של צוללות בחיל הים, עמדה ביסוד החלטה זו. המכנה המשותף בין שני סוגי הכלים היה כושר שהייה ממושך בים, כמות חימוש גדולה וצוות מצומצם. הסטי"לים והצוללות תוכננו ונבנו על יסוד הטכנולוגיות החדישות ביותר המצויות ומתפתחות בזירה הימית תוך חתירה להתאמה ושילוב מרבי (בשיטות ההפעלה וכיוצא בזה) בין שני סוגי הכלים.

התפישה המערכתית והמתודה המשַתפת הניבו אפיונים חדשניים ומקוריים לשני סוגי הכלים (סטי"לים וצוללות). אפיונים אלו חזרו ונבחנו בדיונים רבים, משחקי מלחמה ותרגילים בים. הם הוצגו חזור ושָנֹׁה בפני שלושה רמטכ"לים וארבעה שרי ביטחון אשר חזרו ואשרו אותם. להלן יצוינו משחקי מלחמה והחלטות שהובילו לאשור סד"כ מתקדם זה. נסקור תחילה את הליך קבלת ההחלטות בסטי"ל "להב" (סער 5) ונשלים בהליך דומה שהתקיים בצוללות "דולפין" (בכל מקום שההתייחסות להלן נוגעת בשני סוגי הכלים תצוין ההחלטה לגביהם לפי הסדר הכרונולוגי):

משחק מלחמה לזירה הימית "יסוד מוצק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1980 בוצע משחק מלחמה לזירה הימית "יסוד מוצק" בראשות ראש אג"ת, שנועד לבחון את השיקולים לבניית סד"כ חיל הים. הבחינה עסקה בתחומים הבאים:

  1. יעוד ומשימות חיל הים
  2. יחסי כוחות בין ציי ערב לחיל הים
  3. אבטחת שיט חיוני
  4. פריסה והיערכות חיל הים בים התיכון
  5. השתלבות חיל האוויר בלוחמת הים
  6. זירת ים סוף כזירה שנייה
  7. מניעת הגעה של אמל"ח ממדינות פריפריה למדינות החזית
  8. האיגוף הימי
  9. לחימה בצוללות
  10. הגנת נ"מ לכלי-שיט
  11. תקיפת יעדים אסטרטגיים ארוכי טווח.

מסקנות התרגיל "יסוד מוצק":

  1. בתחום יחסי הכוחות בין ציי ערב לצה"ל:
    1. יש להגדיל את סד"כ הסטי"לים.
    2. יש להקנות יכולת שהייה ארוכה ואוטונומיה ללחימה בכלי-שיט שטח.
    3. יש להכניס שיפורים בתחום איכות האמל"ח ותורת הלחימה.
  2. אבטחת שיט חיוני:
    1. עיקר השיט החיוני למדינת ישראל הוא בים התיכון.
    2. אבטחתו של צי סוחר הנושא אספקה חיונית שלא ניתן לעכב הגעתה ארצה תבוצע מתוך הסד"כ הקיים ולא כמשימה מוכתבת מראש.
    3. המשימה תיקָבע אד-הוק ובקדימות מתאימה ותבוצע על ידי כוח שיוקצה מתוך כלל הסד"כ הפועל בים התיכון ובשילוב חיל האוויר.
    4. יש להגדיר את הטווחים הנדרשים למימוש משימות כאלו ומשמעותם בתחום הסד"כ והאמל"ח החיוניים לביצוען.
  3. השתתפות חיל האוויר בלוחמת הים תתבצע בתחומים הבאים:
    1. סיוע באיתור כלי-שיט על ידי מטוסי "דיה" וסיורי ראייה.
    2. תקיפת כלי-שיט באמצעות מטוסים ומסוקי קרב.
    3. תקיפת יעדי חוף כגון נמלים, מערכות גילוי והתרעה, מערכות הגנת חופים וכו'.
    4. מיקוש מבואות.
    5. הגנה אווירית לכלי-שיט כנגד מטוסים ומסוקים.
  4. הגורמים העשויים להשפיע על אופן ומידת ההשתתפות של חיל האוויר בלוחמת הים הם:
    1. מגבלת סד"כ בימי הלחימה הראשונים יום/לילה.
    2. הימצאות כלי-שיט אויב המצוידים בטילי ים-אוויר שעלולים להגביל את הסיוע בעיקר בלילה.
    3. כושר זיהוי עצמאי מוגבל בעיקר בלילה.
    4. מגבלות מזג האוויר.
    5. הצורך בסיוע אוויר בטווחים רחוקים בפרקי זמן ממושכים.

ביולי 1980, בעקבות משחק המלחמה "יסוד מוצק", התקיים במטכ"ל דיון בנושא התפישה המבצעית של חיל הים והאפיון של סער 5. בסיכום אותו דיון אישר הרמטכ"ל את התפישה המבצעית של חיל-הים והורה על השלמת הפיתוח של סער 5.[4]

באוגוסט 1980, בגמר סבב התייחסויות בחיל, וקבלת עדכונים והערות של קצינים מרמת מפקד סטי"ל (רס"ן ומעלה), פורסמה המהדורה השנייה של אפיון סער 5. באותו חודש, הוקם מטה תוכנית כלי-שיט על ידי מנכ"ל משרד הביטחון, שכלל נציגים של מפקד חיל הים, משרד הביטחון/מנה"ר ים, משרד הביטחון/יועץ כלכלי, אגף תקציבים (את"ק), סיוע ביטחוני (סיב"ט) ומחקר ופיתוח (מו"פ). המטה קיים התייעצויות עם מפעלי תעשייה שעשויים לקחת חלק בפיתוח הספינה ומערכותיה, למד את הנתונים והכין נייר מטה לאישור פרויקט סער 5.

עבודת מטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1981 אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון, בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, ביצוע תכנון מפורט של סער 5. נייר המטה (נמ"ט) הנ"ל לאישור פרויקט סער 5 הוצג לוועדת השרים לענייני ביטחון בראשות בגין.[י] ועדת השרים לביטחון סיכמה: "מחליטים לאשר תכנון מפורט של הספינה. אישור לייצור יינתן בתנאי שיימצא שותף לפרויקט, ולאחר שיתברר אם יש שותף ואם אין תתקבל החלטה סופית".[5] בעקבות החלטה זו ביקר אלוף אלמוג בארצות ובציים שונים כדי למצוא "שותף" למימון הייצור של סער 5 כהחלטת הממשלה. ברם, כל מדינות היעד הללו מצאו את הספינה מתוחכמת מדי לצורכיהם. מאידך, "מספנות ישראל" בראשות אהרון סחרוב התחייבה בכתב לממן את פיתוח ספינות סער 5 בסך של 300 מיליון ל"י בהנחה שההחזר ימומן דרך הזמנת הכלים בבנייה.

בפברואר 1981 הוחל בעבודת מטה מקיפה בחיל הים, בראשות רמ"ח אמל"ח (אל"ם רפי אפל), לגיבוש מערכות האמל"ח לסער 5. את עבודת המטה (עמ"ט) השלימו תרגילי קרב שַייטתיים/חיליים, תרגילים במתקן תרגול טקטי (מת"ט) ותרגילים בין זרועיים.

בנובמבר 1981 הוגש מסמך "דרישת משימה לסטי"ל עתידי",[6] זאת בעקבות פניית המדען הראשי של משרד הביטחון.[7] המסמך כלל:

א. ניתוח הזירה הימית;
ב. מאפייני אמל"ח בציי ערב עד שנת 1990;
ג. דרכי פעולה אפשריות של האויב;
ד. מטרות אסטרטגיות לאורך חופי מדינות ערב עבור חיל הים ;
ה. שת"פ חיל-הים והצי השישי;
ו. תפקידיו וחיוניותו של המסוק הימי;
ז. יעוד ומשימות חיל-הים.

בפברואר 1982 הוגש למטכ"ל "ספר בנין סדר הכוחות עיקרי זרוע ים" שהתבסס על ההרכב העקרוני של הכוח עליו החליט המטכ"ל בספטמבר 1979, כלהלן:

א. סטי"לים: 8 סער 4 ו-10 סער 5
ב. 4 צוללות;
ג. 6 ספינות נצ"ל;
ד. 14 מסוקים ימיים;
ה. כוחות לחימה זעירה;
ו. 40 "דבורים";
ז. נחתות – בהתאם לדרישת תחום היבשה;
ח. מערך גילוי ושליטה חופי.

באפריל 1982 הוצגה תפישה זו למטה הכללי, וסוכמה על ידי הרמטכ"ל כלהלן:[8]

  • בניית כלי לטווח של כמה שנים תיבּחן במטרה שיוכל לתת תשובה להתמודד עם ציים גדולים במרחקים גדולים.
  • אין לצה"ל יכולת, ואף לא תהיה, להתמודד כמותית ומרחבית עם מה שצפוי בים התיכון, ולצרכים אקראיים או מיוחדים בזמן חירום. צה"ל יצטרך לרכז את כל המאמץ בים ובאוויר כדי להבטיח הגעת הדברים החיוניים למדינה, בדרך הים.
  • סדר הכוחות של חיל הים ומרכיביו ייקבעו באופן יחסי ולא לפי צרכים מוחלטים, שלא ניתן להעריכם עקב השינויים אצל האויב ובהתאם ליכולת צה"ל להגן על ישראל, במיצוי הכוח הקיים.
  • נמל נוסף לא ייבנה וחיל הים ישתמש בנמלים הקיימים.[י"א]
  • תוצג לרמטכ"ל אלטרנטיבה נוספת שתכלול נט"קים, שלא נכללו באף אחת מההצעות שהובאו לדיון זה.
  • מרכיבי חיל הים העיקריים הם: כלי-שיט שטח, צוללות, נט"קים וקומנדו ימי.
  • משימות חיל הים תיבחנה מחדש, לאחר שתוצג ההשפעה של העוצמה האווירית של המדינות, שייתכן שעמן יצטרך להתמודד לאורכו של הים התיכון, ומהי ההשפעה על כלי-שיט במרחקים כאלה.
  • אם סער 5 הוא התשובה הבלעדית לטווח הקרוב, אין לאחרים כלים להתמודד עם קביעה זו של חיל הים. בטווח הארוך, יש לבחון את הנושא. כלומר סער 5 - התפישה המבצעית, מחוץ למטרייה האווירית, תיבחן מחדש.
  • הזיוונית היא חלק מסדר הכוחות של חיל הים ועצם השימוש בה בחיל הים מגדיל את הסיכויים למכור אותה לשווקים חיצוניים.
  • אלטרנטיבה ה' שהוצגה מקובלת בסייגים שלהלן:
(1) ללא נמל.
(2) 6 מסוקים.
(3) 8 נט"קים.
(4) 4 צוללות, כאשר מתוכן שתיים בים. צוללת אחת יש לקנות ולא לבנות במספנות, שאין להן ניסיון בבניית צוללות.[י"ב]

משחק המלחמה "תסריט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין החודשים פברואר – יולי 1982 התקיים משחק מלחמה חֵיילי - "תסריט", בהשתתפות נציג חיל האוויר ומדעני חקר ביצועים מהטכניון, להערכת סוג והרכב סדר הכוחות הדרוש לחיל הים. בסיכום התרגיל הסתמנה העדפה ברורה לסדר כוחות-השטח המבוססים על סער 5. מתכונת משחק המלחמה "תסריט" פורסמה על ידי קצין סטי"לים חילי, אל"ם דוד הרפזי:[9]

מטרות התרגיל:

א. לנתח סד"כים אפשריים, להעריך כל אחד מהם ולהשוות ביניהם, בכוונה לסייע בקבלת החלטות על הסד"כ העתידי של חיל הים.
ב. הצבת פתרונות לאירועים צפויים במלחמה העתידית עם סד"כים שונים.
ג. התייחסות של מספר ניכר של אנשים בחיל הים לשורה של שאלות, הנחות והָעֲרָכות בנושאים תורתיים, מבצעיים וטכניים – על מנת לקבל מגוון של עמדות ודעות לצורך עימות או אימות בכל נושא.

שלבי העבודה:
א. את העבודה ניהל קס"ח. את העיבודים והניתוחים ביצע צוות חקר ביצועים.
ב. עיקרי השיטה:

(1) נקבעו חמישה סד"כים (שטח) שעלותם דומה;
(2) נקבעו ארבעה אירועים בשנת 1989, ובהתייחס למטרות ולמשימות של חיל הים.
(3) נקבעו עשרה צוותים. כל שני צוותים קיבלו אחד מתוך חמשת הסד"כים הראשוניים.

ג. כל צוות הכין פתרונות לכל אחד מארבעת האירועים עם הסד"כ שקיבל, סיכם אותם בכתב, הציג אותם לפני צוות ההערכה שכלל את בעלי התפקידים הבאים: מפקד חיל הים – אלוף זאב אלמוג; ר"מ ים – תא"ל אלי רהב; רמ"ח מל"מ – אל"ם מיכאל קורן; רמ"ח אמל"ח - אל"ם רפי אפל; קס"ח – אל"ם דודו הרפזי; ראש צוות סער 5 – אל"ם זאב יחזקאלי; מפקד ב"ח – תא"ל אברהם בן-שושן; מב"ס אשדוד – אל"ם אברהם אשור.

תוצאות וסיכומים שעלו ממשחק המלחמה "תסריט":

א. פלטפורמות אוויריות:

(1) דרוש מסוק להכרעה בקרב. נתוני מי"ק מוטס או "דיה" לא מספיקים לירי מעבר לאופק.
(2) לפני השגת עליונות אווירית מוחלטת באזור הקרוב לא יינתן לחיל הים שום סיוע אווירי.
(3) למסוק חייבת להיות יכולת תקיפה נצ"ל, ובעדיפות משנית תקיפת שטח.
(4) יש העדפה ברורה לשני מסוקים ומזל"טים.

ב. צוללות

(1) לצוללות חיל הים יש יכולת לאיים על נתיבי סוחר המובילים לנמל אויב.
(2) תוספת של 3 – 4 צוללות עשויה לקיים בידי חיל הים גם יכולת התקפית ולא רק התרעתית.
(3) הפעלה אינטנסיבית של מסוקי נצ"ל על ידי האויב בקרבת נמל תצמצם את חופש הפעולה של צוללות חיל הים.
(4) הפעלת צוללות תהיה אפקטיבית רק אם תהיה כמות מספקת של צוללות המאפשרת לענות באופן מתמיד ובצורה סבירה על הדרישות המבצעיות משיקולי כשירות וזמינות.

ג. נצ"ל

(1) יש צורך להתרכז ביכולת נצ"ל להגנה נקודתית על יעדים חיוניים בקרבת החוף או על אנייה חיונית.
(2) יכולת גבוהה של ציי האויב בנושא מיקוש תחייב להשקיע מאמצים רבים בנושא הגנת חוף כולל כוח נצ"ל משמעותי.
(3) יש חשיבות רבה לבניית כוח לליווי נצ"ל רציני הן למלחמה והן למצבי הסגר ימי בלא מלחמה.

ד. לוחמה זעירה

(1) שייטת 13 יכולה להחליף צוללת בקרב משולב וניתן להסתפק בשת"פ סטי"לים שייטת 13.
(2) הייחודיות של פעולות קומנדו היא בלחץ העצום הנופל על המתגונן בשלבים הראשוניים של המלחמה, ולכן יש לשאוף להפעיל בו בזמן את שייטת 13 על הנמלים המרכזיים של האויב בכל האמצעים האפשריים – על-מימיים ותת-מימיים.

ה. יכולת תקיפה

(1) בקרב ימי תהיה השפעה מכרעת לטיל בעל יכולת חדירה של הגנה קלה ורכה.
(2) פגיעה בתשתית חופית עשויה לנטרל את כוחות האויב מקו הלחימה העיקרי בחזית.
(3) יכולת פגיעה בתשתית אסטרטגית בטווחים רחוקים תקנה לחיל הים זכות כמעט בלבדית במדינות מרוחקות שמעבר לטווח הפעולה של חיל האוויר. פגיעה כזו עשויה לנטרל השתתפות מדינות אלו בלחימה באזור ישראל.

בסיכום ההערכה של המשתתפים במשחק המלחמה "תסריט", בולטת העדפה לסד"כים המורכבים מספינות סער 5.

סיכום משחק המלחמה "תסריט" הוצג לרמטכ"ל (איתן) שקבע,[10] כי "עבודת הביצוע הייתה יסודית מאד" ונושא סער 5 יועלה להחלטה אצל שר הביטחון. באשר לבחינה של תפישת סער 5 לטווח הארוך קבע הרמטכ"ל: "מקבל את הקונספציה של סער/5 הכולל את המטע"ד הצבאי ההכרחי כפי שהוצג על ידי חיל-הים". כמו כן "מקבל את ההסבר שהקונספציה של סער/5 נותנת מענה לטווח האופרטיבי/טקטי ואילו בטווח הארוך (עד 2000 ק"מ) יינתן מענה בהתאם לצרכים ולאפשרויות שייווצרו".

