הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
Flagwiper.jpg

מטאטא על תורן ספינת סער. תליית מטאטא על התורן היא סימן מקובל להטבעת ספינת אויב
תאריך התחלה: 6 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 24 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: 19 ימים
מקום: הים התיכון, ים סוף
תוצאה:
  • עליונות ימית ישראלית בזירות הים התיכון ומפרץ סואץ
    קרבות ימיים ראשונים בין ספינות טילים
    עליונות טכנולוגית ומבצעית של חיל הים הישראלי
    המצור הימי המצרי על התנועה בים סוף לא נפרץ.
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

מצרים (1972-1984)מצרים (1972-1984) מצרים
סוריהסוריה  סוריה

מפקדים

חיל הים הישראליחיל הים הישראלי אלוף בנימין תלם

חיל הים המצרי פריק בחרי פואד אבו זיכרי
חיל הים הסורי עמיד בחרי פדל חוסיין

כוחות

2 ספינות תותחים
12 ספינות טילים
18 ספינות דבור
10 סירות משמר
6 נחתות
100 לוחמי שייטת 13
70 לוחמי יחידה 707

אבידות

שלושה הרוגים
טביעת מכלית
נזקים קלים ל-4 ספינות דבור

עשרות הרוגים (הערכה)
כעשר ספינות טילים טובעו
ועוד כעשר ספינות טורפדו
ספינות אחרות רבות ניזוקו

מפקד חיל הים אלוף בנימין תלם ומפקד שייטת ספינות הטילים אל"ם מיכאל ברקאי בנמל חיפה בבוקר שלאחר קרב לטקיה 7 אוקטובר 1973.[1]

בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים השיג חיל הים הישראלי ניצחונות על ציי סוריה ומצרים בכל הקרבות. ישראל השיגה שליטה ימית מלאה בזירת הים התיכון ובזירת ים סוף, סיכלה תקיפה מצרית בדרום סיני, ובסוף המלחמה נעשתה הכנה לצליחת כוחות משוריינים במפרץ סואץ. עם זאת, נמלי סוריה ומצרים לא נחסמו, והמשיכו לקלוט סיוע צבאי מברית המועצות במהלך המלחמה. הניצחונות הימיים אפשרו אספקה צבאית וסחר חוץ ללא הפרעות דרך הים התיכון לישראל וממנה, ונמנע מהצי הסורי והמצרי להשפיע על זירות הלחימה ביבשה. העליונות בזירה הימית הייתה חיונית לניצחון ישראלי במלחמה, שכן כ-94% מהיבוא הביטחוני לישראל הגיע בדרך הים.[2]

מלחמת יום הכיפורים הייתה נקודת ציון בתולדות הלחימה הימית. כלי הנשק המכריעים בה היו ספינות קטנות חמושות בטילים נגד ספינות. כמו כן נעשה לראשונה שימוש אפקטיבי בלוחמה אלקטרונית. כחמישים טילים נורו על ידי כל הצדדים. אוניות וספינות ישראליות לא נפגעו.

הפגנת היכולת הטכנולוגית והמבצעית של חיל הים הישראלי כנגד הצי הסורי והמצרי, שעשו שימוש בציוד סובייטי מתקדם, תרמה לביסוס מעמדה של ישראל כבעלת כוח ימי משמעותי במזרח התיכון, ותרמה לרצונה של ארצות הברית להמשיך לספק לישראל טכנולוגיה ימית מתקדמת.

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היערכות חיל הים - תפישת הביטחון בישראל ראתה בזירה היבשתית ובזירה האווירית את הזירות העיקריות, ובהתאם לכך הקצתה את מרבית המשאבים לזרועות היבשה והאוויר. על אף גודלם והתחזקותם של ציי מדינות ערב, נותר חלקו של חיל הים בתקציב, לאחר מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים, פחות מ-6% מסך הוצאות הביטחון.[3] ההגנה על חופי המדינה בתקופה זו הוטלה גם על חיל האוויר. אבטחת השיט הישראלי בים הפתוח נתפסה כמשנית בחשיבותה לנוכח ההשערה כי כמו מלחמת ששת הימים, גם מלחמה עתידית תהיה קצרה. ההנחה הייתה, שהנזק העיקרי שעלול לקרות יכלול השהיה קצרה של התעבורה הימית בנמלי ישראל ואירופה עד תום הקרבות. חיל הים יועד אפוא להגנה על החופים ולביצוע פעולות קומנדו נקודתיות נגד מטרות איכות.

חיל הים הישראלי נאלץ לפעול במסגרת תקציבית מצומצמת. פיקוד החיל הבין שלא יהיה ביכולתו לרכוש כלי שיט גדולים כמו פריגטות ומשחתות. לפיכך, מאז תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 החל בניין הכוח של חיל הים להיות מבוסס על פיתוח עצמי. עקרונות ההתנהלות של מפקדת חיל הים כללו: ריכוז המאמץ בלוחמת השטח, חימוש באמצעי לחימה בעלי עליונות טכנולוגית שיאפשרו התמודדות עם העדיפות הכמותית של ציי ערב, והסתפקות בכלי השיט הקטן ביותר האפשרי במגמה לקבל מספר רב של יחידות לחימה. ההצטיידות נועדה להיות מהירה ככל האפשר, על ידי חיפוש דגמים קיימים הדורשים התאמה בלבד [א]


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספינות סער

ספינות הטילים החדשות של חיל הים נבנו במספנות בצרפת לפי תכנון גרמני. התותחים של הספינות נרכשו באיטליה. בשנים 1967 עד 1969 הגיעו לישראל הספינות הראשונות. הספינות חומשו בהדרגה בטילי ים-ים "גבריאל" מתוצרת התעשייה האווירית.

סטי"ל מדגם סער 4 "אח"י קשת"

מלחמת ששת הימים פרצה כאשר חיל הים היה בעיצומו של מהלך הצטיידות מחדש. החיל לא לא היה מוכן למלחמה: אמצעי הלחימה שהיו ברשותו היו מעטים ונחותים. ההצלחות בקרבות האוויר והיבשה לא השפיעו על הזירה הימית, וחיל הים המצרי לא נפגע מפעילות ישראלית. למרות בקשת חיל הים לא נכבש אזור פורט פואד בצפון תעלת סואץ, והצי המצרי חזר והתבסס בנמל פורט סעיד. הסיורים הימיים המצריים מול חוף חצי האי סיני הופסקו כאשר בקרב רומני ביולי 1967 הושמדו שתי טרפדות מצריות. ואולם ב-21 באוקטובר 1967 הטביעו ספינות טילים מסוג קומאר של הצי המצרי את המשחתת אח"י אילת בטילי סטיקס. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הלוחמה הימית בה הוטבעה אוניית מלחמה בטיל ים-ים. ב-14 במאי 1970 הטביעו המצרים את סירת הדיג "אורית", אותה חשבו לספינת טילים.
חסימת השיט לישראל דרך מצרי טיראן, שהייתה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים, הביאה לתודעת שר הביטחון משה דיין את הצורך בכוח לחימה ימי גם בים סוף. טווח הפעולה ותנאי הים בזירה זו חייבו ספינות גדולות יותר, ובשנת 1968 אושרה רכישת שש ספינות טילים נוספות מדגם סער 4 ממספנות ישראל.
לוחמה אלקטרונית - במקביל לבניית הספינות, פיתח חיל הים מערכות לוחמה אלקטרונית, שנועדו לסייע לסטי"לים בהתמודדות עם הטילים הסובייטיים שהיו בעלי טווח גדול מזה של טילי ה"גבריאל". חיל הים הניח תחילה שהטילים הסובייטיים תוכננו נגד אוניות גדולות ולא יצליחו לפגוע במטרות קטנות כמו ספינות הטילים, אך הטבעת ספינת הדיג "אורית" בירי טילי סטיקס הוכיחה שהטיל אפקטיבי גם נגד ספינות קטנות. בשל כך גובש מענה טקטי רחב שכלל את מערכת "שלדג", לגילוי מכ"ם, "אבשלום", רקטה לפיזור מוץ להטעיית מכ"ם האויב, ומערכת "אמנון" להגנה עצמית.
פותחה תורת לחימה שתורגלה בים ובמתקן תרגול טקטי, ועל פיה זיהו ספינות הטילים ממרחק את ספינות האויב על פי שידורי המכ"ם שלהן, הטעו את הטילים שנורו לכיוונן, וצמצמו את הטווח עד לטווח היעיל של טילי "גבריאל", וכל זאת תוך ביצוע תמרוני התחמקות. ב-1973 כבר הייתה שייטת ספינות הטילים מתורגלת בהפעלת הספינות החדשות ובתורת הלחימה שלהן. נערכו תוכניות מגירה התקפיות שתורגלו, שבהן נוצלו היכולות הטכנולוגיות שנרכשו בתחום הלוחמה האלקטרונית.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שייטת ספינות הטילים

כוח התקיפה שעמד לרשות חיל הים בים התיכון עם פרוץ המלחמה כלל:

  • שתי ספינות טילים מדגם "סער 4"
  • שש ספינות טילים מדגם "סער 3"
  • שלוש ספינות טילים מדגם "סער 2"
  • שתי ספינות תותחים מדגם "סער 1"

חוסר בצוללות - שתי הצוללות המיושנות שהיו ברשות חיל הים, אח"י לווייתן ואח"י דולפין, היו בתהליך של הוצאה מהשירות, בהמתנה לצוללות מסדרת "גל" שהיו בבנייה בבריטניה. המשחתות והטרפדות הישנות הוצאו משירות, ובמקומן כלל צי הספינות הקטנות של חיל הים 18 ספינות "דבור" חדישות, שהחלו להיכנס לשירות משנת 1970, ועוד כעשר סירות משמר קטנות. כמו כן היו ברשות חיל הים שש נחתות ושתי אוניות תובלה חמושות. לאורך החוף היו תחנות מכ"ם ימי שפעלו באופן רצוף לביטחון שוטף.
מיקוש ימי' - לחיל הים לא היה כושר לפינוי מוקשים ימיים, ולא היו ברשותו סוללות טילים או תותחי חוף.
סיוע אוויר התקפי - אף על פי שסיוע אווירי היה חיוני בתורת הלחימה, לא היו מטוסים שייעודם הבלעדי היה סיור ימי או משימות ימיות, והסיוע האווירי היה באחריות חיל האוויר הישראלי, שהקצה מטוסי קרב ותקיפה לפי דרישה.
פריסת הכוח הימי - הכוחות העיקריים של חיל הים הישראלי נמצאו בבסיס חיפה בים התיכון. בים סוף היו חמש ספינות "דבור" ושש נחתות[ב] שהתבססו במפרץ שלמה, ושם גם הייתה מפקדת הזירה. מוצב הפיקוד ומטה חיל הים הועברו שנה קודם למלחמה למתחם הקריה בתל אביב. מפקד חיל הים היה אלוף בנימין תלם, ועל שייטת ספינות הטילים פיקד אלוף משנה מיכאל ברקאי. על זירת ים סוף פיקד אלוף משנה זאב אלמוג. משימותיו של חיל הים היו הגנת החופים ובמיוחד הגנת מתקנים אסטרטגיים כגון בתי הזיקוק בחיפה, וכן הבטחת שיט אזרחי חופשי לישראל וממנה. במפרץ סואץ מטרת החיל הייתה אבטחת האגף הדרומי של חילות היבשה מנחיתה אפשרית של כוחות מצריים מן הים, הגנת שדה הנפט באבו רודס ומניעת הטלת הסגר ימי מדרום.

יוזמה התקפית - אף על פי שמשימות חיל הים היו הגנתיות מטבען, החליט מפקד חיל הים כבר בשעותיה הראשונות של המלחמה לבצע את משימות החיל בדרך התקפית, והוציא כוח לתקיפת חיל הים הסורי בפתח נמליו. הנושא הוצג לראש המטה הכללי דוד אלעזר תוך כדי היתקלות. ההצלחה בקרב הראשון שינתה את התפיסה במטכ"ל, שאישר את המשך פעילות חיל הים במלחמה.

מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטי"ל מדגם קומאר יורה טיל "סטיקס"

האויב העיקרי של ישראל בים היה חיל הים המצרי, שפעל ביזמה התקפית מול ישראל בכל המלחמות. מתחילת שנות ה-60 התחמש צי מצרים בכלי שיט מתוצרת סובייטית, ובתחילת שנות ה-70 כבר נשענו ציי מצרים וסוריה באופן מלא על ציוד ודוקטרינה סובייטית, אם כי בצי המצרי עדיין נותרו כלים מתוצרת מערבית, בעיקר בריטית. לאחר הקרע בין ברית המועצות לאינדונזיה ב-1965 הפכה מצרים ללקוח הזר הגדול ביותר של טכנולוגיה סובייטית. הסובייטים ראו חשיבות רבה במיקומה הגאופוליטי של מצרים, ששלטה על נתיב סחר עולמי מרכזי – תעלת סואץ. בנוסף, חוף הים הצפוני של מצרים איפשר שליטה על נתיבי הים לישראל, וכך איפשר הסגר ימי. לאחר תבוסתה של מצרים במלחמת ששת הימים נסגרה תעלת סואץ לתנועת אוניות ופחתה חשיבותה לברית המועצות. עם זאת, ברית המועצות עדיין ראתה במצרים בעל ברית חשוב לשליטה על נתיבי הים בים התיכון.

בחיל הים המצרי שירתו כ-14,000 חיילים. עיקרו של צי אוניות השטח המצריות היה חמש משחתות. ארבע מהן היו מתוצרת ברית המועצות, והיוו את אמצעי הלחימה המאיים העיקרי בידי חיל הים המצרי - משחתות מסדרת "סקורי". בנוסף, שירתה בצי המצרי משחתת אחת מתוצרת בריטניה, מסדרת Z. המשחתות מתוצרת ברית המועצות יוצרו בסוף שנות ה-50, והמשחתת הבריטית הושקה בשנת 1944. בנוסף למשחתות היו בצי המצרי ארבע פריגטות וקורבטות, כולן מתוצרת בריטניה מתקופת מלחמת העולם השנייה.

כוח התקיפה העיקרי של הצי המצרי היה מורכב מ-19 ספינות טילים מתוצרת ברית המועצות, מסדרות "קומאר" ו"אוסה". בנוסף להן היו בצי המצרי 38 ספינות טורפדו, שש ספינות מהירות נגד צוללות, שולות מוקשים, נחתות, ומספר סירות משמר. בעת המלחמה הלאימו מפקדי הצי המצרי מספר רב של כלי שיט אזרחיים קטנים, בשל החוסר בכלי שיט בגזרת ים סוף. לצי המצרי הייתה יכולת להניח מוקשים ימיים מסוגים מתקדמים מתוצרת מברית המועצות. בנוסף לכלי השיט העל-מימיים, היו למצרים 12 צוללות בינוניות מונעות בדיזל מתוצרת ברית המועצות. צוללות אלו יוצרו בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. בנוסף לכלי השיט הפעיל החיל סוללות קרקעיות של ארטילריה וטילים נגד ספינות.

סגירתה של תעלת סואץ למעבר אוניות לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה בין שתי גזרות הפעולה של חיל הים המצרי: הים התיכון, שם היו הבסיסים העיקריים של הצי המצרי – אלכסנדריה ופורט סעיד, ומפרץ סואץ. מצב זה אילץ את המצרים להעביר כלי שיט קטנים למפרץ סואץ בדרך היבשה. כלי שיט גדולים ניתן היה להעביר רק בשיט סביב יבשת אפריקה. בשל כך היו הכוחות הימיים המצריים בבסיס סואץ מצומצמים, וכללו את כלי השיט שהיו בו לפני מלחמת ששת הימים: שתי צוללות, שתי משחתות, פריגטה, ארבע ספינות קומאר ושבע טרפדות.

