הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
Flagwiper.jpg

מטאטא על תורן ספינת סער. תליית מטאטא על התורן היא סימן מקובל להטבעת ספינת אויב
תאריך התחלה: 6 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 24 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: 19 ימים
מקום: הים התיכון, ים סוף
תוצאה:
  • עליונות ימית ישראלית בזירות הים התיכון ומפרץ סואץ
    קרבות ימיים ראשונים בין ספינות טילים
    עליונות טכנולוגית ומבצעית של חיל הים הישראלי
    המצור הימי המצרי על התנועה בים סוף לא נפרץ.
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Flag of Egypt.svg פואד אבו זיכריFlag of Syria.svg סוריה עמיד (תא"ל) פדל חוסיין.

כוחות

2 ספינות תותחים
12 ספינות טילים
18 ספינות דבור
10 סירות משמר
6 נחתות

אבידות

שלושה הרוגים
טביעת מכלית
נזקים קלים ל-4 ספינות דבור

עשרות הרוגים (הערכה)
כעשר ספינות טילים טובעו
ועוד כעשר ספינות טורפדו
ספינות אחרות רבות ניזוקו.

בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים השיג חיל הים הישראלי ניצחונות על ציי סוריה ומצרים בכל הקרבות. הושגה שליטה ימית מלאה בזירת הים התיכון ובזירת ים סוף, סוכלה תקיפה מצרית בדרום סיני ובסוף המלחמה נעשתה הכנה לצליחת כוחות משוריינים במפרץ סואץ. עם זאת, נמלי הסורים והמצרים לא נחסמו, והמשיכו לקבל סיוע צבאי מברית המועצות במהלך המלחמה. הניצחונות הימיים אפשרו אספקה צבאית וסחר חוץ ללא הפרעות, דרך הים התיכון, לישראל וממנה, ונמנע מהצי הסורי והמצרי להשפיע על זירות הלחימה ביבשה.

מלחמת יום הכיפורים הייתה נקודת ציון בתולדות הלוחמה הימית. כלי הנשק המכריעים בה היו ספינות קטנות חמושות בטילים נגד ספינות. כמו כן נעשה לראשונה שימוש אפקטיבי בלוחמה אלקטרונית. כחמישים טילים נורו על ידי כל הצדדים. אוניות וספינות ישראליות לא נפגעו.‏

העליונות בזירה הימית הייתה חיונית לניצחון ישראלי במלחמה, שכן כ-94% מהיבוא הביטחוני לישראל, הגיע בדרך הים.‏[1]

הפגנת היכולת הטכנולוגית והמבצעית של חיל הים הישראלי כנגד הצי הסורי והמצרי, שעשו שימוש בציוד הסובייטי מתקדם, תרמה לביסוס מעמדה של ישראל כבעלת כוח ימי משמעותי במזרח התיכון, ותרמה לרצונה של ארצות הברית להמשיך באספקת טכנולוגיה ימית מתקדמת.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד חיל הים אלוף בנימין תלם ומפקד שייטת ספינות הטילים אל"מ מיכאל ברקאי בנמל חיפה בבוקר שלאחר קרב לטקיה 7 אוקטובר 1973.‏[2]
מפקדי צה"ל בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
תפקיד דרגה‏[3] ושם
מפקד חיל הים אלוף בנימין תלם
ראש מספן הים תא"ל צבי תירוש
ראש מספן המודיעין (רמד"ן) אל"מ רמי לונץ
ראש מספן הציוד (רמצ"ד) אל"מ עקיבא פגי
ראש מספן כוח האדם (רמכ"א) סא"ל יצחק קט
רמ"ח מבצעים ח"י אל"מ אהרון דוידי
מפקד בסיס חיפה תא"ל אורי פז
מפקד שייטת ספינות הטילים אל"מ מיכאל ברקאי
מפקד פלגת ספינות טילים 31 סא"ל מיכה לצרוס
מפקד פלגת ספינות טילים 32 סא"ל יעקב ניצן
מפקד פלגת ספינות טילים 33 סא"ל גדעון רז
מפקד פלגת סער 4 סא"ל אלי רהב
מפקד אוניית האם אח"י נגה רס"ן חיים גבע
מפקד אוניית האם אח"י בת-ים סרן מיכאל (מייק) אלדר
מפקד בסיס דפנה רס"ן עמי שראל
מפקד שייטת 13 אל"מ שאול זיו
מפקד שייטת הצוללות סא"ל ישראל לשם
נציג מפקד חיל הים בזירת ים סוף אלוף אברהם בוצר
מפקד זירת ים סוף אל"מ זאב אלמוג.
מפקד כוח הנחיתה במפרץ סואץ תא"ל מנחם מרון
מפקד ימי של כוח הנחיתה אל"מ זאב אלמוג
מפקד בסיס אילת רס"ן צבי פז
מפקד פלגת הדבורים 915 בזירת ים סוף סרן ישראל פטשניק, סא"ל עמי איילון[4]
מפקד כוח שייטת 13 בזירת ים סוף, (פעולת מגבית 13 -14) סא"ל גדי שפי
מתאם פעולות שייטת 13 ונציג בחפ"ק מפקד הזירה רס"ן אילן אגוזי
מפקד כח חילוץ המזח (שייטת 13) סא"ל דב בר
מפקד פלגת הנחתות רס"ן יוסי לוי
מפקד הצוללים בפשיטה על ע'רדקה, מגבית 10-11 רס"ן גדי קרול
מפקד פעולות הפשיטה על ע'רדקה, מגבית 10 -11 רס"ן אלי מרק
קצין קישור לחיל האוויר בשדה אופיר סא"ל יהודה בן-צור
צוות הפקת לקחי מלחמה אל"מ אלי לוי
ראש צוות הפקת לקחים טכניים אל"מ חרות צמח
מפקד יחידת השליטה הימית רס"ן נסים משיח
קצין תכנון מבצעים במטה חיל הים רס"ן אריה רונה

תפישת הביטחון בישראל ראתה בזירה היבשתית ובזירה האווירית את הזירות העיקריות, ובהתאם לכך הקצתה את מרבית המשאבים לזרועות היבשה והאוויר. על אף גודלם והתחזקותם של ציי מדינות ערב, נותר חלקו של חיל הים בתקציב, לאחר מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים, פחות מ-6% מסך הוצאות הביטחון.‏[5] ההגנה על חופי המדינה בתקופה זו הוטלה גם על חיל האוויר. אבטחת השיט הישראלי בים הפתוח נתפסה כמשנית בחשיבותה לנוכח ההשערה כי כמו מלחמת ששת הימים, גם מלחמה עתידית תהיה קצרה. ההנחה הייתה, שהנזק העיקרי שעלול לקרות יכלול השהייה קצרה של התעבורה הימית בנמלי ישראל ואירופה עד תום הקרבות. חיל הים יועד איפוא להגנה על החופים ולביצוע פעולות קומנדו נקודתיות כנגד מטרות איכות.

חיל הים הישראלי נאלץ לפעול במסגרת תקציבית מצומצמת. פיקוד החיל הבין שלא יהיה ביכולתו לרכוש כלי שיט גדולים כמו פריגטות ומשחתות. לפיכך, מאז תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 החל בניין הכוח של חיל הים להיות מבוסס על פיתוח עצמי. עקרונות ההתנהלות של מפקדת חיל הים כללו: ריכוז המאמץ בלוחמת השטח, חימוש באמצעי לחימה בעלי עליונות טכנולוגית שיאפשרו התמודדות עם העדיפות הכמותית של ציי ערב, והסתפקות בכלי השיט הקטן ביותר האפשרי במגמה לקבל מספר רב של יחידות לחימה. ההצטיידות נועדה להיות מהירה ככל האפשר, על ידי חיפוש דגמים קיימים הדורשים התאמה בלבד (ולא פיתוח כלי שיט חדש לגמרי, מהלך הדורש זמן רב) ועל ידי כך השגת חיסכון בזמן הפיתוח.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספינות סער

ספינות הטילים החדשות של חיל הים נבנו במספנות בצרפת, לפי תכנון גרמני. התותחים של הספינות נרכשו באיטליה. בשנים 1967 עד 1969 הגיעו לישראל הספינות הראשונות. הספינות חומשו בהדרגה בטילי ים-ים "גבריאל" מתוצרת התעשייה האווירית.

סטי"ל מדגם סער 4 "אח"י קשת"

מלחמת ששת הימים פרצה כאשר חיל הים היה בעיצומו של מהלך ההצטיידות מחדש. החיל לא לא היה מוכן למלחמה: אמצעי הלחימה שהיו ברשותו היו מעטים ונחותים. ההצלחות בקרבות האוויר והיבשה לא השפיעו על הזירה הימית, וחיל הים המצרי לא נפגע מפעילות ישראלית. למרות בקשת חיל הים לא נכבש אזור פורט פואד בצפון תעלת סואץ, והצי המצרי חזר והתבסס בנמל פורט סעיד. הסיורים הימיים המצריים מול חוף חצי האי סיני הופסקו כאשר בקרב רומני ביולי 1967 הושמדו שתי טרפדות מצריות. ואולם ב-21 באוקטובר 1967 הטביעו ספינות טילים מסוג קומאר של הצי המצרי את המשחתת אח"י אילת בטילי סטיקס; זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של הלוחמה הימית בה הוטבעה אוניית מלחמה בטיל ים-ים. ב-14 במאי 1970 הטביעו המצרים את סירת הדיג "אורית", אותה חשבו לספינת טילים.

חסימת השיט לישראל דרך מצרי טיראן, שהייתה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים, הביאה לתודעת שר הביטחון משה דיין את הצורך בכוח לחימה ימי גם בים סוף. טווח הפעולה ותנאי הים בזירה זו חייבו ספינות גדולות יותר, ובשנת 1968 אושרה רכישת שש ספינות טילים נוספות מדגם "סער 4", ממספנות ישראל.

במקביל לבניית הספינות, פיתח חיל הים מערכות לוחמה אלקטרונית, שנועדו לסייע לסטי"לים בהתמודדות עם הטילים הסובייטיים שהיו בעלי טווח גדול מזה של טילי ה"גבריאל". חיל הים הניח תחילה שהטילים הסובייטיים תוכננו נגד אניות גדולות ולא יצליחו לפגוע במטרות קטנות כמו ספינות הטילים, אך הטבעת ספינת הדיג "אורית" בירי טילי סטיקס הוכיחה שהטיל אפקטיבי גם כנגד ספינות קטנות. בשל כך, גובש מענה טקטי רחב שכלל את מערכת "שלדג", לגילוי מכ"ם, "אבשלום", רקטה לפיזור מוץ להטעיית מכ"ם האויב, ומערכת "אמנון", להגנה עצמית. פותחה תורת לחימה שתורגלה בים ובמתקן תרגול טקטי, ועל פיה זיהו ספינות הטילים ממרחק את ספינות האויב על פי שידורי המכ"ם שלהן, הטעו את הטילים שנורו לכיוונן, וצמצמו את הטווח עד לטווח היעיל של טילי "גבריאל" וכל זאת תוך ביצוע תמרוני התחמקות. ב-1973 כבר הייתה שייטת ספינות הטילים מתורגלת בהפעלת הספינות החדשות ותורת הלחימה שלהן. נערכו תוכניות מגירה התקפיות שתורגלו, שבהן נוצלו היכולות הטכנולוגיות שנרכשו בתחום הלוחמה האלקטרונית.