דיון אצל שר הביטחון, אריאל שרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1982 התנהל דיון אצל שר הביטחון, אריאל שרון, בנושא פיתוח וייצור סד"כ חיל הים. הצטרפו (לבקשתם) אלוף (מיל') שלמה אראל,[י"ג] תא"ל גדעון רז ותא"ל אלי רהב, שהיו באותה עת מחוץ לחיל הים. בסיכום קבע השר, כי "מפקדת חיל הים אחראית מקצועית ובלעדית לאפיון הכלי הימי", ובזה דחה למעשה את ההשגות של שלושת אלה. השר גם ציין כי "הגישה שהסתמנה אצל חלק מהדוברים בדיון, לפיה החלטה על בניית הכלי הימי העתידי תושפע בעיקרה מהנתח התקציבי, הינה גישה מוטעית".[11] לפיכך, קבע שרון, כי לקראת סיום קבוצת דיון מפקד (קד"מ) לפיתוח וייצור יבחנו מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אברהם טמיר, ראש יחידה לביטחון לאומי (יל"ל) וראש אג"ת את העלות התקציבית הנובעת מהחלטות קד"מ פיתוח וייצור לעומת המקורות ותוכנית "שחר". לאחר בחינה זו תקבע אחת משתי אפשרויות:

(1) אין יכולת להיכנס לבניית ספינה חדשה ואז תימשך בניית ספינות מדגם סער 4 שבהן יוכנסו שיפורים;
(2) ייבנה סער 5 בתהליך ארוך וממושך יותר מהמתוכנן.

עוד סיכם שרון:

צוללות – מדינת ישראל לא תשקיע בפיתוח מקומי של צוללות. יש להמשיך ולהחזיק בסד"כ של שלוש צוללות ומכאן שתיבחן אפשרות רכישת צוללת בסוף העשור;
נט"קים – שר הביטחון אינו רואה כל אפשרות לבניית 7 נט"קים בכל מתאר אפשרי של תוכנית "שחר". עם זאת לאור הבעיה שיש ב"מספנות ישראל" והצורך לשמור על יכולת עצמאית בבניית כלי ימי, יש להיערך לבניית שני נט"קים ב"מספנות ישראל";
נשק טנט"ל – הנושא חשוב. אולם הפרויקט ייכלל בתוכנית ההצטיידות אם נמצא שותף שישקיע את מרבית הכסף;
מזל"טים לשימוש ימי – יש לבדוק אפשרות השימוש במזל"טים;
מסוקים ימיים – שר הביטחון אישר עקרונית רכש של עד שלושה מסוקים ימיים לשימוש מעל גבי "חוחית". כמו כן, הוא ציין, שיש לפעול להגברת שיתוף הפעולה בין חיל האוויר לחיל הים בהפעלת מסוקים מהיבשה.

בעקבות דיון זה מונתה ועדה בראשות היועץ הכלכלי למשרד הביטחון, צבי טרופ, כדי שתבחן ותמליץ על אחת משתי האפשרויות המפורטות בהנחיות השר שרון בסעיפים (1) ו-(2) לעיל. במרס 1983, בהמשך להנחיות השר שרון המליצה ועדת צבי טרופ[י"ד] על "פיתוח סער 5 עד 1989, הצטיידות בשמונה ספינות מתוכן שתיים בתקופת 'שחר ב' (עד 1992), תוך ניסיון להגדיל את המקורות במטרה לממש שלוש ספינות ב'שחר ב".

ועדת טרופ בדקה גם אפשרות לרכוש את הסטי"ל מדגם "נושב" הנמצא בתהליך בנייה ב"מספנות ישראל" על מנת לצמצם את הפגיעה בכושר המבצעי של החיל, זאת כתוצאה מהארכת משך זמן הפיתוח והבנייה של ספינות סער 5, ולהוות מקור תעסוקה בטווח הקצר ב"מספנות ישראל".[ט"ו]

בדיקת היתכנות ופעילות קדם תיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ-אוגוסט 1983 בוצעה בדיקת היתכנות (Feasibility Study) לסער 5 במעבדות הצי ההולנדי[ט"ז] המאשרת, כי תכנון ובניית הספינה כפי שהציג חיל הים הם טובים, כולל העָלוּת. יתר על כן, שופרו מאוד קווי הגוף של הספינה בעקבות הבדיקות ואימוץ המלצות של ההולנדים ושל חברות גרמניות ואמריקאיות.

במקביל לפעילויות הנ"ל נשלחו REPs’ לחברות שונות בעולם במטרה לבדוק התעניינות ועלות של ביצוע תיכון ראשוני בהתאם לדרישות האפיון.[י"ז]

המתכנן שנבחר מתוך חברות שונות בעולם, היה חברת JJMM, מהמובילות בעולם, שאחד מראשיה היה האדריכל הימי, ישראלי לשעבר, טומי דיאמנט. חברה כזאת מבצעת את העבודה מול דרישות האפיון של הלקוח ומול מפרטים ותקנים מוכרים בשדה ההנדסה. ניסויי הברֵכָה בוצעו אצל גורם בלתי תלוי – ברֵכות הניסוי SSPA בשוודיה. תוצאות הניסויים היו טובות מאוד.

באוגוסט 1983 סיכם הרמטכ"ל [משה לוי]: "הצורך המבצעי בצוללות ['דולפין'] מוגדר ומאושר, המימוש יתבסס על מט"ח סיוע כמקובל".[12]

בספטמבר 1983, בשל התנגדות נחרצת של הצי האמריקני לבנות צוללות קונבנציונליות בארצות הברית, ונוכח הכוונה למלא את התנאים החוקיים בעניין סיוע החוץ, העלה אלוף זאב אלמוג בפני הרמטכ"ל הצעה לכרוך יחד את פרויקט הסטי"לים והצוללות לעסקת חבילה אחת – בתוכנית לבנייה עד 1995; תוכנית זו תבוצע בעזרת כספי הסיוע ובאמצעות קבלן אמריקני ראשי, שישתף את "מספנות ישראל" בבניית חלק מן הפלטפורמות, ואת התעשייה האווירית בשילוב מערכות הלחימה. הצוללות תבנינה על בסיס כספי הסיוע באירופה או בישראל. הרמטכ"ל אישר למפקד חיל הים להעלות הצעה זו בפני מפקד הצי האמריקאי ווטקינס ושר הימייה ליהמן. הצעתו זו, שהועלתה בנוכחות נספח צה"ל בארצות הברית אלוף מנדי מרון, התקבלה בהתלהבות על ידי שר הימייה ליהמן ומפקד הצי ווטקינס. מפקד חיל הים חתם על התחייבות שלא להעלות עוד הצעה לבניית צוללות בארצות הברית, והצי האמריקני "שחרר" לח"י טכנולוגיות לבניית כליו החדשים ש"הוקפאו" עד אז. "עסקת החבילה" חזרה והועלתה במסגרת הדיונים שנערכו לאחר מכן עם שר ההגנה של ארצות הברית.

בספטמבר 1983 עודכן שר הביטחון החדש, משה ארנס, על-פי בקשתו, בעניין ההחלטות על סד"כ חיל-הים, זאת בעקבות כניסתו לתפקיד. ב-15 בספטמבר הוצגה בפניו תוכנית חיל הים בתקופת "שחר" בהשתתפות תא"ל אלכס פארן, מפקד חיל הים ואל"ם יצחק (קורל) אלמוג, ודווח לו על סיום בדיקת ההיתכנות וניתוח האפיון של סער 5. נאמר לו כי כעת הוא השלב בו צריך להתחיל ב"קדם תיכון". לביצוע שלב זה, שיימשך עד 1985, נדרשים 10 מיליוני דולר. בתום "קדם תיכון" יחל תהליך הבניה שיימשך עד 1990, שנה בה תימסר לחיל הים הספינה הראשונה.

ב-5 באוקטובר 1983 נמשך הדיון בנושא ועתה סוכם: "שר הביטחון [ארנס] בהמלצת הרמטכ"ל [משה לוי] מאשר לבצע 'קדם תיכון' סער 5 בעלות 10 מיליוני דולר".[13]

ב-9 באוקטובר 1983 ערער סגן הרמטכ"ל, דוד עברי, במכתב לרמטכ"ל על החלטת השר לאשר את "קדם התיכון סער 5".[14]

ב-3 בנובמבר 1983 הבהיר הרמטכ"ל [משה לוי] לשר הביטחון ארנס כי "כל התנאים להחלטה על קדם תיכון מולאו ואין סיבה לעיכובים נוספים". ואכן, ב-10 בנובמבר 1983 חזר שר הביטחון ואישר "ביצוע ההתקשרות הנדרשת במסגרת 'קדם תיכון' אשר אושרה על-ידו בעבר".[15]

ב-14–21 בנובמבר 1983 נערך סיור במספנות אמריקאיות בהשתתפות נציגים ממשרד הביטחון, מש"ן (משלחת ניו יורק של משרד הביטחון) וחיל הים (בהשתתפות תא"ל אלכס פארן - רמצ"ד, אל"ם יעקב ארבל - רמ"ח פיתוח, אריה לאור - ראש מערכות ים במנה"ר, ואהוד אהרון - מש"ן 3), במטרה לבדוק את נכונותן והתאמתן למימוש בניית הצוללות (בניגוד לעמדת הצי האמריקני שהתנגד לבנותן בארצות הברית), זאת בהמשך להחלטת הרמטכ"ל (מאוגוסט 1983) לבנות צוללות "דולפין" בהתבסס על מט"ח סיוע, ובהמשך לתוכנית בניית הסטי"לים סער 5 ב'מספנות ישראל' (על-פי המלצת 'ועדת טרופ' – ממרץ 1983). הצורך בשיתוף מספנות אמריקניות בתהליך הבנייה של ספינות סער 5 נבע מן הסיבות הבאות:

(א) האילוץ להשתמש במט"ח סיוע בהיקף נרחב;
(ב) העברת טכנולוגיות מתקדמות ל"מספנות ישראל";
(ג) השתתפות ב"קדם התיכון" של הספינה כדי לוודא אפשרות ייצור עצמאי בהמשך.

ב-3 בדצמבר 1983 מינה מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') מנדי מרון, ועדה בראשות הכלכלן פרופ' פנחס זוסמן, צבי טרופ ותא"ל (מיל') חנוך בן אליהו (לשעבר רמצ"ד חיל הים), שתמליץ על הגורם שיבצע את 'קדם התיכון' של סער 5. זאת בעקבות ההחלטה שהתקבלה ביוני 1983 לבצע את "קדם התיכון" של סער 5 על ידי חברות בארצות הברית (בגלל הצורך בטכנולוגיה האמריקנית), ולאחר שהשר אישר לבצע את "קדם התיכון" במט"ח סיוע; הרקע למינוי הוועדה היה הערעור על ההחלטה שהגישה "מספנות ישראל", שדרשה לבצע את "קדם התיכון" בארץ. שכן משרד הביטחון ומפקדת חיל הים הגישו דרך משלחת הקניות בניו-יורק מכרז לביצוע "קדם תיכון" סער 5 בארצות הברית. במכרז השתתפו 4 חברות לתיכון הספינה ו-4 חברות לתיכון השילוב של מערכות הלחימה.

ב-4 בינואר 1984 "ועדת זוסמן" המליצה למסור את עבודת "קדם התיכון" לחברה אמריקנית. ב-16 בינואר 1984 אישר מנכ"ל משרד הביטחון את המלצות הוועדה;[16] ולאחר מכן, ב-20 בינואר 1984, אישר שר-הביטחון את ההמלצות.[17]

בפברואר 1984 הוצג פרויקט סער 5 ואפיון הספינה לבכירי הצי האמריקאי, על ידי הנספח הימי, אל"ם מיכה רם; ראש פרויקט סער 5 - אל"ם יצחק אלמוג; וראש ענף אלקטרוניקה תת-מימית – סא"ל שמואל שלף. התבקש אישורם לשחרר לחיל הים טכנולוגיות מתקדמות ומסווגות (בעיקר בתחום תדמיות הספינה – אלקטרומגנטיות, אקוסטיות, אופטרוניות ומערכות גילוי תת-מימי ועוד) וכדי לאפשר לחברות התכנון והשילוב האמריקניות לבצע את 'קדם התיכון' ללא קשיים מצד הצי. בכירי הצי האמריקני הביעו את הערכתם לאפיון, לתכנון ולמתודה שננקטו לבניית סער 5.

ב-30 במרץ 1984 נחתם חוזה לביצוע "קדם תיכון" סער 5 עם חב' ג'י. ג'י. מקמולן לגבי הפלטפורמה ומערכות הנעה תוך שיתוף "מספנות ישראל", ועם חברת רוקוול על שילוב מערכות האמל"ח בסער 5, ובצוללת "דולפין" בשיתוף מב"ת/תעש"א.[18][י"ח] במאי 1984, צוות פרויקט סער 5 פרסם נייר מטה לתוכנית בניין סד"כ חיל הים כחלק מתוכנית בניין הסד"כ של צה"ל.

באוגוסט 1984 שלח מפקד חיל הים מכתב לשר הביטחון (משה ארנס) וקָבל על "סחבת" בתהליך אישור הקצאת המשאבים למימוש בנית הסד"כ והזהיר שאם לא תבוא לאלתר הכרעה בנושא יאַבד חיל-הים את כושרו וכוננותו בשנות ה-90.[19] במהלך אותו חודש גם אושרו הגדרות העבודה (TOP LEVEL REQ.) לתכנון ספינות סער 5 כנגזר מהאפיון המבצעי שהיווה בסיס לקדם התיכון.

בעקבות מכתב מפקד חיל הים אל שר הביטחון התקיימו באותו חודש שלושה דיונים בנושא סד"כ חיל הים אצל הרמטכ"ל ושר הביטחון.[20] בין הדיון השני לשלישי – לאחר שחיל האוויר וחיל הים, הגיעו לתיאום ולהסכמה בעניין השתתפות חיל האוויר בלוחמת הים בהווה ובעתיד, התקיים אצל הרמטכ"ל (על פי הנחיית השר), וכהכנה לקראת הדיון אצל שר הביטחון, דיון ביניים בו הוצגו לרמטכ"ל (ב-21 באוגוסט 1984) החלופות התקציביות של סד"כ חיל הים. בדיון זה אישר הרמטכ"ל את החלופה הנקראת "0+" הכוללת את בניית הסד"כ הבא: 4 ספינות סער 5 ו-3 צוללות "דולפין" וכן מסוקים, פיתוח טילי נט"ל ושיפור טילים קיימים אך בלי נט"קים. במהלך הדיון ציין הרמטכ"ל שהתוכנית אושרה בעבר, אף על פי שגם אז היו לה מתנגדים. בסיכום קבע הרמטכ"ל:

א. חיל הים יציג לשר הביטחון את החלופות האלו הנכנסות למסגרת התקציבית שאושרה על ידי הרמטכ"ל, עם זאת ניתן יהיה בעתיד להציג עוד חלופות על פי שינויים שיהיו בתקציב;
ב. ניתן להחליט על חלופה "0+" כפי שמציע אותה חיל הים, עם זאת מוכן הרמטכ"ל, גם באופציה זו, לוותר על הנט"קים, ובמסגרת התקציבית שתתפנה ימומשו השיפורים של הסער 4 מוקדם יותר;
ג. בחלופות ג+ד שהוצגו על ידי חיל הים (בהנחה של תוספת תקציבית ב"שחר ב") יש צורך לראות חלופות בהן מוצגות גם יותר צוללות ולא רק תוספת בסטי"ל סער 5;
ד. מאושרת קביעת סגן הרמטכ"ל באשר לתוספת של 10 מיליון דולר בשקלים ב"שחר א" ועוד תוספת של 23 מיליון דולר בשקלים ב"שחר ב" + הקדמה של 48 מיליון דולר מ"שחר ב" ל"שחר א";
ה. היועץ הכספי וחיל האוויר יבדקו ויגישו נתונים באשר לעלות הכוללת של רכישת המסוקים לסער 5, בהתייחס לכמות של 4, 6, ו-8 מסוקים;
ו. לא תשתנה ההחלטה וההקצאה הכספית שכבר הוחלט עליה לגבי הטילים נגד טילים.