הצי המצרי הפעיל חוליות קומנדו ימי במידה רבה של הצלחה במלחמת ההתשה. למרות כלי השיט החדישים יחסית, מצאו מבקרים מברית המועצות שיש מקום רב לשיפור במצבו הטכני של הציוד ושל כלי הנשק. כן סיפרו שרמת האימונים של אנשי חיל הים המצרי הייתה בדרך כלל נמוכה, בהשוואה לצי הסובייטי. וכך גם רוח הלחימה של הצוותים. ב-1973 הוחל בנקיטת צעדים כדי לשפר את המוכנות הקרבית של הצי. לדעת אותם יועצים, הניסיון הקרבי של הצי המצרי היה מצומצם, וגם ההצלחות בהטבעת "אח"י אילת" וספינת הדיג "אורית" לא דרשו יכולת קרבית גבוהה. "אורית", שהותקפה כנראה בטעות, הייתה חסרת הגנה. ואילו הטילים שנורו לטיבוע המשחתת אילת נורו באמצע היום ממצב סטטי מקרבת נמל פורט סעיד, ללא צורך בתמרון ימי או במהלכים קרביים.

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיסי חיל הים הסורי
Syria adm location map.svg
 
לטקיה
לטקיה
בניאס
בניאס
טרטוס
טרטוס
מינת אל ביידה
מינת אל ביידה
סטי"ל מדגם אוסה האיום העיקרי בציי מצרים וסוריה

הכוח הימי הסורי ערב המלחמה היה עדיין בשלבי הקמה והתעצמות. הצי הסורי היה קטן יחסית, והתמקד בעיקר בהגנת החוף ובאבטחת התעבורה הימית. הצי הסורי כלל שתי מקשות מדגם T-43 מתוצרת ברית המועצות, שמונה או תשע ספינות טילים מסדרות "קומאר" ו"אוסה", 14 ספינות טורפדו, שלוש ספינות למלחמה בצוללות, ועוד מספר ספינות קטנות. בנוסף הפעיל חיל הים הסורי סוללות קרקעיות של תותחים מבוקרי מכ"ם להגנת החוף.

בסיסי הצי הסורי היו מינת אל-ביידה בצפון החוף הסורי, בסיס התחזוקה והמפקדה של הצי הסורי, הנמל העיקרי בלטקיה, שבו רוכזו ספינות הטילים והמקשות, נמל טרטוס, שהיה הבסיס הקדמי של הצי הסורי, ומעגן בניאס, בין לטקיה וטרטוס, שהיה מסוף של קו הדלק מכירכוכ, בעיראק, ומאגר דלק.

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב מדינות ערב האחרות היה צי ימי קטן. לירדן לא היה כוח ימי כלל. משמר החופים הירדני הוקם רק ב-1974. לסעודיה היו מספר ספינות קטנות: שלוש ספינות טורפדו, שלוש ספינות סיור ושמונה רחפות קטנות. כל הספינות הללו היו ממוקמות בנמלים הסעודיים במפרץ הפרסי. חיל הים העיראקי היה קטן בהיקפו. גם הצי האלג'ירי היה קטן בהיקפו ומרוחק מאוד מזירת הלחימה.

תמיכה לצי המצרי הייתה עשויה לבוא מהצי הלובי. צי זה כלל פריגטה מהירה, קורבטה, שלוש ספינות טילים, 11 ספינות סיור גדולות ושתי ספינות עזר. גודלו של הצי הלובי איפשר סיוע לצי המצרי, במיוחד בהטלת הסגר ימי על נתיבי השיט לישראל. אולם בפועל לא נטלו הלובים כל חלק במערכה הימית.

חיל הים הפלסטיני השתתף בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. לפלסטינים היה בסיס ימי בראס הלאל שעל החוף המזרחי של לוב. חלק מהכוחות הימיים הפלסטינים הועברו לחזית המצרית, כדי להשתתף יחד עם חיל הים המצרי, בלחימה בפורט סעיד ובסואץ. האנשים בסואץ הפכו לנצורים יחד עם כוחות הארמייה השלישית המצרית.
בזירה הסורית השתתף חיל הים הפלסטיני בהגנת החוף הסורי בגזרות לטקיה, טרטוס ואחרות.[4]

ברית המועצות החזיקה כוח ימי רב בים התיכון. ומשימתו העיקרית הייתה כנגד הצי השישי של ארצות הברית. אניות אלה שייטו במרחבי הים וסייעו באופן פעיל למצרים וסוריה. לפני המלחמה העבירו כוחות ממרוקו לסוריה ובעת המלחמה אבטחו את אניות האספקה שנשלחו למצרים וסוריה כחלק מהרכבת האווירית והימית הסובייטית במלחמת יום הכיפורים. הכוח הסובייטי נקרא הצי החמישי והיה חלק מצי הים השחור, ובתקופה זאת צורפו אליו כלי שיט מהצי הצפוני ומהצי הבלטי. מפקדו היה אדמירל יבגני וולוביב באנית הדגל הסיירת "מוסקבה". מספר כלי השיט הסובייטים ערב המלחמה היה כפול מהרגיל, משום שהצוללות שבאותה עת סיימו תקופת שירות והיו אמורות להתחלף קיבלו הוראה להשאר שבועיים נוספים. באזור מזרח הים התיכון שהו 3 סיירות, 7 משחתות טילים, 9 פריגטות, שתי אניות נחיתה 2 מקשות ו-16 צוללות, 4 מתוכן בהנעה גרעינית.

ההיערכות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי המצרי החל להגביר מוכנותו לעימות כבר באוגוסט 1973. שתי משחתות נשלחו מבסיס סואץ לעדן, בתימן, כדי שיסייעו בהטלת הסגר ימי על ישראל על ידי חסימת מצרי באב אל מנדב, בין תימן לקרן אפריקה. ב-1 באוקטובר 1973 ניתנו לצי הפקודות הסופיות לקראת יציאה למלחמה, והוחל בהיערכות בהתאם. צוללות התפרסו בעמדות וסיורים במבואות הנמלים החלו לפעול. משחתת וצוללת הגיעו לנמל בנגזי בלוב כדי לעקוב ממנו אחר התנועה הימית לישראל.

ספינה מדגם סער 3 מפליגה עם שלושה טילים בלבד. במוצב האמצעי הותקן תותח אורליקון. עם היוודע דבר המלחמה המתקרבת, הוחלפו התותחים במוצב מצטודד ועליו 3 טילים.

המודיעין הימי הישראלי הכין רשימת סימנים מעידים כהתרעה למלחמה. מחלקת המודיעין בחיל הים קיבלה ידיעות מאמ"ן. לפי הידיעות העריכו אנשי המודיעין הימי שקיים סיכוי ממשי למלחמה. ראש מספן המודיעין, רמי לונץ, ומפקד חיל הים, בנימין תלם, ניסו לשכנע את ראש אמ"ן, אליהו זעירא, על המלחמה בפתח אך ללא הצלחה.[5] ההערכות של מחלקת המודיעין נשארו נחלת מטה חיל הים ולא הגיעו לידיעת מפקדי היחידות. ב-4 באוקטובר, יומים לפני פרוץ המלחמה, נערך לשייטת ספינות הטילים כולה אימון הגנת החוף בסיוע מטוסים. רק למחרת, ב-5 באוקטובר בצהריים נתקבלה ההתרעה מהמטה הכללי. חופשות בוטלו, והספינות החלו בהשלמת טילים. בבוקר יום הכיפורים הוחל בפריסת יחידות חיל הים: שני סטי"לים נשלחו להתרעה נגד מטוסים מול דרום המדינה, ושני סטי"לים נשלחו צפונה, לאזור ראש הנקרה.

ב-6 באוקטובר בשעה 14:00 פרצה המלחמה בגזרת התעלה. עד שעות הערב יצאו גם שאר הספינות לים. 4 ספינות יצאו לתגבר את הכוח הימי בגזרת סיני, שתי ספינות בחימוש נגד צוללות נפרסו בסיור להגנת חיפה, ושלוש ספינות יצאו עם מפקד השייטת, אספו בדרכן את שתי הספינות שכבר סיירו באזור ראש הנקרה ויחד הפליגו צפונה, במטרה לתקוף את הנמל הסורי בלטקיה.

המלחמה בזירת הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצב הפיקוד הימי במלחמת יום הכיפורים. שורה ראשונה משמאל לימין: מפקד חיל הים בנימין תלם, אל"ם פנחס פנחסי, אל"ם משה טבק ואל"ם פיני קפלן. שורה מאחור סרן גבי נוה ואל"ם אריה אשל.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שייטת ספינות הטילים

מפקדת חיל הים הפעילה את הכוחות ביוזמה התקפית ותכננה את הקרבות לשעות הלילה לניצול הפתעה והטעיה. נקיטת היוזמה ההתקפית הייתה שונה מהדוקטרינה שהייתה מקובלת עד אז וגרמה לכך שבקרבות הייתה לחיל הים גם עדיפות כמותית. בלילה הראשון חולק הכוח הישראלי לשתי הגזרות: מצרים וסוריה, ואולם בלילות הבאים נעשה ריכוז מאמץ: בלילה השלישי רוכזו 10 ספינות בזירה המצרית, ובלילה הרביעי רוכזו 7 ספינות מול החוף הסורי. בהמשך המלחמה, כאשר השליטה הישראלית בים הייתה ברורה, הופעלו כוחות קטנים יותר להפגנת שליטה ושמירת הלחץ. חיל הים היה מודע למאמצים בזירות הלחימה האחרות, ולפיכך, פרט ללילה הראשון בקרב פורט סעיד מול חוף סיני, לא דרש סיוע אווירי.

קרבות ימיים בגזרה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב לטקיה - בלילה הראשון של המלחמה (בין 6 ל-7 באוקטובר) התחולל קרב לטקיה, קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה. היה זה אחד הקרבות החשובים בזירה הימית במלחמה, ובו נחל חיל הים הצלחה מלאה בהפעלת לוחמה אלקטרונית כנגד טילי הסטיקס של הצי סורי. הקרב הסתיים בניצחון מוחלט של חיל הים הישראלי: שתי ספינות טילים דגם קומאר, ספינת טילים דגם אוסה, מקשת וטרפדת - סה"כ חמש ספינות סוריות הוטבעו בלא פגיעה לחיל הים הישראלי.

תרשים תקיפת החוף הסורי בליל 11-10 באוקטובר 1973

קרב לטקיה השני - לאחר שהסורים החלו לירות טילי קרקע-קרקע לעבר ישראל, הוטל על חיל הים לפגוע במטרות תשתית. בליל 10/11 באוקטובר הותקפו הנמל ומסופי הדלק בנמל לטקיה. במקביל הובערו מכלי הדלק במסוף (טרמינל) הדלק לייצוא באזור נמל עיירת החוף בניאס באש תותח אוטו מלרה 76 מ"מ. כלי שיט סוריים ירו טילים וסוללות תותחי החוף פתחו באש לעבר הכוח הישראלי שלא נפגע. האונייה היפנית Yamashiro Maru שנמצאה בקרבת הנמל ספגה נזקים כנראה מהאש הסורית ופינתה את עצמה לטורקיה.[6]

קרב טרטוס - נודע כי הכוחות הסוריים רואים בתקיפות הישראליות הכנה לנחיתה. חטיבת שריון סורית הוחזקה באזור החוף. מיד עם חזרת הכוח מקרב לטקיה השני יצאו שש ספינות סער בפיקוד מפקד השייטת מיכאל ברקאי, לכיוון נמל טרטוס במגמה להדליק את מכלי הדלק בקרבתו. בליל 11/12 באוקטובר התפתח קרב שבו ספינות טילים סוריות, שהסתתרו מאחורי אוניות סוחר אזרחיות שעגנו מחוץ לנמל, ירו טילי סטיקס שלא פגעו. אחת מספינות הטילים הסוריות שמיהרה לברוח עלתה על שובר הגלים וניזוקה.[7] מהירי הישראלי נפגעה אניית הסוחר הרוסית איליה מצ'ניקוב שהייתה טעונה בחומרים לבניית תחנת כוח. האניה נפגעה, נמשכה לחוף ושקעה, לא היו נפגעים בנפש. האירוע יצר כעס על ישראל בברית המועצות ואפשרות לתגובה חריפה.[8] מפקד חיל הים בנימין תלם נקרא לבירור לשר הביטחון משה דיין אך כשהגיע כבר היה דיין מרוצה מהישגי חיל הים "ביני כל הכבוד" וביקשו להמשיך כך.[9] בעוד הסובייטים שוקלים את תגובתם מאוחר יותר התקבל בפיקוד הרוסי דיווח שמקשת רוסית בקרבת לטקיה הפילה מטוס פנטום ישראלי. בנתוני חיל האוויר הישראלי לא נרשם אירוע כזה אך הוא התקבל כתגובה רוסית הולמת.[10]

הפגזת גשר אל-אברש בחוף הסורי - כוח של שני סטי"לים אח"י חנית ואח"י געש בפיקוד סא"ל אלי רהב יצא, בליל 19/20 באוקטובר 1973, להפגיז גשר בדרך החוף מדרום לנמל טרטוס, על מנת להטריד ולשבש תנועות אויב. בדרכו ליעד הופגז הכוח על ידי תותחי חוף 130 מ"מ, הוא יצא מהטווח והמשיך וביצע את ההפגזה.[11]

קרב בניאס השני - לקראת תום המלחמה הוחלט לפגוע שוב במסוף הדלק בבניאס שהסורים הצליחו לכבות את הדליקה בו. בליל 23/24 באוקטובר נכנס כוח של ארבע ספינות סער לאזור מרכז החוף הסורי. ספינת טילים אוסה, שיצאה מטרטוס וספינת טילים קומאר שיצאה מלטקיה ירו טילים על הכוח הישראלי משני כיוונים בו זמנית. הטילים עברו קרוב מאוד אך לא פגעו.

מנקודת המבט הסורית היו התקפות אלה בכוח רב והסתייעו במטוסים ובמסוקים. לדעתם נמנעה החרבת הנמלים ומסופי הדלק פרט לבניאס. הצי הסורי הגן בגבורה על החוף וספג אבדות.[12]

קרבות ימיים בגזרה המצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב פורט סעיד

קרב פורט סעיד - במקביל לקרב לטקיה התנהל בליל 6/7 באוקטובר קרב בין שש ספינות סער של חיל הים הישראלי לכוח ימי מצרי. ספינת רקטות הפגיזה את בסיס דפנה. לא גרמה נזק והצליחה להתחמק. שתי ספינות טילים מדגם אוסה נתפסו במארב ישראלי, לא הצליחו לירות טילים וברחו. נורו עליהן טילים אך בשל תקלות טכניות לא פגעו טילי הגבריאל בכלי השיט המצריים. מטוס מקדונל דאגלס F-4 פנטום של חיל האוויר הישראלי שהוזנק לסיוע הטביע ספינת טילים אחת מדגם אוסה.[13]

מבצע ליידי פעולת צוללים בנמל פורט סעיד במהלך מלחמת יום הכיפורים.

קרב דמיאט - בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר הביס חיל הים את הצי המצרי בקרב בקרבת החוף המצרי. כוח שייטת ספינות הטילים שכלל שש ספינות בפיקוד מפקד השייטת אל"ם מיכאל ברקאי, פגש בארבע ספינות טילים מדגם אוסה, שפתחו בירי טילי סטיקס אך לא פגעו. הכוח השמיד שלוש ספינות טילים מצריות בטילי גבריאל, בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ ותותח בופורס 40 מ"מ. לאחר קרב זה פסקה היוזמה הימית המצרית לחלוטין.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע ליידי

תקיפת נמל פורט סעיד - בלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר ערכה שייטת 13- פשיטה על נמל פורט סעיד שבה הוטבעו ארבעה כלי שיט מצרים: נחתת טנקים מדגם "וידרה", ספינת תקיפה נושאת מטולי רקטות, טרפדת מדגם P-138 וספינת טילים מדגם אוסה. שני לוחמים של שייטת 13 הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

איום הצוללות המצריות הוסר - בעקבות חדירות ספינות הסער והמפלה בקרבות, החזירו המצרים את הצוללות שהיו מול חופי ישראל להגנת חופי מצרים.

