הוצאת ספר תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פתיחת הארון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוצאת ספר תורה בעפרה. החזן נושא את ספר התורה. מאחוריו האיש שפתח את הארון סוגר את הארון.

הוצאת ספר תורה (נקרא גם הוצאה והכנסה, פתיחה או פתיחת ההיכל) הוא טקס ההוצאה של ספר התורה מארון הקודש בזמנים מיוחדים, על פי רוב הוצאת הספר תורה הוא על מנת לקרוא בו. אך לעיתים מוציאים את הספר תורה לצרכים אחרים.

בשעת הוצאתו נהגו העם לעמוד, וכן לומר או לשורר פזמונים ומזמורים שונים.

חלק מטקס הוצאת הספר תורה, הוא פתיחת ארון הקודש, אשר נעשה לעיתים שלא על מנת להוציא את הספר תורה כגון בעת אמירת קטעי תפילה שונים כגון בעת אמירת שיר הכבוד בשבת, שנהגו לפתוח את הארון בעת אמירתו, וכן בתפילת אבינו מלכנו ואמירת שמע קולינו בתפילת הסליחות, וכן בקטעים שונים מתפילות הימים הנוראים.

מהותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאת ספר התורה מארון הקודש נחשבת כטקס בעל חשיבות, וברבים מבתי הכנסת אף נמכרת זכות ההוצאה לכל המרבה במחיר, יחד עם שאר העליות. בחלק מהמקומות (בעיקר בקרב עדות המזרח) מוכרים את זכות פתיחת הארון וזכות הוצאת הספר תורה בנפרד.

בספר אור זרוע כותב מחברו רבי יצחק מויינה, שאף במקומו נהגו למכור את הוצאת הספר תורה, וממליץ בעד מנהג זה:

ומנהגנו בארץ כנען לאחר שגומר כל הקדיש מתחיל ש"צ ואומר בקול רם אין כמוך כו' והצבור עונין אחריו פעמים ויש מקומות שאין עונים אחריו [רק] פ"א ולאחר שגמרו אין כמוך מלכותך אב הרחמים מיד הולך אחד מחשובי הקהל ומוציא ס"ת מארון הקודש ונותנה לשליח צבור ודרכם לקנות מן הקהל שירשוהו להוציא ס"ת מארון הקודש ולתתה ביד שליח צבור ומנהג כשר הוא וכבוד התורה הוא וראיה לדבר דתנן...

אור זרוע חלק ב הלכות שבת סימן מב

בהקשר לכך, מובא במרדכי בשם האור זרוע מעשה באדם שעיכב את מכירת 'פתיחת הארון', מאחר שלטענתו הוצאת הספר תורה שייכת לשליח ציבור:

"השיב הר"י מוינ"א בספר אור זרוע על ששאלתם ששמעון מוחה ביד מי שקנה מן הקהל להוציא ס"ת מן הארון הקודש ולתתה ביד שליח ציבור וכן להחזירה והמעות הללו באות לכיס של צדקה ושמעון מוחה מפני שזו מצוה של החזן נראה בעיני שלא כוון יפה אותו שמעון שהרי במה זכה בה החזן ודאי אילו לא היה יכול לקרות בספר תורה אלא הוא ודאי היה זוכה אבל עתה שיכול אחר לקרות מעשה בכל יום שראובן מתפלל שחרית ושמעון קורא ולוי מתפלל מוסף וא"כ היאך נאמר שזכה בה... וכן המשפט שיכול לקנות להושיט המעילים לגולל ואין הגולל יכול למחות כי אף על פי שקנה הגלילה לא קנה ליקח המעילים" (מרדכי סוף מסכת מגילה [רמז תתלג]).

סגולותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות נפוץ מנהג ליתן למי שאשתו בחודש התשיעי לעיבורה לפתוח את ארון הקודש, מקורו של מנהג זה הוא מדברי החיד"א:

מנהג העיר שמי שנכנסה אשתו בחדש ט' לעיבורה נזהר לעשות בחדש ההוא מצות פתיחת ההיכל, והוא מנהג יפה ויש לו סמך על ד"ה (דרך האמת/הסוד)

מורה באצבע סימן ג אות צ

רבי חיים פלאגי העיר בספרו שהיה מי שנהג במקרה כזה - כהמשך לסגולה, שלא לסגור אחריו את הארון לאחר שהוציא את הספר תורה, וכתב שאינו נכון לעשות כן:

אין טעם בזה, אלא כיון שהתחיל במצווה צריך שיסגור דלתיים של ההיכל כי זהו כבוד הספר תורה. ועוד זאת כשם שעושה סימן יפה דמבעי רחמי למיפתח את רחמה ככה יעשה סימנא טבא דאחר הלידה יסגור ה' בעד רחמה

ספר חיים, סימן א אות ה

פתיחת הארון בזמנים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאת הספר תורה מהארון נעשית על פי רוב לקיום מצוות 'קריאת התורה'

מלבד פתיחת הארון לצורך הוצאת ספר תורה על מנת לקרוא בו, נהגו לפותח את הארון גם בזמנים נוספים כגון:

  • בשעת אמירת תפילת אבינו מלכנו וכן בעת אמירת תפילת 'שמע קולינו' נהגו במקומות רבים לפתוח את הארון.
  • בעת אמירת תפילת 'כל נדרי' בליל יום כיפור נהגו לפתוח את הארון עד לאחר סיום אמירתו.
  • נוהגים לפתוח את הארון בזמן תפילת נעילה.
  • בימים נוראים בקטעי תפילה מסוימים בעיקר אלו הנאמרים בחזרת הש"ץ נהגו לפתוח את הארון, על מנת להדגיש את חשיבותם.

סדר הוצאת ספר תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום חול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל ארך אפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים שאומרים בהם למנצח[1] נוהגים לומר קודם הוצאת ספר התורה 'אל ארך אפים':[2]

מנהג אשכנז ופיהם ופולין קטן: אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנוּ. חוּסָה יְהֹוָה עַל עַמֶּךָ. וְהוֹשִׁיעֵנוּ מִכָּל רָע. חָטָאנוּ לְךָ אָדוֹן סְלַח נָא כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ אֵל:

מנהג פולין גדול: אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ. חוּסָה יְהֹוָה עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ: וְהַצִּילֵנוּ מִכָּל רָע. חָטָאנוּ לְךָ אָדוֹן סְלַח נָא כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ אֵל:

ויש נוהגים לומר את שתי הנוסחאות.[3]

ויהי בנסוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ויהי בנסוע הארון

כאשר פותחים את הארון נהגו לומר את פרשת 'ויהי בנסוע הארון' - המתארת את מסע ארון הברית בעת נידודי בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים, ולאחר מתן תורה.

בריך שמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בריך שמיה

ברוב קהילות אשכנז המזרחי, נהגו לומר בשעת הוצאת הספר תורה מאמר המתחיל במילים 'בריך שמיה'. מאמר זה מקורו בספר הזוהר, שם נכתב שיש לאומרו בשעת הוצאת ספר תורה. בקרב עדות בני המזרח נהגו לאומרו רק בשבתות ובראשי חודשים. ברוב קהילות אשכנז המערבי אין אומרים פיסקה זו כלל, לא בחול ולא בשבת.[4]

גדלו לה' איתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוצאת הספר תורה מהארון, נותן המוציא את הספר - לשליח ציבור, שמחזיקו ואומר בקול את הפסוק 'גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו', נהגו להגביה את הספר תורה בשעה שאומר גדלו.

לאחר אמרית החזן פסוק זה עונה אחריו כל הציבור באמירת הפסוקים 'לך ה' הגדולה והגבורה... כי קדוש ה' אלוקינו". לאחר מכן אומרים הציבור 'אב הרחמים'.