בדיון (השלישי) אצל שר הביטחון (24 באוגוסט 1984) הוצגו החלופות שכללו: סער 4, סער 4 משופר, "שלהבת" (ספינה בדחי 550 טון) ונערכה השוואה בינן לבין סער 5 – כולל חלופות תקציביות. גם בדיון זה ניתנה הזדמנות לתא"ל גדעון רז להציג את תפישתו האלטרנטיבית ביחס לסד"כ חיל הים המושתתת על כלי שטח מסדר גודל של "זיוונית"[י"ט] וסער 4. הרמטכ"ל חזר וציין שהתוכנית אושרה בעבר חרף אותם המתנגדים, שהציעו חלופה המבוססת על סער 4 משופר. השר (ארנס) סיכם כלהלן:[21]

א. "ממדי הספינה נקבעים על פי המערכות אשר הספינה צריכה לשאת וכי על הספינה עצמה צריך להסתכל בעיקר כעל פלטפורמה, כמו כן אין לשלול על הסף תפישה של הספינה בת 1000 טונות!
ב. השיקול העיקרי בבחינת הֶרכֶּב סד"כ חיל הים צריך להיות מידת הביטחון שלנו ביכולתנו התקציבית לממש התוכנית. כדי לבחון האם התוכנית לפיתוח וייצור סער 5 היא בת מימוש מהבחינה התקציבית, מבקש [השר ארנס] כי יוצג בפניו ניתוח תקציבי של מקורות התקציב ועלויות מרכיבי הסד"כ (פיתוח ורכש).
ג. 'מריחת' תהליך פיתוח על משך זמן ארוך (למשל כתוצאה מאילוצי תקציב) היא בדרך כלל שגיאה שמביאה בין היתר לעלות פיתוח גבוהה יותר".[כ]

ב-24 אוגוסט 1984, בחן אג"ת, על פי הנחיית השר, חלופה תקציבית לבניין הסד"כ, הכוללת 10% כתחום ביטחון לאי-וודאות תקציבית. לפי שיטת חישוב זו התקציבים הפנויים לבניית הסטי"לים היו:[22]

חלופה "0+" בלי נט"קים (ביטול הפרויקט)

נושא חיל הים אג"ת
תקציב 525 מיליון דולר 321–416 מיליון דולר
מספר הספינות סער 5 4 2–3
או סער 4 משופר 8 4–6

ב-28 אוגוסט 1984, החלופות הנ"ל הוצגו לרמטכ"ל, אשר סיכם שהחלופה "0+" הכוללת בנית סער 5 וצוללות בלא נט"קים, היא החלופה הנבחרת.

בספטמבר 1984, עם כניסתו של שר הביטחון יצחק רבין לתפקידו הוגש, לפי בקשתו, תזכיר המפרט את סטטוס פרויקט סער 5.[כ"א] בין 2–14 דצמבר 1984 בוצע סקר תיכון מס' 1 לפרויקט "להב" [סער 5] אצל מתכנני הספינה, חברת מקמולן וחברת רוקוול. במהלך הסקר נבחנה התצורה והוקפא אפיון הספינה.[כ"ב]

בסיכום, נבחרה תצורת ספינה באורך 76 מטר עם מבנה עילי רציף, כתצורה יחידה עליה תימשך עבודת התיכון. הוגדרה התכנסות לדחי של 1,040 טונות תוך קביעת קצוות של בין 1,000 – 1,100 טונות לתכנון, 1,100 טון כנתון נומינלי.

בדצמבר 1984 התקיימה בארצות הברית פגישה בין מפקד חיל הים, אלוף אלמוג, לבין שר הימייה האמריקני ג'ון ליהמן בהשתתפות הנספח הצבאי ורמש"ן וגובשה נוסחת ה"חבילה" הקובעת בניה של סטי"לים בארצות הברית וצוללות באירופה ובישראל. שר הימייה ליהמן ומפקד הצי האמריקאי אדמירל ווטקינס התחייבו לתמוך בהקצאת כספים לפרויקט על פי נוסחה זו וכן, לשחרר טכנולוגיות מתקדמות עבור חיל הים (כגון סונר פסיבי נגרר, תדמיות מוקטנות וכדומה).

צוללות "דולפין"[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו של חיל הים ל"מעגל השלישי" בבניין הכוח הימי - עקב ההתגברות הדרמטית של האיום הערבי בזירה הימית שלאחר מלחמת יום הכיפורים – הוחלט לתכנן ולבנות את הסטי"לים והצוללות החדשים בעת ובעונה אחת, ובמחשבה שישלימו אלה את אלה. גישה זו כאמור גם עלתה בקנה אחד עם התפישה החדשה של המלחמה המושתתת על "הקרב הימי המשולב", אשר התגבשה באותו זמן בחיל הים. בינתיים גם חלה התיישנות של חלק ניכר מהסד"כ הימי הקיים ובייחוד הצוללות; חיל הים חתר למנוע נזק חוזר, כבעבר, כשנוצר פער-זמן של כשנתיים בין הפעלת דור הצוללות מסדרת T (אפריל 1974) ובין הצוללות מסדרת גל (יולי 1976) ופסקה פעילות צוללות.

פרויקט "דולפין" היה ארוך ומייגע. תחילתו בקיץ 1979, בעת שהוחל בחיל הים לרכז נתונים כדי לבנות אפיון ראשוני. רק כעבור 20 שנה מתחילת גיבוש הפרויקט (ב-27 ביולי 1999) הגיעה הצוללת הראשונה מדגם "דולפין" לנמל חיפה. חיל הים נאלץ להיאבק עם גורמים רבים על מימוש התוכנית. היו שניסו לבטלו אף לאחר התחלת בנייתו. בסופו של דבר, ה"תורם" המשמעותי למימוש הפרויקט היה מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991. אז "נשבר גב הגמל" (בישראל ובגרמניה כאחת) בכל הנוגע לפרויקט צוללות "דולפין". מלחמה זו שימשה מנוף למתן האישור להמשך בנייתן.

הדור המוצלח של צוללות "גל", שקדם לצוללות "דולפין", הגיע לחיל הים בתקופה קשה, שבה הצורך המבצעי בהפעלתן לא התקבל כמובן מאליו; הישגי יחידות החיל (סטי"לים, שייטת 13 ו"דבורים") במלחמת יום כיפור הותירו את שייטת הצוללות וייחודיותה בצל והיחס כלפיה היה חצוי. התאונות שהתרחשו עם הגעת צוללות "גל" לארץ (במיוחד פגיעתה של אח"י "גל" בקרקעית הים, ומשך הזמן הארוך שנדרש לתיקונה), גרמו לתסכול ומוטיבציה נמוכה בקרב קציני ונגדי השייטת; הם איבדו ביטחון עצמי ודימוּיָם ירד לשפל. התרחשויות אלה גם חשפו מחדש את פצע אובדן ה"דקר" ועוררו מחדש את הרתיעה הפסיכולוגית בקרב הרשויות הממונות ואת חששותיהם מפני הפעלת צוללות.

למרות מצב פתיחה ירוד זה, הצליחה שייטת הצוללות, בגיבוי נמרץ של מפקדת החיל, לבצע מספר צעדים ששינו את המצב לגמרי. בראש וראשונה שוּנָה הרכב המתנדבים לצוללות – בוגרי תיכון ולא רק בוגרי בתי-ספר מקצועיים; החלו בהקפדה יתרה למניעת תקלות טכניות; ביציאה תכופה ואינטנסיבית לביצוע סיורים במימי אויב; בהארכת משך הסיורים; ובהצגת תוצאות הסיורים לפורום מטכ"ל. כמו כן, מפקדי סטי"לים מוכשרים הופנו לפיקוד על צוללות, והוחלט על התניית ההסמכה לפיקוד על צוללת בפיקוד מוקדם על סטי"ל, ועל הכפפת הצוללות למפקד בסיס חיפה ככתובת מיידית לטיפול בבעיות שוטפות. הוכנס הדיווח החודשי על בעיות/תקלות חוזרות למפקד החיל, ועוד. ההתמדה העיקשת והנכונות שגילו מפקדי השייטת ולוחמיה לבצע משימות מבצעיות רבות, אינטנסיביות ומגוונות - שלא תמיד עלו בקנה אחד עם המשימות הקלאסיות של צוללות, בייחוד במלחמת "שלום הגליל" - הביאה להכרה ולמוניטין של הצוללות בחיל הים ובצה"ל כיחידה איכותית שניתן לבטוח בה. בשייטת 7 נוצר אקלים מבצעי שנבע בעיקרו מפיתוח תפישת הפעלה ותורת לחימה ייחודיים. קציני השייטת גילו יעילות ושקדנות במבצעים, ואלו השפיעו על פיתוח ושכלול אמל"ח עבור צוללות "גל", שהלך והתקדם. בדור ה"גל" נעשה מאמץ גדול בפיתוח אמל"ח, ששדרג את היכולות המבצעיות של הצוללת. הדבר משתקף במספר השינויים והשיפורים שנעשו בצוללות "גל" (הקטנות בגודלן ופעילות במשך 25 שנים), שהיה עצום וגדול יחסית למספר השינויים הנעשים בדרך כלל בצוללות פעילות. האמל"ח שפותח היווה את נקודת המוצא והייחוס לאפיון של חלק גדול מהאמל"ח שאומץ והותקן בצוללות "דולפין".

עם הכנסת טיל "הרפון" לשיגורו תחת המים מצוללת, עם ביצוע השיפורים בפעולתו של הטורפדו המונחה והמתביית, ועם ההפעלה החשאית והיעילה של צוללות "גל" בקרבת חופי אויב מוגנים תוך השתלבותן היעילה של הצוללות בתפישת "הקרב הימי המשולב" (בעיקר במלחמת "שלום הגליל"), הפכה הצוללת לאחד ממרכיבי הכוח העיקריים של חיל הים בכל הקשור להשגת שליטה ימית, ולחלק נכבד מכוח ההרתעה האסטרטגי של צה"ל.

היערכות ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוקת תקציב הביטחון מחד, וקשיי המימון במטבע מקומי מאידך, וכן התנגדותו הנחרצת של הצי האמריקני לבניית צוללות קונבנציונליות בארצות הברית, הביאו את אלוף אלמוג להציע נוסחה חדשה[כ"ג] שתגרום לכך, שעיקר הסד"כ הימי (סטי"לים וצוללות) ייבנה בעזרת מט"ח סיוע. ההסתייגות האמריקנית והתנאי שהוצב כי על הצוללות להיבנות מחוץ לארצות הברית, דהיינו בישראל או בגרמניה, קידם נוסחה זו. מהמגעים שקיימה מערכת הביטחון התברר, שאם יגיע הממשל למסקנה שבכוחן של "מספנות ישראל" לבנות צוללות, יירתם הצי האמריקני, ומזכיר הצי בראשו, לשכנע את ראשי הממשל האמריקני לבנותן בישראל במסגרת כספי הסיוע הצבאי, כולל המרה של דולרים לשקלים. ראשי הצי האמריקני אף קיבלו על עצמם לפעול לתיקון חוק הקונגרס כדי לאפשר מימון מכספי סיוע חוץ של ההוצאות שתידרשנה לתכנון/בנייה גם בגרמניה. כדי לעמוד במכסת אחוזי השימוש בכספי המענק בתחומי ארצות הברית כנדרש על פי חוקי הממשל, ובכדי לפצות את המספנות האמריקניות, הלוחצות גם הן על הצי לבנות צוללות קונבנציונליות בארצות הברית, הציע אלוף אלמוג לבנות 2 סטי"לים "סער 5" בארצות הברית ו-2 סטי"לים סער 5 בישראל ו-2–3 צוללות בישראל וגרמניה. כך נוצרה זיקה ברורה והתניה בין יכולת המימוש של תוכנית הייצור של סטי"לים "סער 5" לבין תוכנית הייצור של הצוללות.[כ"ד]

ועדה מקצועית של הצי האמריקני הגיעה למסקנה, שנתמכה בחוות-דעת מפורטת וכתובה של מספנת H.D.W וחברת התכנון IKL בגרמניה (שתיהן התמחו בתכנון ובניית צוללות), כי יש בישראל יכולת טכנית וארגונית לבנות את הצוללות – אם "מספנות ישראל" ייערכו לכך כהלכה. דעה זו גם השמיעו ראשי המספנה ההולנדית (W.F.) שתכננה במקביל לחברת IKL הגרמנית את הקונספט של צוללת "דולפין". שתיהן גם הביעו נכונות להעביר ידע להקמת התשתית, ולבנייה ולפיקוח עליה. מסקנה זו שימשה, למעשה, בסיס להצעת הנוסחה דלעיל, שהוגשה בנובמבר 1984, בהסכמת מנכ"ל משרד הביטחון, לשר הצי האמריקני, במעמד הנספח הצבאי בוושינגטון וראש משלחת הקניות בניו יורק. שר הצי ליהמן, שכאמור קיבל את ההצעה בהתלהבות, הביא למינויה של "ועדת דארבי" מטעם מזכיר ההגנה האמריקני, קספר ויינברגר. ועדה זו ערכה בישראל ובגרמניה סקר מעמיק שמסקנותיו תמכו בצורך וביכולת של בניית צוללות בישראל. כך נסללה הדרך של שר הצי ג'ון ליהמן - אשר באה בפעם זו ביוזמתו בעת ביקורו בארץ כאורח שר הביטחון (אפריל 1985) - להצהיר על קבלת "נוסחת החבילה" (סטי"לים – בארצות הברית, וצוללות – בישראל/גרמניה), שהוצעה בשעתה, ולכרוך בכך גם את העברת הבעלות (51%) על "מספנות ישראל" לידי מספנה אמריקנית, אשר תיבָּחֵר כדי לרכז ולהיות שותפה לבניית הפרויקט בארצות הברית ובארץ. שר הביטחון רבין הסכים עקרונית לנוסחה זו.

צוללות "דולפין" - תהליך קבלת ההחלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1979 התבקש מש"ט-7, סא"ל דורון עמיר, להכין מסמך אשר יאפיין באופן כללי את הדגם הבא של צוללות חיל הים.

בספטמבר 1979 סיכם הרמטכ"ל בדיון מטכ"ל, כי במסגרת סדר הכוחות הרצוי של חיל הים, תהיינה 6 צוללות.[23] באוקטובר 1979 הופץ בחיל הים מסמך אפיון ראשוני של הצוללות העתידיות של חיל הים.

בנובמבר 1979 התקיימה הפגישה המשמעותית הראשונה שעסקה בפרויקט "דולפין" עם גורמים שמחוץ לחיל. תא"ל (מיל') אברהם דרור ("איבן"), האחראי לבניית צוללות "גל", היה בקשר עם מתכנן הצוללות הגרמני פרופסור גָבְּלֶר (אנ'), וצייד אותו באפיון הראשוני וביקש ממנו התייחסות של חברת IKL לנושא זה. שני מנהליה הבכירים של החברה, פרופסור גָבְּלֶר ואינג' נוֹזֶה, באו לישראל בחשאי לכמה ימים. הם קיימו עם פורום מצומצם של מפקד חיל הים ומספר בכירים ותיקים משייטת 7, דיונים ובירורים על הקונספטים הקיימים והאפשריים; ברקע היה מונח האפיון הראשוני שהציע דורון עמיר. כך התגבש מעין קונספט כללי לצוללות החדשות.

במאי 1980 מונתה ועדת אפיון לצוללת העתידית.[24] הוועדה הוקמה במפקדת חיל הים, והייתה באחריות מספן הציוד. החברים בה היו: אל"ם אלחנן התרסי - רמ"ח פיתוח במצ"ד, סא"ל שאול חורב - מש"ט-7, סא"ל שמואל שלף וסא"ל משה בירן - ממצ"ד.

בקיץ 1980 התכנסה הוועדה בשארם א-שייח בראשותו של שאול חורב וגיבשה גרסה מעודכנת של האפיון ("הספר הכחול").

ביולי 1980, בעקבות תרגיל "יסוד מוצק", סיכם הרמטכ"ל ("רפול") בדיון מטכ"ל את הצורך בסדר כוחות של צוללות בנוסף על סטי"לים וקבע: "יש לערוך מחקר כללי על היכולת וההשפעה של כמות הצוללות שתכנסנה למערך".[25]

במרץ 1981 יצא פרסום ראשון של אפיון צוללת דגם "דולפין",[26] מספן ציוד פרסם את ה"ספר הכחול" הראשון בשם "צוללת – אפיון ".[כ"ה]

כיווני ההתפתחות העיקריים של צוללת העתיד היו כדלקמן:

  1. הגדלת משך השהייה והלחימה בים;
  2. לחימה בכלי-שיט בטווחים ארוכים;
  3. יכולת פגיעה במסוקים, מטוסי נצ"ל ומטרות ים;
  4. בניית מערכות השטה ולחימה כמערכות משולבות בחומרה ובתוכנה;
  5. אוטומציה ויעילות (יתירות) מרביים לצמצום מספר אנשי הצוות;
  6. שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ומוכחות בבניית צוללות;
  7. יכולת התפתחות של מערכות הלחימה לאורך חייהן על-פי השינויים הצפויים בזירת הלחימה;
  8. שילוב אמל"ח לוחמה זעירה בצוללת;
  9. דחי הצוללת כ-1,400 טונות עם תכונות דומות ל"גל" בעת פעולה במים רדודים, והגדלת עומק הצלילה המרבי לשיעור האפקטיבי.