כוח התקיפה שעמד לרשות חיל הים בים התיכון עם פרוץ המלחמה כלל:

  • שתי ספינות טילים מדגם "סער 4"
  • שש ספינות טילים מדגם "סער 3"
  • שלוש ספינות טילים מדגם "סער 2"
  • שתי ספינות תותחים מדגם "סער 1".

שתי הצוללות המיושנות שהיו ברשות חיל הים, אח"י "לווייתן" ואח"י דולפין, היו בתהליך של הוצאה מהשרות, בהמתנה לצוללות מסדרת "גל" שהיו בבנייה בבריטניה. המשחתות והטרפדות הישנות הוצאו משירות, ובמקומן כלל צי הספינות הקטנות של חיל הים 18 ספינות "דבור" חדישות, שהחלו להיכנס לשירות משנת 1970, ועוד כעשר סירות משמר קטנות. כן היו ברשות חיל הים שש נחתות ושתי אוניות תובלה חמושות. לאורך החוף היו תחנות מכ"ם ימי שפעלו באופן רצוף לביטחון שוטף.

לחיל הים לא היה כושר לפינוי מוקשים ימיים, גם לא היו ברשותו סוללות טילים או תותחים בחוף. אף על פי שסיוע אווירי היה חיוני בתורת הלחימה, לא היו מטוסים שייעודם הבלעדי סיור ימי או משימות ימיות, והסיוע האווירי היה באחריות חיל האוויר הישראלי, שהקצה מטוסי קרב ותקיפה לפי דרישה.

הכוחות העיקריים של חיל הים הישראלי נמצאו בבסיס חיפה בים התיכון. בים סוף היו חמש ספינות "דבור" ושש נחתות‏[6] שהתבססו במפרץ שלמה, שם גם הייתה מפקדת הזירה. מוצב הפיקוד ומטה חיל הים הועברו שנה קודם למלחמה למתחם הקריה בתל אביב. מפקד חיל הים היה האלוף בנימין תלם, ועל שייטת ספינות הטילים פיקד אלוף משנה מיכאל ברקאי. על זירת ים סוף פיקד אלוף משנה זאב אלמוג. משימותיו של חיל הים היו הגנת החופים ובמיוחד הגנת מתקנים אסטרטגיים כגון בתי הזיקוק בחיפה, וכן הבטחת שיט אזרחי חופשי לישראל וממנה. במפרץ סואץ מטרת החיל הייתה אבטחת האגף הדרומי של חילות היבשה מנחיתה אפשרית של כוחות מצרים מן הים, הגנת שדה הנפט באבו רודס ומניעת הטלת הסגר ימי מדרום. אף על פי שמשימות אלו הגנתיות מטבען, החליט מפקד חיל הים כבר בשעותיה הראשונות של המלחמה לבצע את משימות החיל בדרך התקפית. והוציא כוח לתקיפת חיל הים הסורי בפתח נמליו. הנושא הוצג לראש המטה הכללי אלעזר תוך כדי היתקלות. ההצלחה בקרב הראשון שינתה את התפיסה המטכ"לית שאישר המשך פעילות חיל הים במלחמה.

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטי"ל מדגם קומאר יורה טיל "סטיקס"

האויב העיקרי בים היה חיל הים המצרי, שפעל ביזמה התקפית מול ישראל בכל המלחמות. מתחילת שנות ה-60 התחמש צי מצרים בכלי שיט מתוצרת סובייטית, ובתחילת שנות ה-70 כבר נשענו ציי מצרים וסוריה באופן מלא על ציוד ודוקטרינה סובייטית, אם כי בצי המצרי עדיין נותרו כלים מתוצרת מערבית, בעיקר בריטית. לאחר הקרע בין ברית המועצות לאינדונזיה ב-1965 הפכה מצרים לנמען הזר הגדול ביותר של טכנולוגיה סובייטית. הסובייטים ראו חשיבות רבה במיקומה הגאופוליטי של מצרים, ששלטה על נתיב סחר עולמי מרכזי – תעלת סואץ. בנוסף, חוף הים הצפוני של מצרים איפשר שליטה על נתיבי הים לישראל, וכך איפשר הסגר ימי. לאחר תבוסתה של מצרים במלחמת ששת הימים נסגרה תעלת סואץ לתנועת אוניות ופחתה חשיבותה לברית המועצות. יחד עם זאת, ברית המועצות עדיין ראתה במצרים בעל ברית חשוב לשליטה על נתיבי הים בים התיכון.

בחיל הים המצרי שירתו כ-14,000 חיילים. עיקרו של צי אוניות השטח המצריות היה חמש משחתות. ארבע מהן היו מתוצרת ברית המועצות, והיוו את אמצעי הלחימה המאיים העיקרי בידי חיל הים המצרי - משחתות מסדרת "סקורי". בנוסף, שירתה בצי המצרי משחתת אחת מתוצרת בריטניה, מסדרת Z. המשחתות מתוצרת ברית המועצות יוצרו בסוף שנות ה-50, והמשחתת הבריטית הושקה בשנת 1944. בנוסף למשחתות היו בצי המצרי ארבע פריגטות וקורבטות, כולן מתוצרת בריטניה מתקופת מלחמת העולם השנייה.

כוח התקיפה העיקרי של הצי המצרי היה מורכב מ-19 ספינות טילים מתוצרת ברית המועצות, מסדרות "קומאר" ו"אוסה". בנוסף להן היו בצי המצרי 38 ספינות טורפדו, שש ספינות מהירות נגד צוללות, שולות מוקשים, נחתות, ומספר סירות משמר. בעת המלחמה הלאימו מפקדי הצי המצרי מספר רב של כלי שיט אזרחיים קטנים, בשל החוסר בכלים כאלה בגזרת ים סוף. לצי המצרי הייתה יכולת להניח מוקשים ימיים מסוגים מתקדמים מתוצרת מברית המועצות. בנוסף לכלי השיט העל-מימיים, היו למצרים 12 צוללות בינוניות, מונעות בדיזל, מתוצרת ברית המועצות. צוללות אלו יוצרו בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. בנוסף לכלי השיט הפעיל החיל סוללות קרקעיות של ארטילריה וטילים נגד ספינות.

סגירתה של תעלת סואץ למעבר אוניות לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה בין שתי גזרות הפעולה של חיל הים המצרי: הים התיכון, שם היו הבסיסים העיקריים של הצי המצרי – אלכסנדריה ופורט סעיד, ומפרץ סואץ. מצב זה אילץ את המצרים להעביר כלי שיט קטנים למפרץ סואץ בדרך היבשה. כלי שיט גדולים ניתן היה להעביר רק בשיט סביב יבשת אפריקה. בשל כך היו הכוחות הימיים המצריים בבסיס סואץ מצומצמים, וכללו את כלי השיט שהיו בו לפני מלחמת ששת הימים: שתי צוללות, שתי משחתות, פריגטה, ארבע ספינות קומאר ושבע טרפדות.

הצי המצרי הפעיל חוליות קומנדו ימי במידה רבה של הצלחה במלחמת ההתשה. למרות כלי השיט החדישים יחסית מצאו מבקרים מברית המועצות שיש מקום רב לשיפור במצבו הטכני של הציוד ושל כלי הנשק. כן סיפרו שרמת האימונים של אנשי חיל הים המצרי הייתה בדרך כלל נמוכה, בהשוואה לצי הסובייטי. וכך גם רוח הגייסות של הצוותים. ב-1973 הוחל בנקיטת צעדים כדי לשפר את המוכנות הקרבית של הצי. לדעת אותם יועצים, הניסיון הקרבי של הצי המצרי היה מצומצם, וגם ההצלחות בהטבעת "אח"י אילת" וספינת הדיג "אורית" לא דרשו יכולת קרבית גבוהה. "אורית" שכנראה הותקפה בטעות, הייתה חסרת הגנה. ואילו הטילים שנורו לטיבוע המשחתת אילת נורו באמצע היום מקרבת נמל פורט סעיד, ללא צורך בתמרון או במהלכים קרביים.

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיסי חיל הים הסורי
בסיסי חיל הים הסורי
 
לטקיה
לטקיה
בניאס
בניאס
טרטוס
טרטוס
מינת אל ביידה
מינת אל ביידה
סטי"ל מדגם אוסה האיום העיקרי בציי מצרים וסוריה

הכוח הימי הסורי ערב המלחמה היה עדיין בשלבי הקמה והתעצמות. הצי הסורי היה קטן יחסית, והתמקד בעיקר בהגנת החוף ובאבטחת התעבורה הימית. הצי הסורי כלל שתי מקשות מדגם T-43 מתוצרת ברית המועצות, שמונה או תשע ספינות טילים מסדרות "קומאר" ו"אוסה", 14 ספינות טורפדו, שלוש ספינות למלחמה בצוללות, ועוד מספר ספינות קטנות. בנוסף הפעיל חיל הים הסורי סוללות קרקעיות של תותחים מבוקרי מכ"ם להגנת החוף.

בסיסי הצי הסורי היו מינת אל-ביידה בצפון החוף הסורי, בסיס התחזוקה והמפקדה של הצי הסורי, הנמל העיקרי בלטקיה, שבו רוכזו ספינות הטילים והמקשות, נמל טרטוס, שהיה הבסיס הקדמי של הצי הסורי, ומעגן בניאס, בין לטקיה וטרטוס, שהיה מסוף של קו הדלק מכירכוכ, בעיראק, ומאגר דלק.

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב מדינות ערב האחרות היה צי ימי קטן. לירדן לא היה כוח ימי כלל. משמר החופים הירדני הוקם רק ב-1974. לסעודיה היו מספר ספינות קטנות: שלוש ספינות טורפדו, שלוש ספינות סיור ושמונה רחפות קטנות. כל הספינות הללו היו ממוקמות בנמלים הסעודיים במפרץ הפרסי. חיל הים העיראקי היה קטן בהיקפו. גם הצי האלג'ירי היה קטן בהיקפו ומרוחק מאוד מזירת הלחימה.

תמיכה לצי המצרי הייתה עשויה לבוא מהצי הלובי. צי זה כלל פריגטה מהירה, קורבטה, שלוש ספינות טילים, 11 ספינות סיור גדולות ושתי ספינות עזר. גודלו של הצי הלובי איפשר סיוע לצי המצרי, במיוחד בהטלת הסגר ימי על נתיבי השיט לישראל. אולם בפועל לא נטלו הלובים כל חלק במערכה הימית.

ברית המועצות החזיקה כוח ימי רב בים התיכון. ומשימתו העיקרית הייתה כנגד הצי השישי של ארצות הברית. אניות אלה שייטו במרחבי הים וסייעו באופן פעיל למצרים וסוריה. לפני המלחמה העבירו כוחות ממרוקו לסוריה ובעת המלחמה איבטחו את אניות האספקה שנשלחו למצרים וסוריה כחלק מהרכבת האווירית והימית הסובייטית במלחמת יום הכיפורים. הכוח הסובייטי נקרא הצי החמישי והיה חלק מצי הים השחור ובתקופה זאת צורפו אליו כלי שיט מהצי הצפוני ומהצי הבלטי. מפקדו היה אדמירל יבגני וולוביב באנית הדגל הסיירת "מוסקבה". מספר כלי השיט הסובייטים ערב המלחמה היה כפול מהרגיל, משום שהצוללות שבאותה עת סיימו תקופת שירות והיו אמורות להתחלף קיבלו הוראה להשאר שבועיים נוספים. באזור מזרח הים התיכון שהו 3 סיירות, 7 משחתות טילים, 9 פריגטות, שתי אניות נחיתה 2 מקשות ו-16 צוללות, 4 מתוכן בהנעה אטומית.