הפגזות בחופי מצרים - חיל הים הישראלי תקף בתותחים אתרים שונים בחוף המצרי מספר פעמים. ב-17 באוקטובר נערכה התקפה על רצועת החוף ממזרח לפורט סעיד כדי למנוע פשיטה מצרית על מעוז בודפשט. ההפגזה הופסקה אחרי זמן קצר עקב אש יעילה מתותחי החוף אך הפשיטה המצרית לא התקיימה. בין המטרות שהופגזו היו מוצבים, תחנות מכ"ם, בסיסים שונים. סוללות תותחי החוף המצריים היו מכוונות מכ"ם ופתחו באש יעילה על הכוח המתקרב.

סיכום קרבות טילים בגזרת הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההישגים הטקטיים, לא תורגמו הניצחונות בקרבות הימיים להישגים אסטרטגיים. זאת, בשל התמיכה הסובייטית במצרים ובסוריה. במהלך המלחמה הועברו מברית המועצות 65 אלף טונות של ציוד לחימה, 50 אלף טון מתוכם באמצעות תעבורה ימית.[14] ישראל לא הכריזה מצור ימי על מצרים או סוריה, ולמעשה בכל משך המלחמה לא פעל חיל הים כנגד אוניות סוחר, ואף לא חסם את נמלי סוריה ומצרים לכניסת אוניות נושאות אמצעי לחימה, על מנת להימנע מעימות עם הסובייטים.

גזרת חוף סיני והתעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לקרבות הטילים בים הפתוח, התנהלה פעילות ענפה גם במימי החופים של סיני. במרכז הגזרה פעל בסיס דפנה לגילוי וקישור. מול פורט סעיד הופעלה תחנת מכ"ם ימי כחלק ממעוז בודפשט. מטרת הפעילות למנוע חדירות לחוף סיני. מטרה נוספת הייתה איסוף טייסים שצנחו לים לאחר שמטוסיהם נפגעו. בפעילות לקחו חלק ספינות דבור, נחתות, ספינות יתוש. נחתת שימשה בסיס להעברת כוח שייטת 13 לצורך מבצע ליידי. הפעילות נוהלה על ידי בסיס אשדוד. חולית המכ"ם במעוז בודפשט שולבה על ידי מוטי אשכנזי בהגנת המעוז ואף מינה את קצין חיל הים סג"ם גבי שילה לסגן מפקד המעוז.[15]

בלילה השני ללחימה עלתה ספינת טילים אח"י חנית (סער 3) על שרטון בחוף שבין בסיס דפנה ומעוז בודפשט. הפעילות לחילוץ הספינה נמשכה יומיים וכללה הפעלת נחתת וגוררת.

נעשו מספר ניסיונות לחפש טייסים שנראו צונחים לים לאחר שמטוסיהם הופלו. ניסיונות אלה לא עלו יפה והצונחים אבדו.

בליל 15–16 באוקטובר ניסה כוח מצרי לתקוף את מעוז בודפשט עם כלי רכב אמפיביים. המעוז הדף את ההתקפה ונהרגו עשרות מהפושטים. כלי הרכב האמפיביים שקעו.[ד] על מנת למנוע פשיטות נוספות מהים, יצא כוח ספינות סער ב-17 באוקטובר, למשימת הפגזת החוף באזור פורט פואד. הספינות שהגיעו באור יום מלא, התקבלו באש מדויקת מסוללות תותחי החוף ונאלצו לסגת מבלי שפתחו באש. באותו לילה במבצע ליידי פגעו צוללים משייטת 13 בשתי הנחתות בנמל פורט סעיד.

בגזרת התעלה הופעלה יחידת הנצלה ימית לאיתור ומשיית חלקי גשר ששקעו. צוללים מיחידה 707 משו גופות מטנקים ששקעו לקרקעית התעלה.[16]

ב-21 באוקטובר החלו הכנות לביצוע פשיטה מהים על השרטון המזרחי של פורט פואד. לוחמישייטת 13 רוכזו בחוף רומני ונחתת הביאה סירות גומי מבסיס אשדוד. הגיעה הוראת דחיה והכוח נשאר בהמתנה עד שביום 23 באוקטובר בוטלה המשימה סופית.[17]

לאחר הקרבות הקים בסיס אשדוד נמל קדמי בפנארה שבאגם המר, שנועד למנוע העברת אספקה לארמייה השלישית הנצורה והמשך פיקוח על האניות הזרות באגם.

אבטחת השיט בגזרת הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי אבטחת השיט במזרח הים התיכון בתקופת מלחמת יום הכיפורים
מכלית כמיקל אנטרפרייז של חברת גדות ים שצוותה מחדש בצוות ישראלי מאחר שהצוות הזר עזב את האנייה בנמל נאפולי.
מטוסי סקיהוק על סיפון אנית סוחר - 'לימון קור' של חברת הפרי, רב חובל אברהם גרטי - בדרכם לישראל במסגרת הרכבת הימית לחידוש החימוש שהופעלה במלחמה ולאחריה.

מצרים וסוריה הכריזו על מצור ימי על ישראל והמצרים ניסו גם לכפות אותו בפועל. בניגוד לחזוי למלחמות בישראל התארכה מלחמת יום הכיפורים ונוצר צורך חיוני בדלק ובאמצעי לחימה שונים. אוניות טענו מטוסי קרב ורכב קרבי משוריין בנמלים שונים באירופה ובאמריקה. טעינת האוניות נעשתה בפיקוח ביטחוני בנמלי היציאה. היו מקרים שצוותים לא ישראליים לא הסכימו להיכנס לאזור הלחימה. מהאוניה כמיקל אנטרפרייז של חברת גדות ים ירד כל הצוות הזר בנמל נאפולי. המכלית נשאה מטען חיוני של דלק סילוני ושמני סיכה מהקריביים לישראל. מעט אנשי הצוות הישראלי השיטו את האוניה לחיפה.

ב-6 באוקטובר אחרי הצהרים המצרים הודיעו רשמית לכל הדיפלומטים שהים התיכון והים האדום נחשבים לאזור מלחמה. על מנת לממש את ההכרזה על חסימת חופי ישראל, נערך הצי המצרי לחסימת נתיבי השיט על ידי פריסת צוללות בחופי ישראל ובמרכז הים התיכון והצבת משחתת "סקורי" בנמל בלוב כדי לשלוט על מרכז הים התיכון. עוד באותו הלילה עצרו הסורים את אוניית הנוסעים היוונית "רומנטיקה", שהסיעה 200 צליינים אמריקאים, והובילו אותה לנמל טרטוס.

לאחר ניצחונות חיל הים בקרב לטקיה ובקרב דמיאט, הסתגרו ציי סוריה ומצרים בנמליהם, ולא הפעילו כלי שיט כדי לחסום את נתיבי הים באזורים הסמוכים לישראל. הצוללות המצריות שנשלחו אל חופי ישראל נקראו לחזור, ואלה שהוצבו בלב ים לא היו יעילות, ולא הצליחו לאתר את תנועת האוניות לישראל. המשחתת שהוצבה במרכז הים התיכון התגלתה ב-22 באוקטובר 1973 בטווח של כ-60 מייל. ספינות סער נערכו לתקיפה, אך הדיונים על הפסקת האש הגיעו לשלב מתקדם ומפקדת חיל הים הורתה לכוח הישראלי לנתק מגע. המשחתת המצרית חזרה ללוב ולא נוצר עימות בינה לבין הכוח הישראלי.

גם כאשר נכנסה הפסקת האש לתוקפה נותר האיום על התעבורה לישראל וממנה. האזור שעליו איימו המצרים מבסיסם בלוב היה אזור מלטה, המרוחק כאלף מיל ימי (כ-1,800 ק"מ) מישראל. שיקולי תצרוכת דלק ותנאי הים הקשים חייבו לפרוש את ספינות הסער 4 בקטע שבין מלטה לכרתים, וספינות "סער 2" ו"סער 3" פעלו באזור שבין האי כרתים לחופי ישראל. אוניית האימונים של חיל הים אח"י נגה הוסבה לאוניית אספקה ושייטה באזור, שם תדלקה את ספינות הטילים, וכך איפשרה להאריך את זמן הסיור שלהן. מערבית ממלטה לא נעשתה פעילות לאבטחת שיט על ידי ישראל. בסיכומו של דבר הייתה משימת אבטחת השיט בים התיכון, שהצורך בה עלה רק במהלך המלחמה, מוצלחת: לא הייתה הפרעה לתנועת האוניות לישראל. במהלך המלחמה היו כ-100 הפלגות; ארצות הברית הזרימה לישראל בדרך הים כ-95% מאמצעי הלחימה וכ-5% בדרך האוויר במבצע ניקל גראס. [18]

חבלה בתקשורת סוריה מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביזמת המודיעין הימי נעשתה פעילות חבלה בקווים בהם תקשרו הפיקוד העליון של מצרים וסוריה. ב-17 באוקטובר 1973 אתרו צוללים מיחידה 707 בפיקוד יהודה גושן שני מתקני תקשורת בים מול ביירות ופגעו בהם. התקשורת בין מצרים וסוריה עברה להיות אל-חוטית לשביעות רצונם של בקרי מודיעין אותות באמ"ן.[19]

החלפת מפקדים במהלך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שמרבית התקלות בספינות הסער במהלך המלחמה התאפיינו בתחום הטכני, אירעו גם תקלות תפעוליות שהביאו להעברת שלושה מפקדים מתפקידיהם:

  • לאח"י מזנק הוצב מפקד חדש כחודשיים לפני המלחמה. הקצין היה מוערך בתפקידיו הקודמים אך לא הספיק לתרגל עם הצוות והצוות לא התרגל אליו. ספינתו נבחרה להיות ספינת הפיקוד של המש"ט בקרב לטקיה. הלחץ במרכז ידיעות הקרב בספינת הפיקוד מהווה אתגר גם לצוות מנוסה. הקצין הועבר ופיקד בהצלחה על אונית עזר ואף עלה בדרגה.
  • אח"י חנית (סער 3) עלתה על חוף סיני בלילה השני למלחמה. הדבר נבע מתוך חוסר ערנות לרצועת החוף הנמוכה שמי האגם אחריה מחזירים אור הכוכבים ומטעים לחשוב כאילו הספינה בלב ים. בעת ההחפה היה מפקדה בגשר הפיקוד לאחר קרב לטקיה. עבודת החילוץ ארכה כשבוע. לאחר סיום תיקון בהספנה קיבלה אח"י חנית מפקד אחר. המפקד המקורי הועבר מתפקידו אך נשאר בשייטת ספינות הטילים ויצא לים כקצין גשר בספינות אחרות. לאירוע לא נערך תחקיר ובהמלצת מפקד השייטת, מיכאל ברקאי, החזיר מפקד החיל, בנימין תלם, את המפקד המושעה, שקיבל פיקוד על אח"י מזנק. הקצין המשיך לשרת בחיל הים ואף עלה בדרגה.
  • אח"י חיפה (סער 2) השתתפה במשימה של אבטחת שיט לישראל באזור הים האגאי. ממערב לסקרפנטו עלתה על סלע מחט בעומק רדוד שלא מופיע במכ"ם אך מסומן היטב במפה. מדחפי הספינה ניזוקו והחלה חדירת מים, שנבלמה בפעולת בקרת נזקים של הצוות. הספינה נגררה לנמל חיפה על ידי אונית סוחר מגויסת,[ה] הוספנה והוחזרה לכשירות בתוך ימים אחדים. מפקד הספינה הועבר מפיקוד, אך המשיך לשרת בחיל הים ואף עלה בדרגה.

מעורבות הסובייטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הידיעה על המלחמה העומדת לפרוץ יצאה אוניית הביון 'קרים' מפורט סעיד, תפסה עמדה והעבירה מידע על תנועות חיל האוויר וחיל הים הישראליים. הרכבת האווירית שהופעלה במהלך המלחמה למצרים וסוריה העבירה במשך חודש ימים 15.000 טון ציוד. עוד 200,000 טון ציוד הועבר בדרך הים וכלל טנקים מיוגוסלביה ומבולגריה. החל מ-12 באוקטובר התמקמו צוללות סובייטיות לאורך נתיבי השיט בכוננות לתקיפת כלי שיט הנעים לישראל. צוללת סובייטית בפיקוד ליאוניד טיקוצ'ינסקי (יהודי) הועמדה בכוננות לשגר טילים גרעיניים על ישראל אם מתוך תחושת צורך או כבדיקת נאמנות. לקראת סוף המלחמה ב-25 באוקטובר, כשישראל המשיכה בפעולות איבה. גרמו האיומים הסובייטים להכרזת כוננות גרעינית בצי ארצות הברית.[20]

במפרץ סואץ והים האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת מפרץ סואץ וים סוף במלחמת יום הכיפורים הייתה נפרדת ועמוסת מכשולים. נמצאו בה נכסים אסטרטגיים חשובים למדינת ישראל: נתיב השיט לאילת, ובארות נפט. זירת הלחימה, שהשתרעה לאורך חזית של 350 ק"מ במרחק של 50–30 ק"מ מחוף מצרים, הייתה מותקפת על ידי המצרים לכל אורכה. חיל הים הישראלי החזיק בזירה זו כוח שהיה נחוּת כמותית וטכנולוגית אולי מכל גזרה אחרת במלחמה. ביום השני למלחמה (7 באוקטובר 1973), דיווח שר הביטחון משה דיין לממשלה, שהוא המליץ למטכ"ל לפנות את מפרץ סואץ, כולל עיר הנפט אבו רודס, ולהתמקד בהגנת שארם א-שייח'.[21] עיר הנפט פונתה והשאיבה הופסקה. חיל הים הישראלי החזיק בזירה זו 7 נחתות מסוגים שונים ואוניית אספקה "אח"י בת-ים (ת-83)", שחימושה ומהירותה נמוכים. כח הלחימה היו 5 ספינות "דבור" שמספרן גדל (באמצעות תובלה יבשתית לאילת ומשם בשיט לשארם א-שייח') מ-4 ספינות שמישות בתחילת המלחמה ל-10 החל מהיום השמיני למלחמה. כל הספינות היו כלי מגננה ותובלה - אף לא ספינה אחת שייעודה התקפי. לפני המלחמה היה בכוונת חיל הים להעביר לזירה שתי ספינות טילים מדגם "סער 4", שיציאתן להפלגה באמצעות הקפת יבשת אפריקה נקבעה ל-15 באוקטובר, ולכן לא מומשה. הפעילות של חיל הים הישראלי בזירה כללה התגוננות מתקיפות אוויר וטילים ימיים, הכנות למבצע נחיתה, פגיעה בכלי שיט מצריים ומניעת פשיטות קומנדו. החל מהיום השלישי למלחמה נוספו – על פי דרישת המז"ר, אל"ם זאב אלמוג - 45 לוחמים משייטת 13 שהגיעו מבסיס עתלית. גם כוחות האוויר והיבשה במרחב שלמה ודרום סיני היו מעטים (2–4 מטוסי פנטום ו-1–2 גדודי שריון חק"ש).

כלי השיט המצריים הגדולים הועברו לדרום ים סוף, ובמפקדת חיל הים נעשו תכנונים לפגיעה בהם. חיל הים העריך שהגיע לרמת יכולת כזאת בסוף המלחמה לקראת הפסקת האש, אך התקיפה לא התבצעה.

הכנת זירת ים סוף למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע מיעוט הכוח בזירה והאפשרות שתגבור בסטי"לים סער 4 לא יתממש, הגבירה מפקדת זי"ס את הפעילות הסיורית במפרץ סואץ: הוגדלה מכסת סיורי הדבורים מ-3 ימים בחודש ל-10–15 ימים כל שבועיים וחודשו בו סיורי הנט"קים.

פותחה ותורגלה תורת לחימה לדבורים המחייבת הסתערות עד טווח 0 מהאויב ופתיחה באש רק בסוף נתיב ההסתערות.

הוקמו בסיסים זעירים בראס כניסה, בא-טור ("דולפין"), באבו רודס, ובמשטח ההפקה לנפט "פותחן" (F-1Oׁ) בלב ים. אוחסנו בהם דלק, מזון, ועֶרכוֹת טכניות לטיפול בכלי השיט, והוצבו בהם מכ"מים לכיסוי מרחב הגילוי במפרץ; נחתת אח"י תרשיש שיצאה מכשירות טכנית, הוצמדה לחוף ראס סודר כדי לשמש מזח לדבורים.