ב-26 באפריל 1982, בדיון על סד"כ חיל הים סיכם הרמטכ"ל: "4 צוללות, כאשר 2 מתוכן בים. צוללת אחת יש לקנות ולא לבנות במספנות, שאין להן ניסיון בבניית צוללות".[27]

ב-30 ביולי 1982 סיכם הרמטכ"ל ("רפול"): "4 צוללות – עדיפות לקניית צוללת רביעית בהקדם".[28][כ"ו] כל זאת בעקבות מלחמת "שלום הגליל" והתרשמות המטכ"ל מתפקודן הטוב של הצוללות, בתמיכתן במערכה, שהייתה בעיקרה יבשתית, ובזמינותן. גבר, אפוא, הצורך בהחלטה מאפריל 1982 שקדמה למלחמה. מצד שני, הוראה זו הייתה מסבכת את חיל הים. לכאורה ניתנה הוראה חיובית שניתן היה לברך עליה, כלומר להגדיל את סד"כ הצוללות הקיים של חיל הים. אבל כוונת הרמטכ"ל הייתה לרכוש צוללת אחת בלבד, וגם אותה מן המוכן, בעוד חיל הים עמל מזה שנתיים לאפיין צוללת עתידית שתתוכנן ותיבנה על בסיס הניסיון שנרכש בצוללות "גל". מאידך, היא סללה את הדרך לחיל הים להתחיל באופן לגיטימי בחיפושים אחר צוללת חדשה.

ב-11 נובמבר 1982 סיכם שר הביטחון (אריאל שרון): "צוללות – מדינת ישראל לא תשקיע בפיתוח מקומי של צוללות; יש להחזיק בסד"כ של שלוש צוללות ומכאן שתיבחן אפשרות של רכישת צוללת [אחת] בסוף העשור.[29]

בין 23 בינואר – 8 פברואר 1983, ביצעה משלחת המורכבת מנציגי חיל הים ומנהל ההרכשה (מנה"ר) סיור בגרמניה ובארצות הברית לבדיקת אפשרויות ההצטיידות בצוללות חדשות (בהמשך להחלטות הרמטכ"ל ושר הביטחון).[כ"ז] המטרות המוגדרות:

(א) בדיקת אפשרויות להצטיידות בצוללות לפי אפיון חיל הים;
(ב) גיבוש המלצה לשיטת ההצטיידות.

במרץ 1983 הוגש דו"ח סיור לבדיקת אפשרויות מימוש,[30] המלצות המשלחת להמשך עבודת המטה היו כדלקמן:

  1. לאשר את הפרויקט ולתקצבו בהתאם.
  2. להקים צוות פרויקט לאלתר.
  3. להזמין בדיקת היתכנות, בעלות של 350,000 דולר ובלוח זמנים של 6 חודשים, שתבוצע בו בזמן באמצעות: חברת IKL (בגרמניה) ומספנת GD/QUINCY (בארצות הברית).
  4. לקיים סדרת דיונים בחיל הים לעדכון האפיון הקיים על בסיס המלצות המשלחת.
  5. לאשר חתימת חוזה עם חברת GD/QUINCY לבניית 3 צוללות (בארצות הברית).[כ"ח]

באוגוסט 1983 סיכם הרמטכ"ל משה לוי בדיון בנושא צוללת "דולפין": "הצורך המבצעי בצוללות מוגדר ומאושר, המימוש יתבסס על מט"ח סיוע כמקובל".[31] כמו כן, הוא קיבל את המלצת סגן הרמטכ"ל וראש אג"ת למנות ראש פרויקט – בתחילה סא"ל ואחר כך אל"ם על חשבון חיל הים "מן המוכן".

בספטמבר 1983 הודיעה הנהלת מספנת GD/QUINCY ש"בשל שיקולי מדיניות של הקונצרן אין בדעתה להיות מועמדת לבניית הצוללות (הקונבנציונליות)". עקב דחייה זו, פנה אלוף אלמוג למפקד הצי האמריקני, והלה חזר על הדחייה. בשל התנגדות הצי האמריקאי לבנות צוללות קונבנציונליות בארצות הברית והודות לצורך למלא את התנאים החוקיים בעניין סיוע החוץ, העלה אלמוג בפני הרמטכ"ל הצעה לכרוך יחד את פרויקט הסטי"לים והצוללות ל"עסקת חבילה" אחת – בתוכנית לבנייה עד 1995, שתבוצע באמצעות כספי הסיוע ובאמצעות קבלן אמריקני ראשי, שישתף את מספנות ישראל בבניית חלק מן הפלטפורמות ואת התעשייה האווירית בשילוב מערכות הלחימה. הצוללות תיבנינה מכספי סיוע באירופה או בארץ. הרמטכ"ל אישר לאלמוג להעלות הצעה זו לפני מפקד הצי האמריקני ווטקינס ושר הימייה ליהמן. הצעה זו גם הועלתה בדיונים שנערכו עם שר ההגנה של ארצות הברית. (ראה להלן –אוקטובר 1984).

בנובמבר 1983 נעשתה פנייה חוזרת למספנות פוטנציאליות (שאינן בונות צוללות גרעיניות לצי ארצות הברית). בתחילה הייתה היענות ראשונית נרחבת. בדצמבר 1983, לאחר סיור של משלחת משרד הביטחון וחיל הים וסיכום עקרוני עם שלוש מספנות (TOD, LOKHEED, TACOMA), חברות אלו נמנעו מהגשת הצעותיהן בשל היעדר אישור משרד החוץ האמריקני.[כ"ט]

היציאה מן המבוי הסתום

בשלב זה כבר עלתה על הפרק תוחלת חייהן של הצוללות מדגם "גל". ביוזמת מטה חיל הים ובברכת אג"ת וסגן הרמטכ"ל, הצביע חיל הים על כך שהחל ב-1992 התועלת המבצעית מצוללות דגם "גל" לא תצדיק את המשך שירותן - הן בגלל מצבן הטכני, בעיקר מצב הגוף, והן בגלל היכולת המבצעית וההתיישנות של מערכות הלחימה. זאת ועוד: מצבן הטכני, שידרוש שיפוץ עמוק יותר, יהווה מעמסה כלכלית עצומה. מתוך מחשבה שבשנת 1992 צריכות הצוללות החדשות להיכנס לשירות, נבנה לוח זמנים אשר הצביע על תחילת תכנון תצורה כבר ב-1983, על תחילת בנייה ב-1988 ועמידה בתוכנית עד 1992. כך נסללה הדרך להזמין הכנת חוזה "קדם תיכון" שהתבסס על מטבע אירופי.

בדצמבר 1983 נחתם חוזה עם שני מתכננים נפרדים לבצע בו-זמנית קדם תיכון לצוללת "דולפין": IKL – גרמניה ומספנות WILTON FIGENORD – הולנד.[ל] על שני המתכננים היה להציג לחיל-הים, עד חודש מאי 1984, תיכון עיקרי שיתבסס על האפיון, וזאת על-מנת לאפשר למפקדת חיל-הים ולמנה"ר להחליט על:

א. עדכונים נדרשים בדרישות המבצעיות;
ב. מהו התיכון העקרוני העדיף;
ג. מי תהיה החברה המועדפת להמשך צעדי התיכון של הצוללת.[ל"א]

ביוני–יולי 1984 בוצעה עבודת ניתוח ושקלול, בחיל הים ובטכניון, של שתי ההצעות לקדם-תיכון שהוגשו, זאת כדי לגבש לוגיקה לבחירת המתכנן המועדף; ההפרשים בין שתי החברות נמצאו זניחים.

ביולי 1984 הוצגו בפני מפקד חיל הים (אלמוג) המלצות צוות הפרויקט ל"פורום מפקד חיל הים מורחב", כשעיקרם:

א. התיכון ההולנדי עדיף מבחינת התצורה וההתאמה לאפיון של חיל הים.
ב. החברה הגרמנית מועדפת על בסיס ניסיון העבר בו הוכחה עמידתה בהתחייבויותיה בתכנון צוללות "גל".

בהמשך להצגת הקונספטים בפני מפקד חיל הים הוזמנו נציגי שתי החברות להציג את עבודתם ולהפגין את יכולתם במעמד "פורום מפקד חיל הים מורחב".

במהלך אוגוסט 1984 היו פגישות של צוות הפרויקט עם החברות והוגשו דרישות חיל הים לשיפור הקונספטים שהוגשו על ידיהם, וכן הערות לתכולת העבודה לשלב התכנון הראשוני. במהלך אותו החודש, רמז נציג IKL (אינג' נוזה) שייתכנו קשיים בקבלת אישור לבנות ולמכור צוללות לחיל הים הישראלי. כפתרון אפשרי הציע נוזה לבדוק אפשרות לבנות את הצוללות ב"מספנות ישראל", עם תמיכה של מספנה גרמנית בעלת ניסיון רב בבניית צוללות. על רקע זה, התקיימה פגישה בקיל בין חיים אלרואי (סגן ראש משלחת משרד הביטחון בבון) לבין נציגי Howaldtswerke-Deutsche Werft (HDW), אשר בה התבקשה המספנה לנתח את האפשרויות ולספק מסמך אשר יפרט את הנדרש לעשות בכל אחת מהדרכים הבאות:

א. בניית כל הצוללות בקיל - נקבע מחיר לצוללת אם כל שלוש הצוללות תיבנינה בקיל, כאשר הצוללות הן בדחי של 1,200 טון. המחיר כלל את הפלטפורמה ואת מערכות ההשטה אך ללא: מערכות הלחימה; ניסויי ים של מערכות הלחימה; תיעוד; אימונים; תמלוגים; עזרה ותמיכה כלשהי על ידי אנשי HDW.
ב. בניית צוללת ראשונה בקיל ושתיים נוספות במספנות ישראל - כאשר HDW מספקת הן את התכנון והן את החומרים והציוד לבנייה (אך לא כולל אותן שש הנקודות שצוינו בסעיף א' לעיל).

מסקנות והמלצות הוועדה: הוועדה בחנה את כל החלופות האפשריות לבניית הסד"כ הדרוש ב"מספנות ישראל". זה כלל נט"קים, סטי"לים וצוללות. באשר לצוללות, נבחנו מספר חלופות:

  1. בניית כל הצוללות בישראל לפי תכנון אירופאי;
  2. בנייה של צוללת ראשונה באירופה והמשך הבנייה בישראל;
  3. בנייה חלקית באירופה והגמר בישראל.

השיקולים שנלקחו בחשבון היו:

  1. הצורך לקיים מספנה מתקדמת בארץ לשוק האזרחי והצבאי גם יחד;
  2. האפשרות לשלב את מספנת חיל הים ב"מספנות ישראל";
  3. האפשרות למצוא ל"מספנות ישראל" שותף אמריקני כדי להקל על ניצול מט"ח סיוע בבניית צוללות בארץ והצד הכלכלי של הצורך בבניית התשתית הדרושה ב"מספנות ישראל".

מאידך, עמדה השאלה אם כדאי להשקיע את כל המשאבים כדי לפתח בארץ יכולת בנייה של צוללות כאשר השוק העולמי לבניית צוללות הוא בהחלט רווי במספנות בעלות יכולות כאלה ויהיה קשה מאוד למצוא לקוחות בין חילות הים הזרים אשר יהיו מוכנים לבנות את הצוללות שלהם בישראל. בסיכום, הרעיון לבנות צוללות ב"מספנות ישראל" נפל ונגנז.

באוגוסט 1984 אישר הרמטכ"ל, רא"ל משה לוי, את מתאר הסד"כ של חיל-הים על פי המתכונת התקציבית הנקראת (0+), הכוללת בנייה של סטי"לים סער/5 וצוללות "דולפין" והמליץ לשר הביטחון לאשרה.

ב-12 ספטמבר 1984 הציגו נציגי (DDG) DUTCH DESIGN GROUP בריכוז מספנות WF את עבודתם ל"פורום מפקד חיל הים מורחב". עם השלמת סדרת ההצגות בוצעו הצעדים הבאים:

א. עודכן האפיון על-פי לקחי שני הקונספטים.
ב. הוכנו מפרטי עבודה עם שני המתכננים (sow) לביצוע התיכון הראשוני והחוזי.
ג. התקבלו הצעות מחיר סופיות של החברות לשלב תיכון זה.[ל"ב]

באוקטובר 1984, בשיחת עבודה עם שר הביטחון רבין וצוות ממערכת הביטחון, ציין מזכיר ההגנה האמריקני (ויינברגר), שהוא מכיר בצורך של ישראל בצוללות וקבע שדרך המימוש תסוכם בוועדה מיוחדת משותפת שתוקם לצורך זה. ואכן, הוא מינה את "ועדת דארבי", שאישרה לאחר מכן את הצורך וההערכה הריאלית של העלויות לפרויקט "דולפין" ובכך שימשה חוליה בגיבוש "נוסחת החבילה" "להב"/"דולפין", שהציע אלוף אלמוג. בהמשך לביקור נקבע, שיוקם צוות משותף לח"י והצי האמריקאי על מנת למצוא דרכים כיצד לבצע את בניית הצוללות באופן שאפשר יהיה לייצר חלקים בארצות הברית אולם ההרכבה הסופית תהיה מחוץ לארצות הברית תוך אפשרות לעשות שימוש בכספי FMS (אנ').

ב-16 בנובמבר 1984 החליט מפקד חיל הים לאשר התקשרות עם חברת IKL לביצוע התיכון. המצע להחלטות היה מסמך "דולפין".[32]

ב-22 בנובמבר 1984 נחתם חוזה עם IKL להפעלה תוך 6 חודשים על-מנת להתאים את חוזה הביצוע עם הפעלת חוזה תכנון מערכות הלחימה ברוקוול.

ב-26 בנובמבר 1984 התקבלה החלטה לתיכון הראשוני, כדלקמן:

א. אישור המתכנן - IKL;
ב. חסם עליון לדחי הצוללת – 1550 טון;
ג. הצוללת תתוכנן תחת מגבלת תקציב נתונה;
ד. תישמר אופציה פתוחה ביחס למדינה האירופאית שתסייע בבניה.

בדצמבר 1984 התקיימה בארצות הברית פגישה בין אלוף אלמוג ובין שר הימייה האמריקאי ג'והן ליהמן בהשתתפות הנספח הצבאי (אלוף אורי שמחוני) ורמש"ן (אברהם בן-יוסף) וגובשה נוסחת ה"חבילה" הקובעת עקרונית בניה של סטי"לים בארצות הברית וצוללות באירופה ובישראל.

בסוף שנת 1984 הנחות היסוד במימוש תוכנית "דולפין" היו:

  1. המימון הוא מכספי סיוע מארצות הברית, לפיכך עיקרי הפעילויות צריכים להתבצע בארצות הברית על מנת לעמוד במגבלות החוקיות לשימוש במקור זה (אלא אם כן ממשל ארצות הברית יאפשר חריגה).
  2. הידע לתכנון ולבניית צוללות קטנות וקונבנציונליות והמקורות לחלק מהציוד הספציפי לצוללות כאלה מרוכזים באירופה.
  3. ביצוע רכש מסיבי באירופה והפניית נתחי עבודה אפשריים לתעשייה הישראלית, תחת מגבלות המימון, ככל שההזמנות בארצות הברית הן בהיקף גדול יותר. לפיכך רצוי לחתור להגדרת הצוללות ומערכותיהן באספקה חוזית אחת.
  4. יש חשיבות להשגת סטנדרטיזציה במרכיבי מערכות הלחימה בין הסטי"לים והצוללות משיקולים לוגיסטיים ואבולוציית המערכות. לשם כך, ולשם ניצול תשתית קיימת, יש לעמוד על מעורבות התעשייה הישראלית במערכות.
  5. מבחינה עסקית, עדיף שההתקשרות לאספקת הצוללות ומערכותיהן תתבצע בתחרות. לפיכך יש להכין את שלבי התיכון על-גבי מפרטי החוזה בעסקאות ישירות נפרדות, ולצאת לתחרות עם חבילת הרכשה מוגדרת.
  6. מועד הכניסה לשירות של הצוללת הראשונה – לא יאוחר מ-1992, והמרווח הרצוי משיקולי אחזקה הוא שנה.