ההיערכות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי המצרי החל להגביר מוכנותו לעימות כבר באוגוסט 1973. שתי משחתות נשלחו מבסיס סואץ לעדן, בתימן, כדי שיסייעו בהטלת הסגר ימי על ישראל על ידי חסימת מצרי באב אל מנדב, בין תימן לקרן אפריקה. ב-1 באוקטובר 1973 ניתנו לצי הפקודות הסופיות לקראת יציאה למלחמה, והוחל בהיערכות בהתאם. צוללות התפרסו בעמדות וסיורים במבואות הנמלים החלו לפעול. משחתת וצוללת הגיעו לנמל בנגזי בלוב כדי לעקוב ממנו אחר התנועה הימית לישראל.

ספינה מדגם סער 3 מפליגה עם תותח אורליקון. עם היוודע על המלחמה המתקרבת, הוחלף התותח במוצב מצטודד ו-3 טילים.

המודיעין הימי הכין רשימת סימנים מעידים כהתרעה למלחמה. מספן המודיעין בחיל הים קיבל ידיעות מאמ"ן. לפי הידיעות העריכו אנשי המודיעין הימי שקיים סיכוי ממשי למלחמה. ראש מספן המודיעין, רמי לונץ, ומפקד חיל הים, בנימין תלם, ניסו לשכנע את ראש אמ"ן, אליהו זעירא, על המלחמה בפתח אך ללא הצלחה.‏[7] ההערכות של מספן המודיעין נשארו נחלת מטה חיל הים ולא הגיעו לידיעת מפקדי היחידות. ב-4 באוקטובר, יומים לפני פרוץ המלחמה, נערך לשייטת ספינות הטילים כולה אימון הגנת החוף בסיוע מטוסים. רק למחרת, ב-5 באוקטובר בצהריים נתקבלה ההתרעה מהמטה הכללי. חופשות בוטלו, והספינות החלו בהשלמת טילים. בבוקר יום הכיפורים הוחל בפריסת יחידות חיל הים: שני סטי"לים נשלחו להתרעה נגד מטוסים מול דרום המדינה, ושני סטי"לים נשלחו צפונה, לאזור ראש הנקרה.

ב-6 באוקטובר בשעה 14:00 פרצה המלחמה בגזרת התעלה. עד שעות הערב יצאו גם שאר הספינות לים. 4 ספינות יצאו לתגבר את הכוח הימי בגזרת סיני, שתי ספינות בחימוש נגד צוללות נפרסו בסיור להגנת חיפה, ושלוש ספינות יצאו עם מפקד השייטת, אספו בדרכן את שתי הספינות שכבר סיירו באזור ראש הנקרה ויחד הפליגו צפונה, במטרה לתקוף את הנמל הסורי בלטקיה.

המלחמה בזירת הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדת חיל הים הפעילה את הכוחות ביוזמה התקפית ותכננה את הקרבות לשעות הלילה לניצול הפתעה והטעיה. נקיטת היוזמה ההתקפית הייתה שונה מהדוקטרינה שהייתה מקובלת עד אז וגרמה לכך שבקרבות הייתה לחיל הים גם עדיפות כמותית. בלילה הראשון חולק הכוח הישראלי לשתי הגזרות: מצרים וסוריה, ואולם בלילות הבאים נעשה ריכוז מאמץ: בלילה השלישי רוכזו 10 ספינות בזירה המצרית, ובלילה הרביעי רוכזו 7 ספינות מול החוף הסורי. בהמשך המלחמה, כאשר השליטה הישראלית בים הייתה ברורה, הופעלו כוחות קטנים יותר להפגנת שליטה ושמירת הלחץ. חיל הים היה מודע למאמצים בזירות הלחימה האחרות, ולפיכך, פרט ללילה הראשון בקרב פורט סעיד מול חוף סיני, לא דרש סיוע אווירי.

קרבות ימיים בגזרה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל לטקיה - מבט מהים (צולם ב-1979)
מסוף הדלק בבניאס 11 אוקטובר 1973.

בלילה הראשון של המלחמה (בין 6 ל-7 באוקטובר) התחולל קרב לטקיה, קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה. היה זה אחד הקרבות החשובים בזירה הימית במלחמה, ובו נחל חיל הים הצלחה מלאה בהפעלת לוחמה אלקטרונית כנגד טילי הסטיקס של הצי סורי. הקרב הסתיים בניצחון מוחלט של חיל הים הישראלי: 2 ספינות טילים דגם קומאר, ספינת טילים דגם אוסה (ספינה), מקשת וטרפדת - סה"כ חמש ספינות סוריות הוטבעו בלא פגיעה לחיל הים הישראלי.

קרב לטקיה השני -לאחר שהסורים החלו לירות טילי קרקע-קרקע לעבר ישראל, הוטל על חיל הים לפגוע במטרות תשתית. בליל 10/11 אוקטובר הותקפו הנמל ומסופי הדלק בנמל לטקיה. במקביל הובער מסוף הדלק בנמל בניאס באש תותח אוטו מלרה 76 מ"מ. כלי שיט סוריים ירו טילים וסוללות תותחי החוף פתחו באש לעבר הכח הישראלי שלא נפגע.

קרב טרטוס - נודע כי הכוחות הסוריים רואים בתקיפות הישראליות הכנה לנחיתה. חטיבת שריון מוחזקת באזור החוף. מייד עם חזרת הכוח מקרב לטקיה השני יצאו שש ספינות לכיוון נמל טרטוס במגמה להדליק את מכלי הדלק בקרבתו. בליל 11/2 אוקטובר התפתח קרב שבו ספינות טילים סוריות שהסתתרו מאחורי אוניות סוחר אזרחיות שעגנו מחוץ לנמל, ירו טילי סטיקס שלא פגעו. אחת מספינות הטילים הסוריות שמיהרה לברוח עלתה על השובר גלים וניזוקה.‏[8] מהירי הישראלי נפגעו שתי אוניות אזרחיות. אחת מהן הייתה אנית הסוחר הרוסית איליה מצ'ניקוב. האניה נפגעה, נמשכה לחוף ושקעה, לא היו נפגעים בנפש. האירוע יצר כעס על ישראל בברית המועצות.

הפגזת גשר אל-אברש בחוף הסורי -כוח של שני סטי"לים אח"י חנית (סער 3) ואח"י געש (סער 3) בפיקוד סא"ל אלי רהב יצא, בליל 19/20 אוקטובר 1973, להפגיז גשר בדרך החוף מדרום לנמל טרטוס, על מנת להטריד ולשבש תנועות אויב. בדרכו ליעד הופגז הכוח על ידי תותחי חוף 130 מ"מ, הוא יצא מהטווח והמשיך וביצע את ההפגזה.‏[9]

קרב בניאס השני - לקראת תום המלחמה הוחלט לפגוע שוב במסוף הדלק בבניאס שהסורים הצליחו לכבות את הדליקה בו. בליל ה-23/24 אוקטובר נכנס כח של ארבעה ספינות סער לאזור מרכז החוף הסורי. ספינת טילים אוסה (ספינה), שיצאה מטרטוס וספינת טילים קומאר שיצאה מלטקיה ירו טילים על הכח הישראלי משני כיוונים בו זמנית. הטלים עברו קרוב מאוד אך לא פגעו.

מנקודת המבט הסורית היו התקפות אלה בכח רב והסתייעו במטוסים ובמסוקים. לדעתם נמנעה החרבת הנמלים ומסופי הדלק פרט לבניאס. הצי הסורי הגן בגבורה על החוף וספג אבדות.‏[10]

קרבות ימיים בגזרה המצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב פורט סעיד -במקביל לקרב לטקיה התנהל בליל ה-6/7 לאוקטובר קרב שש ספינות סער של חיל הים הישראלי לכח ימי מצרי. ספינת רקטות הפגיזה את בסיס דפנה. לא גרמה נזק והצליחה להתחמק. שתי ספינות טילים מדגם אוסה (ספינה), נתפסו במארב ישראלי לא הצליחו לירות טילים וברחו. נורו עליהן טילים אך בשל תקלות טכניות לא פגעו טילי הגבריאל בכלי השיט המצריים. מטוס מקדונל דאגלס F-4 פנטום של חיל האוויר שהוזנק לסיוע הטביע ספינת טילים אחת מדגם אוסה (ספינה).

קרב דמיאט- בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר, הביס חיל הים את הצי המצרי בקרב בקרבת החוף המצרי. כח שייטת ספינות הטילים שכלל שש ספינות בפיקוד מפקד השייטת אל"מ מיכאל ברקאי, פגש בארבע ספינות טילים מדגם אוסה (ספינה), שפתחו בירי טילי סטיקס אך לא פגעו. הכח השמיד שלוש ספינות טילים מצריות בטילי גבריאל בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ ותותח בופורס 40 מ"מ. לאחר קרב זה פסקה היוזמה הימית המצרית לחלוטין.

תקיפת נמל פורט סעיד -בלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר ערכה שייטת 13 את מבצע ליידי - פשיטה על נמל פורט סעיד שבה הוטבעו ארבעה כלי שיט מצרים: נחתת טנקים מדגם "וידרה", ספינת תקיפה נושאת מטולי רקטות, טרפדת מדגם P-138, וספינת טילים מדגם אוסה (ספינה), שני לוחמים של שייטת 13 הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

איום הצוללות המצריות הוסר - בעקבות חדירות ספינות הסער והמפלה בקרבות, החזירו המצרים את הצוללות שהיו מול חופי ישראל להגנת חופי מצרים.

הפגזות בחופי מצרים - חיל הים הישראלי תקף בתותחים אתרים שונים בחוף המצרי מספר פעמים. ב-17 באוקטובר נערכה התקפה על רצועת החוף ממזרח לפורט סעיד כדיע למנוע פשיטה מצרית על מעוז בודפשט. ההפגזה הופסקה אחרי זמן קצר עקב אש יעילה מתותחי החוף אך הפשיטה המצרית לא התקיימה. בין המטרות שהופגזו היו מוצבים, תחנות מכ"ם, בסיסים שונים. סוללות תותחי החוף המצריים היו מכווני מכ"ם ופתחו באש יעילה על הכוח המתקרב.

סיכום קרבות טילים בגזרת הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההישגים הטקטיים, לא תורגמו הניצחונות בקרבות הימיים להישגים אסטרטגיים. זאת, בשל התמיכה הסובייטית במצרים ובסוריה. ישראל לא הכריזה מצור ימי על מצרים או סוריה, ולמעשה בכל משך המלחמה לא פעל חיל הים כנגד אוניות סוחר, ואף לא חסם את נמלי סוריה ומצרים לכניסת אוניות נושאות אמצעי לחימה, על מנת להימנע מעימות עם הסובייטים. במהלך המלחמה הועברו מברית המועצות 65 אלף טונות של ציוד לחימה, 50 אלף טון מתוכם באמצעות תעבורה ימית.‏[11]

גזרת חוף סיני והתעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לקרבות הטילים בים הפתוח, התנהלה פעילות ענפה גם במימי החופים של סיני. במרכז הגזרה פעל בסיס דפנה לגילוי וקישור. מול פורט סעיד הופעלה תחנת מכ"ם ימי כחלק ממעוז בודפשט. מטרת הפעילות למנוע חדירות לחוף סיני. מטרה נוספת של איסוף טייסים שצנחו לים לאחר שטייסיהם נפגעו. בפעילות לקחו חלק ספינות דבור נחתות, ספינות יתוש. נחתת שימשה בסיס להעברת כוח שייטת 13 לצורך מבצע ליידי. הפעילות נוהלה על ידי בסיס אשדוד. חולית המכ"ם במעוז בודפשט שולבה על ידי מוטי אשכנזי בהגנת המעוז ואף מינה את קצין חיל הים סג"מ גבי שילה לסגן מפקד המעוז.‏[12]

בלילה השני ללחימה עלתה ספינת טילים אח"י חנית (סער 3) על שרטון בחוף שבין בסיס דפנה ומעוז בודפשט. הפעילות לחילוץ הספינה נמשכה יומיים וכללה הפעלת נחתת וגוררת.