בימים שמוצאים בהם שני ספרי תורה, אזי לאחר שנתן את הספר תורה הראשון לשליח ציבור, מוציא עוד ספר תורה ומחזיקו בידיו, וכן באותם ימים שיש להוציא ג' ספרים, מעביר אף ספר זה לאדם אחר, ומוציא את הספר השלישי.

לאחר מכן מוליכו השליח ציבור לבמה, [וכשיש יותר מספר אחד, מוליכים אותם אחרי השליח ציבור] ונהגו שכל מי שהספר תורה עובר לידו, מנשקו ומלווה אותו עד מקומו.

בשבת ויום טוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבת ויום טוב, נהגו במנהג אשכנז המזרחי לומר פיסקאות 'אין כמוך' (במנהג החסידים 'אתה הראת') ו'אב הרחמים' לפני ויהי בנסוע, ושהחזן מוסיף קודם אמירת 'גדלו' פסוקים נוספים, 'שמע ישראל', וכן 'אחד אלוהינו גדול אדוננו קדוש שמו', והקהל חוזר אחריו על פסוקים אלו. לאחר מכן אומרים 'לך ה' הגדולה' כבחול, אך מוסיפים לאמר קטע המתחיל ב'על הכל'. במנהג אשכנז המערבי, מוסיפים רק פיסקת 'על הכל',[5] והשאר הוא כמו בימות החול.[6]

ואני תפלתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבת במנחה נהגו להוסיף בעת הוצאת הספר תורה קודם 'ויהי בנסוע' את הפסוק: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ"[7].

בטעם להוספת פסוק זה אמרו במדרש:

בתשובות הרשב"א לאחר שהביא את טעם מהדרש כתב טעם נוסף:

עוד יש טעם אחר, אפשר לאומרו, לפי דעת בעלי חכמת הכוכבים: לפי שכבר נודע, דמזלו של שבת הוא שבתאי, והוא המסבב ברצון הבורא ענינים קשים, כידוע לבעלי חכמה זאת. ואמר החכם ראב"ע (רבי אברהם בן עזרא): ע"כ נצטוו ישראל לנוח בו מכל מלאכה, כדי שיתעסקו למלאכת שמים ובעבודתו, ובזה ינצלו מפגעיו, מלבד הטעם המפורש בכתוב: כי בו שבת מכל מלאכתו. וע"כ תקנו לומר: ואני תפלתי וגו'; שנתפלל ונתחנן לפניו: יהי רצון מלפניו, שתהא תפלתינו בו בעת רצון, ושתקובל תפלתינו ועבודתנו לפניו

שו"ת הרשב"א חלק ה א

בימים נוראים וביום טוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

יג מידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – י"ג מידות

יש מקומות שנהגו שמראש השנה ועד יום הכיפורים וכן ב'הושענא רבה' וכן בשלושת הרגלים, לאחר פתיחת הארון וקודם הוצאת הספר תורה, אומרים י"ג מידות של רחמים, כחלק מההוספות שנהגו להוסיף בימים נוראים, ימי הרחמים. ויש נוהגים הוספות אלו רק בחלק מהימים הנ"ל. לאחר מכן נהגו להוסיף תפילה מיוחדת של בקשות.

אתה הראת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפות בבית הכנסת כשברקע הארון קודש הפתוח, ציור משנת 1937 לערך.

בשמחת תורה, קודם שמוציאים את ספרי התורה על מנת לרקוד איתם, נוהגים לומר מספר פסוקים שמתחילים בפסוק 'אתה הראת לדעת' (ספר דברים, פרק ד', פסוק ל"ה), כאשר כל פסוק נאמר על ידי אחד מהקהל והציבור חוזרים אחריו.