פותחה ותורגלה נחיתת נט"קים על ריפי אלמוגים כדי להתחמק מטילי ים ועל מנת להכין נקודות נחיתה אלטרנטיביות למבצע "אור ירוק". שיטה זו הוצגה לסגל המטכ"ל חודשיים לפני המלחמה.

תומרר מעבר "מילאן" - במגמה להתרחק מהאי שדואן שבידי המצרים ולהימצא קרוב לחוף סיני – במחזירי הד מכ"ם; כך נוצר נתיב חלופי בטוח יותר לכלי-השיט של חיל הים ולמעבר מכליות הדלק מהמפרץ לאילת. במהלך המלחמה שיגרו המצרים כ-8 טילים לעבר מחזירי הד-מכ"ם אלה בחושבם שאלו כלי-שיט.

אירועי לחימה ימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביממה הראשונה של המלחמה ספגו מפקדת הזירה וכלי השיט במעגן תקיפות מטוסים וטילים. יב"א 528, תחנת המכ"ם הראשית על הר צפרא, ספגה טיל KSR-2 קלט והושבתה. נגד תקיפות המטוסים פעלו גם תותחי ומקלעי הנחתות ומוצבי הנ"מ במחנה חיל הים בשארם א-שייח'. מטוס מצרי תוקף אחד הופל בירי מתותח אורליקון 20 מ"מ של אוניית העזר אח"י בת-ים ומוצבי הנ"מ שבמחנה. בתקיפהת המטוסים נפגעה אנטנת הקשר האלחוטי הישיר -טופוספירה - ולא ניתן היה לקיים שיחות מפקדים ישירות עם מפקדת חיל הים.

לאחר חצות ליל, שיגרו שני סטי"לים מצריים מדגם "קומאר" ארבעה טילים אל שלוש נחתות של חיל הים הישראלי, שסיירו לאורך חוף שארם א-שייח'. שני הפנטומים של שדה אופיר, שנמצאו באוויר, לא הצליחו ליירט את ה"קומארים" התוקפים. בהתאם לנוהל התגוננות שתורגל קודם לכן, נחתו הנחתות (שצוותיהן מנו יחד 60 איש) על הריפים הצמודים לחוף, על פי הוראה ממפקד זירת ים סוף, אל"ם זאב אלמוג, ששודרה מחמ"ל זירת ים סוף, והטילים חלפו מעל תורני הנחתות והתפוצצו על היבשה. הנחתות וצוותיהן ניצלו.

מאוחר בלילה התגלה כוח קומנדו מצרי מובל בסירות גומי בדרכו לשארם א-שייח', אך הוא נהדף והוברח על ידי שני דבורים בפיקוד רס"ן אברהם בן-שושן.

ב-6 אוקטובר אחר הצהריים, במקביל לתקיפות המצרים בשארם א-שייח', נחתו 570 חיילי קומנדו מצריים מ-45 מסוקי M-8 לאורך חוף מפרץ סואץ במגמה ליצור ראש חוף ומאחז לקראת פלישת הארמייה השלישית מדרום התעלה, במגמה להתקדם לכיבוש שארם א-שייח'. כ-70 סד"גים מצריים נערכו לצאת ממעגן מרסא תלמאת כדי לתמוך ולתספק את ראש החוף הזה. 16 מסוקים מצריים הופלו על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר וסוללת טק"א מדגם הוק. החיילים המצרים שנחתו נותקו - כתוצאה מחדירת שני דבורים למעגן מרסא תלמאת, אשר פגעו בכוח החלוץ המצרי שנערך במעגן ואמור היה להוביל את הסד"גים המצריים לחציית המפרץ ונחיתה בחופי סיני - נשבו או נהרגו על ידי לוחמי צנחנים, מרש"ל וצוותים טכניים של חיל הים.

שיבוש נחיתה מצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדבורים 864 ו-867 נכנסים למרסא תלמאת, לחימה ויציאה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב מרסא תלמאת

וכך התפתח המהלך: בשעות הערב המוקדמות של 6 באוקטובר נודע לצה"ל כי בחוף מפרץ סואץ מתארגן כוח קומנדו מצרי לפשיטה בסיני. הרמטכ"ל דוד אלעזר דרש ממפקד חיל הים בנימין תלם לעשות מאמץ כדי למנוע אותה. מפקד זוג הדבורים בגזרה, סגן צבי שחק, קיבל הוראה בקוד ממפקדת חיל הים: "צא לראס זעפרנה והשמד את כל כלי השיט בעגינה כולל סד"ג וסירות גומי"[22]. הדבורים, שהיו בסיור, ידעו שצפויה מלחמה, אך לא ידעו שהיא כבר פרצה. מפקדת זירת ים סוף הייתה תחת תקיפות מטוסים ואילו מפקדת חיל הים שהורידה את ההוראה לדבורים לא עדכנה את מפקדת הזירה.
בראס זעפרנה, שהוא חוף פתוח, לא נמצא דבר. סגן צבי שחק הבין שהכוונה למעגן הדייג הקרוב ביותר לזעפרנה ווהחליט להיכנס לבדוק את מעגן מרסא תלמאת. במקום עגנו כ-70 ספינות דיג שנועדו לתמוך בראש החוף המוסק שנחת בחוף סיני. מיד בכניסה התגלתה סירת ברטרם חמושה וסירות גומיה עם חיילים מצרים. קרב התנהל בטווחים קרובים - "פנים אל פנים" – ובו השמידו הדבורים בירי את סירת ברטראם ושתי סירות גומי. הדבור הראשון התיישב על שרטון וספג אש מהחוף. הדבור השני בפיקוד סגן מוטי דקל נכנס למעגן כדי לסייע בירי, אך אז גם הדבור שלו עלה על שרטון החוף. שני הדבורים נחלצו מהחוף יצאו מהמעגן והפליגו לאבו זנימה שם פונו שבעה פצועים במסוק של חיל האוויר לבתי החולים. כך שיבשו שני דבורים את ההכנות לפשיטה המצרית והכח ספג הרוג אחד.

השמדת סמ"ר דה-קסטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 8 באוקטובר נשלח רס"ן עמי איילון על ידי מפקדת זי"ס עם זוג הדבורים שבפיקודו, לאַתֵר ולהשמיד מטרה ימית ליד מעגן הדלק בראס סדאת שבצפון מפרץ סואץ. ההערכה הייתה שזהו סמ"ר "דה קסטרו" מצרי, שכבר הספיק קודם לכן להפגיז את ראס סודר. הדבורים "גירדו" את קו החוף המצרי, במטרה להתקרב אל הסמ"ר מעורפו, ובטרם הבחין בהם פתחו עליו באש מטווח קרוב והשמידוהו. לאחר טיבוע הסמ"ר פתחו תותחי חוף מצריים 130 מ"מ מבוקרי מכ"ם באש מדויקת למדי, ואחד הדבורים ספג רסיס בחרטומו ונפער בו פתח. הפתח נסתם באמצעות ציוד בקרת נזקים שבספינה. תוך ביצוע תמרוני התחמקות יצאו הדבורים מאש התותחים והגיעו לבסיס ראס סודר שממזרח לאתר הקרב.

הטבעת הסמ"ר מנעה אפשרות של ביצוע פשיטה מצרית מהים כדי לחסל את סוללת ה"הוקים" של חיל האוויר המוצבת בראס סודר. הסוללה המשיכה לפעול במקום 5 ימים נוספים עד להסגתה לאבו רודס; אי לכך, כבר בראשית המלחמה נשלל מהארמייה המצרית השלישית הכיסוי האווירי שנזקקה לו כדי לנוע דרומה לאורך ציר החוף לכיבוש שארם א-שייח', והוענק חופש פעולה לחטיבת הצנחנים שנפרסה במקום להילחם ולהתקדם צפונה לעבר אזור התעלה בלא חשש מתקיפה אווירית מצרית.

פשיטות בחוף המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר נערכה במפרץ סואץ פשיטה על ציר החוף מצפון לראס אבו דראג'. כוח שייטת 13 בפיקוד רס"ן גדי שפי וכוח מיחידה 707 בפיקוד סא"ל דב בר הובל על שלוש ספינות דבור שעליהן פיקד סא"ל שאול סלע. הלוחמים נחתו בשתי נקודות חוף הניחו מוקשים והמתינו במארב. אחרי ארבע שעות, כשלא עבר שום רכב מצרי, חסמו את הדרך בפיצוץ צוקים וחזרו.

פינוי ראס סודר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוקטובר בערב פונו האזרחים מאבו רודס, התעוררה בעיה של אספקת מים ודלק לדבורים במפרץ סואץ.[23] בעקבות קרבות בקרבת הבסיס ב-7 באוקטובר בלילה פינה מפקד הבסיס יואל פלג את ארבעת המוכמו"ת ואת אנשי המנהלה.[ו][24] ב-9 באוקטובר התקבלה התרעה לתקיפת קומנדו מצרי שיובל בסירות ובמסוקים. הורו פיקוד מרש"ל ומפקדת חיל הים למפקדת זי"ס לפַנות את בסיס חיל הים בראס סודר ולהסיג את חיילי חיל הים לאבו רודס, זאת מחשש לפלישת כח פשיטה שיבוא לסייע הארמייה השלישית. מתקנים מסוּוָגים בבסיס הושמדו קודם לפינוי. מפקד ראס סודר סרן יואל פלג ביקש אישור להטביע את גוף אח"י תרשיש במילוי מים ופיצוץ אך לא קיבל לכך אישור.[25] אנשי ראס סודר התפנו לאבו רודס וב-11 באוקטובר עברו באישור המצפ"י למפרץ שלמה. ב-11 באוקטובר חזרו כוחות חיל הים לבסיס, דבורים בים ואנשי יחידה 707.[26]

תרשים תנועת כוח יחידה 707 לחילוץ אנשי מוצב המזח, 11 באוקטובר 1973[27]

נסיון לחילוץ מגיני מוצב המזח[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוצב המזח נמצאו כ-40 חיילים - כולל הרוגים ופצועים - מכותרים מתחילת המלחמה, על ידי כוחות הארמייה השלישית. במטכ"ל הוחלט, ב-11 באוקטובר, לנסות לחלץ את המגנים הנצורים מן המוצב. באמצעות סירות גומי ודבורים. דרך זו נראתה היחידה בעלת סיכויי הצלחה לחילוצם. הכוונה הראשונית הייתה לביצוע על ידי שייטת 13 בפיקוד גדי שפי[28] אך אלה הועסקו במבצעי מגבית והמשימה הועברה ללוחמי 707. פיקוד הדרום הודיע כי חפ"ק הפיקוד הוא זה שינהל את כוח החילוץ מ"מסרק" - החל מרגע שהכוח יחלוף צפונה את ראס דהייסה שמצפון לראס סודר.
התכנית - 18 הלוחמים יגיעו בסירות גומי בהכוונת ה"דבורים" לנקודת טבילה – כ-800 מ' מהמוצב המכותר - ולמזח הם יגיעו בשחייה. 5 לוחמים יטפסו על המזח וידווחו על מהלכי האויב. חפ"ק עורפי יתקשר עם חיילי "מסרק" וישכנע אותם לצאת ולחבור ללוחמי חיל-הים שבאו לחלצם. הלוחמים יפַנו את חיילי המוצב אל סירות הגומי, שלפי קריאה יתקרבו עד למזח עצמו ויקבלו את אנשי המוצב. מפקד הזירה הודיע למפקד חיל הים ש"חילוץ "מסרק" הוא התאבדות ולא ניתן לביצוע."[29]

ב-11 באוקטובר 1973 נקרא דב בר, שהיה באבו זנימה, להגיע לשארם א-שייח' ואלוף אברהם בוצר הטיל עליו "משימה תפורה בדיוק בשבילך",[30] אך לא פירט מהי. נמסר לו כי כוח היחידה קיבל הוראה והוא מועבר לראס סודר. בר הוטס והורד בשדה התעופה שהיה ריק מאדם. לאחר המתנה הגיע מסוק ואתו אל"ם חיים בנימיני מפיקוד דרום ורס"ן חנינא עמישב קצין האג"מ של שייטת 13, שמסרו לבר את משימת החילוץ ממוצב המזח. בנימיני הציג מפות ותדרך, ומסר שהמוצב יקבל את ההודעה על החילוץ ברגע האחרון. דב בר, שהכיר היטב את מוצב המזח מתקופת ההכנות לפשיטה על האי גרין, לא היה שלם עם המשימה. שני חופי המפרץ היו בידי המצרים ובר לא ראה דרך להגיע ליעד בהסתר מתצפיות המצרים מכל הכיוונים. בר התקשר פעמיים למפקד חיל הים האלוף בנימין תלם ואמר לו שהמשמעות "תהיה אבדות רבות לכוחותינו". תשובת תלם הייתה "זו משימה חשובה לעם ישראל עלו ותצליחו"

הסירות יצאו לים הים היה שקט והירח מלא. באזור ראס דהייסה גילו ה"דבורים" מטרה - שזוהתה מאוחר יותר כהפרעת מכ"ם - ונגשו לזהותה. הס"גים המשיכו לנוע עצמאית. לאחר שיצאו מטווח המכ"ם של ה"דבורים", ביקש עמי איילון מהס"גים לזקוף מחזירי הד מכ"ם, כדי לאַכֵּן את מקומם. כתוצאה מכך, נתגלה הכוח על ידי-האויב, ותותחי החוף 130 מ"מ, מבוקרי המכ"ם המוצבים מעבר למפרץ מערבה – שהיו מוכרים היטב לאיילון מפעולתו להטבעת ה"דה-קסטרו" ב-8 לחודש – החלו בהפגזה על הס"גים. ההפגזה הייתה יעילה מאוד, ונמשכה גם לאחר קיפול מחזירי הד המכ"ם בסירות. היא נמשכה בין 20 ל–30 דקות, וכוונה גם לעבר ה"דבורים", שנמצאו על גבול הטווח היעיל. בתחילת ההפגזה התפזר הכוח והתקרב לעבר החוף המזרחי, כדי לצמצם את סכנת ההיפגעות מההפגזה. הפגזים המשיכו ליפול קרוב מאוד לסירות הגומי. בשעה 23:15 – החליט דב בר שההפגזה נעשית מדויקת ולא ניתן להמשיך. הודיע לפיקוד הדרום שהחילוץ לא ניתן לביצוע והחזיר את הכוח. במזל גדול הצליח לצאת ללא נפגעים.[31]

תקיפת מעגנים בחוף המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוצאי שבת 13 באוקטובר נעשה ניסיון לתקיפת המעגן באי שדואן, מתוך מחשבה שנמצאות בו סירות גומי. שתי "סנוניות" חמושות בפיקוד רס"ן אלי מרק לא מצאו סירות ותקפו באש את החוף. המצרים השיבו אש והסירות חזרו ללא תוצאות.

תקיפת מעגן ראס-ע'ריב - בלילה שבין 14 ל-15 באוקטובר נערכה פשיטה בכוח של שלושה דבורים בפיקודו של רס"ן עמי איילון שיצאו ממפרץ שלמה אליו הצטרפו שני דבורים בפיקוד ישראל פטשניק, שיצאו מא-טור, על מעגן ראס ע'ריב. מטרת התקיפה הייתה להשמיד כלי שיט ולשבש התארגנות להעברת מים ואספקה לאנשי הקומנדו המצרים בסיני. כלי שיט שנמצאו במעגן הותקפו באש מקלעים, מטולי "קרגו" - קרל גוסטב 84 מ"מ (שלראשונה הובאו לזי"ס והותקנו בדבורים יום לפני המבצע) ומטעני חנ"ם/חי"ר ("גור") הנזרקים ידנית. בקרב שנמשך כשעה הושמדו 19 כלי שיט מצריים והדבורים חזרו עם שני נפגעים קל. מניעת אספקה וחימוש לקומנדו המצרי שנחת בחוף סיני גרמה לשבירת יכולת הלחימה שלהם.