בינואר 1985 בעקבות הצגת צוות ההיגוי של צוללת "דולפין" סיכם הרמטכ"ל:[33]

  1. הנתונים צריכים להיות מוצגים לאמריקנים תוך התכוננות להמשך תהליך השיחות לאחר הצגת הצוות האמריקני.
  2. הרמטכ"ל מקבל עמדת וסיכום סגן הרמטכ"ל (דוד עברי) תוך הדגשה שהצעת חלופה לבניית הצוללות בארצות הברית תוצג לא כדרישה טקטית אלא כדרישה שאנו עומדים מאחוריה, ורק אם יסתבר בשיחות שלאמריקאים ישנן חלופות אחרות נדון בהן תוך בחינת כל האילוצים – בדגש על אילוצי לוח זמנים - ונקבל החלטות.
  3. הרמטכ"ל הדגיש, שעלינו לעמוד בהיקף הכספי כפי שהקצבנו בקד"מים השונים, באם יסתבר שההיקף הכספי גדול יותר נצטרך להצטמצם ולבנות צוללות פחות יקרות.
  4. הנושא יוצג לאישור שר הביטחון (רבין) לפני השיחות.

תקופת האלוף בן שושן

מיד לאחר כניסתו לתפקיד מפקד חיל הים (1 בפברואר 1985), הציג האלוף אברהם בן-שושן לשר הביטחון יצחק רבין (במרץ 1985) את התפישה המבצעית של חיל הים. בדיון המשך שהתקיים אצל שר הביטחון במאי 1985, הציג מבקר מערכת הביטחון, האלוף (מיל') שלמה אראל, לשעבר מפקד חיל הים, את התנגדותו לתפישה ולמַעֲנֶה של חיל-הים לאיומים שהתפתחו בזירה הימית. במפגש שלישי שהתקיים אצל שר הביטחון, הוצג האיום הימי על מדינת ישראל וכישורי חיל-האוויר להשתתף בלוחמת ים. בסיכום הדיון קבע השר, כי הוא מקבל את הצורך בחיל ים התקפי ומאשר בניית סער/5. קצב פיתוח והצטיידות מותנים במגבלות המשאבים. לאור סיכום השר ניתנה הוראת סגן הרמטכ"ל למטכ"ל לתקצב את תוכנית חיל הים בתוכנית רב-שנתית.

"נוסחת החבילה" למימוש הפרויקטים "להב" ו"דולפין" אושררה על ידי שר ההגנה האמריקאי במהלך ביקורו של שר הביטחון רבין בארצות הברית (יולי 1985).

לאחר כל הדיונים והאישורים הורה שר הביטחון, שההתקשרות לצורך הזמנת "להב"/"דולפין" תהיה עם מספנה אמריקאית כקבלן ראשי ו"מספנות ישראל" תשמש קבלן משנה. אישור תקציב בהיקף של 80–100 מיליון דולר לשנה במשך עשר שנים (הרוב במט"ח סיוע) למימוש הסד"כ העתידי, "להב"/"דולפין", ניתן במסגרת הדיונים על תוכנית העבודה לשנת 1986 אצל שר הביטחון.

בפגישה נוספת של שר הביטחון רבין עם שר ההגנה האמריקאי ויינברגר, בנובמבר 1985, שהתקיימה בארצות הברית בהשתתפות מפקד חיל הים בן-שושן ורמש"ן בן-יוסף, אומצה מחדש נוסחת החבילה למימוש הפרויקטים "להב" ו"דולפין", וכן הוחלט על הקמת ועדת עלויות משותפת אמריקאית-ישראלית בראשותו של אדמירל אלמסטד לבחינת עלויות הפרויקט. נציגו, ד"ר דב זקהיים וצוותו, החלו לבדוק העלויות במרץ 1986.

באותו ביקור בארצות הברית, התקיים סקר תיכון "להב" מס' 3 בהשתתפות מפקד חיל הים, רמצ"ד וצוותו, רמ"ח אמל"ח וצוות סער/5, ובמסגרתו אישר מפקד חיל הים את דחי הספינה (1,130 טון) ואת המטע"ד שלה (109 טון).[ל"ג]

בפברואר 1986 הורה שר הביטחון לקבל הצעות מחיר ממספנות אמריקאיות ואכן הופץ על ידי מש"ן R.F.P לשמונה מספנות בארצות הברית.

בדיוני "שחקים" (תוכנית פיתוח רב שנתית של סד"כ צה"ל) שהתקיימו בפני הרמטכ"ל והוצגו לשר הביטחון בספטמבר 1986 נקבע כי:

(א) קיים צורך חיוני למצוא פתרון לסד"כ חיל הים.
(ב) טיפול בסד"כ יתבצע במכלול אחד (עסקת חבילה).
(ג) תוכנית הסד"כ העתידי של חיל-הים תוגדל בשנת 89 ב-100 מיליון דולר.
(ד) יש לאפשר לחיל-הים לגשת לחוזה עם מספנות החל משנת 1987 לצורך תכנון מפורט והצטיידות על-פי פריסת התקציבים כמופיע בהצגת אג"ת.
(ה) יש להמתין עם הנושא עד גמר בחינת זקהיים.

באוקטובר 1986 בוצע סקר תיכון למשלב של "להב". בסיכומו הוקפאו מפרטי מערכות הלחימה.

דו"ח ועדת העלויות של ד"ר זקהיים פורסם בדצמבר 86 וכלל את הנקודות הבאות:

(א) ניתוח האיומים הצבאיים מצביע על הצורך לבצע את תוכנית המודרניזציה שהוצגה על ידי חיל-הים. עם זאת, בשלב זה ניתן לדחות את בניית ה"דולפין" בשנתיים.
(ב) המבנה ההרכשתי שגובש על ידי משר הביטחון מתאים לתנאים המשפטיים של מט"ח סיוע אף על פי שהוא מחייב התערבות פוליטית לקבלת אישורים מתאימים בארצות הברית ובגרמניה.
(ג) ההבדלים בין הערכות הצוותים האמריקאיים והישראלים קטנים ביותר ומסתכמים ב-7% בלבד.

בפברואר 1987 הוצג שדה הקרב העתידי הימי על ידי חיל-הים לפורום מטכ"ל. הרמטכ"ל, רא"ל לוי, הדגיש שתפישת חיל-הים מקובלת ומתאימה לתפישת הביטחון. כמו כן קיימת החלטה להצטייד בסד"כ העתידי ונבדקות דרכי המימוש.

בחינה מחדש של תוכנית חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח מבקר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 אוקטובר 1987 הגיש הממונה על ביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה, אלוף (מיל.) אביעזר יערי, לרמטכ"ל (דן שומרון) דו"ח מסכם לביקורת שערך משרדו. וכך כתב יערי:

"במחצית השנייה של שנות ה-70 כבר החלו לעמוד על הפרק שאלות התיישנות של סד"כ חיל-הים של שנות ה-60 וה-70 והחלטה על בניין סד"כ חיל-הים העתידי של שנות ה-80 וה-90. אותה שעה חיל-הים היה בנוי בעיקרו מספינות טילים מסוג סער 2, 3 ו-4, שלוש צוללות וכן היו בו כלים אחרים, כגון דבורים ונחתות.
עם כניסתו של אלוף אלמוג לתפקיד כמפקד חיל-הים בשנת 1979, התגבשה תפישה חדשה בחיל-הים לגבי הסד"כ העתידי. במרכזה של תפישה זו עמד בניין ספינות גדולות יותר, סטי"לים מסוג סער 5 שיהיו מסוגלות לשאת, לדעת חיל-הים, את האמצעים וכלי הנשק הדרושים על-מנת להתמודד יותר טוב עם מרב האיומים הקיימים והמתפתחים בשדה הקרב הימי בשנות ה-80 וה-90, ומעבר לשנות אלפיים. סטי"לים אלה ביחד עם צוללות חדישות, ובתוספת ספינות קטנות יותר וסיוע אווירי, יאפשרו לחיל הים לקיים את משימותיו. תפישה זו נשארה בעקביות תפישת מפקדת חיל-הים עד היום ומינויו של מפקד חדש אלוף בן-שושן בשנת 1985, רק חיזק למעשה תפישה זו, בהיותו תומך מובהק בה.
כנגד עמדת חיל-הים הוצגה ואף הובאה לדיון מספר פעמים עמדה אחרת, אשר עיקר תומכיה הם קצינים בכירים לשעבר של חיל-הים. עמדה זו שוללת את תוכנית בניית סער 5, הן מטעמים מבצעיים והן מטעמים של אילוצי תקציב. טענת בעלי עמדה זו היא, שחיל-הים יוכל לקיים את משימותיו טוב יותר על ידי הצטיידות במספר רב של סטי"לים מהדגם הקיים (סער 4) או מסער 4 משופר ובצוללות. סטי"לים שיהיו קטנים יותר מסער 5, לא יהיו רב משימתיים כמוה, אך יתמחו בלחימה הימית לסוגיה, יסתייעו באופן נמרץ יותר בחיל האוויר ובמספר רב יותר של צוללות.
גישה אחרת קיצונית, המצהירה שחיל האוויר מסוגל לטפל בהערכות מתאימה במשימות חיל-הים, הושמעה על ידי אחד ממפקדי חה"א, אך פרטיה ומשמעויותיה לא נבדקו.
מאז תחילת שנות ה-80 קיימו הרמטכ"לים רפאל איתן ומשה לוי ושרי הביטחון בגין, שרון ארנס ורבין דיונים, שבהם הציג חיל-הים את הערכותיו, תוכניותיו ודרישותיו. בפורומים אלה השמיעו גם מתנגדי סער 5 את תפישתם. במשך כל התקופה חזרו הרמטכ"לים ואישרו את תוכנית בניית הסד"כ לפי עמדת חיל-הים ואילו שרי הביטחון לא הגיעו להחלטה ברורה בעניין בניית הסד"כ, עד יוני 1985. באותו מועד קבע השר רבין, שחיל הים צריך להיות בעל יכולת התקפית וקיבל את ההמלצה להיכנס לפרויקט בניית סטי"לים מסוג סער 5. גם אז לא אושרה מסגרת תקציבית, שתאפשר התקשרות לבניית כלים חדשים לחיל-הים. למעשה, עד ספטמבר 1987, מועד בו דנה הביקורת עם מפקדת חיל הים על דו"ח זה, לא אושרה התקשרות לבניית כלים חדשים. עד מועד זה נעשה רק מה שנקרא "קדם תיכון" של הסטי"ל והצוללת, עד לרמה המאפשרת התקשרות לצורך ייצור הכלים.
מן הממצאים עולה, כי מפקדת חיל-הים נתפסת על ידי דרג מקבלי ההחלטות, כגורם המקצועי הבלעדי המוסמך לקבוע באיזה כלים ילחם חיל-הים. זאת למרות פקפוקים שאף באו לביטוי גלוי, לפעמים, לגבי השיקולים שהביאו לקביעה הנחרצת שהפתרון הוא דווקא סטי"לים מסוג סער 5. במקרה זה הועדף הפתרון, שהוצג על ידי חיל-הים, חרף הצגת תפישה אחרת לשיקול דעתם של מקבלי ההחלטות. בעניין זה ראוי להעיר כי בידי דרג מקבלי ההחלטות (רמטכ"ל, שר ביטחון וממשלה), צריך שיהיו הכלים לבחינה מקצועית ביקורתית של תוכניות ועמדות שמוצגות לפניהם להחלטה על ידי גורמים מקצועיים, יהיה זה חיל-הים או כל זרוע וחיל אחר, שכן עליהם החובה לקבוע את ייעודם של החילות ושל הזרועות ואת הכישורים הנדרשים מהם לצורך ביצוע משימותיהם, כמו כן הם הקובעים את המשאבים שיוקצו לכך. מכאן שמעמד הזרוע או החיל יכול להיות וראוי שיהיה מעמד של יועץ בכיר, אך בשום אופן לא יועץ בלעדי.[ל"ד] במקרה שלפנינו ייתכן שהעצה שניתנה ונתקבלה הייתה הטובה ביותר, אך ייתכן שגם שלא. זאת בייחוד נוכח מורכבותה של שאלת המכלול של יעוד, כישורים ומשאבים. על כן, עקרונית, יכול ואולי צריך דרג מקבלי ההחלטות להנחות את החיל ללכת בדרך שאינה מקובלת עליו מקצועית, אם הראייה הכוללת של ביטחון ישראל, הנובעת משיקולי מדיניות הביטחון ומהתוכניות להוציאה לפועל, מחייבים זאת.
בשל התמשכות תהליך קבלת ההחלטות בקשר לסד"כ חיל הים העתידי ומימושו, נוצרו שני תהליכים:
א. סד"כ חיל הים הנוכחי הולך ומתיישן, הצוללות וחלק מהסטי"לים עומדים לצאת מהשירות בתחילת שנות ה-90. לגבי הסטי"לים ניתן להאריך את שירותם בהשקעה גדלה והולכת, אולם אפשרויות התקנת אמצעי לחימה חדישים מוגבלות.
ב. מחיר בניין הסד"כ החדש הלך ועלה; מחיר ארבעה סטי"לים סער 5 הוערך במארס 1985 בכ-500 מיליון דולרים וביולי 1987 בכ-790 מיליון דולרים. מחיר שלוש צוללות הוערך במארס 1985 בכ-450 מיליון דולרים ובמאי 1987 בכ-570 מיליון דולרים.
אי החלטה על בניין סד"כ חדש לחיל-הים, היא בעצם החלטה. כל עוד שרירות הנחיות הרמטכ"ל בתוכנית הרב-שנתית והחלטת שר הביטחון מיוני 1985 על הצורך בחיל-ים התקפי, אי קבלת החלטה על מימוש, פירושו שחיל-ים כזה ספק אם ייבנה. לפחות הדבר נכון לגבי שנות ה-90. גם בעלי התפישות השונות לגבי הרכב סד"כ חיל הים טוענים כל אחד מנקודת המבט שלו, שפיגור מתמשך בחידוש הסד"כ עלול לעשותו בלתי כשיר לביצוע משימותיו.
לדעת הביקורת ראוי שתיפול הכרעה בהקדם, אם למימוש תוכנית זו או החלטה על אי מימוש תוכנית זו עם כל הכרוך בכך. לא סביר ולא תקין שמימוש החלטה קיימת על חיל ים התקפי, שייבנה על בסיס סטי"ל סער 5 וצוללות, מתעכב עד שתוכן ההחלטה עלול להתרוקן ממשמעותו המקורית".

מסמך מל"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1987 הכינו תא"ל (מיל.) גדעון רז וד"ר אריאל לויטה מ"מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים" של אוניברסיטת תל אביב (מל"א) מסמך, שכותרתו : "חיל הים לאן? הרהורים על הדוקטרינה ובנין הכוח הימי הישראלי", המרכז למחקרים אסטרטגיים ע"ש יפה, מזכר מס' 19 – יולי 1987, ואשר נועד לקעקע את תפישת חיל הים בעניין בניין הסד"כ העתידי שלו.

כנגד מסמך זה הכין חיל-הים מסמך תגובה והתייחסות,[34] אשר חובר בידי אל"ם רפי אפל, שהיה בקי בכל היבטיו המבצעיים, המקצועיים והתקציביים של פרויקט הסד"כ העתידי. אל"ם אפל ליווה את התהליך מראשיתו ולכל אורך הדרך - כרמ"ח אמל"ח חיל הים וכחבר בוועדת האפיון סער/5, כרמ"ח תכנון וכלכלה (תו"כ), וכחבר בצוות התגובות של חיל הים לדו"ח הנ"ל של מבקר המדינה. מסמך חיל-הים, שהוגש ל"ועדת טל" בפברואר 1988, הגיב לכל הטיעונים המרכזיים שהופיעו ב"מסמך מל"א". תמצית התגובה מופיעה בהקדמה לה:

א. התמהיל המציע להגדיל באורח ניכר את כוח הצוללות על חשבון צמצום בכוח הסטי"לים, יגרום לאובדן כושר ההכרעה בקרב הימי ולהפקרה של חופי מדינת-ישראל, שהיא משימתו העיקרית של החיל, וכן ליִיקוּר המשאבים שצריך להקצות לחיל הים.
ב. סטי"לים סער 4 משופרים נעדרים נדבכי יסוד לצורכי שרידות ויכולת תקיפה מעבר לאופק, וויתור מרצון על הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בשדה הקרב הימי המזומנות לנו כיום על ידי ארצות הברית.
ג. התבססות על מערכת תמונה ימית זירתית מתעלמת הן ממגבלותיה להבטיח זיהוי ודאי בקרב הימי, שהוא חיוני ביותר במיוחד בתנאי הזירה שלנו רווית מטרות מלאומים שונים ומעצמות על, והן בגלל היותה יקרה ויוצרת תלות בגורמים שאינם בשליטת מפקדי הכלים בשטח.
ד. תוכנית הלוחמה נגד צוללות המוצעת על ידי המחברים והמבוססת על ספינות משימתיות היוצאות מהשרות חסרת סיכוי ותועלת, מכיוון שהיא מתעלמת הן מאזור הפעולה הצפוי בעתיד של צוללות טילים שתפעלנה בעיקר מעומק הים והן מחוסר יכולתן של ספינות אלה להתגונן מפני טילים הנורים מרחוק. תוספת מטוסים ומסוקים המופעלים מהחוף, היא יקרה ופחות אפקטיבית במידה ניכרת מפעולת נצ"ל המושתתת על כלי השטח המצויד בכל המכלול (מסוק, סונר קוער, סונר פסיבי נגרר) ונשלטת באורח מרכזי ומסוגלת להגיב מיידית וברציפות בכל אתר.
ה. בניגוד לדעת המחברים מעולם לא הצלחנו להבטיח את הגנת החוף במים הקרובים או הרחוקים באמצעות כוח אווירי בלבד, ומכל שכן בעידן של טילים המשוגרים מעבר לאופק מסטי"לים משוכללים ומצוללות. לכן המרכיב האווירי במיוחד במים הקרובים חייב להיות מושתת על הכוח הימי ולהסתייע במידת האפשר בזמינות הכוח האווירי מן החוף.