נעשו מספר ניסיונות לחפש טייסים שנראו צונחים לים לאחר שמטוסיהם הופלו. ניסיונות אלה לא עלו יפה והצונחים אבדו.

בליל 15-16 אוקטובר ניסה כוח מצרי לתקוף את מעוז בודפשט עם כלי רכב אמפיביים. המעוז הדף את ההתקפה נהרגו עשרות מהפושטים. כלי הרכב האמפיביים שקעו.‏[13] על מנת למנוע פשיטות נוספות מהים, יצא כח ספינות סער ב-17 באוקטובר, למשימת הפגזת החוף באזור פורט פואד. הספינות שהגיעו באור יום מלא, התקבלו באש מדויקת מסוללות תותחי החוף ונאלצו לסגת מבלי שפתחו באש. באותו לילה במבצע ליידי פגעו צוללים משייטת 13 בשתי הנחתות בנמל פורט סעיד.

בגזרת התעלה הופעלה יחידת הנצלה ימית לאיתור ומשיית חלקי גשר ששקעו. צוללים מיחידה 707 משו גופות מטנקים ששקעו לקרקעית התעלה.‏[14]

לאחר הקרבות הקים בסיס אשדוד נמל קדמי בפנארה שבאגם המר. תפקיד הנמל הקדמי למנוע העברת אספקה לארמייה השלישית הנצורה. והמשך פיקוח על האניות הזרות באגם.

אבטחת השיט בגזרת הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכלית כמיקל אנטרפרייז של חברת גדות ים שצוותה מחדש בצוות ישראלי מאחר שהצוות הזר עזב את האנייה בנמל נאפולי.

מצרים וסוריה הכריזו על מצור ימי על ישראל והמצרים ניסו גם לכפות אותו בפועל. בניגוד לחזוי למלחמות בישראל התארכה מלחמת יום הכיפורים ונוצר צורך חיוני בדלק ובאמצעי לחימה שונים. אוניות טענו מטוסי קרב, רכב קרבי משורין, בנמלים שונים באירופה ובאמריקה. טעינת האוניות נעשתה בפיקוח ביטחוני בנמלי היציאה. היו מקרים שצוותים לא ישראליים לא הסכימו להיכנס לאזור הלחימה. האוניה כמיקל אנטרפרייז של חברת גדות ים ירד כל הצוות הזר בנמל נאפולי. המכלית נשאה מטען חיוני של דלק מטוסים ושמני סיכה מהקריביים לישראל. מעט אנשי הצוות הישראלי השיטו את האוניה לחיפה.

ביום 6 באוקטובר אחרי הצהרים המצרים הודיעו רשמית לכל הדיפלומטים שהים התיכון והים האדום נחשבים לאזור מלחמה. על מנת לממש את ההכרזה על חסימת חופי ישראל, נערך הצי המצרי לחסימת נתיבי השיט על ידי פריסת צוללות בחופי ישראל ובמרכז הים התיכון והצבת המשחתת "סקורי" בנמל בלוב כדי לשלוט על מרכז הים התיכון. עוד באותו הלילה עצרו הסורים את אונית הנוסעים היוונית "רומנטיקה", שהסיעה 200 צליינים אמריקאים, והובילו אותה לנמל טרטוס.

לאחר ניצחונות חיל הים בקרב לטקיה ובקרב דמיאט, הסתגרו ציי סוריה ומצרים בנמליהם, ולא הפעילו כלי שיט כדי לחסום את נתיבי הים באזורים הסמוכים לישראל. הצוללות המצריות שנשלחו אל חופי ישראל נקראו לחזור, ואלה שהוצבו בלב ים לא היו יעילות, ולא הצליחו לאתר את תנועת האוניות לישראל. המשחתת שהוצבה במרכז הים התיכון התגלתה ב-22 באוקטובר 1973 בטווח של כ-60 מייל. ספינות סער נערכו לתקיפה, אך הדיונים על הפסקת האש הגיעו לשלב מתקדם ומפקדת חיל הים הורתה לכוח הישראלי לנתק מגע. המשחתת המצרית חזרה ללוב ולא נוצר עימות בינה לבין הכוח הישראלי.

גם כאשר נכנסה הפסקת האש לתוקפה נותר האיום על התעבורה לישראל וממנה. האזור שעליו איימו המצרים מבסיסם בלוב היה אזור מלטה, המרוחק כאלף מיל ימי (כ-1,800 ק"מ) מישראל. שיקולי תצרוכת דלק ותנאי הים הקשים חייבו לפרוש את ספינות הסער 4 בקטע שבין מלטה לכרתים, וספינות "סער 2" ו"סער 3" פעלו באזור שבין האי כרתים לחופי ישראל. אוניית האימונים של חיל הים אח"י נגה הוסבה לאוניית אספקה ושייטה באזור, שם תדלקה את ספינות הטילים, וכך איפשרה להאריך את זמן הסיור שלהן. מערבית ממלטה לא נעשתה פעילות לאבטחת שיט על ידי ישראל. בסיכומו של דבר הייתה משימת אבטחת השיט בים התיכון, שהצורך בה עלה רק במהלך המלחמה, מוצלחת: לא הייתה הפרעה לתנועת האוניות לישראל. במהלך המלחמה היו כ-100 הפלגות; ארצות הברית הזרימה לישראל בדרך הים כ-95% מאמצעי הלחימה וכ-5% בדרך האוויר במבצע ניקל גראס.

החלפת מפקדים במהלך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמרבית התקלות בספינות הסער במהלך המלחמה התאפיינו בתחום הטכני, אירעו גם תקלות תפעוליות שהביאו להעברת שלושה מפקדים מתפקידיהם:

  • לאח"י מזנק הוצב מפקד חדש כחודשיים לפני המלחמה. הקצין היה מוערך בתפקידיו הקודמים אך לא הספיק לתרגל עם הצוות והצוות לא התרגל אליו. ספינתו נבחרה להיות ספינת הפיקוד של המש"ט בקרב לטקיה. הלחץ במרכז ידיעות הקרב בספינת הפיקוד מהווה אתגר גם לצוות מנוסה. הקצין הועבר ופיקד בהצלחה על אונית עזר ואף עלה בדרגה.
  • אח"י חנית (סער 3) עלתה על חוף סיני בלילה השני למלחמה. הדבר נבע מתוך חוסר ערנות לרצועת החוף הנמוכה שמי האגם אחריה מחזירים אור הכוכבים ומטעים לחשוב כאילו הספינה בלב ים. בעת ההחפה היה מפקדה בגשר הפיקוד לאחר קרב לטקיה. עבודת החילוץ ארכה כשבוע. לאחר סיום תיקון בהספנה קיבלה אח"י חנית מפקד אחר. המפקד המקורי הועבר מתפקידו אך נשאר בשייטת ספינות הטילים ויצא לים כקצין גשר בספינות אחרות. לאירוע לא נערך תחקיר ובהמלצת מפקד השייטת, מיכאל ברקאי, החזיר מפקד החיל, בנימין תלם, את המפקד המושעה, שקיבל פיקוד על אח"י מזנק. הקצין המשיך לשרת בחיל הים ואף עלה בדרגה.
  • אח"י חיפה (סער 2) השתתפה במשימה של אבטחת שיט לישראל באזור הים האגאי. ממערב לסקרפנטו עלתה על סלע מחט בעומק רדוד שלא מופיע במכ"ם אך מסומן היטב במפה. מדחפי הספינה ניזוקו והחלה חדירת מים, שנבלמה בפעולת בקרת נזקים של הצוות. הספינה נגררה לנמל חיפה על ידי אונית סוחר מגויסת,‏[15] הוספנה והוחזרה לכשירות בתוך ימים אחדים. מפקד הספינה הועבר מפיקוד, אך המשיך לשרת בחיל הים (ואף עלה בדרגה).

במפרץ סואץ וים סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת מפרץ סואץ וים סוף הייתה זירה משנית מבחינת סדרי הכוחות הימיים של הצדדים. חיל הים הישראלי החזיק בזירה זו נחתות, אוניית אספקה וספינות "דבור" שמספרן גדל מ-4 ספינות בתחילת המלחמה ל-10 החל מהיום השמיני למלחמה. לפני המלחמה היה בכוונת חיל הים להעביר לזירה שתי ספינות טילים מדגם "סער 4", שיציאתן למעבר באמצעות הקפת יבשת אפריקה נקבעה ל-15 באוקטובר, ולכן לא מומשה. הפעילות של חיל הים הישראלי בזירה כללה התגוננות מתקיפות אוויר וטילים ימיים, הכנות למבצע נחיתה, פגיעה בכלי שיט אויב ומניעת פשיטות קומנדו.

התגוננות מתקיפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביממה הראשונה של המלחמה ספגו מפקדת הזירה וכלי השיט במעגן תקיפות מטוסים וטילים. יב"א 528, תחנת המכ"ם הראשית על הר צפרא ספגה KSR-2 קלט והושבתה. נגד תקיפות המטוסים פעלו גם תותחי ומקלעי הנחתות. מטוס מצרי תוקף אחד הופל בירי מתותח אורליקון 20 מ"מ של אוניית העזר אח"י בת-ים.

לאחר חצות ליל, שני סטי"לים מצריים מדגם "קומאר" שיגרו ארבעה טילים אל שלוש נחתות של חיל הים הישראלי, שסיירו לאורך חוף שארם א-שייח'. שני הפנטומים של שדה אופיר לא הצליחו ליירט את ה"קומארים" התוקפים. בהתאם לנוהל התגוננות שתורגל קודם לכן, הנחתות (שצוותיהן מנו יחד 60 איש) נחתו על הריפים הצמודים לחוף, על פי הוראה מחמ"ל זירת ים סוף, והטילים חלפו מעל תרני הנחתות והתנפצו על היבשה. הנחתות וצוותיהן ניצלו.

מאוחר בלילה נתגלה כוח קומנדו מצרי מובל בסירות גומי בדרכו לשארם א-שייח', אך הוא נהדף והוברח על ידי שני דבורים בפיקוד רס"ן אברהם בן-שושן.

מבצע הנחיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכננה הנחתת כוחות משוריינים בהיקף של אוגדה בחוף המערבי של מפרץ סואץ על ידי נחתות חיל הים, במבצעים שנקראו "אור ירוק" ו"אור לבן". מבצע רביב שבוצע במהלך מלחמת ההתשה המחיש את היכולת והמבצע נראה ישים. האלוף מנחם מרון מונה כמפקד הכוח הנוחת. טנקים הועמסו לנחתות והכוחות עמדו בכוננות מיידית לביצוע. כוחות חיל הים נערכו למבצע בכל יכולתם. ספינות הקומאר המצריות שעלולות היו להפריע לתנועת הכוחות היוו יעד לתקיפה מוקדמת. לקראת סוף המלחמה בוטל מבצע הנחיתה על ידי המטכ"ל.