הפגזת מעגן מרסא תלמאת -ב-17 באוקטובר הפגיזה נחתת "אח"י עציון גבר" פ-51 (36 מ'), בפיקוד סגן דוד אייבר, 150 פגזים, נפיץ וזרחן, על מעגן מרסא תלמאת. ההפגזה בוצעה באמצעות מרגמה 81 מ"מ שנישאה על זחל"ם שרותק לרצפת ההנגר של הנחתת. הרעיון להפעלה לא שגרתית זו נולד כתחליף לכוונת מפקדת ח"י להפעלת צוללים במעגן הרדוד שתוצאותיה, להערכת המז"ר, יהיו נקודתיות וזניחות. היזמה לפעולה באה ממפקד פלגה אמנון בן ציון שדן על כך עם יוחאי בן-נון. מפקד הזירה, תכנן את המבצע, בדק וניסה את אפקטיביות מערכת הנשק, עמידות רצפת הנט"ק ויכולת הדיוק של הירי (שבוצע על ידי אנשי מילואים ממרש"ל). מפקד פלגת הנחתות 921, סרן יוסי לוי, ניהל במפרץ א-טור את המטווח המקדים לפעולה. בעת הפעולה, שניהם נמצאו על גשר הנט"ק לצד מפקד הנחתת סגן דוד אייבר. הנחתת יצאה מא-טור, וחצתה את המפרץ בנתיב שמחוץ לטווח המכ"ם המצרי בראס זעפרנה. זוג דבורים בפיקוד יעקב בוגץ' שיצאו מאבו זניימה איבטחו את הפעולה. בהגיעה לחוף המצרי התקדמה הנחתת צפונה במרחק קרוב מאוד לקו החוף כדי להימנע מהתגלות. בהגיעו לטווח 3,000 מ' ממרכז מעגן מרסא תלמאת נערכה הנחתת לירי המרגמה שהותקנה לטווח זה. בכל מהלך הירי הופגז הנט"ק על ידי סוללת תותחים 25 ליטראות מצרית, שהוצבה בראס זעפרנה. בשלב זה התייצב זוג הדבורים מזרחה למעגן בניצב לקו החוף במגמה כפולה כדי לסייע בטיווח אש המרגמה ולתקוף כלי שיט מצריים שיצאו מהמעגן. אש המרגמה התפזרה על פני ספינות הדיג שהצטופפו במעגן והציתה רבות מהן.[ז]

תפיסת נמל עדביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 באוקטובר, היום האחרון למלחמה, נכנס זוג דבורים, ובראשם מוביל הזוג יעקב בוגץ', לנמל עדביה,[32] בסיס מפקדת הזירה הימית המצרית, וסייע לכוח מחטיבת השריון בפיקודו של אל"ם דן שומרון שכבש את הנמל, להשתלט עליו. בעקבות הדבורים הוכנסו גם נט"קים שפינו 1,500 שבויים מצריים ובכללם המז"ר המצרי וכן נתפס שלל יקר-ערך, סירת משמר "ברטראם" וסט"ר 123-k שהועברו לבסיס חיל הים בראס סודר. בהמשך פונתה גם אסדת תדלוק.

סיכום פעילות הדבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשוך הקרבות שתוארו לעיל ולאחר מכן בכל מהלך המלחמה, סיירו הדבורים מול מבואות המעגנים שבמפרץ סואץ כדי למנוע ניסיון של המצרים לחצות את המפרץ. הדבורים גם ערכו מארבים באזור האיים שמצפון-מזרח לאי שדואן כדי למנוע מסטי"לים מצריים לתפוס אחיזה בשטח זה, וגם כהכנה לאבטחת הנחיתה במבצע "אור ירוק". באזור הצפוף של האיים נהנו הדבורים מיתרון על פני הסטי"לים המצריים. במקביל, הדבורים גם סייעו לפעולות ש-13 בע'רדקה. מפקד הזירה סיכם את פעולות הדבורים: "בניגוד לקרבות עתירי הטכנולוגיה והתחכום שהתחוללו בים התיכון, לחמו ספינות הדבור בקרבות פנים אל פנים מטווח קצר - הסתערות, הטלת רימונים ואף דריסה של סירות ושחייני קומנדו. גם בקרבות אלה ניצח חיל הים הישראלי."

מבצע הנחיתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנן איגוף ימי על ידי הנחתת כוחות משוריינים בהיקף של אוגדה בחוף המערבי של מפרץ סואץ על ידי נחתות חיל הים. לשם כך בנה חיל הים את כוח הנחיתה ובוצעו תרגולים רבים. מטרת מבצע האיגוף הימי, שכונה "אור ירוק", הייתה אחת מהשתיים: לחדור לעומק מצרים דרך ואדי ספגה, לאגוף את הצבא המצרי הפרוס לאורך תעלת סואץ ולתקוף אותו מעורפו ("אור ירוק" גדול) או לכבוש את הגדה המערבית של מפרץ סואץ ולתפוש את שדות הנפט מורגן ובלעים בצפון המפרץ ("אור ירוק" קטן) כדי שישמשו נושא למשא ומתן.

האלוף מנחם מרון, מפקד אוגדה 440, מונה למפקד הכוח הנוחת. בדרג התיאום מול ארצות הברית הוערך משך הפעולה ("אור ירוק" קטן) ב-24 שעות ועיתויו לקראת סוף המלחמה. כוחות חיל הים נערכו למבצע בכל יכולתם. טנקים הועמסו לנחתות והכוחות עמדו בכוננות מיידית לביצוע. ספינות הקומאר המצריות שעלולות היו להפריע לתנועת הכוחות היוו יעד לתקיפה מוקדמת.

עקב לחץ חזק של הסובייטים בעת המשא ומתן הודיעו האמריקאים שלא ניתן יהיה לקבל 24 שעות לביצוע ויש להכריז על הפסקת אש. מבצע "אור ירוק" עלה על הפרק שלוש פעמים במהלך המלחמה ואף הוחל בנוהל קרב והעמסת כלי שריון אך, בסופו של דבר, הוא בוטל על ידי המטכ"ל.[33][34]

מבצעי שייטת 13 בנמל ע'רדקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיבי מבצעי מגבית בין השוניות בכניסה לנמל ע'רדקה.[ח]
סנונית מכח שייטת 13 בשארם א-שייח' חוזרת ממבצע מגבית 16 לאחר פגיעה בקומאר בערדקה 22 באוקטובר 1973.

נוכחותם של סטי"לים מצריים מדגם קומאר בנמל ע'רדקה היוותה, במחצית הראשונה של המלחמה, איום לכיבוש שארם א-שייח' ובמחצית השנייה של המלחמה היוותה איום על יכולת הביצוע של מבצע הנחיתה. לקומארים המצריים הייתה יכולת להטביע את הנחתות באמצעות טילי סטיקס ממרחק רב. הסטי"לים המצריים קיבלו את העדיפות הראשונה כיעד לתקיפה רק לאחר הגעת לוחמי שייטת 13 לשארם א-שייח', שכן חודשיים לפני המלחמה סירבו, מפקד חיל הים אלוף תלם ומפקד השייטת סא"ל שאול זיו, לאשר תקיפה של ש-13 בע'רדקה בטענה, שזוהי "משימה בלתי אפשרית"; לטענתם, כלי השיט שברשות חיל הים בזי"ס היוו "טרף קל" לסטי"לים המצריים. כמו כן, חיל האוויר סירב לתקוף ברדיוס של 40 ק"מ מע'רדקה בשל שש סוללות טק"א SA-2 ו-SA-3 שהוצבו בפאתי המעגן. צירוף הטק"א וכוח הסטי"לים בזירת ע'רדקה יצר למעשה "חומת טילים" שהשתרעה מע'רדקה ועד לחוף סיני; היא חסמה את המעבר של כוחות חיל הים לתוך מפרץ סואץ וממנו. צעד זה, בעצם, ניתק פיזית את מפקדת זי"ס מכוחותיה במפרץ. על רקע מצב זה דרש המז"ר, אל"ם זאב אלמוג, לתקוף את מעגן ע'רדקה באמצעות כוחות שייטת 13 המסוגלים, להערכתו, לחדור למעגן ע'רדקה, כדי לגרום למצרים להסיט את כוחותיהם מאזור הכניסה למפרץ סואץ ולרתקם להגנת מעגן ע'רדקה.

כוח משייטת 13 שנשלח לזירה בתחילת המלחמה, תקף את הקומארים המצריים בע'רדקה בסדרה של ארבעה מבצעים שנקראו "מבצעי מגבית" – המטרה הייתה לפגוע בספינות הטילים המצריות שהיו עלולות לשבש את מבצע הנחיתה. בשלוש הפעולות הראשונות הותקף מעגן ע'רדקה והושמד קומאר אחד. הפעולה הרביעית מגבית 16 בוצעה בליל 22-21 באוקטובר למרות שכבר היה ברור שמבצע הנחיתה לא יתקיים. דרישת מפקד החיל בנימין תלם מרס"ן גדי שפי הייתה "...אמרת שתוכלו להטביע את הסטילים האלה.... אזי עכשיו תואיל להטביע את הסטי"ל הזה ולא מענין אותי כיצד."[ט][35]. הפעולה האחרונה בוצעה בפיקוד גדי שפי שגם קיבל על כך את עיטור המופת כאשר מפקד הזירה נמצא בסנונית הפיקוד כמפקד בכיר בים.

שיטות הפעולה התבצעו תוך הקפדה על עקרון ההפתעה וכללו חדירה תת-מימית שקטה, תקיפה באמצעות סירות נפץ וירי רקטות "לאו" מסירות מהירות. במבצעים אלו הושמדו שתי ספינות קומאר. נהרס המזח הצבאי במעגן, המעגן פונה מכל כליו ושני הקומארים הנותרים עזבו את ע'רדקה ועברו לנמל ספאגה, 60 קילומטר דרומה יותר. הפסקת האש נכנסה לתוקף ולא בוצעו יותר תקיפות.

סיכום הלחימה בזירת ים סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות נחיתותו הכמותית והטכנולוגית הבולטת, וחרף ההתקפות הרבות של המצרים בכל דרך ושיטה אפשריות, הכוח הימי הישראלי הזעיר שפעל בזירת ים סוף, והתמודד לאורך חזית בת 350 ק"מ, מול חוף עתיר מעגנים, כוחות צי וצבא, הפך לֵמשפיע המרכזי על זירת לחימה זו ועל תוצאותיה; כל 12 הפעולות ההתקפיות התבצעו בזי"ס במהלך המלחמה על-פי תכנון מאולתר שבוצע במפקדת זי"ס ואושר על ידי מפקדת חיל הים. רק חלקן ניזום על ידי מפקדת חיל הים. התנהלותו ופעולותיו של חיל הים בזי"ס מנעו את כיבוש דרום סיני על ידי המצרים. הכוח הימי בזירה זו סיים את הלחימה בניצחון מוחץ, באובדן כלי-שיט רבים לאויב וללא אובדן כלי לחיל הים. הלחימה הסתיימה במיעוט נפגעים, ובסופה גדל השטח שבשליטת מפקדת זי"ס בהשוואה לגודלה בתחילתה, כלהלן:

  • אבדות חיל הים המצרי בזירה ים סוף היו: 2 ספינות טילים קומאר, 3 ספינות משמר, 19 ספינות דיג מגויסות שהוטבעו ו-4 סירות שנלקחו שלל. כמו כן, מזח מרכזי בע'רדקה הופצץ וניזוק קשה. סך הכול: 28 כלי שיט מצריים חמושים הושמדו או נלקחו שלל;
  • סוכלו כל ניסיונות המצרים לחצות את מפרץ סואץ עם כלי שיט ולנחות עם גייסות בחוף סיני או להניעם לדרום סיני.
  • שארם א-שייח' שוחררה מאיום הכיבוש ומְצָרי הכניסה למפרץ סואץ נעשו חופשיים למעבר ולביצוע מבצע הנחיתה "אור ירוק" (כחלופה לחציית תעלת סואץ).
  • העברת הנפט מבארות המפרץ לאילת חודשה לאחר המלחמה למרות הטבעת המכלית 'סיריס' מהמיקוש המצרי.
  • "דבורי" חיל הים השלימו מצד הים את המצור על הארמייה השלישית, מהלך ששימש תנאי להסרת המצור המצרי בים האדום.
  • בכל המלחמה הייתה לזירת ים סוף אבדה אחת בנפש ו-10 פצועים.
  • 1,500 שבויים מצריים, ביניהם מפקד הבסיס הימי המצרי, ושלל יקר ערך, הועברו בנחתות ח"י מעדביה לשטח שבשליטת ישראל בסיני כסיוע לחטיבה 401 בפיקוד אל"ם דן שומרון שכבשה את הנמל.

חסימת השיט הישראלי דרך מצר באב אל מנדב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכלית סמסון של חברת אל-ים, צילום משנת 1967.

ישראל נזקקה לנפט, אשר יובא אז מאיראן, שהייתה אז בקשרים טובים עם ישראל. חלק מנפט זה יוצא לאירופה, באמצעות קו צינור אילת-אשקלון, שהיווה תחליף לתעלת סואץ, אשר נחסמה מאז מלחמת ששת הימים. הנפט האיראני הועבר לישראל במכליות שהקיפו את חצי האי ערב נכנסו לים סוף והגיעו לנמל אילת. הנתיב עבר ליד חופים של מדינות עוינות לישראל. בשל כך, כלי השיט הנעים בו היו פגיעים וניתן היה להשית הסגר ימי בצורה קלה יחסית.

מיד עם פרוץ המלחמה חסמו שתי משחתות ושתי צוללות את מצר באב אל-מנדב.[36] שליטת מצרים ובעלות בריתה בחופי ים סוף הייתה ברורה. המכליות מאיראן נאלצו להפסיק לחלוטין את השיט לאילת. לחיל הים הישראלי לא היו ספינות סער או צוללות בים סוף, ולא היה ביכולתו למנוע את ההסגר הימי בגזרה זו.

המכלית "סמסון" של חברת אל-ים הייתה מוחכרת לחברת "שירותי טנקרים" והובילה 36 אלף טון מהמפרץ הפרסי לאילת בדגל ליבריה. המכלית עברה את מצרי באב אל מנדב בבוקר יום שישי, 5 באוקטובר. בערב, קיבל קברניטה זאב תירוש מברק ממפקדת חיל הים, המורה לו להתקרב לחוף הסעודי ולהפליג ללא אורות. להוראה לא ניתן הסבר נוסף. בשבת בבוקר נצפתה מהמכלית משחתת מצרית ובצהריים נצפתה צוללת מצרית שתיהן בנתוני תנועה דרומה. באותה עת התנועה בים סוף הייתה דלילה, המלחמה טרם פרצה ולכן, תירוש קברניט "סמסון" לא גילה במשחתת ובצוללת עניין מיוחד. ביום המחרת, 7 באוקטובר, בשעה 11:20, בהיותה מול נמל ג'ידה בסעודיה, ארבה לה צוללת מצרית שנייה שתקפה את ה"סמסון" בשלושה טילי טורפדו. למכלית הייתה באותה עת בעיה עם אחד משני הדוודים, ובשל כך, נעה רק בכשני שלישים ממהירותה הרגילה. כך יצא שהטורפדות שכוונו למכלית עברו לפני החרטום ולא פגעו. רב החובל זאב תירוש, שהיה בגשר באותה עת, כשראה את הטורפדות, יישם את מה שזכר מתיאורי הקרבות באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה בספר "הים האכזר",[37] התרחק מהצוללת לכיוון צפון-מערב ונקט בתמרוני התחמקות. שלושה טורפדות נוספים שנורו מהצוללת עברו מאחורי הירכתיים ולא פגעו.[38]

מברק דיווח נשלח למפקדת חיל הים. בתשובה הועברה הוראה שלא לדווח על הנושא והעניין נשמר בסודיות אפילו אחרי המלחמה.[39] המצרים בסיפוריהם תיארו תקיפה והטבעה של אוניית קירור אך לא הזכירו את ההתקפה הכושלת על המכלית. במהלך המלחמה אולתרה אונייה חמושה אך חיל הים לא קיבל אישור להפעלתה. במשך כל תקופת המלחמה, וגם בחודש שלאחריה, לא הגיע דלק מאיראן למסוף באילת. דלק ממקורות אחרים הגיע לנמלי הים התיכון של ישראל ללא הפרעה.