ועדת טל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות סיכום האלוף (מיל.) אביעזר יערי בדו"ח מבקר המדינה, פנו שר הביטחון יצחק רבין והרמטכ"ל דן שומרון אל עוזר שר הביטחון האלוף (מיל.) ישראל טל וביקשוהו לעמוד בראש ועדה של נציגים בכירים ממשר הביטחון וצה"ל, אשר תבחן את תוכניות ההתעצמות של חיל-הים ותגיש המלצותיה בנדון.

ב-29 בינואר 1988 הוציא הרמטכ"ל דן שומרון מינוי לצוות - "לבחינת תוכניות התעצמות חיל-הים". הצוות כלל את: אלוף (מיל.) ישראל טל – יו"ר, מפקד חיל-הים – אלוף אברהם בן-שושן, פרופ' פנחס זוסמן – כלכלן ומנכ"ל משר הביטחון, ר' מנה"ר – תא"ל (מיל.) אברהם אורן, ר' מפא"ת – תא"ל (מיל.) עוזי עילם, עוזר ר' אג"ת לתכנון – תא"ל שלמה שמיר, מפקד בח"א 8 – תא"ל צבי קנטור. הצוות התבקש להגיש את המלצותיו בנושאי תוכניות ההתעצמות לחיל-הים שיש לבנות לקראת שנות 2000 לאור:
א. ראיית הלחימה בים בשנת 2000: איומים, כיווני מענה ותפישת ההפעלה הנכונה כפי שנראה לצוות.
ב. הסד"כ הנוכחי ותוחלת החיים הצפויה של מרכיביו השונים.
ג. הערכת היכולת לקשור העסקות שתמַמֵשְנָה הפתרונות המוצעים – מבחינת פריסות מימון כפי שסוכמו בתוכנית מט"ח סיוע ומבחינה מסחרית ומדינית.
ד. תוכניות ההתעצמות של כלל צה"ל והעדיפויות הבין-זרועיות שנקבעו בנדון על ידי המטה הכללי. המלצות הצוות תָקֵיפנָה האלטרנטיבות השונות למערכות עיקריות בנושאי סטי"לים, צוללות, יכולות נצ"ל, יכולות הגילוי והזיהוי, יכולות התקיפה של כלי-שיט אויב על ידי חיל האוויר.

כמו כן, נדרש הצוות להמליץ על האיזון הנדרש בהשקעת המשאבים המיועדים להתעצמות בין תחומים אלה. הצוות יוכל לקרוא להעיד בפניו כל אדם ולקבל חוות דעת מכל גורם צבאי או אזרחי במדינת ישראל על-פי בחירתו72. הצוות יגיש המלצותיו לרמטכ"ל עד ל-15 במרץ 1988.

הבחינה והניתוח של ועדת האלוף טל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה העלתה על הכתב את ניתוחיה וסיכומיה בכל הנושאים המרכזיים שהופיעו בהנחיות הרמטכ"ל ואשר פורטו בכתב-המינוי, והתייחסה לכל אחד מהם בטרם הגישה את מסקנותיה המנומקות והמלצותיה הסופיות. להלן התייחסויות הוועדה לנושאים הרלוונטיים:

  • יעוד - יעוד חיל הים, המשימות והכישורים הנדרשים ממנו – כפי שהוגדר על ידי המטה הכללי - נלקח בחשבון כנתון מנחה בדיוני הצוות ("הוועדה") ובסיכומים אליהם הגיע.
  • האיום - פירוט האיום כפי שהוגש במסמכי חיל הים, תוך שימת דגש על הרלוונטי ביותר הנובע מצד כלי-שטח וצוללות, לרבות בהתייחס לתגבורות שיובאו בדרך הים לזירות הלחימה היבשתיות במדינות ערב.

השתתפות חיל האוויר

  1. חיל האוויר הציג בפני הצוות תפישה לפיה האחריות לניהול המלחמה בים מוטלת על חיל הים.
  2. יכולת הזיהוי של חיל האוויר מוערכת כמוגבלת.
  3. לחיל האוויר יכולת תקיפת מטרות שטח טובה מאד, ביעילות גבוהה ותוך סיכון נמוך יחסית.
  4. חיל האוויר אינו ערוך ולא צפוי שייערך לגילוי ותקיפה של צוללות.
  5. קיום רצף על ידי חיל האוויר בזירה הימית (הן לצורכי יצירת תמונה ימית והן לצורכי תקיפה) מוטל בספק.

זיהוי

  1. יכולת זיהוי כלי-שיט אויב נתפשת על ידי הצוות כגורם מהותי, מרכזי וחיוני בקרב הימי.
  2. הזיהוי מבוסס על תמונת מצב ימית עדכנית, הנבנית ומתעדכנת על בסיס מקורות מידע מכל הרמות (אסטרטגיים, מטכ"ליים, אוויריים, ימיים, אינטגרליים בכלי השיט ועוד).
  3. השילוב של אמצעים אקוסטיים (בתדר נמוך) מהווה כיוון התפתחות מבטיח מאוד בתחום הזיהוי – כיוון העשוי לאפשר זיהוי פוזיטיבי ופרטני של כלי שיט.
  4. למסוק או מל"ט אינטגרלי תפקיד חשוב ותרומה ניכרת בזיהוי מוקדם ובקביעת תוצאות הקרב הימי.
  5. למל"ט עתידי בעל יכולת שהייה ארוכה ורצופה פוטנציאל תרומה ניכרת הן בתחום הגילוי והן בתחום הזיהוי.
  6. לא בהכרח זיהוי חד-ערכי של כלי-שיט ישמש תמיד תנאי לירי (אם כי זוהי השאיפה). בסופו של דבר מתחייבת הערכת מצב והחלטת מפקד באשר לפתיחה באש – על בסיס מיטב המידע שברשותו.

צוללות

  1. אפיון צוללות ה"דולפין" כפי שהוצג על ידי חיל הים מקובל על הצוות. כמו כן מקובל על הצוות שהכיוון העתידי הרצוי של צי הצוללות בח"י צריך להתבסס על צוללת בתפישה של ה"דולפין". לדעת הצוות לצוללות תפקיד חיוני באיסוף מודיעין ברגיעה בכל ימות השנה.
  2. לצוללות תפקיד ייחודי בתחומי המשימות המיוחדות.
  3. יכולת הצוללות בלחימה בכלי שטח כולל בטווחים ארוכים הולכת ומתפתחת כולל יכולת ירי טילים אל מעבר לאופק.,
  4. לצוללות מגבלות חמורות בתחומי יכולת התמרון הימי, העתקת מאמצים בין הזירות וניידות אסטרטגית. כמו כן, הזמינות האופיינית לצוללות נמוכה יחסית למקובל בכלי-שיט.
  5. עם כל ההכרה בחשיבותן ונחיצותן, נראה לצוות כי לא ניתן להסתמך על הצוללות כַּמרכיב העיקרי בכוח הימי. בין השאר, בניית כוח צוללות שייתן מענה כמותי הן לבעיית הניידות (מחייב מספר כלים רב במקומות שונים) והן לבעיית הזמינות יהיה פתרון יקר ביותר, ובוודאי יקר יותר מפתרון האלטרנטיבי באמצעות כלי-שיט שטח.

סטי"לים

לדעת הוועדה יצטרך סד"כ חיל הים להמשיך ולהישען על סד"כ הסטי"לים ככלי הלחימה העיקרי, בין השאר לאור מגבלות סד"כ הצוללות כמפורט לעיל בפסקה "צוללות". בסד"כ כיום 12 סטי"לים מסדרת "סער 4", שנבנו בין השנים 72 – 79 מתוכם שמונה סטי"לים הם מהדגם המקורי, בדחי 400 טון, הסובלים קשות מחוסר נפח ומטעד מוגבל; שתי "חוחיות" (נושאות מסוק) ושתי ספינות מדגם "נושב" (480 טון, גוף מוארך ב-3.6 מטרים).סטי"לים אלה, למרות התיישנותם וירידת זמינותם וכשירותם, עוברים סדרת שיפורים במערכות האמל"ח המיועדים לאפשר להם להמשיך לשרת בסד"כ גם במהלך העשור הבא. שיפורים אלה אינם צפויים להעלות את אמינותם וזמינותם הטכנית (כפלטפורמה) או את יכולת נשיאת הטילים והאמל"ח.

נבחנו מספר אלטרנטיבות לסטי"ל בו יצטייד חיל הים:
א. על בסיס סטי"ל קיים (כולל שיפורים) – כדוגמת ה"נושב", כולל מערכות אמל"ח חדישות (כמו: מערכת התרעה מפני טילים, "ברק", טילים ול"א משופרים).
ב. סטי"ל חדש באפשרויות:

  • כלי כהצעת מר חיים שחל (BMB 575).
  • סטי"ל שיישא את האמל"ח המיועד ל"להב" פרט למסוק ואולי מערך הנצ"ל.
  • "להב" (סער/5).

הצוות מצא כי, האפיון של "להב" הוא אפיון נכון, הכולל דגשים נכונים בראיית שדה הקרב העתידי, והכולל בתוכו מרחב התפתחות וגמישות לשינויים. לדעת הצוות, סטי"ל "להב", ככלי מוביל בכוח של ספינות "סער 4" יכול להביא לשיפור ניכר ביכולת הפעלת הכוח ולהוות מכפיל איכות.

ההשוואה בין סוגי הכלים שנבחנו הראתה, כי ל"להב" (סער/5) יש יתרון מובהק ובולט על כל 3 סוגי הסטי"לים האחרים וברוב המוחלט של התכונות, למעט במחיר. עם זאת, בכל אחד מן הסוגים האחרים חסרים נדבכים מבצעיים משמעותיים שהיעדרם עלול לסכן את קיום הכלים הללו בשדה הקרב הימי.

סיכום המסקנות וההמלצות של "ועדת טל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 במרץ 1988 הגיש עוזר שר הביטחון, האלוף (מיל.) ישראל טל לרמטכ"ל שומרון, את הסיכום הכתוב של הוועדה: ככלל מקובלים על הצוות האפיונים של צוללת "דולפין" ושל סטי"ל "להב" כאפיונים נכונים בראיית שדה הקרב העתידי ובתפישה נכונה של הקרב הימי, ויש מקום לדעת הצוות להתבסס על כלים אלה כבסיס לבניית הסד"כ העתידי של חיל הים. יודגש כי מכיוון שעד סוף המאה יהיה חלק נכבד מצי הסטי"לים מורכב מספינות "סער 4" (כולל ה"חוחיות") יעניק "להב" (גם בכמויות מצומצמות) לכלל סוגי הסטי"לים מקדמה בתחומי הגילוי, הזיהוי ובקרת הטילים מעבר לאופק ויביא לקפיצה איכותית ביכולת המבצעית של הכוח כולו. על בסיס כלל עבודת הצוות, נבחנו אלטרנטיבות שונות ולאחר בחינה וסינון התמקד הצוות בשלוש האלטרנטיבות הבאות:
א. פיתוח וייצור 4 סטי"לים מדגם "להב" ו-3 צוללות "דולפין", בהיקף של 1,720 מיליון דולר.
ב. פיתוח וייצור 3 סטי"לים "להב" ו-3 צוללות "דולפין" בהיקף כולל של 1,400 מיליון דולר.
ג. פיתוח וייצור 3 סטי"לים "להב" ו-2 צוללות "דולפין", בהיקף כולל של 1,211 מיליון דולר.
האלטרנטיבות הנ"ל מתכנסות בין השאר להיקף עבודה של 50% בארצות הברית, כך שניתן יהיה (אם תהיה הסכמה אמריקאית להמרות לשימוש בגרמניה ובישראל) לבצע את עיקר הפרויקט במט"ח סיוע. בכל מקרה רואה הצוות צורך לשמר אופציה להרחבת ההצטיידות בהמשך, כתלות בהערכות המצב הביטחוניות והמשאבים הלאומיים והביטחוניים בשנים הבאות.

המלצות הצוות

על בסיס ממצאי הצוות (כמפורט במסמך), סדרי העדיפויות שנקבעו על ידי צה"ל בתוכנית ההתעצמות הכללית, ההזדמנות המדינית והמסחרית שנוצרה לייצור צוללות וסטי"לים בעסקת חבילה, במימון בכספי FMS (אנ'), המליץ הצוות להיכנס לפיתוח וייצור של 3 סטי"לים "להב" ו-2 צוללות "דולפין" כך שייקלטו בסד"כ חיל הים בשנים 1996–1997.

הצוות המליץ שבמסגרת ההתקשרות תִכָּלֵלנה אופציות (למימוש לא לפני שנת 1992) שתגדרנה עקרונות ותנאים להזמנת צוללות וסטי"לים נוספים מדגמים אלה במסגרת אותו סוג עסקה, ובהתאם לצרכים שיתפתחו ויכולתנו לממנם. הצוות המליץ לחתום על החוזים הרלוונטיים בהקדם כל עוד ניתן הדבר מבחינה מדינית ומבחינת הצעות החברות וכן לאשר לצורך ביצוע החלופה סך של 1,211 מיליון דולר, מהם 1,031 מיליון דולר במט"ח סיוע ו-180 מיליון דולר במט"ח מזומן (לכיסוי 50% מהעבודה בגרמניה, בהנחה שארצות הברית תכסה 50%). סכום של 100 מיליון דולר במטבע מקומי, ממקורות חיל הים, להשאיר כרזרבה לנושאים בלתי נצפים מראש.