וכך מתואר המנהג במהרי"ל:

קודם הוצאת ספר תורה אומר השליח ציבור אתה הראית, והציבור עונים אחריו כל פסוק. וכשמגיע ל'כי מציון תצא תורה' מוציאין כל הספרי תורה

יש סדרים שונים לפסוקים במנהגי אשכנז המערבי והמזרחי, ובכתבי יד יש המון סדרים שונים.[8]

סדר הכנסת הספר תורה לארון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהגו שהפותח את הארון ומוציא את ספר התורה הוא מחזירו לארון לאחר הקריאה. החזן (ויש הנוהגים שהמגביה) מוליך את הספר מהבימה לכיוון ארון הקודש, ואומר את הפסוק 'יהללו את שם ה' כי נשגב לבדו, והקהל אומרים אחריו 'הודו על ארץ ושמים' וגו'. בשעת הולכת הספר ביום חול וביום טוב, נהגו לומר את מזמור 'לדוד מזמור', ובשבת נהגו לומר את המזמור 'הבו לה' בני אלים'.[9]

כשמגיע סמוך לארון הקודש מוסר המוליך את הספר לידי המוציא שמחזירו למקומו בארון.

בעת הכנסת הספר לארון נהגו לאמר את הפסוקים:[10]

'וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל'[11] קוּמָה יְהוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ[12] כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ[13]. בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ[14]. כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ[15]. עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר[16]. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם[17]. הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם[18]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי מנהג אשכנז המזרחי, הוא נאמר רק בשני וחמישי, ולא בימי תענית שחלים בשאר ימי השבוע. לפי מנהג אשכנז המערבי, הוא נאמר בכל תענית ציבור, ואפילו בתשעה באב (אף על פי שאין אומרים למנצח). יש בקהילות אשכנז המערבי שאומרים אותו בערב יום טוב או באסרו חג שחלים בשני וחמישי למרות שנוהגים שלא לומר למנצח. בקהילות הספרדים, לא אומרים למנצח בכל יום שאין אומרים תחנון, וממילא לא אומרים גם אל ארך אפים בימים אלו.
  2. ^ הנוסחאות המובאות כאן הם על פי סידור שפה ברורה, רעדלהיים תקצ"ב, דף מא ע"ב.
  3. ^ סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 119.
  4. ^ מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 24.
  5. ^ סידור ר' אליה בחור, מנטובה שכ"ב, דף מט ע"א.
  6. ^ תפילה ופיוט במחזור נירנברג, ירושלים תשס"ח, עמ' 6.
  7. ^ ספר תהלים, פרק ס"ט, פסוק י"ד.
  8. ^ דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור סוכות, ירושלים תשמ"א, עמ' 434-435 ובהערות בתחתית העמודים שם.
  9. ^ פסוקים אלו לא מופיעים בסידורי אשכנז הישנים, עיין לדוגמה סידור ר' אליה בחור, מנטובה שכ"ב, דף לב ע"ב.
  10. ^ חלק מהפסוקים מופיעים בקצת סידורי אשכנז הישנים וחלקם לא. עיין לדוגמה סידור ר' אליה בחור, מנטובה שכ"ב, דף לב ע"ב שמופיע כל הפסוקים חוץ מהאחרון; לעומת זה, בסידור פראג רע"א, דף סא ע"ב, מופיע רק יהללו בלי שום פסוקים.
  11. ^ ספר במדבר, פרק י', פסוק ל"ו.
  12. ^ ספר תהלים, פרק קל"ב, פסוק ח'.
  13. ^ ספר תהלים, פרק קל"ב, פסוק ט'.
  14. ^ ספר תהלים, פרק קל"ב, פסוק י'.
  15. ^ ספר משלי, פרק ד', פסוק ב'.
  16. ^ ספר משלי, פרק ג', פסוק י"ח.
  17. ^ ספר משלי, פרק ג', פסוק י"ז.
  18. ^ מגילת איכה, פרק ה', פסוק כ"א.