ספר טוביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם אדולף בוגרו, "טוביה נפרד לשלום מאביו" (1860)

סֵפֶר טוֹבְיָהיוונית: Τωβίθ או Τωβίτ, טובית) הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים. קטעים ממנו הלכו ונתגלו במאה השנים האחרונות בכתבי נוצרים גנוזים ובמגילות ים המלח. כיום מקובל במחקר, שלא הסתיים לחלוטין, שהחיבור נכתב במקור ככל הנראה בארמית או אולי בעברית, ושתוכנו שונה באופן מהותי מזה שהיה ידוע לאורך ימי הביניים.[1]

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר עוסק בגמילות חסדים, והוא רצוף במעשי נסים ובתפילות של גיבוריו.

הספר מגולל את קורותיהם של אב בשם טובי, ושל בנו - טוביה, בני גלות ישראל החיים באשור. טובי האב, שיצא מעירו לגמול חסד עם המתים ולקבור אותם, נאלץ לישון מחוץ לחומות, והתעוור בגלל צואת ציפורים חמה שנפלה על פניו. לאחר זמן מה, נשלח בנו טוביה להשיב פיקדון שהיה לאב בידיו של אדם בעיר אקבטנה שבארץ מדי. במסעו הארוך הוא מגיע לעיר בשם "רגא", שם הוא פוגש קרובת משפחה, בשם שרה, ונושא אותה לאישה. על אף שכל הגברים שנשאו את שרה מתו בליל-הכלולות, ניצל טוביה בזכות תפילתם המשותפת. עם חזרתו מן המסע, הוא אף מצליח לרפא את אביו מן העיוורון. הספר מסתיים בחזון נבואי של האב על חורבנה של נינוה ועל בניין ירושלים.

בספר (פרק א, 21) מוזכר אחיקר בן חננאל שהיה מנהל החשבונות של הממלכה. ביב שבמצרים נמצא ספר משלי אחיקר.

בסוף הסיפור (פרק יג, 18-13) טובי האב שר מזמור לירושלים, תיאור זה מרחיב את ישעיהו נד 12-11, ותואם למזמור בספר החיצוני ברוך בן נריה ה (כהנא א' עמ' שסא'), מגילת ירושלים החדשה (בארמית) א (קטע 1 ו-14), מגילת קומראן מזמור אהבה לירושלים (88Q4), ולחזון יוחנן כא 22-10; כא' 21-11. לדברי טובי, נבואות הנביאים על ירושלים לא מכוונות על בית המקדש השני, אלא על מקדש אחר (כנראה שלישי) באחרית הימים. אמירה זו רווחות במגילות קומראן נוספות: מגילת המקדש כט 7 – ל 5; פשר 4Q174 האסכטולוגי, יובלים א 17, 27. אמנם גם חז"ל ציינו זאת במדרשיהם, אך זאת כבר לאחר חורבן בית שני.

ראוי לציין שספר זה הוא, כנראה, הראשון בספרות היהודית שמציג את "העקרון של הלל", שנודע באמרה "מה ששנוא עליך, לחברך- אל תעשה". בספר טוביה כתוב: "בני! שים לבך לכל מעשיך. ואשר תשנא לנפשך - לא תעשה לאחרים".[2]

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין בספר כל רמז על מחברו, מקומו או זמנו. מספר פרטים בו אינם מתאימים למה שידוע לנו ממקורות אחרים או למציאות הגאוגרפית של המקומות הנזכרים בו, מה שמוכיח כי הספר נכתב זמן רב אחרי התקופה לה מייחס המחבר את המאורעות המסופרים. הוא מתוארך לתקופת בית שני, כנראה לפני מרד החשמונאים, בסוף המאה ה-3 לפנה"ס או במחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס.[3]

נוסחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ימי הביניים השתמר נוסח מקוצר ביוונית עם עלילה תמימה, אך החל מהמאה ה-19 התגלו נוסחים חדשים ותעודות המעידים על תכנו הייחודי, על היותו קדום, ועל שפת המקור בו נכתב. החשובות בתעודות אלו הם: פפירוס אוקסירינכוס (אנ'), שנתגלה במצרים, תעודות האי יב ומגילות ים המלח שם נמצאו נוסחים קדומים בארמית וקטע אחד בעברית.[1] הדעה הרווחת במחקר כיום היא שהמקור נכתב בארמית לפי ביטויים לשוניים הנמצאים בו.[1] אך יש דעות שהספר נכתב בעברית, ונותר עוד מקום למחקר לשוני בקטעים בשתי הלשונות.[1]

הוא השתמר בשפות שונות ובנוסחים שונים, שביניהם הבדלים רבים. ביוונית ישנם שלושה נוסחים כמעט שלמים וקטעים מנוסח רביעי:[3]

  • נוסח קצר, הנמצא בשלמותו ברוב כתבי היד של תרגום השבעים.
  • נוסח ארוך, הנמצא בקודקס סינאיטיקוס של תרגום השבעים (נמצא במוזיאון הבריטי). חסרים בו שני קטעים: פרק ד, פסוקים ח–יט; פרק יג, פסוקים ח–יא.
  • נוסח דומה ברובו לנוסח הקצר ושונה ממנו במקומות אחדים, נשמר במספר כתבי יד של תרגום השבעים.
  • שרידים מנוסח רביעי, שנשתמרו במספר תעודות ממגילות פפירוס אוקסירינכוס (פפירוס מספר 1076 ו-1594). השרידים כוללים את הקטעים: פרק ב, פסוקים ג–ד, ח; פרק יב, פסוקים יד–יט. קטעים אלה קרובים יותר לנוסח הקצר מאשר לארוך.[3]

בלטינית הגיעו לידינו שני נוסחים עיקריים:[3]

  • התרגום העתיק, וטוס לטינה – ככל הנראה בעיקרו תרגום מן הנוסח היווני הארוך, אך בשינויים רבים.
  • התרגום של הירונימוס, הוולגטה – כפי שהעיד המתרגם עצמו, תרגומו מבוסס על נוסח בארמית, אך מכיוון שבזמן התרגום לא ידע את השפה, ביקש מאחד ממכריו שיתרגם לו בעל פה לעברית, והוא עצמו תרגם מעברית ללטינית. נראה כי לפני הירונימוס היה גם התרגום העתיק ללטינית, משום שבמקומות רבים אין הבדל בין שני התרגומים. בוולגטה אין הבדל בין שם האב לשם הבן: האב, טוביה, קרא לבנו על שם עצמו.[3]

את פענוח ארבעה קטעים ממגילות ים המלח בארמית המכילים את ספר טוביה, וקטע אחד בעברית, פורסם לראשונה החוקר הישועי ג'וזף פיצמאייר בשנת תשנ"ה (1995).[1][4] בשנת תשס"ו (2006) פורסם על קטע חמישי בארמית. היו דעות שהנוסח שהשתמר ביוונית הם שרידים של נוסח הקדום לזה שבמגילות ים המלח.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט 'מהדורת נויבאואר' של הספר, המכונה: ספר טובי, באתר ויקיטקסט
  • על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

    הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ 1 2 3 4 5 ספר טוביה כסיפור חצר מאמר מחקר של דבורה דימנט, בתוך כתב העת מגילות - מחקרים במגילות מדבר יהודה, כרך 13 תשע"ז, עמודים 170-182 הוצאת מוסד ביאליק (אתר כתבי העת המדעיים JSTOR)
    2. ^ ספר טוביה, פרק ד.
    3. ^ 1 2 3 4 5 6 מבוא לספר טוביה, בתוך: הספרים החיצונים (א. ש. הרטום), כרך "ספורים ודברי חכמה", עמ' 7–8.
    4. ^ שרידי ארבעה המסמכים בארמית הם: 4Q198 ,4Q197, 4Q196 ו-4Q199, ושריד אחד בעברית: 4Q200.