סיכום אישי של יו"ר הצוות - האלוף טל[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן דברי הסיכום של יו"ר הצוות, האלוף ישראל טל:

הכוח האווירי
עבודת הצוות התבססה על היעוד והמשימות של חיל-הים, כפי שהוגדרו על ידי המטכ"ל. התפישה הזו של המטכ"ל לא רק מחייבת, אלא היא גם מקובלת עלי. אולם, יש כאלה שמערערים על הכישורים הנדרשים מחיל-הים, וחושבים שחיל-הים צריך לנהל את המלחמה בים, בעיקר באמצעות הכוח האווירי.
אכן לחיל-האוויר יש יכולת מרשימה ואף מכריעה לעיתים בזירה הימית, בתחומי הגילוי ברמה האסטרטגית והאופרטיבית, ותקיפת כלי שטח ימיים (אך הוא נעדר כוח נצ"ל). על אף הכישורים המרשימים האלה לא יכולה הזרוע האווירית לבוא במקום הזרוע הימית. רק חיל-הים מסוגל לשאת באחריות לניהול המלחמה בים, כשם שעוצבות היבשה מהוות את כוח ההכרעה ביבשה. גם המלחמה ביבשה וגם המלחמה בים נשענות על סיוע אווירי מסיבי ככל האפשר, "סיוע" בלבד – ואפילו לא "השתתפות". אַחְדוּת הזירה הימית לא ניתנת לחלוקה. הסיבות לכך רבות, ולא כאן המקום לפרטן אך יש להדגיש בכל זאת שתי נקודות:
א. עקרון אחדות הפיקוד:
עיקרון זה הוא יסוד מוסד באמנות המלחמה והוא שקובע אם "מנהלים" ו"מתאמים" את הכוחות בקרב, או שמנהיגים אותם ומפקדים עליהם. כוחות חיל-האוויר יכולים לשתף פעולה, ולסייע למלחמה בים (גילוי, חיפוי ותקיפה) אך לא לבוא במקום הכוחות והאמצעים האורגאניים של חיל-הים מתחת לפני המים, על פני המים ובאוויר (מסוקים היום, ומל"טים לסוגיהם מחר).
ב. זמינות:
אין ערובה לכך שמצבו האובייקטיבי של הכוח האווירי שלנו בזמן מלחמה יאפשר לו תמיד ובכל מצב להפנות מאמצים לזירה הימית. במלחמת יום הכיפורים, למשל, העריכה מפקדת חיל-האוויר בימים 11 – 12 באוקטובר 73, שתוך יומיים לא יוכל חיל-האוויר להמשיך ולסייע לכוחות הקרקע, בגלל קצב השחיקה. אין להמר על גורל הזירה הימית וצריך לקיים כוח ימי ייעודי.
צוללות
גם בשאלת צוללות לעומת כלי שטח (סטי"לים) ניטש הוויכוח. יש הטוענים, שעלינו להתבסס על הצוללות כעל כלי השיט המרכזי של הכוח הימי, ויש הדוגלים בסטי"ל. הוויכוח הזה לא רלוונטי [...]. הדוגלים בפרימאט הצוללת דורשים לבסס את סד"כ חיל הים על כוח של בין 6 צוללות ל-12 צוללות. ובנוסף לכך להצטייד גם בסטי"לים חדשים. התפישות האלה אינן רלוונטיות, כאמור, כיוון שהן הרבה יותר יקרות, והגשמתן מחייבת שינוי תוכניות ההתעצמות של צה"ל ושל העדיפויות הבין-זרועיות כפי שנקבע על ידי המטכ"ל. יתר על כן: גם התלות בכספי הסיוע הצבאי האמריקאי והסירוב לבנות עבורנו צוללות בארצות הברית וההגבלות על השימוש בכספי הסיוע בגרמניה, מונעים בניית צוללות רבות.
מתברר שהצוללת, בתנאים כמו שלנו, היא המותרות של העשירים, היא לא "הנשק של העניים", חבל שזה המצב, כי הצוללת, לפי דעתי, היא אכן נשק אדיר והיא מצטיינת גם בסיכויי שרידות גבוהים במלחמה.
חשיבות חיל-הים והמוראל
מבחינה היסטורית היה חיל-הים מאז מלחמת העצמאות, בה ידע חיל-הים הצלחות, בבחינת "הכבשה השחורה" בצה"ל. גם כאשר זכה בזכות שייטת 13 להצלחה בתקופת מלחמת ההתשה אחרי מלחמת ששת הימים, והיה לחיל לוחם לא רק להלכה אלא גם למעשה, לא התרקם מסביבו מיתוס דוגמת המיתוס שהיה נחלת הצנחנים, הטנקיסטים והטייסים. גם מלחמת יום הכיפורים, ממנה יצא חיל-הים עטור ניצחון בקרבות הימיים וגם הצלחתו הרצופה מאז במלחמת הביטחון השוטף, לא הביאו בכנפיהם הכרה מלאה של המטכ"ל בערכו וחשיבותו האסטרטגיים. יש למצוא דרך לגשר על המתח והניגוד שבין משקלה הקטן יחסית של הזירה הימית לביטחון ישראל, לבין חשיבותו ומשקלו האיכותי של הכוח הימי. יש להכיר בכך שבנוסף לכוחות היבשה והאוויר נחוצה גם עוצמה ימית אופטימאלית משלימה שהיא תנאי הכרחי לקיים עוצמה צבאית ישראלית מאוזנת ונכונה. קטן ככל שיהיה מבחינה כמותית, על הכוח הימי להיות גדול מבחינה איכותית. ועל גדולה זו יש לבסס ולטפח את המוראל ואת המוטיבציה של הזרוע המצוינת הזאת ושל הלוחמים שלה, העשויים ללא חת. מבחינת היקפה, אל לזרוע הימית לחרוג מן המידה הדרושה לביטחון ישראל. אך מבחינת מעמדה כזרוע עצמאית במסגרת המטה הכללי האינטגראלי, אסור שיהיה הבדל בכל הנוגע לסמכות ולהגדרת התפקידים בינה ובין הזרוע האווירית. וכמו הלוחמים ביבשה ובאוויר, כך חשוב, שגם הלוחמים בים יתבססו על אמצעי לחימה מודרניים, שכן גם בים צריכה להיות הסיסמה "איכות מול כמות". זהו כורח אופרטיבי, וגם תנאי לקיום מוטיבציה ומוראל חֵיליים.
יש לקבל החלטה בדבר התעצמות החיל ללא דיחוי, לכאן או לכאן, כיוון שהנכונות האמריקאית והגרמנית, הן המדינית והן המסחרית, עלולה לחלוף. צריך גם לזכור שכלי השיט הולכים ומתיישנים וכבר אבד זמן רב.
לסיכום: ברצוני לציין, שכל הגורמים במערכת הביטחון ומחוצה לה, הפרטיים והממלכתיים, שיתפו פעולה ועזרו רבות לעבודת הצוות, יש להדגיש את העבודה המסורה של חברי הצוות עצמם, אך מעל הכול, את שיתוף הפעולה, היעילות והעזרה הנאמנה של אנשי חיל-הים ושל מפקדם, אלוף אברהם בן-שושן.

הסתייגות סגן הרמטכ"ל, אלוף אהוד ברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת טל סמכה, אפוא, את ידיה על תפישת חיל הים והמליצה (מרץ 1988) על בניית שלושה סטי"לים סער 5 עם אופציה לרביעית ושתי צוללות "דולפין" עם אופציה לשלישית.

למרות ההמלצות החד-משמעיות של ועדת טל נעשה ניסיון נוסף לקעקע את התוכנית על ידי סגן הרמטכ"ל, האלוף אהוד ברק. במחצית 1988, בעילה של תום מלחמת איראן-עיראק. באותה עת, הכין המטכ"ל בהוראתו של סגן הרמטכ"ל תוכנית הצטיידות חדשה, רב שנתית – "משגב". על-פי התוכנית, חיל הים ייתן מענה התקפי באזור לחימה אחד בו-זמנית ועל כן יש לצמצם את תוכנית ההצטיידות של הסד"כ העיקרי – שכבר אושר - ב-140 מ' דולר. צמצום זה היה מונע את האפשרות לחתום על החוזים שכבר אושרו לבניית סער 5 וצוללות ה"דולפין", דבר שהיה מסיג את חיל הים ב-10 שנים לאחור.

מפקד חיל הים, האלוף בן-שושן, שנלחם בארבע שנות כהונתו כנגד הניסיונות לבטל ולשנות את תוכניות ההצטיידות, הודיע לשר הביטחון רבין שאם תמומש תוכנית הצמצום הוא יגיש התפטרותו לאלתר מהתפקיד ויפרסם את התהליך הקלוקל בקבלת ההחלטות. האיום אכן עזר ותוכנית הצמצום בוטלה.

מימוש התוכנית - אספקת כלי השיט לחיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בנובמבר 1988 אישר שר הביטחון את המלצת הרמטכ"ל לחתום עם חברת אינגלס בארצות הברית לבניית שלוש ספינות סער 5 ובמקביל לחתום עם המספנה הגרמנית HDW על בניית שתי צוללות "דולפין". ב-25 באוגוסט 1989 נחתם בניו-יורק החוזה על הפרויקט כ"עסקת חבילה" על ידי מפקד חיל הים באותה עת, האלוף מיכה רם, בנוכחות אלוף בן-שושן, שכיהן אז כנספח צה"ל בוושינגטון, ומפקד פרויקט להב-דולפין תא"ל יצחק ("קורל") אלמוג.

אח"י אילת

הסטי"ל הראשון מדגם "להב" (סער/5), אח"י "אילת", הגיע לישראל מארצות הברית ביולי 1994, ואילו הצוללת הראשונה מדגם "דולפין", אח"י "דולפין", הושקה בגרמניה ב-15 באפריל 1996, והגיעה לישראל ביולי 1999. החימוש הרב, הממלא את שני סוגי הספינות – שתוכננו ונבנו בתפישה קומונאלית ביניהן – מהווה, הן חלק מיתרונם האיכותי על פני האויב (שבגין חימושם הרב ומערכותיהם המשוכללות גם הפך בו-זמנית ליתרון כמותי), והן בגלל יכולתן לשהות ולפעול בזירת-ים קדומנית המקדימה את האויב וחוסכת את הזינוק מתוך נמל הבית המאוים או את החזרה התכופה אליו.

מאז הגעתם ארצה, הוכיחוּ שלושת הסטי"לים סער/5, ושתי צוללות "דולפין", בראש וראשונה על ידי מפעיליהם, ככלים מוצלחים ביותר והצדיקו את הכתרתם בפי רבים כַּטובים מסוגם בעולם.

בנוסף נבנו ב"מספנות ישראל" 8 סטי"לים מדגם סער 4.5 נירית.

בעת כהונתו של אלוף עמי איילון כמפקד חיל הים (1995), נחתם חוזה לבניית צוללת שלישית שמחציתה מומנה על ידי גרמניה והמחצית השנייה מומנה מתקציב חיל-הים. בעת כהונתו של אלוף דוד בן-בעש"ט כמפקד חיל הים אישר הקנצלר היוצא של גרמניה, גרהארד שרדר, מכירתן לישראל במחיר מוזל של שתי צוללות נוספות. בעת כהונתו של אלוף רם רוטברג כמפקד חיל הים, אישרה הקנצלרית אנגלה מרקל את בנייתה של הצוללת השישית. כך מגיע חיל הים למניין של 6 צוללות, כפי שהומלץ עוד בספטמבר 1979. כמו כן אשרה הממשלה את בנייתן של ארבע ספינות שטח נוספות לחיל הים בדחי גדול במקצת מסער/5, שעיקר ייעודן הוא להגנת אסדות הגז בתחום המים הכלכליים של ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב אלמוג, הכוח הימי המודרני של ישראל, שפותח לאחר מלחמת יום הכיפורים, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2018.