תקיפת כלי שיט אויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיבי מבצעי מגבית בין השוניות בכניסה לנמל ערדקה.‏[16]

כלי השיט המצריים הגדולים הועברו לדרום ים סוף ונעשו תכנונים לפגיעה בהם. חיל הים העריך שהגיע לרמת יכולת כזאת בסוף המלחמה לקראת הפסקת האש. התקיפה לא מומשה.

נוכחותם של סטי"לים מצריים מדגם קומאר בנמל הורגאדה הוותה איום על מבצע הנחתה אפשרי. שכן לקומארים המצריים הייתה יכולת להטביע את הנחתות באמצעות טילי סטיקס ממרחק רב. הסטי"לים הללו קיבלו את מלוא העדיפות כיעד לתקיפה.

כוח משייטת 13 שנשלח לזירה בתחילת המלחמה, תקף את הקומארים המצריים בהורגאדה בסדרה של ארבעה מבצעים שנקראו "מבצעי מגבית". שיטות הפעולה כללו חדירה תת-מימית שקטה, תקיפה באמצעות סירות נפץ וירי רקטות "לאו" מסירות מהירות. במבצעים אלו הושמדו שתי ספינות קומאר. הקומאר הנותר עזב את הורגאדה ועבר לנמל ספאגה, 60 קילומטר דרומה יותר. הפסקת האש נכנסה לתוקפה ולא בוצעו יותר תקיפות.

קרב ימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל-8 באוקטובר גילה זוג דבורים, בפיקודו של רס"ן עמי איילון, מטרה ימית ליד מעגן הדלק בראס סדאת שבצפון מפרץ סואץ. ההערכה הייתה שזהו סמ"ר "דה קסטרו" מצרי. הדבורים "גירדו" את קו החוף המצרי, במטרה להתקרב אל הסמ"ר מעורפו, ובטרם הבחין בהם פתחו עליו באש מטווח קרוב והשמידוהו.

לאחר טיבוע הסמ"ר פתחו תותחי חוף מצריים 130 מ"מ מבוקרי מכ"ם באש מדויקת למדי, ואחד הדבורים ספג רסיס בחרטומו ונפער בו פתח. הפתח נסתם באמצעות ציוד בקרת נזקים שבספינה. תוך ביצוע תמרוני התחמקות יצאו הדבורים מאש התותחים והגיעו לבסיס ראס סודר שממזרח לאתר הקרב.

פגיעה בבסיסי פשיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הערב המוקדמות של 6 באוקטובר נודע לצה"ל כי בחוף מפרץ סואץ מתארגן כוח קומנדו מצרי לפשיטה בסיני. הרמטכ"ל דוד אלעזר דרש ממפקד חיל הים בנימין תלם לעשות מאמץ כדי למנוע אותה. מפקד הדבורים בגזרה, סגן צבי שחק, קיבל הוראה בקוד ממפקדת חיל הים: "צא והשמד סד"ג (סירת דייגים) וס"ג (סירת גומי) העוגנות בראס זעפרנה". הדבורים שהיו בסיור לא ידעו על פריצת המלחמה עד קבלת ההוראה. בראס זעפרנה שהינו חוף פתוח, לא היה דבר. שחק החליט להיכנס לבדוק את מפרץ תלמאת. במקום התגלו כלי שיט וסירות גומי. בקרב מרסא תלמאת שהתפתח השמידו הדבורים בירי סירת ברטרם ושתי סירות גומי. הכוח ספג הרוג אחד ושבעה פצועים. כך שיבשו שני דבורים את ההכנות לפשיטה.

בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר נערכה במפרץ סואץ פשיטה על ציר החוף מצפון לראס אבו דראג'. כוח שייטת 13 בפיקוד רס"ן גדי שפי וכח מיחידה 707 בפיקוד סא"ל דב בר. מובלים על שלוש ספינות דבור שעליהן פיקד סא"ל שאול סלע. הלוחמים נחתו בשתי נקודות חוף הניחו מוקשים והמתינו במארב. אחרי ארבע שעות, כשלא עבר שום רכב מצרי, חסמו את הדרך בפיצוץ צוקים וחזרו.

במוצאי שבת 13 באוקטובר נעשה ניסיון לתקיפת המעגן באי שדואן, מתוך מחשבה שנמצאות בו סירות גומי. שתי סירות חמושות בפיקוד רס"ן אלי מרק לא מצאו סירות ותקפו באש את החוף. המצרים השיבו אש והסירות חזרו ללא תוצאות.

תקיפת מעגן ראס-ע'ריב - בלילה שבין 14 ל-15 באוקטובר נערכה פשיטה בכח של שלושה דבורים בפיקודו של רס"ן עמי איילון שיצאו ממפרץ שלמה אליו הצטרפו שני דבורים בפיקוד ישראל פטשניק, שיצאו מא-טור, על מעגן ראס ע'ריב. מטרת התקיפה הייתה להשמיד כלי שיט ולשבש התארגנות להעברת מים ואספקה לאנשי הקומנדו המצרים בסיני. כלי שיט שנמצאו במעגן הותקפו באש מקלעים. בקרב שנמשך כשעה הושמדו 19 כלי שיט מצריים והדבורים חזרו ללא נפגעים. מניעת אספקת המים לקומנדו המצרי גרמה לשבירת יכולת הלחימה שלהם.

ב-17 באוקטובר ירה נט"ק פ-51 (36 מ') ישראלי, בפיקוד סגן דוד אייבר, 150 פגזים, נפיץ וזרחן, על מעגן מרסא תלמאת. ההפגזה בוצעה באמצעות מרגמה 81 מ"מ שנישאה על זחל"ם שרותק לרצפת ההנגר של הנט"ק. הנט"ק יצא מא-טור, וחצה את המפרץ בנתיב שמחוץ למעגל המכ"ם שבזעפרנה כשהוא מלווה בזוג דבורים בפיקוד יעקב בוגץ' שיצא לקראתו מאבו זניימה. בהגיעו לחוף המצרי התקדם הנט"ק צפונה במרחק קרוב מאוד לקו החוף כדי להימנע מהתגלות. בהגיעו לטווח 3,000 מ' ממרכז מעגן מרסא תלמאת נערך הנט"ק לירי המרגמה שהותקנה לטווח זה. בשלב זה התפצל זוג הדבורים מהנט"ק והתייצב מזרחה למעגן בניצב לקו החוף – הן כדי לסייע בטיווח אש המרגמה והן כדי לתקוף כלי שיט שיצאו מהמעגן.‏[17]

מפקד הזירה סיכם את פעולות הדבורים:

"בניגוד לקרבות עתירי הטכנולוגיה והתחכום שהתחוללו בים התיכון, לחמו ספינות הדבור בקרבות פנים אל פנים מטווח קצר - הסתערות, הטלת רימונים ואף דריסה של סירות ושחייני קומנדו. גם בקרבות אלה ניצח חיל הים הישראלי."

אבדות חיל הים המצרי בזירה ים סוף היו: 2 ספינות טילים קומאר, 3 ספינות משמר, 19 סירות מגויסות שהוטבעו ו-4 סירות שנלקחו שלל. חיל הים ספג בפעילות זאת הרוג אחד ונזקים קלים לספינות הדבור.

חסימת השיט הישראלי דרך מצר באב אל מנדב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל נזקקה לנפט, וזה יובא מאיראן, שהייתה אז בקשרים טובים עם ישראל. חלק מנפט זה יוצא לאירופה, באמצעות קו צינור אילת-אשקלון, שהיווה תחליף לתעלת סואץ, אשר נחסמה מאז מלחמת ששת הימים. הנפט האיראני הועבר לישראל במכליות שהקיפו את חצי האי ערב והגיעו לנמל אילת. נתיב זה היה ארוך, וכולו עבר ליד חופים של מדינות עוינות לישראל. בשל כך, המסלול היה פגיע בעתות של הסגר ימי.

מיד עם פרוץ המלחמה חסמו שתי משחתות ושתי צוללות את מצר באב אל מנדב.‏[18] שליטת מצרים ובעלות בריתה בחופי ים סוף, הייתה ברורה. המכליות מאיראן נאלצו להפסיק לחלוטין את השיט לאילת. לחיל הים הישראלי לא היו ספינות סער או צוללות בים סוף, ולא היה ביכולתו למנוע את ההסגר הימי בגזרה זו.

המכלית "סמסון" של חברת אל-ים הייתה מוחכרת לחברת "שירותי טנקרים" והובילה 36 אלף טון מהמפרץ הפרסי לאילת בדגל ליבריה. המכלית עברה את מצרי באב אל מנדב ביום שישי בבוקר. בערב, קיבל קברניטה מברק ממפקדת חיל הים, המורה לו להתקרב לחוף הסעודי ולהפליג ללא אורות. לא היה הסבר נוסף. בשבת בבוקר נצפתה מהמכלית משחתת ובצהריים נצפתה צוללת שפנתה דרומה. באותה עת התנועה בים סוף הייתה דלילה, המלחמה טרם פרצה ולכן, קברניט "סמסון" לא גילה במשחתת ובצוללת עניין מיוחד. ביום המחרת, 7 באוקטובר, בשעה 11:20, בהיותה מול נמל ג'ידה בסעודיה, ארבה לה צוללת מצרית שנייה שתקפה את ה"סמסון" בשלושה טילי טורפדו. למכלית הייתה באותה עת בעיה עם אחד משני הדוודים, ובשל כך, נעה רק בכשני שליש ממהירותה הרגילה. כך יצא שהטורפדות שכוונו למכלית עברו לפני החרטום ולא פגעו. רב החובל זאב תירוש, שהיה בגשר באותה עת, כשראה את הטורפדות, יישם את מה שזכר מתיאורי הקרבות באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה בספר "הים האכזר",‏[19] התרחק מהצוללת לכיוון צפון-מערב ונקט בתמרוני התחמקות. שלושה טורפדות נוספים שנורו מהצוללת עברו מאחורי הירכתיים ולא פגעו.

מברק דיווח נשלח למפקדת חיל הים. בתשובה הועברה הוראה שלא לדווח על הנושא והעניין נשמר בסודיות אפילו אחרי המלחמה.‏[20] המצרים בסיפוריהם תיארו תקיפה והטבעה של אוניית קירור אך לא הזכירו את ההתקפה הכושלת על המכלית.‏[21]

במהלך המלחמה אולתרה אניה חמושה אך חיל הים לא קיבל אישור להפעלתה. במשך כל תקופת המלחמה, וגם בחודש שלאחריה, לא הגיע דלק מאיראן למסוף באילת. דלק ממקורות אחרים הגיע לנמלי הים התיכון של ישראל ללא הפרעה.

ההסגר המצרי בים סוף הסתיים רק במסגרת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-18 בינואר 1974.

השיט במפרץ סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכלית "סיריס" (אורורה) שנפגעה ממוקשים ב-26 באוקטובר 1973

מקור נוסף לנפט לישראל היה שדה הנפט באבו רודס, במפרץ סואץ. בפריצת המלחמה נמצאה במקום האניה "פטריה" של חברת "צים". רב החובל יהודה נוימן לא חיכה להוראות, הורה לנתק את החבלים והצינורות ויצא בכל המהירות לכיוון אילת.