ההסגר המצרי בים סוף הסתיים לאחר שישראל הסכימה להעביר שיירות הספקה לארמייה השלישית של צבא מצרים שהייתה מכותרת בסיני. לא הוכרז סיום רשמי אך המשחתות והצוללות המצריות שביצעו את ההסגר קיבלו הוראה לחזור לנמלי מצרים. ההכרזה הרשמית נדחתה למסגרת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-18 בינואר 1974.

השיט במפרץ סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור נוסף לנפט לישראל היה שדה הנפט באבו רודס, במפרץ סואץ. בפריצת המלחמה נמצאה במקום האניה "פטריה" של חברת "צים". רב החובל יהודה נוימן לא חיכה להוראות, הורה לנתק את החבלים והצינורות ויצא בכל המהירות לכיוון אילת.

המכלית "סירניה" שהייתה במשימה של העברת נפט גולמי מראס סודר לאבו רודס עברה לעגינה מדרום לאבו זניימה בצמוד לחוף, שם עגנה בלא להציג אורות.[40] המכלית הפעילה מכ"ם ועקבה אחרי הפעילות בקרבתה. בלילה הראשון כמעט הותקפה על ידי דבורים שלא ידעו על נוכחותה במקום.[י][41]

עם הגעתן עלה מספר האוניות שנמצאו בצפון מפרץ אילת לשבע. ארבע מהן מכליות ושלוש אוניות סוחר.[42] האניות נדרשו להימנע מעגינה כדי להתגונן מקומנדו ימי מצרי ושטו בתנועה מתמדת ובהאפלה גמורה. לצוותי האוניות הועברה הודעה שהם מגויסים לתקופת המלחמה.

המכלית "סיריס" (אורורה) שנפגעה ממוקשים ב-26 באוקטובר 1973
בדיקת המיקוש הימי במסוק מעל האנייה סיריס בתהליך טביעתה.

כדי לפגוע בהעברת הנפט לישראל מאבו רודס הניחו המצרים מוקשים ימיים במספר מקומות במפרץ סואץ. לאורך הנתיב שבו עברו מכליות הנפט בדרכן לאילת. ההישג המצרי נבע מכך שהצליחו לשמור את עובדת המיקוש בחשאיות. ייתכן שפעולת המיקוש נעשתה בתחילת המלחמה כאשר תחנת המכ"ם "צפרא" (יב"א 528), שכיסתה את האזור, הייתה מושבתת לאחר פגיעת טיל אוויר-קרקע מדגם "קלט", ולכן לא התגלתה.[43]

טביעת המכלית סיריס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הפסקת האש נעשה ניסיון לחידוש תנועת המכליות. המכלית הראשונה "סיריס", שהגיעה לפתח מפרץ סואץ מבלי לתאם את הגעתה עם מפקדת זי"ס, נפגעה ב-26 באוקטובר, יומיים לאחר הפסקת האש הרשמית, ממוקש באתר 27°49′0″N 33°45′0″E / 27.81667°N 33.75000°E / 27.81667; 33.75000 בהיותה בדרכה למסוף אבו רודס. מכלי האונייה היו ריקים מדלק, ומולאו במי ים לפי החלטת רב החובל. חדר המכונות הוצף במים, לכן האונייה לא התפוצצה. הצוות חולץ במסוקים.[44] האונייה שקעה בחלקה האחורי, נסחפה מעט דרומה והטילה עוגן. במהלך הניסיונות לחילוץ טבעה במקום עגינתה.[45][46]

מיקוש המכלית סירניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיכלית סירניה עושה את דרכה במפרץ סואץ, כשהיא מעבירה נפט גלמי מראס סודר לאבו רודס, נובמבר 1972.[47]

המכלית SIRENIA - בדגל ליבריה, עסקה בהעברת דלק גולמי בקו קצר מרס סודר לאבו רודס. ב-6 באוקטובר בלילה הייתה מואפלת דרומית לאבו רודס ונחשדה כנחת מצרית. זוג דבורים בפיקוד צבי שחק נשלח להתקיפה. באור ההזרקור זוהתה והתקיפה בוטלה. ב-10 באוקטובר בלילה ניסתה לעבור במיצרי מילאן ועוכבה עד הבוקר. ב-14 באוקטובר נמצאה בצפון מפרץ אילת ואושר לה לעגון בקצה הצפונימ מערבי של הנמל.[י"א][48][49] רב החובל יעקב הרצוג שמע מחברו ר/ח דני נקדימון על היפגעות הסיריס מהמיקוש ונקט באמצעי זהירות. עם חידוש השיט לאחר הקרבות תוכננה להפליג במפרץ סואץ. צוות האונייה סירב להפליג ודרש תוספות כספיות. בעל האוניה יצחק (אייק) אהרונוביץ' הגיע ושכנע את הצוות בתשלום נכבד. האוניה יצאה לדרך רק שבועיים אחרי מקרה ה'סיריס'. ביום שבת 10 בנובמבר בשעה 11:00 הופעלו בקרבת האונייה שני מוקשים ימיים. מקום האונייה בעת הפעלת המיקוש היה 28:10:43.2 צפון 33:27:22 מזרח. המוקשים היו מונחים על הקרקעית והופעלו בהשפעה מגנטית או אקוסטית. המרחק מהאונייה השפיע לטובתה ולגוף המכלית לא נגרם נזק. בחדר המכונות התנתקו מדרכי הרצפה, נשפך דלק ופרצה שרפה.

אמצעי הכיבוי האוטומטיים פעלו וצוות הספינה השתלט על השרפה. לפי הוראות מוקדמות של הקברניט לא נמצאו אנשים בחדר המכונות ולא היו נפגעים. האונייה הטילה עוגן במפרץ א-טור. לאחר בדיקות אנשי חיל הים המשיכה לאילת. בדרכה בלילה כשעברה במצרי יובל עברו מטוסי חיל האוויר וביצעו מעליה הנרה שסיכנה אותה. למחרת הגיעה המכלית לאילת בלא בעיות נוספות.[50]

הכנת נתיב חילופי למעבר מכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכלית "פטריה" יצאה מאילת לאבו רודס מספר שעות אחרי ה"סיריס". לאור הפגיעה במכלית "סיריס" ולאחר שרב החובל דני נקדימון שיכנע את מפקד חיל הים שהפגיעה נגרמה ממוקשים ימיים, החליט מפקד חיל הים להחזיר את המכלית "פטריה" לאילת. פתיחת הדרך הימית משדות הנפט במפרץ סואץ למעבר מכליות, קיבלה עדיפות ראשונה אצל מפקד חיל הים.[51] מזרחית למעבר יובל קיים מעבר צר המתפתל בין שוניות אלמוגים שנקרא "מעבר מילאן". נתיב זה הוכן למעבר כלי שיט של חיל הים לפני המלחמה כדי להתרחק מתצפיות מהצד המצרי. כדי לא למשוך את תשומת לב המצרים סומן המעבר בצורה מינימלית. רק כלי השיט של חיל הים השתמשו בו.

סגן ראש מחלקת ים, אל"ם משה טבק, נשלח לזירה עם שתי משימות לארגן את המעבר ולבצע פעילות הנצלה במכלית "סיריס". עוד באותו יום הוטס יחד עם שמונה נתבים במסוק אל הנחתת "אח"י בת שבע" ויחד עברו ולמדו את המעבר. לאחר מכן עשו את הנתיב פעם נוספת על גבי דבור.

למחרת, ב-27 באוקטובר, נשלח רב-חובל יעקב בן ארי, מנהל חברת "מריקו" שהפעילה את המכליות, כדי לבדוק אישית את המעבר. בן ארי הפליג עם דבור והשתכנע שהמעבר בטוח. לאחר שקיים שיחה אישית עם מפקד חיל הים אישר בנימין תלם ב-28 באוקטובר 1973 למכליות לעבור. המכליות יצאו מנמל אילת עם נתב שלמד את המעבר. המכליות "סירינה" ו"פטריה" עברו ב-29 בחודש וכך חודשה תנועת הנפט במפרץ סואץ שהופסקה בתחילת המלחמה. בעת המעבר במעבר מילאן הפליגו המכליות בעקבות גוררת שהוגדרה כדורסת מוקשים, "אח"י מיכל", וקיבלו ליווי של דבורים.

מצור על הארמייה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת דבור מס 881 מועלית לתיקון בחוף ראס סודר לאחר שנפגעה מאש נשק קל מצרים מהאי גרין. ההספנה נעשית באמצעות מתקן מיוחד על גלגלים שתוכנן ונבנה בחיל הים, נובמבר 1973.[52]

מהפסקת האש ועד להתקדמות במשא ומתן נמצאה הארמייה השלישית של הצבא המצרי מזרחית לתעלת סואץ מנותקת ממצרים. העברות מזון נעשו באישור ישראלי. ספינות דבור של חיל הים אכפו את הסגר בצפון מפרץ סואץ כך שלא ייווצר קשר ואספקה בדרך הים. עמי אילון כמפקד פלגת הדבורים 915 קיבל אחריות על הפעילות והספינות ביצעו סיורים לאורך כל שעות היממה. בחלק מהסיורים נפתחה אש על הדבורים מהמוצב המצרי באי גרין בפתח תעלת סואץ. נגרמו נזקים קלים לספינות ואף פציעות קלות לאנשי הצוות.

באזור האגם המר ביצעו את החסימה כוחות חיל הים שהתבססו בפנארה. כוח משייטת 13 בפיקוד יצחק שמיר וכח מיחידה 707 בפיקוד יוסי רם. החסימה בוצעה בצורה של סיורים אלימים ומארבים. הכח המצרי הנצור ספג אבדות.

פינוי המוקשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיחות הפסקת האש לא מסרו המצרים הודעה על כך שמצרי יובל ממוקשים ואין לעבור בהם. הם שמחו לראות מכלית בשירות ישראל טובעת וחילקו מדליות על כך.[53] יתרת המוקשים בשדה מנעו את השיט למצרים דרך מפרץ סואץ. שליית המוקשים היוותה חלק מפעילות חידוש התנועה בתעלה לאחר הסכם השלום. הסריקה והפינוי נעשו על ידי הצי הסובייטי בפעילות שנמשכה כחצי שנה.[54]

תוצאות המלחמה בזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים הייתה הזירה בה השיגה ישראל ניצחון ברור, זאת בשונה מהקרבות הקשים שהתנהלו ביבשה ובאוויר. חילות הים של סוריה ושל מצרים ספגו אבדות כבדות: בקרבות לטקיה ודמיאט הוטבעו שישה סטי"לים, שניים נוספים הוטבעו בפורט סעיד ועוד שניים בע'רדקה. בנוסף, הוטבעו ספינות טורפדו, ספינות משמר וספינות קטנות שונות. כבר בימים הראשונים של המלחמה הסתגרו ציי מצרים וסוריה בנמליהם, ולחיל הים הישראלי היה חופש פעולה מלא. בזמן המלחמה הייתה הערכה כי הפעילות הרצופה מול החוף הסורי מרתקת כוחות שיכלו להגיע לרמת הגולן.[י"ב]

חיל הים המצרי הצליח לחסום את מצרי יובל ובאב אל מנדב, אך נכשל בניסיון לחסום את נתיבי השיט בים התיכון. הפעילות ההתקפית הרצופה בים סוף מנעה מהמצרים את כיבוש דרום סיני ויצרה אופציה להנחתת כוחות בצד המערבי של מפרץ סואץ.

השליטה בים שהושגה על ידי חיל הים לא תורגמה לחסימת שיט אל נמלי האויב בים התיכון. השייטת הסובייטית בים התיכון איבטחה שיירות אספקה לנמלי מצרים וסוריה וחיל הים נדרש להימנע מחיכוך עם הסובייטים. מחוסר כוחות ימיים בזירת ים סוף לא הוסר ההסגר הימי שהטילו המצרים. פעולות מאולתרות שתוכננו נגדו לא אושרו לביצוע. לאחר ימיה הראשונים של המלחמה לא התקיים שיט מצרי במפרץ סואץ. ב-22 באוקטובר, בעקבות מבצעי מגבית בנמל ע'רדקה, פינו המצרים את כלי השיט שלהם דרומה. החל מ-22 באוקטובר חסם חיל הים הישראלי את השיט בצפון מפרץ סואץ ומנע בכך קשר בין הארמייה השלישית לעיקר צבא מצריים. ( תוצאה שאפשרה לישראל להתנות את הסרת המצור על הארמייה השלישת בהסרת המצור בים סוף).

הניצחונות של חיל הים הישראלי תרמו למוראל הלאומי בתקופה בה האווירה הייתה שפופה. המצב ההתחלתי הקשה אליו נקלע צה"ל ביבשה איפשר את הפעלת ספינות הסער לפי התפישה ההתקפית שהייתה בבסיס בניין הכוח. לצורך משימת הגנת החוף נקט חיל הים ביזמה התקפית וניצח בה.

לניצחונות בקרבות הימיים בים התיכון לא הייתה השפעה ישירה על ההתרחשויות בזירות היבשה. אך בהיבט המקצועי, בחוגי הלוחמה הימית העולמית, הייתה הפעילות בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים מהפכנית. בפעם הראשונה הפך הטיל למערכת הנשק העיקרית בעימות הימי. מעבר לכך, חיל הים הישראלי עשה שימוש פורץ דרך בלוחמה אלקטרונית, הישג שנלמד על ידי ציים רבים ברחבי העולם. לפעולות חיל הים במפרץ סואץ הייתה השפעה מכרעת במניעת כיבוש דרום סיני בידי המצרים.

השפעת הניצחונות בים על מעמדה של ישראל בעיני אומות העולם הייתה משמעותית ביותר. האלוף מרדכי גור, שהיה אז נספח צה"ל בוושינגטון, הגיע לביקור בשייטת ספינות הטילים, וסיפר שאבטחה על ידי ספינות ישראליות הייתה שיקול מכריע בשיקולי הממשל האמריקאי להעביר סיוע בדרך הים עוד בעצם המלחמה[55] היות שהצי השישי היה מתוח עד קצה יכולתו מול ההתעצמות הסובייטית. בעולם נוכחו ביכולות הטכניות וטכנולוגיות של ישראל שהביאו לעליונות בים לאורך כל ימי המלחמה.

אבדות חיל הים הישראלי במערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול עשרות כלי שיט שאבדו לחילות הים הערביים, ומאות הרוגים, איבד חיל הים הישראלי במלחמה שלושה לוחמים:

פגיעות בכלי שיט ישראליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכלית "סיריס" שיצאה מאילת, לחידוש העברת הדלק מבארות הנפט בסיני, נפגעה ב-26 באוקטובר ממוקש ימי במצרי יובל וטבעה.
למכלית סירניה נגרמו נזקים פנימיים מהדף פיצוץ המוקשים אך המשיכה לנמל אילת בכוחות עצמה ושם תוקנה.[56]

שתי ספינות סער עלו על שרטון במלחמה ומיד לאחריה: אח"י חנית (סער 3) עלתה על חוף סיני בבלילה השני למלחמה ונגרם לה נזק למדחפים. אח"י חיפה (סער 2) שהייתה חלק מכח אבטחת השיט עלתה בליל 2 בנובמבר על סלע שקוע כ-8000 מערבית לרודוס ונגרם לה נזק בחרטום. הספינות תוקנו על ידי מספנת חיל הים והוחזרו לכשירות מלאה.
דבורים וכלי-שיט אחדים של חיל הים נפגעו קלות ונזקקו לתיקונים והוחזרו לפעולה במהלך המלחמה.

עיטורים וציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה חולקו עיטורי צה"ל וציונים לשבח לאנשי חיל הים[57] כלהלן:

עיטור השירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשעה אנשי צי הסוחר הישראלי קיבלו את עיטור השירות מידיו של שר התחבורה גד יעקבי ב-11 אפריל 1977. היו אלה אנשי הצוות של המכלית כמיקל אנטרפרייז של חברת גדות ים. לאחר שהצוות הקבוע של האניה שהורכב מ-24 ימאים זרים, נטש את המכלית בנמל נפולי. אוישה המכלית בתשעה אנשי צוות ישראלים. הצוות הקטן הפעיל את המכלית והביא את המטען החיוני לנמל תוך כדי הלחימה. המעוטרים היו: רב החובל אורי מירון, החובל הראשון אפרים רז, החובל השני אהרון מוזס, החובל השלישי יוסף קליין, כלכל ראשי דוד תיאודור, קצין המכונה הראשי שמשון ששון, קצין מכונה ראשון פיני, קצין מכונה שני יצחק פרץ, קצין משמרת מכונה בצלאל.