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כפי שהומחש מאוחר יותר במלחמת המפרץ ובמלחמת לבנון השנייה, שבהן נאלץ חיל הים לפנות את נמל חיפה מהספינות שלו.
  2. ^ במלחמת יום הכיפורים ויתרו הסטי"לים הישראליים מראש (בניגוד לתו"ל המקורי) על קבלת סיוע אווירי, כדי להתגבר על פער הטווחים שבין טיל ה"גבריאל" וטיל ה"סטיקס". זאת בשל פקפוקם בזמינות מטוסי חיל האוויר; מתוך 44 כלי שיט אויב שהושמדו או נלקחו שלל במלחמת יום הכיפורים, סטי"ל מצרי אחד בלבד הושמד על ידי מטוס קרב של חיל האוויר, וגם זאת רק בעקבות יירוטו בעזרת סטי"ל ישראלי. היה גם מקרה, מול שארם א-שייח, שמטוסי חיל האוויר נמנעו מפגיעה בסטי"לים מצריים, בגלל אש נ"מ שנורתה אליהם מסיפוני הסטי"לים.
  3. ^ מאז הפיגוע בנהריה (21–22 באפריל 1979) ועד ניסיון הפיגוע האחרון בדרך הים (18–19 בנובמבר 1979) שסוכל, היו ארבעה ניסיונות כאלה.
  4. ^ מדובר בספינות הנושאות מטען המוגדר כ"חיוני" ואין מדובר באבטחת נתיבי שיט
  5. ^ מהגדרה זו נובע אופיו הרב-תכליתי של הסטי"ל העתידי, דהיינו כושרו להתגונן ולהישרד כנגד עיקר האיומים בזירת הלחימה שלו ולא רק כנגד כלי-שטח, לרבות יכולתו לגלות ולפגוע בצוללות ולהתגונן מפני תקיפות מן האוויר. היא גם הגדירה את תחום פעילותו העיקרית, שלא הוגדר בתוכנית "אתגר" שקדמה לתוכנית זו.
  6. ^ במלחמת לבנון השנייה הייתה סטייה חמורה מעיקרון יסודי זה בשעה שאח"י חנית (ספינת סער 5) שוטטה באזורים שנצפו מן החוף (16 ק"מ) ונפגעה מטיל חוף-ים איראני ממוצא סיני - (C-802), שהיה בידי חזבאללה.
  7. ^ הערכה זו, שנשקלה ב-1979, חזרה ואומתה הן במלחמת המפרץ הראשונה (1991), הן בתקופת "ההתנתקות" (ספטמבר 2005 ואחריה) והן במלחמת לבנון השנייה (יולי 2006); הפצצות של רקטות וטילים כוונו גם למעגני הספינות של חיל הים, והן נאלצו להתפנות מהנמל.
  8. ^ "תקנית" – ולא "משימתית", שכן הוקצו להן בספינה מקום קבוע ומוסתר ואמצעי הרמה אינטגרליים; הם לא תפסו (כבסטי"לים האחרים) את מקום מוצבי החימוש הקבועים של הסטי"ל, ואין צורך להתקין עבורם אמצעי הרמה כל אימת שנדרשת משימת לוחמה זעירה. כתוצאה מכך יצומצם משך ההתרעה וההיערכות לקרב, וכן יתרונות נוספים.
  9. ^ הוחל בפיתוח טיל נגד טילים (טנט"ל) כגון "ברק" שנועד להגנה מפני תקיפות טילים, פצצות "מנגד", מטוסים ומטרות-שטח מהירות.
  10. ^ השתתפו בישיבה ותמכו בהחלטה בין השאר – סגן ראש הממשלה רא"ל (מיל) יגאל ידין, שר החקלאות אלוף (מיל) אריאל שרון, סגן שר הביטחון תא"ל (מיל) מרדכי ציפורי, הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן, מנכ"ל משרד הביטחון תא"ל (מיל) יוסף מעין.
  11. ^ מפקד חיל הים לא הסכים להקים את הנמל בתוך רצועת עזה, כרצונו של רא"ל רפאל איתן או בגוש קטיף כרצונו של שר הביטחון אריק שרון – אזורים, שהיו חשופים לא רק לירי רקטות אלא אף לנק"ל. המימון לבניית הנמל נכלל בכספי הסיוע של ארצות הברית בהתאם לתוכנית "רמון".
  12. ^ להחלטה על סדר כוחות של 4 צוללות בשלב זה הייתה חשיבות עקרונית רבה, אם כי, כזכור, ההחלטה הבסיסית של הרמטכ"ל "רפול" בספטמבר 1979 על "סדר הכוחות הרצוי" קבעה - 6 צוללות; החלטת "רפול" "לקנות ולא לבנות צוללת אחת" הייתה "שליפה מן השרוול" ולא מעשית, והעידה על חוסר התמצאותו בנושא זה.
  13. ^ שלמה אראל התמנה זה מקרוב למבקר מערכת הביטחון. בתפקידו זה הוא לא היה מוסמך לחוות דעה בתכני ההחלטה אלא אך ורק בנוהלי והליכי קבלת ההחלטה (שברובם, בעבר, הוא לא נכח).
  14. ^ ועדת צבי טרופ, שכללה את מנכ"ל משרד הביטחון, ראש יחידה לביטחון לאומי (יל"ל) וראש אג"ת, הפעילה צוות עבודה בראשות טרופ שכלל את נציגי יל"ל, אג"ת, אגף תקציבים (את"ק) וחיל הים, ובמשך ארבעה חודשי עבודה בחנה ועדה זו, על-פי הנחיית השר, את היכולת התקציבית למימוש סער 5 וגם את המשמעות התקציבית והמבצעית של החלופות האחרות.
  15. ^ סטי"ל "נושב" (סער 4.5), החל להיבנות ב"מספנות ישראל" ביוזמתה וממקורותיה העצמיים אף על פי שהנהלתה הוזהרה על ידי מפקד חיל הים שאין כלל ביטחון שיהיו בידי חיל הים המקורות כדי לרוכשה. במסגרת "ועדת טרופ", נעשה אפוא ניסיון לקדם אפשרות זאת, אך ניסיון זה לא צלח. ב-1989, לאחר שאלוף אלמוג קיבל על עצמו את ניהול "מספנות ישראל", הוא שכנע את חיל הים בראשות בן-שושן להקצות משאבים כדי להשלים את בניית גוף הסטי"ל הזה "במחיר מציאה" על פי דגם חדיש שנקרא "נירית" ("נושב" משופר), כחלק מַשלים לתמהיל של סער 4.5 עם סער 5 המתוכנן לשנות ה-90.
  16. ^ המגעים עם הצי ההולנדי החלו דרך הקשר האישי שהיה בין אלוף אלמוג ובין הרמצ"ד ההולנדי אדמ' ביל קול, שהיה עמיתו ללימודים במכללת הצי האמריקני למלחמה (NWC); ביל קול סייע לחיל הים לקדם ולהוזיל במאוד את העבודה שנעשתה עבורו במעבדות המשוכללות של הצי ההולנדי.
  17. ^ דרישת ה-REPs’ בוצעה על ידי מפקדת חיל הים במטרה לנצל את הזמן ולקדם את התכנון, דבר שמהווה בהגדרה "בדיקת יכולת מימוש התכנון".
  18. ^ שתי החברות שאיתן נחתם ההסכם הן מהבכירות בתחום זה, ולמרות זאת בנושאים ספציפיים כגון חתימות, תאימות אלקטרומגנטית, ניסויי ברכה הן העסיקו קבלני משנה בעלי התמחות ספציפית לעניין. הגדרת תכולת העבודה לחברות התכנון (S.O.W) התבססה בשלב הראשון על בדיקה של חמש חלופות שונות. (חיל הים בחר – במסגרת דיון מעקב אבני דרך – שתי חלופות מתוך חמש לפני ההמשך לשלב השני, בו נבחרה החלופה המועדפת והסופית).
  19. ^ כזכור, "דו"ח מבקר המערכת בנושא זיוונית וסער 5", מ-26 במאי 82 (ר' לעיל), ביקר בחריפות את עבודת המטה שאמורה הייתה להתבצע לקראת תוכנית ה"זיוונית", וציין שלא הקדימה אותה עבודת-מטה יסודית בחיל-הים ולא קוים דיון - לא בפורום מטכ"ל וגם לא ברמת שר הביטחון; הרמטכ"ל איתן ושר הביטחון ויצמן אישרו את המלצת אלוף אלמוג שלא להמשיך בבניית ספינות "זיוונית"; מכאן שהצעתו של רז בשלב זה הייתה בבחינת רעיון אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח.
  20. ^ העמדה העקרונית של שני שרי הביטחון (שרון וארנס) בעניין סד"כ חיל הים הייתה חיובית. אולם, נימוקי ארנס (אוגוסט 1984) היו מנוגדים לנימוקי קודמו שרון, שאמר (11 נובמבר 1982): "הגישה שהסתמנה אצל חלק מהדוברים בדיון, לפיה החלטה על בניית הכלי הימי העתידי תושפע בעיקרה מהנתח התקציבי, הינה גישה מוטעית", והצביע על האפשרות שלאחר בחינה תקציבית "ייבנה סער 5 בתהליך ארוך וממושך יותר מהמתוכנן". ואז, בעקבות הנחיית שרון ערכה "ועדת טרופ" בדיקה נרחבת ושקלה את המקורות ולפיהן הגישה המלצות (מרץ 1983) שנתקבלו על דעת הרמטכ"ל לוי: אופציה (0+) – מדוע אפוא שוב מורה ארנס, גם לאחר שעודכן, "לבחון באם התוכנית לפיתוח וייצור סער 5 היא בת מימוש מהבחינה התקציבית, ומבקש כי יוצג בפניו ניתוח תקציבי של מקורות התקציב ועלויות מרכיבי הסד"כ (פיתוח ורכש)"? מזלו של חיל הים, יש לומר, שהרמטכ"ל משה לוי שירת ברציפות כסגן הרמטכ"ל/רמטכ"ל תחת שלושה שרי ביטחון, והיה מודע לגלגולי ההחלטות ו"שמר על גחלת" ההחלטות שכבר הוכרעו.
  21. ^ התזכיר: סטי"ל "להב" (סער 5) – סטטוס", מספטמבר 1984, שכתב אל"ם יצחק אלמוג ("קורל"), ראש פרויקט סער 5 התבסס על מכתב ששלח מפקד חיל הים לשר ארנס ב-7 באוגוסט 1984 (מב-3 776) תחת הכותרת: "כוננות חיל הים לקראת שנות ה-90". מכתב זה הצביע, בין השאר, על הגידול העצום בסטי"לי אויב שיגיע ב-1991 בהשוואה לישראל לשיעור של כ-1 : 10 (14 : 136). מתוכם 54 ספינות מקבוצת איכות גבוהה משל ישראל.
  22. ^ בסקר התיכון שבוצע בארצות הברית השתתפו צוות פרויקט סער 5 בראשות רמצ"ד תא"ל אלכס פארן ואל"ם רפי אפל. הצטרפו אליהם מהנדסי "מספנות ישראל" מיכאל אברהם ודן רבין, אנשי מחלקת אמל"ח ומצ"ד ובהם ראש מחלקת פיתוח אל"ם ד"ר יצחק שחם. כזכור נבחנו חמש תצורות חלופיות לספינת סער 5, ובסיכום הדיונים הכריע אלוף אלמוג על "הקפאת" התצורה שהיוותה הבסיס להמשך קדם תיכון.
  23. ^ הנוסחה החדשה הזאת שהוצעה באוגוסט 1983 לאדמירל ווטקינס ומזכיר הצי ליהמן הפכה ל"נוסחה מנצחת", שכן היא השביעה את רצון כל הצדדים הנוגעים בדבר, מהטעמים הבאים:
    (א) ווטקינס וליהמן בנוכחות אלוף מנדי מרון, נספח צה"ל בארצות הברית, קיבלוה בהתלהבות, כי היא פטרה אותם מהמשך המאבק בניסיונות לבנות צוללות קונבנציונליות בארצות הברית. (אלמוג חתם על מזכר הבנה [MOU] המתחייב לא לבנות צוללות בארצות הברית ולא להפעיל צוללות ישראליות באזורי שיטוט של הצוללות האמריקניות). כתוצאה מכך, שוחררו מיד עבור חיל הים הישראלי אישורים לרכש טכנולוגיות מתקדמות שנדרשו עבור סער 5 וצוללת "דולפין", לרבות מערכת הסונר הפסיבי הנגרר (Towed-Array), שהצי האמריקני סירב בתוקף לשחרר עד לחתימה על הסכם זה;
    (ב) נוצרה זיקה בלתי ניתנת להפרדה (לתקצוב ולבנייה) של סטי"לים סער 5 וצוללות "דולפין", ובכך הובטחה הבנייה של שני סוגי הכלים החדישים לסיפוק רצונו של חיל הים;
    (ג) עיקר התקציבים שהוקצו לשני הפרויקטים התבסס על מטבע סיוע – לשביעות רצונה של מערכת הביטחון; באותם הימים, אלמלא זומן לחיל הים תקציב זה, ספק אם המטכ"ל יכול היה להקצות משאבים לבניית כלים חדשים (האינפלציה הגיעה לשיאה ב-1984–1985);
    (ד) כל התעשיות הרלוונטיות לפרויקט בארץ (מספנות ישראל, התעשייה האווירית, רפא"ל, אלביט ועוד) ובחוץ לארץ – ארצות הברית ולאחר מכן גם גרמניה - יצאו נשכרות.
  24. ^ בכספי ה-OFF-SET ניתן היה לממן חלק ניכר ממערכות הסטי"ל והצוללת המפותחות בארץ וכך, גם תישמר סודיות המערכות והן גם "תיתפרנה לפי מידה"
  25. ^ ספר הפרויקט הופץ שוב עם ההתארגנות של צוות הפרויקט ובעת המעבר לשלב התיכון הראשוני והחוזי לבנייה של סדרת צוללות "דולפין". הספר נועד –
    (א) להוות מסמך ייחוס (reference book) כללי המכיל את המידע העיקרי לצורכיהם השוטפים של גורמי חיל-הים ומשרד הביטחון בעבודתם;
    (ב) להוות בסיס לפרויקט רב-שנתי, שיאפשר קבלת תמונה התפתחותית של עיקרי האירועים, ההחלטות והשלבים במהלכו;
    (ג) תיעוד היסטורי עם סיומו, ואמצעי להפקת לקחים.
  26. ^ החלטה מן הסוג הזה הייתה בבחינת "שליפה מן המותן" ונגועה בחוסר ידע והבנה, מעין "חיבוק דב"... אילו התקיימה, הייתה מסיגה את חיל הים לזמנים ומצבים שהוא חתר להתרחק מהם, משלושה טעמים: א. לוח הזמנים. כוונת המטכ"ל הייתה לרכוש צוללת אחת בזמן קצר יחסית, בעוד שתכנון ובניית צוללת משמעו פרויקט בלוח זמנים ארוך ושונה לחלוטין. ב. ההשקעה הכספית. אין רכישה של צוללת אחת מהדגם הקיים דומה להיערכות הדרושה לצוללת חדשה (תשתית, אמצעי אחזקה ואספנה, חלפים ועוד). ג. להצטייד בצוללות חדשות פירושו: להצטייד במספר צוללות ולא רק אחת, כפי שהייתה הפעם הנחיית הרמטכ"ל.
  27. ^ חברי המשלחת: תא"ל חנוך בן-אליהו – רמצ"ד, אל"ם יעקב ארבל – רמ"ח פיתוח, סא"ל שאול חורב – מש"ט 7, מר א. נאור – מנה"ר/ים, סא"ל ש. שלף - מחלקת פיתוח, נספח צה"ל בגרמניה – בגרמניה בלבד, רס"ן מ. בירן – ענף מכונות בגרמניה בלבד, עוזר ימי לנספח צה"ל בארצות הברית בלבד, ראש מש"ן 3 - ארצות הברית בלבד.
  28. ^ בשלב זה גילתה QUINCY התעניינות מרובה בבניית הצוללות, ובמהלך השנה היא אף הציעה לבצע את התיכון הראשוני לקראת הבניה. מספנה זו בנתה צוללות גרעיניות לצי ארצות הברית.
  29. ^ בשלב זה הסתמנה שוב התנגדות עזה של הצי האמריקני לבנות צוללות קונבנציונליות בארצות הברית; הסתבר, שהיא חלה גם על גורם חיצוני כלשהו. היא הייתה הד לוויכוח ציבורי שהתנהל בין הצי לקונגרס - על רקע מחירן הגבוה של הצוללות הגרעיניות, שכן בקונגרס ובמספנות בארצות הברית נוצר לחץ לבנות צוללות קונבנציונליות עבור הצי.
  30. ^ מספנת WF נכנסה לתמונה כמועמדת לביצוע קדם תיכון לאחר ביקור (לפי הזמנת מח"י), של רמצ"ד צי הולנד, אדמירל ביל קול, ידידו האישי של אלוף אלמוג ולאחר יציאתה של חברת GD/QUINCY מהתהליך.
  31. ^ היו מספר סיבות לכך שהפנייה הייתה לשתי חברות בו זמנית. חיל הים ביקש לקבל מהחברות היזון חוזר על דרישות האפיון, ולעדכן את ספר האפיון. הייתה שאיפה לקלוט מכל הצעה את המיטב ולבחון אפשרות לשלב, במידת הצורך, את הרעיונות הטובים בהצעה השנייה. הסיבה השנייה, הייתה להבטיח שתוגש לח"י לפחות הצעה אחת, במקרה שאחת מהחברות תפרוש מכל מיני סיבות, בעיקר פוליטיות. והסיבה השלישית להכנסת מספנת W.F לתהליך נבעה מן המשמעות המכרעת בכל הקשור לנכונותם של הגרמנים לשנות את הקונספציה של גוף הלחץ לקונספציה חדשה.
  32. ^ תנאי מפורש להתקשרות עם המתכנן היה קבלת מחויבות החברה: לייצא את המידע, לוודא ייצוא ציוד המשובץ בתיכון, נכונות החברה לעמוד לרשות הפרויקט לביצוע התיכון המפורט, לארגן תמיכה במספנה הבונה בידע ובייעוץ ולעמוד לרשות חיל הים לשירותים טכניים בעתיד כפי שיידרשו במהלך חיי הצוללת. התחייבות ברוח זו התקבלה מ-IKL הגרמנית, אך לא התקבלה מ-WF ההולנדית. IKL, שהייתה להוטה לקבל את העבודה, הייתה מוכנה אף לאמץ את שיטת ההיגוי ההולנדית (צורת x המשפרת את תמרון הצוללת), זאת אף בטרם ידעה, שההולנדים עומדים לדחות את ביצוע העבודה - יום אחד בלבד לפני מועד הגעתם ארצה - בשל התנגדות פוליטית של משרד החוץ ההולנדי למתן אישורי ייצוא אפילו לתיכון הראשוני.
  33. ^ הקפאת מטע"ד הספינה ל-109 טון התבססה על נתונים עדכניים של משקלות מערכות הלחימה שנתנו המפתחים השונים כתוצאה מקדם תיכון מערכות הלחימה (חב' רוקוול). קודם לפרישת אלמוג, ולאחר הקפאת התצורה שעליה הוחלט אז (מתוך 5 התצורות שנשקלו בקדם התיכון מס' 1), מסר אלמוג לבן-שושן את המלצתו האישית של אדמירל קול ההולנדי (בעקבות הבדיקות וניסויי הבריכה שנעשו בהולנד), כי כדי להגיע לאופטימיזציה של המטע"ד ולהוזלת עלות הספינה, כדאי להגדיל את הדחי שלה בעוד כ-100 – 200 טון; אלמוג גם המליץ אז לבן-שושן "לנצור" ולא לשחרר למהנדסים אפשרות זו עד שיתבצעו סקרי התיכון הבאים – אחרת, יזדרזו המהנדסים לנצלם.
  34. ^ בעניין זה, סבר אלוף אלמוג, כי אלוף אביעזר יערי טועה, שכן מעמד של מפקדת זרוע (ים או אויר) כ"יועץ", אינו עולה בקנה אחד עם הגדרת המטכ"ל של צה"ל כגוף אָחוּד ואינטגרלי (Unified Command) שמפקדות הזרועות הן חלק ממנו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לשכת הרמטכ"ל: ימ—13487 מ-30 ספטמבר 1979.
  2. ^ לשכת מח"י: מב-8–1172, מנובמבר 1979.
  3. ^ קס"ח, 19: מ-25 בפברואר 1980.
  4. ^ לשכת הרמטכ"ל/מפ"ע: מנ-341–1003 מ-22 ביולי 1980.
  5. ^ מזכירות הממשלה: ב/57 מ-27 ינואר 1981.
  6. ^ רמ"ח אמל"ח: 10 בנוב' 1981.
  7. ^ מכתב המדען הראשי: (24) 1123 מ-2 ביוני 1980.
  8. ^ סיכום לשכת הרמטכ"ל/מפ"ע : מנ-34–183 מ-4 מאי 1982.
  9. ^ קס"ח: חוברת 8 בפברואר 1982.
  10. ^ חיל הים : 01470, מ-10 בנובמבר 1982.
  11. ^ משרד הביטחון: ק/012366 מ-11 בנובמבר 1982.
  12. ^ לשכת הרמטכ"ל: חמ-9665 מיום 18.8.83. נושא הצוללות, יחזור ויאוזכר להלן גם ב-14 – 24 בנובמבר 1983, ויידון להלן בפסקה נפרדת; נושא הצוללות שובץ כאן כרקע לדיוני השר על מתאר הסד"כ הכולל של חיל הים.
  13. ^ מזכיר צבאי לשר הביטחון: ק. 7694 מ-5.1983; זו הייתה החלטה מעשית ראשונה שבצדה הייתה הקצאה ממשית של משאבים לקראת תוכנית הבניה של סער 5.
  14. ^ סגן הרמטכ"ל: תקציב 01183 מ-9 אוקטובר 1983.
  15. ^ לשכת הרמטכ"ל: 12640 מ-10.11.83.
  16. ^ א-0194 מ-16.1.84.
  17. ^ מזכיר צבאי שר הביטחון: ק-850 מ-20.1.84.
  18. ^ רמש"ן: 1373-53-1601
  19. ^ מב-3 776 מ-7 באוגוסט 1984: "כוננות חיל הים לקראת שנות ה-90"
  20. ^ מזכיר צבאי שר הביטחון: ק/7725 מ-7 אוגוסט 1984.
  21. ^ שר הביטחון: ק/8299 מ-27 באוגוסט 1984.
  22. ^ אג"ת: מנ-5190 מ-24 אוגוסט 1984.
  23. ^ ים-13487-מיום 30 בספטמבר 1979.
  24. ^ ל. מח"י כ"א 130 מיום 18 במאי 1980.
  25. ^ ל. רמטכ"ל: מנ-341–1003, מיום 22 ביולי 1980.
  26. ^ ס.ב. 1 מרס 1981, מצ"ד.
  27. ^ סיכום לשכת הרמטכ"ל/מפ"ע מנ-34–183 מ-4 במאי 82.
  28. ^ מפ"ע: מנ-185–341 הקובע: הסיכום מ-4 מאי 82 - תָקֵף.
  29. ^ משר הביטחון: ק/012366 מ-11 נוב' 82.
  30. ^ מספן ציוד: צוללות (165) 1301.
  31. ^ ל. רמטכ"ל: חמ-9665 מיום 18/8/83.
  32. ^ מנ-1–154 מ-16 נובמבר 1984.
  33. ^ ל. רמטכ"ל: ים-266 מ-8 ינואר 1985.
  34. ^ "חיל-הים לאן – התייחסות חיל הים" למסמך מל"א – מחלקת תו"כ, ים-14 (ב-2) 1040 מפברואר 1988