המכלית "סירניה" שהייתה במשימה של העברת נפט גולמי מרס סודר לאבו רודס עברה לעגינה מדרום לאבו זנימה בצמוד לחוף, שם עגנה בלא להציג אורות.‏[22] המיכלת הפעילה מכ"ם ועקבה אחרי הפעילות בקרבתה. בלילה הראשון כמעט הותקפה על ידי דבורים שלא ידעו על נוכחותה במקום.‏[23]

עם הגעתן עלה מספר האוניות שנמצאו בצפון מפרץ אילת לשבעה. ארבע מהן מכליות ושלוש אוניות סוחר.‏[24] האניות נדרשו להימנע מעגינה וכדי להתגונן מקומנדו ימי מצרי ושטו בתנועה מתמדת ובהאפלה גמורה. לצוותי האוניות הועברה הודעה שהם מגויסים לתקופת המלחמה.

כדי לפגוע בהעברת הנפט לישראל מאבו רודס הניחו המצרים מוקשים ימיים במספר מקומות במפרץ סואץ. לאורך הנתיב שבו עברו מכליות הנפט בדרכן לאילת. ההישג המצרי נבע מכך שהצליחו לשמור את עובדת המיקוש בחשאיות. ייתכן שפעולת המיקוש נעשתה בתחילת המלחמה כאשר תחנת המכ"ם "צפרא" (יב"א 528), שכיסתה את האזור, הייתה מושבתת לאחר פגיעת טיל אוויר-קרקע מדגם "קלט", ולכן לא התגלתה.‏[25]

מיקוש המיכלית סיריס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הפסקת האש נעשה ניסיון לחידוש תנועת המכליות. המכלית הראשונה "סיריס", נפגעה ב-26 באוקטובר ממוקש באתר 27°49′0″N 33°45′0″E / 27.81667°N 33.75000°E / 27.81667; 33.75000 בהיותה בדרכה למסוף אבו רודס. מכלי האונייה היו ריקים מדלק, ומולאו במי ים לפי החלטת רב החובל. חדר המכונות הוצף במים, אך האונייה לא התפוצצה. הצוות חולץ במסוקים. האניה שקעה בחלקה האחורי, נסחפה מעט דרומה והטילה עוגן. במהלך הניסיונות לחילוץ טבעה במקום עגינתה.‏[26]

מיקוש המיכלית סירניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיכלית סירניה רב החובל איתי בארי נושאית מטען דוברות למפרץ הפרסי, 1975.

המיכלית SIRENIA - בדגל ליבריה, עמדה כל זמן המלחמה על עוגן במפרץ אבו רודיס. עם חידוש השיט לאחר הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים קיבלה ב-27 אוקטובר הוראה מבעליה להפליג לאילת. רב החובל יעקב הרצוג שמע מחברו ר/ח דני נקדימון על היפגעות הסיריס מהמיקוש ונקט באמצעי זהירות. בשעה 1100 בדיוק הופעלו בקרבת האונייה שני מוקשים ימיים. מקום האניה בעת הפעלת המיקוש היה 28:10:43.2 צפון 33:27:22 מזרח. המוקשים היו מונחים על הקרקעית והופעלו בהשפעה מגנטית או אקוסטית. המרחק מהאניה השפיע לטובתה ולגוף המיכלית לא נגרם נזק. בחדר המכונות התנתקו מדרכי הרצפה, נשפך דלק ופרצה שריפה.

אמצעי הכיבוי האוטומטיים פעלו וצוות הספינה השתלט על השריפה. לפי הוראות מוקדמות של הקברניט לא נמצאו אנשים בחדר המכונות ולא היו נפגעים. האניה הטילה עוגן במפרץ א-טור. לאחר בדיקות אנשי חיל הים המשיכה לאילת. בדרכה בלילה כשעברה במצרי יובל עברו מטוסי חיל האוויר וביצעו מעליה הנרה שסיכנה אותה.

למחרת הגיעה המיכלית לאילת בלא בעיות נוספות.‏[27]

הכנת נתיב חילופי למעבר מכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיכלית פטריה יצאה מאילת לאבו רודיס מספר שעות אחרי הסיריס. לאור הפגיעה במכלית "סיריס" ולאחר שרב החובל דני נקדימון שיכנע את מפקד חיל הים שהפגיעה נגרמה ממוקשים ימיים. החליט מפקד חיל הים להחזיר את המכלית "פטריה" לאילת. קיבלה פתיחת הדרך הימית משדות הנפט במפרץ סואץ למעבר מכליות, עדיפות ראשונה אצל מפקד חיל הים.‏[28] מזרחית למעבר יובל קיים מעבר צר המתפתל בין שוניות אלמוגים שנקרא מעבר מילאן. נתיב זה הוכן למעבר כלי שיט של חיל הים לפני המלחמה כדי להתרחק מתצפיות מהצד המצרי. כדי לא למשוך את תשומת לב המצרים סומן המעבר בצורה מינימלית. רק כלי השיט של חיל הים השתמשו בו.

סגן ראש מחלקת ים, אל"מ משה טבק, נשלח לזירה עם שתי משימות לארגן את המעבר ולבצע פעילות הנצלה במכלית "סיריס". עוד באותו יום הוטס יחד עם שמונה נתבים במסוק אל הנחתת בת שבע ויחד עברו ולמדו את המעבר. לאחר מכן עשו את הנתיב פעם נוספת על גבי דבור.

למחרת, ב-27 באוקטובר, נשלח רב-חובל יעקב בן ארי, מנהל חברת "מריקו" שהפעילה את המכליות, כדי לבדוק אישית את המעבר. בן ארי הפליג עם דבור והשתכנע שהמעבר בטוח. לאחר שקיים שיחה אישית עם מפקד חיל הים אישר בנימין תלם ב-28 באוקטובר 1973 למכליות לעבור. המכליות יצאו מנמל אילת עם נתב שלמד את המעבר. המכליות "סירינה" ו"פטריה" עברו ב-29 בחודש וכך חודשה תנועת הנפט במפרץ סואץ שהופסקה בתחילת המלחמה. בעת המעבר במילאן הפליגו המכליות בעקבות גוררת שהוגדרה כדורסת מוקשים אח"י מיכל. וקיבלו ליווי של דבור.

פינוי המוקשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיחות הפסקת האש לא מסרו המצרים הודעה על כך שמצרי יובל ממוקשים ואין לעבור בהם. הם שמחו לראות מכלית בשירות ישראל טובעת וחילקו מדליות על כך.‏[29] יתרת המוקשים בשדה מנעו את השיט למצרים דרך מפרץ סואץ. שליית המוקשים היוותה חלק מפעילות חידוש התנועה בתעלה לאחר הסכם השלום. הסריקה והפינוי נעשו על ידי הצי הסובייטי בפעילות שנמשכה כחצי שנה.

תוצאות המלחמה בזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים הייתה הזירה בה השיגה ישראל ניצחון ברור, זאת בשונה מהקרבות הקשים שהתנהלו ביבשה ובאוויר. חילות הים של סוריה ושל מצרים ספגו אבדות כבדות: בקרבות לטקיה ודמיאט הוטבעו שישה סטי"לים, שניים נוספים הוטבעו בפורט סעיד ועוד שניים בע'רדקה. בנוסף, הוטבעו ספינות טורפדו, ספינות משמר וספינות קטנות שונות. כבר בימים הראשונים של המלחמה הסתגרו ציי מצרים וסוריה בנמליהם, ולחיל הים הישראלי היה חופש פעולה מלא. בזמן המלחמה הייתה הערכה כי הפעילות הרצופה מול החוף הסורי מרתקת כוחות שיכלו להגיע לרמת הגולן.‏[30]

חיל הים המצרי הצליח לחסום את מצרי יובל ובאב אל מנדב, אך נכשל בניסיון לחסום את נתיבי השיט בים התיכון. הפעילות ההתקפית הרצופה בים סוף מנעה מהמצרים את כיבוש דרום סיני ויצרה אופציה להנחתת כוחות בצד המערבי של מפרץ סואץ.

השליטה בים שהושגה על ידי חיל הים לא תורגמה לחסימת שיט אל נמלי האויב בים התיכון. השייטת הסובייטית בים התיכון איבטחה שיירות אספקה לנמלי מצרים וסוריה וחיל הים נדרש להימנע מחיכוך עם הסובייטים. מחוסר כוחות ימיים בזירת ים סוף לא הוסר ההסגר הימי שהטילו המצרים. פעולות מאולתרות שתוכננו נגדו לא אושרו לביצוע. לאחר ימיה הראשונים של המלחמה לא התקיים שיט מצרי במפרץ סואץ. ב-22 באוקטובר, בעקבות מבצעי מגבית בנמל ע'רדקה, פינו המצרים את כלי השיט שלהם דרומה. החל מ-22 באוקטובר חסם חיל הים הישראלי את השיט בצפון מפרץ סואץ ומנע בכך קשר בין הארמייה השלישית לעיקר צבא מצריים. ( תוצאה שאפשרה לישראל להתנות את הסרת המצור על הארמייה השלישת בהסרת המצור בים סוף).

הניצחונות של חיל הים הישראלי תרמו למוראל הלאומי בתקופה בה האווירה הייתה שפופה. המצב ההתחלתי הקשה אליו נקלע צה"ל ביבשה איפשר את הפעלת ספינות הסער לפי התפישה ההתקפית שהייתה בבסיס בניין הכוח. לצורך משימת הגנת החוף נקט חיל הים ביזמה התקפית וניצח בה.

לניצחונות בקרבות הימיים בים התיכון לא הייתה השפעה ישירה על ההתרחשויות בזירות היבשה. אך בהיבט המקצועי, בחוגי הלוחמה הימית העולמית, הייתה הפעילות בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים מהפכנית. בפעם הראשונה הפך הטיל למערכת הנשק העיקרית בעימות הימי. מעבר לכך, חיל הים הישראלי עשה שימוש פורץ דרך בלוחמה אלקטרונית, הישג שנלמד על ידי ציים רבים ברחבי העולם.

השפעת הניצחונות בים על מעמדה של ישראל בעיני אומות העולם הייתה משמעותית ביותר. האלוף מרדכי גור, שהיה אז נספח צה"ל בוושינגטון, הגיע לביקור בשייטת ספינות הטילים, וסיפר שאבטחה על ידי ספינות ישראליות הייתה שיקול מכריע בשיקולי הממשל האמריקאי להעביר סיוע בדרך הים עוד בעצם המלחמה‏[31] היות שהצי השישי היה מתוח עד קצה יכולתו מול ההתעצמות הסובייטית. בעולם נוכחו ביכולות הטכניות וטכנולוגיות של ישראל שהביאו לעליונות בים לאורך כל ימי המלחמה.

אבדות חיל הים הישראלי במערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול עשרות כלי שיט שאבדו לחילות הים הערביים, ומאות הרוגים, איבד חיל הים הישראלי במלחמה שלושה לוחמים:

פגיעות בכלי שיט ישראליים:

  • שתי ספינות סער עלו על שרטון במהלך המלחמה ותוקנו.
  • כלי-שיט אחדים של חיל הים נפגעו פגיעות קלות ונזקקו לתיקונים אך לא יצאו מכלל פעולה.
  • כמו כן, נפגעה המכלית "סיריס" ממוקש ימי במצרי יובל וטבעה.