מפקדים במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי צה"ל בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
תפקיד דרגה[י"ג] ושם תמונה
מפקד חיל הים אלוף בנימין תלם
ראש מספן הים תא"ל צבי תירוש
ראש מספן המודיעין (רמד"ן) אל"ם רמי לונץ
ראש מספן הציוד (רמצ"ד) אל"ם עקיבא פגי
ראש מספן כוח האדם (רמכ"א) סא"ל יצחק קט
רמ"ח מבצעים ח"י אל"ם יצחק דוידי
מפקד בסיס חיפה אל"ם אורי פז
מפקד שייטת ספינות הטילים אל"ם מיכאל ברקאי
מפקד פלגת ספינות טילים 31 סא"ל מיכה לצרוס
מפקד פלגת ספינות טילים 32 סא"ל יעקב ניצן
מפקד פלגת ספינות טילים 33 סא"ל גדעון רז
מפקד פלגת סער 4 סא"ל אלי רהב
מפקד אוניית האם אח"י נגה רס"ן חיים גבע
חיים גבע 1967
מפקד אוניית האם אח"י בת-ים סרן מיכאל (מייק) אלדר
מפקד בסיס דפנה רס"ן עמי שראל
מפקד שייטת 13 סא"ל שאול זיו
מפקד שייטת הצוללות סא"ל ישראל לשם
מפקד זירת ים סוף, מפקד ימי של כוח הנחיתה אל"ם זאב אלמוג
מפקד עליון בזירת ים סוף 15-8 באוקטובר 1973 אלוף אברהם בוצר
מפקד כוח הנחיתה במפרץ סואץ תא"ל מנחם מרון
מפקד בסיס אילת רס"ן צבי פז
מפקד פלגת הדבורים 915 בזירת ים סוף סרן ישראל פטשניק, סא"ל עמי איילון[י"ד]
מפקד כוח שייטת 13 בזירת ים סוף, מפקד מבצעי מגבית רס"ן גדי שפי
מתאם פעולות שייטת 13 ונציג בחפ"ק מפקד הזירה רס"ן אילן אגוזי
מפקד יחידה 707 פעולת חילוץ המזח סא"ל דב בר
מפקד פלגת הנחתות רס"ן יוסי לוי
מפקד הצוללים בפשיטה על ע'רדקה, מגבית 10–11 רס"ן גדי קרול
מפקד כוח הס"גים בפעולות הפשיטה על ע'רדקה, מגבית 10–11 רס"ן אלי מרק
קצין קישור לחיל האוויר בשדה אופיר סא"ל יהודה בן-צור
מפקד יחידת השליטה הימית רס"ן נסים משיח
קצין תכנון מבצעים במטה חיל הים רס"ן אריה רונה
צוות הפקת לקחי מלחמה אל"ם אלי לוי
ראש צוות הפקת לקחים טכניים אל"ם חרות צמח

טבלת המבצעים בזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם המבצע/הקרב זירה תאריך תיאור המבצע/הקרב תוצאה
תקיפת בסיס מפרץ שלמה על ידי המצרים ומיקוש המצרים ים סוף 6 באוקטובר מטוסי תקיפה מצריים תקפו בשעה 14:00 את תחנת הקשר בקרבת בסיס חיל הים הישראלי בשארם א-שייח'. 2 סטי"לי קומאר מצריים ירו בלילה טילים לעבר נחתות חיל הים. הטילים החטיאו ונפלו בחוף. טילי שיוט מדגם קלט שוגרו אל מתקני מכ"ם בהר הצפרא. בעת שהמכ"ם היה מושבת הוטלו מוקשים במצר יובל.[ט"ו] מצריםמצרים  מצריםמטוס מיג 21 מצרי הופל בירי נ"מ של אח"י בת-ים ואופיר, מטוסים מצריים נוספים הופלו על ידי חיל האוויר הישראלי בקרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים
ישראלישראל  ישראל הושמדו מתקני יב"א 528 ונהרגו חמישה חיילי חיל האוויר.
קרב לטקיה הים התיכון הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר קרב טילי ים-ים ותותחים בין חמישה סטי"לים ישראלים לסטי"לים סוריים וכלי שיט נוספים מול נמל לטקיה. הקרב נמשך כשעתיים ורבע. סוריהסוריה  סוריההושמדו שלושה סטי"לים, ספינת טורפדו ומקשת
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
קרב פורט סעיד הים התיכון הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר קרב טילי ים-ים בין ששה סטי"לים ישראלים לשני סטי"לים מצריים וכלי שיט נוספים מול נמל פורט סעיד. כל אחד עשר טילי הגבריאל הישראלים החטיאו את מטרתם עקב תקלות. מטוס פנטום של חיל האוויר הישראלי הוזנק לסייע והטביע סטי"ל מצרי. מצריםמצרים  מצריםהושמד סטי"ל אחד על ידי מטוס פנטום
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
קרב מרסא תלמאת מפרץ סואץ הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר פשיטה של שני דבורים על מעגן מרסא תלמאת שבמפרץ סואץ, ותקיפת כלי שיט מצריים שעגנו בו באש מקלעים. שלושה מכלי השיט המצריים היו במרכז המעגן מאוישים לקראת יציאה ממנו למבצע. התנהלו חילופי אש עם כוחות שבכלי השיט המצריים ועם מקלעים בעמדות חוף. הקרב נמשך כשעה. מצריםמצרים  מצריםהושמדו שתי סירות גומי וסירת ברטרם שנשרפה.
ישראלישראל  ישראלהרוג אחד, שבעה פצועים ונזק לשני הדבורים.
מכלית מותקפת על ידי צוללת מצרית בים סוף מול נמל ג'ידה בצהרי יום א' 7 באוקטובר צוללת מצרית תקפה בטורפדו את המכלית "סמסון", שהניפה דגל ליברי, בדרכה לאילת והחטיאה. מצריםמצרים  מצריםאין נפגעים
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
קרב דמיאט הים התיכון הלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר קרב טילי ים-ים ותותחים בין עשרה סטי"לים ישראלים לארבעה סטי"לים מצריים מול חוף דמיאט. הקרב נמשך 45 דקות מצריםמצרים  מצריםהושמדו שלושה סטי"לים
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
הטבעת ספינת משמר דה-קסטרו מפרץ סואץ הלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר תקיפת ספינת משמר מצרית על ידי שתי ספינות דבור ישראליות בים סוף סמוך למעגן ראס סאדאת מצריםמצרים  מצריםהוטבעה ספינת משמר מדגם דה-קסטרו
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
מבצע מגבית 10 ים סוף הלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 על נמל ע'רדקה וניסיון להצמיד מוקשים לשני סטי"לים מסוג קומאר. המבצע בוטל לאחר הגעת הכוח לנקודת הטבילה עקב נוכחות ספינת טורפדו מצרית בפתח היעד מצריםמצרים  מצריםאין אבדות
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
מארב בציר החוף מפרץ סואץ הלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר מארב כפול של שייטת 13 וכוח יחידה 707 על ציר החוף. מובלים על שלושה דבורים. לא עברו כלי רכב מצריים. בוצעה הנחת מוקשים ונחסמו צירים בפיצוץ. מצריםמצרים  מצריםאין אבדות
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
קרב לטקיה השני הים התיכון הלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר הפגזה אינטנסיבית של שבעה סטי"לים ישראלים שנמשכה כשעה לעבר נמלי הים הסוריים ולעבר מסוף דלק בבניאס (סוריה) . במהלך ההפגזה יצאו מנמליהם סטי"לים סוריים ונערך עמם קרב טילי ים-ים. סטי"ל סורי אחד או יותר נפגעו ככל הנראה באש תותחים סוריהסוריה  סוריהפגיעה בסטי"לים, פגיעה במתקנים בנמלים, פגיעה בשתי אניות סוחר נייטרליות, הבערת חוות מכלי דלק, גרימת שיבושים בייצור חשמל בסוריה
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
קרב טרטוס הים התיכון הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר תקיפה של ארבעה סטי"לים שנמשכה שעה לעבר הנמל ומכלי הדלק בטרטוס, שני סטי"לים סוריים יצאו מהנמל וירו טילים, בבריחתם עולה סטי"ל על השובר גלים ונשבר. מהירי הישראלי נפגעת גם אנית סוחר סובייטית "איליה מצ'ניקוב" בשני טילי גבריאל. נגררת לעומק רדוד ושוקעת ללא אבדות לצוותה סוריהסוריה  סוריה 1-2 סטי"לים, מכלי הדלק, פגיעה באניה סובייטית
ישראלישראל  ישראל אין נפגעים
נסיון חילוץ אנשי מוצב המזח צפון מפרץ סואץ הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר נסיון לשחרור חיילים הנצורים במוצב המזח באמצעות צוללים מיחידה 707 בפיקוד סא"ל דב בר. הכוח נע בשש סירות גומי באבטחה רחוקה של 3 דברים בפיקוד עמי איילון, הים היה חלק הכוח התגלה, נפתחה אש מדויקת בתותחי 130 מ"מ מראס מחג'רה בצדו המערבי של מפרץ סואץ. לאחר כשעה התחמקות מנפילות קרובות ופציעה של אחד הלוחמים. החליט בר כי לא ניתן להמשיך והכוח נאלץ לסגת. חיילי צה"ל הנצורים במוצב המזח הלכו לשבי.[60] מצריםמצרים  מצריםאין נפגעים
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
מבצע מגבית 11 ים סוף הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 על נמל ע'רדקה במטרה להצמיד מוקשים לשני סטי"לים מסוג קומאר. מצריםמצרים  מצריםסטי"ל קומאר אחד הושמד בהתפוצצות מוקש
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
הפגזת חוף דמיאט הים התיכון הלילה שבין 13 ל-14 באוקטובר הפגזה של מטרות בחוף דמיאט, על ידי סטי"לים ישראליים מצריםמצרים  מצריםפגיעה במטרות חוף
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
תקיפת מעגן ראס-ע'ריב מפרץ סואץ הלילה שבין 14 ל-15 באוקטובר פשיטה של חמישה דבורים על מעגן ראס ע'ריב שבמפרץ סואץ ותקיפת כלי שיט מצריים שבו באש מקלעים. הקרב נמשך כשעה. מצריםמצרים  מצריםהושמדו 19 כלי שיט במעגן
ישראלישראל  ישראלשני נפגעים קל
הפגזת חוף ראס קנאיס וראס דבעה חוף מצרים בים התיכון הלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר הפגזה של מטרות בחוף מזרחית לרוזטה, מטרות בחופי ראס קנאיס וראס אל דבעה, ממערב לאלכסנדריה על ידי אח"י קשת ואח"י רשף בפיקוד סא"ל אלי רהב מצריםמצרים  מצריםפגיעה במטרות חוף
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
מבצע ליידי הים התיכון הלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 לתוך נמל פורט סעיד והצמדת מוקשים לכלי שיט מצריםמצרים  מצריםהטבעת סטי"ל, נחתת, טרפדת וספינת משמר
ישראלישראל  ישראלשני הרוגים ואבדן של סירת "חזיר"
סיכול נחיתת קומנדו בים סוף הלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר[ט"ז] ניסיון פשיטה של קומנדו מצרי בארבע סירות מהירות לחוף מפרץ שלמה שסוכלה על ידי דבורים ומטוס פנטום מצריםמצרים  מצריםאין אבדות
ישראלישראל  ישראלאין אבדות
הפגזת מעגן מרסא תלמאת מפרץ סואץ בלילה 17 ל-18 באוקטובר נחתת שבה הותקנה מרגמה 81 מ"מ הפגיזה את מעגן מרסא תלמאת. שני דבורים בפיקוד יעקב בוגץ' המתינו מחוץ למעגן במטרה לתקוף כלי שיט מצריים שיימלטו ממנו מצריםמצרים  מצרים לא נראו פגיעות.[61]
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
הפגזת מוצבים מצריים סמוך לפורט פואד הים התיכון הלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר הופגזו מוצבים מצריים סמוך לפורט סעיד על ידי סטי"לים ישראליים מצריםמצרים  מצריםפגיעה במוצבים
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
פיצוץ מתקני תקשורת חוף ביירות הלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר ו 19 ל-20 באוקטובר צוללים מיחידה 707 בפיקוד סרן יהודה גושן, בהובלת שני דבורים, פוצצו שני מתקני תקשורת חייב את התעבורה הצבאית הסורית לעבור באלחוט.[62]
מבצע מגבית 15 ים סוף הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר פשיטה של שייטת 13 לנמל ע'רדקה על גבי סירות נפץ, כלי נשק שעדיין לא הוכרז מבצעי, במטרה להשמיד את שני הסטי"לים המצריים שנותרו בזירה זו מדגם קומאר מצריםמצרים  מצריםמבנים בנמל נפגעו, סטי"ל קומאר נפגע קלות מרסיסי הפיצוץ
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
הפגזת חוף רוזטה הים התיכון הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר הפגזה של מטרות בחוף רוזטה ודמיאט על ידי סטי"לים ישראליים מצריםמצרים  מצריםהטבעת ספינת תצפית, 3 שבויים.[י"ז]
ישראלישראל  ישראלאין אבדות
הפגזת גשר אל-אברש החוף הסורי הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר הפגזת חוף להגברת לחץ ואיום על חוף הסורי, על ידי אח"י חנית (סער3) ואח"י געש (סער 3) בפיקוד סא"ל אלי רהב סוריהסוריה  סוריהאין מידע
ישראלישראל  ישראלאין אבדות
מבצע כשרוני - מארב טילים מרכז הים האדום 19 ל-26 באוקטובר גוררת 'שי' חמושה בטילים התייצבה מול נמל פורט סודן במגמה לפגוע במשחתת מצרית המטרה אותרה אך לא התקבל אישור לירי.[63]
הפגזת חוף דמיאט החוף המצרי בים התיכון הלילה שבין 20 -21 באוקטובר שמירת לחץ על החוף המצרי על ידי הפגזת חוף משתי ספינות סער 4 בפיקוד סא"ל אלי רהב[64] מצריםמצרים  מצריםמבנים וכלי רכב בחוף נפגעו,
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
הפגזת מטרות חוף אבו קיר החוף המצרי בים התיכון הלילה שבין 21 -22 באוקטובר שני זוגות ספינות סער בפיקוד אל"ם מיכאל ברקאי וסא"ל מיכה לצרוס הטביעו ספינות תצפית של הצי המצרי והפגיזו תחנת מכ"ם בחוף אבו קיר מצריםמצרים  מצריםשתי ספינות תצפית הוטבעו ששה מצרים נמשו מהמים לשבי, ומבנים בחוף נפגעו.[65]
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
מבצע מגבית 16 ים סוף הלילה שבין 21 ל-22 באוקטובר כח של שלש סירות סנונית משייטת 13 בפיקוד רס"ן גדי שפי פשט על נמל ע'רדקה והשמיד קומאר מצרי באמצעות טיל לאו. מצריםמצרים  מצריםסטי"ל קומאר הושמד
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
הפגזת נמל בניאס הים התיכון הלילה שבין 23 ל-24 באוקטובר הפגזה חוזרת של מסוף הדלק בבניאס על ידי ארבעה סטי"לים ישראלים (לאחר ההפגזה מ-11 בחודש) ובמצופים שמשמשים לפריקת דלק על ידי מכליות. במהלך ההפגזה נורו לעבר הכוח שני טילים מכוון לטקיה וארבעה טילים מכוון טרטוס. נפתחה אש כבדה מהחוף לכוון הסטי"לים בין היתר של טנקים. לאחר שהשלימו הסטי"לים הישראלים את מנת האש שהוקצבה חזרו לבסיסם. סוריהסוריה  סוריההבערה של חוות מכלי דלק, פגיעה במצופים המשמשים לפריקת דלק ממכליות
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
תפיסת נמל עדביה מפרץ סואץ 24 באוקטובר לאחר שנכבש נמל עדביה על ידי כוחות שריון ישראליים, נכנס אליו כוח דבורים ותפס אותו. ספינת משמר מצרית שניסתה לחמוק מן הנמל עם כניסת כלי השיט הישראליים הוטבעה באש טנקים. כוחות חיל הים נכנסו לנמל ולקחו 1,500 שבויים מצריים, בהם מפקד הבסיס בדרגת קולונל, וכן שלל (אמל"ח) רב ערך ולכדו שתי ספינות טורפדו. לאחר המלחמה הקים חיל הים בסיס ישראלי בעדביה. מצריםמצרים  מצריםנתפסו שתי ספינות טורפדו, אמל"ח ושבויים
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים
מכלית ישראלית סיריס מוטבעת ממיקוש ימי מצרי במצרי יובל - ים סוף 26 באוקטובר בדרכה למעגן הנפט באבו רודס, ללא תיאום עם מפקדת זי"ס, נפגעה, יומיים לאחר הפסקת האש, המכלית הישראלית "סיריס" מפיצוץ שני מוקשים ימיים. הצוות חולץ במסוקים ולאחר מספר ימים האניה טבעה במקום. מצריםמצרים  מצריםאין נפגעים
ישראלישראל  ישראלמכלית שהוטבעה, שני פצועים קשה מצוות המכלית.
נזק לספינת טילים מערבית לרודוס 2 בנובמבר אח"י חיפה (סער 2) שהמתינה בים האגאי במסגרת אבטחת השיט לישראל עלתה על סלע ונפגעה בחרטום ספינות אחרות בפיקוד סא"ל גדעון רז סייעו לבקרת נזקים והיא נגררה לחיפה על ידי אונית סוחר מגוייסת.
נזק למכלית ישראלית סירנייה ממיקוש ימי מצרי מפרץ סואץ 10 בנובמבר שעה 1100 בדרכה מאבו רודס לאילת נפגעה המכלית סירנייה בצורה קלה מפיצוץ שני מוקשי קרקע בקרבתה מצריםמצרים  מצריםאין נפגעים
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים.
סיורי אבטחת שיט 'לינול' מזרח הים התיכון אוקטובר - דצמבר סיורי ספינות סער במחצית המזרחית עד האי מלטה לאבטחת שיט אספקה לישראל. מצריםמצרים  מצריםאין נפגעים המשחתת שניסתה לחסום נקראה לשוב לנמל.
ישראלישראל  ישראלאין נפגעים כ-95% מהאספקה הצבאית וכל הדלק הדרוש, הועברו לישראל בדרך הים.

מקורות והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מלחמת יום הכיפורים יומן גשר מצפ"י, 6 לאוקטובר עד 5 בנובמבר 1973, מוזיאון העפלה וחיל הים.
  • שאול זיו, פעילות שייטת 13 במלחמת יום הכיפורים, מפקדת חיל הים -שייטת 13, פברואר 1974, מוזיאון העפלה וחיל הים
  • מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים,משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991, ע'170 -212.
  • חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, מהדורה מחודשת, 1994, הפרק "המלחמה באוויר ובים", עמ' 233–239.
  • מייק אלדר שייטת 11 - הקרב על הצל"ש, תל אביב: ספרית מעריב 1996, עמודים 79–96.
  • אמיר גילת, "אף אחד לא ידע שהיו שם מוקשים", מעריב, 29 ספטמבר 1998.
  • צפי מרלי, חיל הים במלחמת יום הכיפורים, חיל הים, מכ"א, תחום מורשת, 1998.
  • אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2001.
  • רמי לונץ, מלחמת יום-הכיפורים בזירה הימית, פרק בספר של חגי גולן ושאול שי (עורכים), מלחמה היום - חקרי מלחמת יום-הכיפורים, תל אביב: הוצאת מערכות, 2003 ע' 389 -398.
  • איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, זמורה-ביתן, 2003, הערכים "(ה)ים, חיל", "ים סוף, זירת (זי"ס)".
  • משה אימבר, שייטת 3 ספינות הטילים בחיל הים, תל אביב: ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2005.
  • אמוץ שורק, תלם בים בנימין תלם, ע' 206 -241.
  • דני נחושתן, תמליל תחקיר קרב מסה תלמאת במלחמת יום הכיפורים, שנערך בבסיס מפרץ שלמה ב-9 דצמבר 1973, 10 בנובמבר 2012. בספרית מוזיאון ההעפלה וחיל הים,
  • אמיר גור, 40 שנה למלחמת יום הכיפורים: חיל הים עושה היסטוריה, בין גלים, ספטמבר 2013, עמ' 22–28.
  • פסח מלובני, מצפון תפתח הרעה, צבא סוריה - עלילותיו ומלחמותיו - מבט מדמשק, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014, ע' 465 - 473.
  • זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, עמ' 920-813
  • פסח מלובני, דגל אדום מעל המזרח התיכון, 'המעורבות הצבאית הסובייטית באזור וסיפורה של "מסרגה" ביחידה 8200', הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2017 עמ' 281, 287-285, 296, 298, 301, 425-423.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lyle J. Goldstein and Yuri M. Zhukov,ATALE OF TWO FLEETS A Russian Perspective on the 1973 Naval standoff in the Mediterranean, Naval War College Review 2004

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ולא פיתוח כלי שיט חדש לגמרי, מהלך הדורש זמן ומשאבים רבים. ועל ידי כך השגת חיסכון בזמן הפיתוח.
  2. ^ נט"ק נוסף, מדגם "שקמה", שיצא משירות פעיל, הוצב כמזח לדבורים בראס סודר באוגוסט 1973
  3. ^ הכותב היה בכיר בצבא הפלסטיני בדרגת אלוף. יליד 1947 בדיר אל-בלח שברצועת עזה. הצטרף לפעילות נגד ישראל ב-1966. עבר קורסים צבאיים שונים במדינות ערב, בברית המועצות ובסין. חבר בכיר בהנהגת הפתח ובמועצת ההגנה הלאומית. חזר לשטחים ב-1994.
  4. ^ לאחר הפסקת האש נאספו שלל מספר סירות גומי שנותרו על השרטון מערבית למעוז.
  5. ^ אונית הסוחר "לאה" הייתה בפיקודו של ישראל לשם
  6. ^ קיימת עמימות רבה מי החליט ופקד על הפינוי.
  7. ^ זו הגרסה הרשמית. ואילו יעקב בוגץ' מפקד הדבורים באבטחה ותצפית נפילות, מספר שלא נראו כלל תוצאות.- יעקב בוגץ' יומן מלחמה באתר "אבירי המפרץ".
  8. ^ תרשים על גבי מפה ימית אמריקאית 2464 שנמסר על ידי אלוף יוחאי בן-נון למפקד כוח הס"גים במבצעי מגבית 10 ו-11 רס"ן אלי מרק.
  9. ^ תלם החליט לקחת את הסיכון משום שחרד מהאפשרות שהחמצת הפגיעה בסטי"ל תיחשב לביזיון לדיראון שייטת 13. בסופו של דבר הביאה הצלחת הפעולה כבוד ותהילה למבצעים.
  10. ^ הדבורים לא ידעו כלל שפרצה מלחמה וגם על המצאות חיילים מצרים בספינות הדייג אותם נצטוו לתקוף לא ידעו.
  11. ^ כל שארה האניות שייטו בצפון המפרץ ולא עגנו מחשש לתקיפתצוללים חבלנים
  12. ^ הפעולות בסוריה נעשו לפי הנחיות הרמטכ"ל למפקד חיל הים אך בדיעבד לא היה אישור שאכן עוכבו כוחות סוריים בחוף.
  13. ^ הדרגה רשומה כפי שנשאו בעת המלחמה. רבים מהמפקדים עלו בדרגה בהמשך שירותם.
  14. ^ עמי אילון פיקד על הפלגה והעביר פיקוד לישראל פטשניק לפני המלחמה. עם פתיחת הקרבות חזר עמי אילון כמפקד כוח דבורים ונעשה מפקד הפלגה עד סוף המלחמה.
  15. ^ המצרים הצליחו להסתיר זאת ושני מוקשים הופעלו 20 יום מאוחר יותר והטביעו מכלית.
  16. ^ מייק אלדר בספרו שייטת 11 מתארך את האירוע ללילה הראשון של המלחמה. אך לפי דיווח של קצין קישור אויר ים בבח"א 29 סא"ל יהודה בן-צור, האירוע קרה ב-16 באוקטובר.
  17. ^ אחד השבויים היה חולה ונותח בדרך על ידי רופא הספינה. מקור: משה אימבר עמ' 36

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התמונה באדיבות מוזיאון ההעפלה וחיל הים.
  2. ^ אלי סוחוליצקי, ‏תרומת העצמה הימית לביטחון ישראל, מערכות גיליון 424
  3. ^ שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר, 2008, עמ' 474.
  4. ^ המקור לואא' (אלוף) סלאמה זידאן אבו קאסם (מאזן עז אל-דין), הצבאיות הפלסטינית, 1973-1948, הוצאת ספרים לא מוכרת, רמאללה, 2009. [ג] תרגום והסבר פסח מלובני.
  5. ^ מקור - דו"ח סיכום ועדת אגרנט ע' 161.ועדותו של אלוף בנימין תלם בוועדת אגרנט.
  6. ^ המקור - אלכסנדר רוזין שמייחס זאת למקור לבנוני.
  7. ^ פסח מלובני, ע' 471.
  8. ^ אלכס רוזין, מלחמת יום הכיפורים אוקטובר 1973 פרק 8 Расстрел теплохода «Илья Мечников». ברוסית.
  9. ^ אמוץ שורק, תלם בים ע' 223 -224.
  10. ^ אל"ם מיל פסח מלובני, האיום הסובייטי על ישראל במלחמת יום הכיפורים. מערכות 451 אוקטובר, 2013 ע' 64.
  11. ^ הפגזת גשר אל-אברש בחוף סוריה באתר עמותת חיל הים.
  12. ^ פסח מלובני ע' 473.
  13. ^ אלי רהב, ‏קרב פורט סעיד במלחמת יום הכיפורים, מערכות 449, יוני 2013
  14. ^ מקור: אלכס רוזין, אשר בגלל צנזורה סובייטית מייחס את המידע למקורות לבנוניים.
  15. ^ מוטי אשכנזי, הערב בשש תפרוץ המלחמה, והשלמה ב יומן מלחמה של מפקד תחנת המכ"ם, גבריאל חי שילה, באתר משמר המורשת הימית.
  16. ^ צבי נחשון פעילות הצליחה במלחמת ים הכיפורים באתר בוגרי קציני ים.
  17. ^ מייק אלדר, שייטת 13 ע' 501.
  18. ^ הרכבת הימית במלחמת יום הכיפורים ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.
  19. ^ מייק אלדר, שייטת 11, עמ' 355.
  20. ^ פסח מלובני, דגל אדום מעל המזרח התיכון, ע' 281, 298 ו-301.
  21. ^ פרוטוקול הממשלה, דיון אצל ראש הממשלה ב-7.10.73 שעה 14:50 – נרשם על ידי אלי מזרחי
  22. ^ דברי סגן שכטר בתמליל תחקיר שנערך בבסיס מפרץ שלמה ב-9 דצמבר 1973, ע'8
  23. ^ יומן מצפ"י 7 באוקטובר, 19:20 ע' 11.
  24. ^ יומן מצפ"י 7 באוקטובר 23:37 ע' 13.
  25. ^ יומן גשר מצפ"י 9 באוקטובר 15:51 ע'24.
  26. ^ יומן מצפ"י 11 באוקטובר 17:30 ע' 35.
  27. ^ מייק אלדר שייטת 13 ע' 491
  28. ^ יומן מצפ"י 10 באוקטובר 16:40 ע' 30.
  29. ^ יומן מצפ"י 9 באוקטובר 19:20 ע' 25.
  30. ^ מייק אלדר, שייטת 13, עמוד 489.
  31. ^ דב בר, חילוץ אנשי מוצב המזח, באתר משמר המורשת הימית.
  32. ^ יעקב בוגץ' יומן מלחמת יום הכיפורים באתר אבירי המפרץ, 29 באפריל 2016.
  33. ^ איתן הבר זאב שיף ודני אשר, המלחמה מלחמת יום הכיפורים, 1973, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013 עמ' 39
  34. ^ דבריו של אלוף מנחם מרון בפורום "העמותה להיסטוריה צבאית", 29 פברואר 2016.
  35. ^ מייק אלדר, שייטת 13 ע' 41.
  36. ^ מוחמד שאכר, ‏המצור על באב אל מנדב, מערכות 332, אוקטובר 1993, עמ' 70-68
  37. ^ ניקולאס מונסארט, הים האכזר, תרגום: אהרן אמיר, 1955
  38. ^ זאב תירוש התגוננות המכלית סמסון מטורפדו מצרי אתר משמר המורשת הימית 19 ביוני 2013.
  39. ^ האזכור הראשון למקרה הופיע בספרו של זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1974
  40. ^ מקום העגינה לפי דיווח רב החובל יעקב הרצוג באתר 28:59:19 צפון 33:09:30 מזרח.
  41. ^ סיפורו של סרן צבי שחק, המכלית סירניה, קרב מרסה תלמת ועוד באתר אבירי המפרץ, 8 ביוני 2010
  42. ^ המכליות "פגסוס", "סמסון", "פטריה" ו"סיריס" והאניות "נהריה", "נתניה" ו"נורית".
  43. ^ יש מיוצאי המודיעין הימי הישראלי, שאינם מאמינים כי היו שם מוקשים.
  44. ^ תיאור פינוי צוות הסיריס במסוקים מדקה 7:40 עד דקה 9:00 באתר youtube.
  45. ^ דני נקדימון, מעריב, מוסף יום כיפור 29 ספטמבר 1998
  46. ^ גל נקדימון מה קרה ל"סיריס" "קצה המדבר" גיליון 153 1/10/2013 עמודים 14, 15, 17.
  47. ^ התמונה באדיבות מאיר בן ארי 'קוקו'
  48. ^ יומן גשר מצפ"י - מלחמת יום הכיפורים ע' 31, 48.
  49. ^ ד"ר ארנון רולניק השלמה לדברי מפקד יחידה 838 באתר משמר המורשת הימית.
  50. ^ כוכבי אזרן, ראיון עם רב חובל יעקב הרצוג, קברניט המכלית סירניה במלחמת יום הכיפורים, באתר משמר המורשת הימית, יוני 2013.
  51. ^ לפי יומן מצפ"י, אוקטובר 1973
  52. ^ התמונה באדיבות מאיר בן ארי 'קוקו'
  53. ^ בבטאון צים משנת 2005 מתואר מפגש בין רב חובל דני נקדימון לבין מפקד המקשת המצרית פ. עבד המשמש כנתב בתעלת סואץ שסיפר כי קיבל מדליה לאחר הפיצוץ.
  54. ^ פסח מלובני, דגל אדום מעל המזרח התיכון, ע' 322.
  55. ^ שיקוליו של אדמירל דניאל מרפי מפקד הצי השישי, מתוארים בספרו של אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג עמ' 235-232.
  56. ^ מרדכי שלו, בדיקת האונייה סירנייה בהמשך לסיפורו של רב החובל, באתר משמר המורשת הימית, 13 ביוני 2013.
  57. ^ המקור אתר הגבורה
  58. ^ אלי מרק קיבל צל"ש אחד על שתי הפעולות.
  59. ^ רס"ל דני נחושתן, באתר הגבורה
  60. ^ צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר, הקריבו אותנו למען ההיסטוריה, לוחמי הקומנדו הימי מספרים לראשונה על המבצע שנכשל להצלת חיילי מוצב המזח. מעריב, מגזין יום כיפור, 1 באוקטובר 2006
  61. ^ יעקב בוגץ'יומן מלחמת יום הכיפורים באתר אבירי המפרץ
  62. ^ מייק אלדר שייטת 11 ע' 355/356 ושייטת 13 ע' 499.
  63. ^ מייק אלדר, שייטת 11 ע' 354-353.
  64. ^ צפי מרלי, ע'58
  65. ^ צפי מרלי, ע'62 -64.