עיטורים וציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה חולקו עיטורי צה"ל וציונים לשבח לאנשי חיל הים‏[32] כלהלן:

  • פגיעה בכלי שיט אויב בחדירה שנעשתה בסירות נשק מהירות בנמל ע'רדקה במבצעי מגבית 15,16 קיבל סא"ל גדי שפי את עיטור המופת, רס"ל דן איתן ורס"ל אורי שטיין צוינו לשבח על ידי הרמטכ"ל. סג"מ אבינועם ברקין, סרן ישראל דגאי ורס"ן אליהו מרק קיבלו צל"ש ממפקד חיל הים. סרן דניאל קורן קיבל צל"ש ראש מספן ים.
  • הרמטכ"ל מרדכי גור ציין לשבח שני לוחמי יחידת 707 על חילוץ נפגעים וצלילה תחת הפגזה באזור הצליחה בתעלת סואץ: את סמ"ר איתמר שחם, ואת סרן יוסף דר.
  • מפקד חיל הים האלוף בנימין תלם ציין לשבח את סג"מ גבריאל שילה, שהיה מפקד חולית המכ"ם של חיל הים במוצב בודפשט ומונה על ידי מפקד המוצב מוטי אשכנזי לסגנו.
  • על תחזוקה וחימוש ספינות הטילים והכנתן ליציאות נוספות. ציין מפקד חיל הים לשבח את סרן אלי ארד, ומפקד בסיס חיפה ציין לשבח את סמ"ר יצחק עבדי, סמ"ר משה קירשנצויג, ואזרח עובד צה"ל אהרון אליקשווילי. ואת האזרח עובד צה"ל משה ריינר, על תחזוקת ציוד הצלילה הקרבי בשייטת 13.
  • רס"ל דני נחושתן‏[33] קיבל תעודת הוקרה על חלקו בקרב מרסה תלמאת, על ידי ראש מספן ים, תא"ל עודד גור-לביא ב-19 מאי 2013.

תשעה אנשי צי הסוחר הישראלי קיבלו את עיטור השירות מידיו של שר התחבורה גד יעקבי ב-11 אפריל 1977. היו אלה אנשי הצוות של המכלית כמיקל אנטרפרייז של חברת גדות ים. לאחר שהצוות הקבוע של האניה שהורכב מ-24 ימאים זרים, נטש את המכלית בנמל נפולי. אוישה המכלית בתשעה אנשי צוות ישראלים. הצוות הקטן הפעיל את המכלית והביא את המטען החיוני לנמל תוך כדי הלחימה. המעוטרים היו: רב החובל אורי מירון, החובל הראשון אפרים רז, החובל השני אהרון מוזס, החובל השלישי יוסף קליין, כלכל ראשי דוד תיאודור, קצין המכונה הראשי שמשון ששון, קצין מכונה ראשון פיני, קצין מכונה שני יצחק פרץ, קצין משמרת מכונה בצלאל.

טבלת המבצעים בזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם המבצע/הקרב זירה תאריך תיאור המבצע/הקרב תוצאה
תקיפת בסיס מפרץ שלמה על ידי המצרים ומיקוש המצרים ים סוף 6 באוקטובר מטוסי תקיפה מצריים תקפו בשעה 14:00 את תחנת הקשר בקרבת בסיס חיל הים הישראלי בשארם א-שייח'. 2 סטי"לי קומאר מצריים ירו בלילה טילים לעבר נחתות חיל הים. הטילים החטיאו ונפלו בחוף. טילי שיוט מדגם קלט שוגרו אל מתקני מכ"ם בהר הצפרא. בעת שהמכ"ם היה מושבת הוטלו מוקשים במצר יובל.‏[34] Flag of Egypt.svg  מצרים מטוס מיג 21 מצרי הופל בירי נ"מ של אח"י בת-ים ואופיר, מטוסים מצריים נוספים הופלו על ידי חיל האוויר הישראלי בקרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים
Flag of Israel.svg  ישראל הושמדו מתקני יב"א 528 ותחנת מכ"ם של חיל הים ונהרגו חמישה חיילים.
קרב לטקיה הים התיכון הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר קרב טילי ים-ים ותותחים בין חמישה סטי"לים ישראלים לסטי"לים סוריים וכלי שיט נוספים מול נמל לטקיה. הקרב נמשך כשעתיים ורבע. Flag of Syria.svg  סוריה הושמדו שלושה סטי"לים, ספינת טורפדו ומקשת
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
קרב פורט סעיד הים התיכון הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר קרב טילי ים-ים בין ששה סטי"לים ישראלים לשני סטי"לים מצריים וכלי שיט נוספים מול נמל פורט סעיד. כל אחד עשר טילי הגבריאל הישראלים החטיאו את מטרתם עקב תקלות. מטוס פנטום של חיל האוויר הישראלי הוזנק לסייע והטביע סטי"ל מצרי. Flag of Egypt.svg  מצרים הושמד סטי"ל אחד על ידי מטוס פנטום
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
קרב מרסא תלמאת מפרץ סואץ הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר פשיטה של שני דבורים על מעגן מרסא תלמאת שבמפרץ סואץ, ותקיפת כלי שיט מצריים שעגנו בו באש מקלעים. שלושה מכלי השיט המצריים היו במרכז המעגן מאוישים לקראת יציאה ממנו למבצע. התנהלו חילופי אש עם כוחות שבכלי השיט המצריים ועם מקלעים בעמדות חוף. הקרב נמשך כשעה. Flag of Egypt.svg  מצרים הושמדו שתי סירות גומי וסירת ברטרם שנשרפה.
Flag of Israel.svg  ישראל הרוג אחד, שבעה פצועים ונזק לשני הדבורים.
מכלית ישראלית מותקפת בטורפדו מצוללת מצרית בים סוף מול נמל ג'ידה בצהרי יום א' 7 באוקטובר צוללת מצרית תקפה בטורפדו את המכלית "סמסון" דגל ליברי, בדרכה לאילת והחטיאה. Flag of Egypt.svg  מצרים אין נפגעים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
קרב דמיאט הים התיכון הלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר קרב טילי ים-ים ותותחים בין עשרה סטי"לים ישראלים לארבעה סטי"לים מצריים מול חוף דמיאט. הקרב נמשך 45 דקות Flag of Egypt.svg  מצרים הושמדו שלושה סטי"לים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הטבעת ספינת משמר דה-קסטרו מפרץ סואץ הלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר תקיפת ספינת משמר מצרית על ידי שתי ספינות דבור ישראליות בים סוף סמוך למעגן ראס סאדאת Flag of Egypt.svg  מצרים הוטבעה ספינת משמר מדגם דה-קסטרו
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מבצע מגבית 10 ים סוף הלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 על נמל ע'רדקה וניסיון להצמיד מוקשים לשני סטי"לים מסוג קומאר. המבצע בוטל לאחר הגעת הכוח לנקודת הצלילה עקב נוכחות ספינת משמר מצרית באזור היעד Flag of Egypt.svg  מצרים אין אבדות
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מארב בציר החוף מפרץ סואץ הלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר מארב כפול של שייטת 13 וכח יחידה 707 על ציר החוף. מובלים על שלושה דבורים. לא עברו כלי רכב מצריים. בוצעה הנחת מוקשים ונחסמו צירים בפיצוץ. Flag of Egypt.svg  מצרים אין אבדות
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
קרב לטקיה השני הים התיכון הלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר הפגזה אינטנסיבית של שבעה סטי"לים ישראלים שנמשכה כשעה לעבר נמלי הים הסוריים ולעבר מסוף דלק. במהלך ההפגזה יצאו מנמליהם סטי"לים סוריים ונערך עמם קרב טילי ים-ים. סטי"ל סורי אחד או יותר נפגעו ככל הנראה באש תותחים Flag of Syria.svg  סוריה פגיעה בסטי"לים, פגיעה במתקנים בנמלים, פגיעה בשתי אניות סוחר נייטרליות, הבערת חוות מכלי דלק, גרימת שיבושים בייצור חשמל בסוריה
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
קרב טרטוס הים התיכון הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר תקיפה של ארבעה סטי"לים שנמשכה שעה לעבר הנמל ומכלי הדלק בטרטוס, שני סטי"לים סוריים יצאו מהנמל וירו טילים, בבריחתם עולה סטי"ל על השובר גלים ונשבר. מהירי הישראלי נפגעת גם אנית סוחר סובייטית "איליה מצ'ניקוב" בשני טילי גבריאל וטובעת ללא אבדות לצוותה Flag of Syria.svg  סוריה 1-2 סטי"לים, מכלי הדלק, פגיעה באניה סובייטית
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
נסיון חילוץ מוצב המזח מפרץ סואץ הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר נסיון לשחרור חיילים הנצורים במוצב המזח באמצעות שלושה דבורים ושש סירות גומי שעליהן 18 חיילי יחידה 707בפיקוד סא"ל דב בר. הכוח התגלה, נפתחה עליו אש מדויקת בתותחי 130 מ"מ מצדו המערבי של מפרץ סואץ והוא נאלץ לסגת. חיילי צה"ל הנצורים במוצב נשבו.‏[35] Flag of Egypt.svg  מצרים אין נפגעים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מבצע מגבית 11 ים סוף הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 על נמל ע'רדקה במטרה להצמיד מוקשים לשני סטי"לים מסוג קומאר. Flag of Egypt.svg  מצרים סטי"ל קומאר אחד הושמד בהתפוצצות מוקש
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת חוף דמיאט הים התיכון הלילה שבין 13 ל-14 באוקטובר הפגזה של מטרות בחוף דמיאט, על ידי סטי"לים ישראליים Flag of Egypt.svg  מצרים פגיעה במטרות חוף
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
תקיפת מעגן ראס-ע'ריב מפרץ סואץ הלילה שבין 14 ל-15 באוקטובר פשיטה של חמישה דבורים על מעגן ראס ע'ריב שבמפרץ סואץ ותקיפת כלי שיט מצריים שבו באש מקלעים. הקרב נמשך כשעה. Flag of Egypt.svg  מצרים הושמדו 19 כלי שיט במעגן
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת חוף ראס קנאיס וראס דבעה הים התיכון הלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר הפגזה של מטרות בחוף מזרחית לרוזטה, מטרות בחופי ראס קנאיס וראס אל דבעה, ממערב לאלכסנדריה על ידי סטי"לים ישראליים Flag of Egypt.svg  מצרים פגיעה במטרות חוף
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מבצע ליידי הים התיכון הלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 לתוך נמל פורט סעיד והצמדת מוקשים לכלי שיט Flag of Egypt.svg  מצרים הטבעת סטי"ל, נחתת, טרפדת וספינת משמר
Flag of Israel.svg  ישראל שני הרוגים ואבדן של סירת "חזיר"
סיכול נחיתת קומנדו בים סוף הלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר[36] ניסיון פשיטה של קומנדו מצרי בארבע סירות מהירות לחוף מפרץ שלמה שסוכלה על ידי דבורים ומטוס פנטום Flag of Egypt.svg  מצרים אין אבדות
Flag of Israel.svg  ישראל אין אבדות
הפגזת מעגן מרסא תלמאת מפרץ סואץ בלילה 17 ל-18 באוקטובר נחתת שבה הותקנה מרגמה 81 מ"מ הפגיזה את מעגן מרסא תלמאת. שני דבורים המתינו מחוץ למעגן במטרה לתקוף כלי שיט מצריים שיימלטו ממנו Flag of Egypt.svg  מצרים לא ידוע על פגיעה
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת מוצבים מצריים סמוך לפורט סעיד הים התיכון הלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר הופגזו מוצבים מצריים סמוך לפורט סעיד על ידי סטי"לים ישראליים Flag of Egypt.svg  מצרים פגיעה במוצבים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
פיצוץ מתקני תקשורת חוף ביירות הלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר ו 19 ל-20 באוקטובר צוללים מיחידה 707 בפיקוד סרן יהודה גוש, ןבהובלת שני דבורים, מפוצצים שני מתקני תקשורת חייב את התעבורה הצבאית הסורית לעבור באלחוט.‏[37]
מבצע מגבית 15 ים סוף הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 לנמל ע'רדקה על גבי סירות נפץ, כלי נשק שעדיין לא הוכרז מבצעי במטרה להשמיד את הסטי"ל המצרי היחיד שנותר בזירה זו מדגם קומאר Flag of Egypt.svg  מצרים מבנים בנמל נפגעו, סטי"ל קומאר לא נפגע
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת חוף רוזטה ודמיאט הים התיכון הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר ושני הלילות שאחריו הפגזה של מטרות בחוף רוזטה ודמיאט על ידי סטי"לים ישראליים Flag of Egypt.svg  מצרים הטבעת ספינת תצפית, 3 שבויים.‏[38]
Flag of Israel.svg  ישראל אין אבדות
הפגזת גשר אל-אברש החוף הסורי הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר שמירת לחץ בחוף הסורי על ידי הפגזת חוף משתי ספינות מדגם סער 3 Flag of Syria.svg  סוריה אין מידע
Flag of Israel.svg  ישראל אין אבדות
מבצע מגבית 16 ים סוף הלילה שבין 21 ל-22 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 לנמל ע'רדקה על גבי סירות סנונית במטרה להשמיד סטי"ל מדגם קומאר באמצעות טיל לאו. Flag of Egypt.svg  מצרים סטי"ל קומאר הושמד
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
הפגזת נמל בניאס הים התיכון הלילה שבין 23 ל-24 באוקטובר הפגזה חוזרת של מסוף הדלק בבניאס על ידי ארבעה סטי"לים ישראלים (לאחר ההפגזה מ-11 בחודש) ובמצופים שמשמשים לפריקת דלק על ידי מכליות. במהלך ההפגזה נורו לעבר הכוח שני טילים מכוון לטקיה וארבעה טילים מכוון טרטוס. נפתחה אש כבדה מהחוף לכוון הסטי"לים בין היתר של טנקים. לאחר שהשלימו הסטי"לים הישראלים את מנת האש שהוקצבה חזרו לבסיסם. Flag of Syria.svg  סוריה הבערה של חוות מכלי דלק, פגיעה במצופים המשמשים לפריקת דלק ממכליות
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
תפיסת נמל עדביה מפרץ סואץ 24 באוקטובר לאחר שנכבש נמל עדביה על ידי כוחות שריון ישראליים, נכנס אליו כוח דבורים ותפס אותו. ספינת משמר מצרית שניסתה לחמוק מן הנמל עם כניסת כלי השיט הישראליים הוטבעה באש טנקים. כוחות חיל הים השתלטו על הנמל והצליחו לשבות עשרות שבויים מצריים, בהם מפקד הבסיס בדרגת קולונל, וכן לכדו שתי ספינות טורפדו. לאחר המלחמה הקים חיל הים בסיס ישראלי בעדביה ובמעגן פנרה, במרכז האגם המר הגדול. Flag of Egypt.svg  מצרים נתפסו שתי ספינות טורפדו ושבויים
Flag of Israel.svg  ישראל אין נפגעים
מכלית ישראלית סיריס מוטבעת ממיקוש מצרי במצרי יובל - ים סוף 26 באוקטובר בדרכה למעגן הנפט באבו רודס, נפגעה המכלית הישראלית "סיריס" מפיצוץ שני מוקשים ימיים. הצוות חולץ במסוקים ולאחר מספר ימים האניה טבעה במקום. Flag of Egypt.svg  מצרים אין נפגעים
Flag of Israel.svg  ישראל מכלית שהוטבעה, שני פצועים קשה מצוות המכלית.
נזק למכלית ישראלית סירנייה ממיקוש ימי מפרץ סואץ 27 באוקטובר שעה 1100 בדרכה מאבו רודס לאילת נפגעה המיכלית סירנייה מפיצוץ שני מוקשי קרקע אין נפגעים הצוות התגבר על השריפה והאניה המשיכה לאילת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מלחמת יום הכיפורים יומן גשר מצפ"י, 6 לאוקטובר עד 5 בנובמבר 1973, מוזיאון העפלה וחיל הים.
  • מייק אלדר, שייטת 13 - סיפורו של הקומנדו הימי, תל אביב: ספרית מעריב, 1993, עמודים 15–53 ו-481–514.
  • חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, מהדורה מחודשת, 1994, הפרק "המלחמה באוויר ובים", עמ' 239-233.
  • מייק אלדר שייטת 11 - הקרב על הצל"ש, תל אביב: ספרית מעריב 1996, עמודים 79–96.
  • אמיר גילת, "אף אחד לא ידע שהיו שם מוקשים", מעריב, 29 ספטמבר 1998.
  • אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג, הוצאת אפי מלצר, 2001.
  • רמי לונץ, "מלחמת יום-הכיפורים בזירה הימית", בספר: חגי גולן ושאול שי (עורכים), "מלחמה היום" - חקרי מלחמת יום-הכיפורים, תל אביב: הוצאת מערכות, 2003.
  • איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, זמורה-ביתן, 2003, הערכים "(ה)ים, חיל", "ים סוף, זירת (זי"ס)".
  • משה אימבר, שייטת 3 ספינות הטילים בחיל הים, תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2005.
  • אמיר גור, "40 שנה למלחמת יום הכיפורים: חיל הים עושה היסטוריה", בין גלים, ספטמבר 2013, עמ' 28-22.
  • פסח מלובני, מצפון תפתח הרעה, צבא סוריה - עלילותיו ומלחמותיו - מבט מדמשק, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014, ע' 465 - 473.
  • זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, עמ' 920-813

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלי סוחוליצקי, ‏תרומת העצמה הימית לביטחון ישראל, מערכות גיליון 424
  2. ^ התמונה באדיבות מוזיאון ההעפלה וחיל הים.
  3. ^ הדרגה רשומה כפי שנשאו בעת המלחמה. רבים מהמפקדים עלו בדרגה בהמשך שירותם.
  4. ^ עמי אילון פיקד על הפלגה והעביר פיקוד לישראל פטשניק לפני המלחמה. עם פתיחת הקרבות חזר עמי אילון כמפקד כוח דבורים ונעשה מפקד הפלגה עד סוף המלחמה.
  5. ^ שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר, 2008, עמ' 474.
  6. ^ נט"ק נוסף, מדגם "שקמה", שיצא משירות פעיל, הוצב כמזח לדבורים בראס סודר עוד בחודש אוגוסט 1973
  7. ^ מקור - דו"ח סיכום ועדת אגרנט ע' 161.ועדותו של אלוף בנימין תלם בוועדת אגרנט.
  8. ^ פסח מלובני, ע' 471.
  9. ^ הפגזת גשר אל-אברש בחוף סוריה באתר עמותת חיל הים.
  10. ^ פסח מלובני ע' 473.
  11. ^ מקור- אלכס רוזין, אשר בגלל צנזורה סובייטית מייחס את המידע למקורות לבנוניים.
  12. ^ מקור: מוטי אשכנזי, הערב בשש תפרוץ המלחמה, והשלמה ביומן מלחמה של מפקד תחנת המכ"ם, גבריאל חי שילה, באתר משמר המורשת הימית.
  13. ^ לאחר הפסקת האש נאספו שלל מספר סירות גומי שנותרו על השרטון מערבית למעוז.
  14. ^ המקור צבי נחשון פעילות הצליחה במלחמת ים הכיפורים באתר בוגרי קציני ים.
  15. ^ אונית הסוחר "לאה" הייתה בפיקודו של ישראל לשם
  16. ^ התרשים על גבי מפה ימית אמריקאית 2464 נמסר על ידי אלוף יוחאי בן-נון למפקד פעולות 10 ון-11 רס"ן אלי מרק.
  17. ^ מדיווח מפקד הדבורים יעקב בוגץ' לא נצפו פגיעות כלשהם.
  18. ^ מוחמד שאכר, ‏המצור על באב אל מנדב, מערכות 332, אוקטובר 1993, עמ' 70-68
  19. ^ ניקולאס מונסארט, הים האכזר, תרגום: אהרן אמיר, 1955
  20. ^ האזכור הראשון למקרה הופיע בספרו של זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1974
  21. ^ מערכות_מוחמד70
  22. ^ מקום העגינה לפי דיווח רב החובל יעקב הרצוג באתר 28:59:19 צפון 33:09:30 מזרח.
  23. ^ הדבורים לא ידעו כלל שפרצה מלחמה וגם על המצאות קומנדו מצרי בספינות הדייג אותם נצטוו לתקוף לא ידעו. סיפורו של סרן צבי שחק, המכלית סירניה, קרב מרסה תלמת ועוד באתר אבירי המפרץ, 8 ביוני 2010
  24. ^ המכליות "פגסוס", "סמסון", "פטריה" ו"סיריס" והאניות "נהריה", "נתניה" ו"נורית".
  25. ^ עד היום יש מיוצאי המודיעין הימי הישראלי שאינם מאמינים כי היו שם מוקשים.
  26. ^ מקור: דני נקדימון, מעריב, מוסף יום כיפור 29 ספטמבר 1998
  27. ^ ראיון כוכבי אזרן לר/ח יעקב הרצוג באתר משמר המורשת הימית
  28. ^ לפי יומן מצפ"י, אוקטובר 1973
  29. ^ בבטאון צים משנת 2005 מתואר מפגש בין רב חובל דני נקדימון לבין מפקד המקשת המצרית פ. עבד המשמש כנתב בתעלת סואץ שסיפר כי קיבל מדליה לאחר הפיצוץ.
  30. ^ הפעולות בסוריה נעשו לפי הנחיות הרמטכ"ל למפקד חיל הים אך בדיעבד לא היה אישור שאכן עוכבו כוחות סוריים בחוף.
  31. ^ שיקוליו של אדמירל דניאל מרפי מפקד הצי השישי, מתוארים בספרו של אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג עמ' 235-232.
  32. ^ המקור אתר הגבורה
  33. ^ רס"ל דני נחושתן, באתר הגבורה
  34. ^ המצרים הצליחו להסתיר זאת ושני מוקשים הופעלו 20 יום מאוחר יותר והטביעו מכלית.
  35. ^ צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר, "הקריבו אותנו למען ההיסטוריה", על הניסיון לחילוץ מוצב המזח, אסון שנמנע. ידיעות אחרונות, 1.10.2006
  36. ^ מייק אלדר בספרו שייטת 11 מתארך את האירוע ללילה הראשון של המלחמה. אך לפי דיווח של קצין קישור אויר ים בבח"א 29 סא"ל יהודה בן-צור, האירוע קרה בתאריך הרשום.
  37. ^ מייק אלדר]] שייטת 11 ע' 355/356 ושייטת 13 ע' 499.
  38. ^ אחד השבויים היה חולה ונותח בדרך על ידי רופא הספינה. מקור: משה אימבר עמ' 36