שיחת משתמש:עודד ישראלי1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
العربية | English | español | italiano | עברית | русский
Movicon-regards.gif
שלום, עודד ישראלי1, וברוך בואך לוויקיפדיה!
כדי לסייע לך להצטרף לעורכים ולעורכות באפשרותך:

If you can't read Hebrew, click here.בברכה,

שיחת משתמש:עודד ישראלי1[עריכת קוד מקור]

ברוכים הבאים[עריכת קוד מקור]

להלן גרסא מחודשת ומקוצרת, וידידותית יותר למשתמש העויין, של ההצעה לתרומה לערך ציונות[עריכת קוד מקור]

הנימוקים להצעה:[עריכת קוד מקור]

הציונות היא תנועה לאומית של יהודים הגורסת כי היהודים/עם-ישראל הם עם/לאום הזכאי לזכות הגדרה עצמית, ול"בית לאומי" או מדינת עצמאית משלו ב"ארץ ישראל" (פלסטינה). עיקר עיסוקיה של התנועה הציונית מראשיתה היה "גאולת אדמות" ויישוב יהודים בארץ זו, ומאמץ לזכות בהכרה בין-לאומית בזכות היהודים להגדרה העצמית ולמדינה בארץ זו - המוגדרת על ידי הציונות כ"ארצו של העם היהודי"(כך, למשל, בהימנון הציוני "התקווה" וכך בפתיחת מגילת העצמאות של מדינת ישראל).

לדעתי, על מנת להבהיר מניין שאבה התנועה הציונית את רעיונותיה הבסיסיים הללו, יש צורך מהותי להביא במסגרת הערך "ציונות" סקירה היסטורית קצרה שתבהיר שתי שאלות עיקריות: א. מה היה הקשר ההיסטורי המקורי של היהודים לארץ ישראל ומה הרקע לתביעה של הציונות לראות ביהודים עם/לאום הזכאי להגדרה עצמית דווקא בארץ זו? ב. מדוע וכיצד נשמרה הזיקה של היהודים לארץ ישראל לאורך הדורות שקדמו להופעת הציונות?

הסקירה המוצעת להלן מחולקת למספר פסקאות העונות על שאלות אלו בדרך הבאה:

  1. סקירה היסטורית המתארת את ראשית הופעתם של היהודים בארץ ישראל, כיצד הגדירו עצמם ומה עשו בה.
  2. סקירה המתארת את האופן בו מתייחס הנרטיב הראשוני של היהודים, התנ"ך, אל היהודים כקולקטיב ואל הקשר שלהם לארץ ישראל - ובכלל זה התגבשות תפישת החורבן והגאולה בתנ"ך.
  3. דוגמא קצרה של נבואת נחמה וגאולה מהתנ"ך, המתארת את שיבת העם וחידוש הממלכה, ואחריה דוגמאות חשובות של תפילות שונות, מאוחרות יותר, המצפות לגאולה, שיבה וחידוש החרות הלאומית (שהייתה כבר תופעה קיימת אצל היהודים בימי קדם, לפי שיטת אדריאן הייסטינגס).
  4. סקירה על המשך התפתחות הזיקה לארץ ישראל במהלך הדורות והבאת דוגמאות שונות המצביעות על זיקה זו (כולל מימרת חז"ל, פיוטי קינה וכיסופים, מקרים של מרד בכובשים, עליות שונות ותופעות של משיחיות ושאיפות לשחרור הארץ מידי הכובשים) - וזאת לצד הבהרת סייגים שהטילה על כך המנהיגות הדתית לאורך הדורות, וכן האופן בו התמודדה היהדות הרפורמית עם זיקה זו.
  5. עדויות לשינוי תפישה ושאיפה לקירוב הגאולה - או אף להשגת גאולה באופן עצמאי - בקרב חלק מהרבנים האורתודוקסים מהלך המאה ה-19 (מבשרי הציונות).
  6. הסבר לאופן שבו תופשים היסטוריונים שונים את הקשר שבין הציונות ובין הזיקה הדתית-מסורתית לארץ ישראל שקדמה לה - כולל איזכור מחלוקת במחקר ודעות שונות של חוקרים - וכן הצגת דוגמאות שונות לאופן שבו הקשר הזה בא לידי ביטוי, ובכלל-זה הבאת ציטוים מהימנון התקווה ומגילת העצמאות.

יש לציין כי הסקירה מובאת כאוסף עובדות המדגימות את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל ואת הזיקה המסורתית של היהודים לארץ זו. היא מובאת בלא פרשנות ובלא הצגת עמדה שיפוטית - ואין בה נסיון להכריע בשאלת עוצמת הקשר ומידת ההשפעה שבין הציונות והמסורת הגאולית שקדמה לה, וגם אין בה כדי לשלול את מידת השפעתם של תופעות מאוחרות על הציונות, כמו הופעת הלאומיות באירופה ומצבם של היהודים תחת רדיפות ואנטישמיות.

הגרסה המוצעת עצמה:[עריכת קוד מקור]

היסטוריה יהודית ותפישות יהודיות דתיות-מסורתיות ברקע הרעיון הציוני[עריכת קוד מקור]

בעוד שהתנועה הציונית עצמה הופיעה רק במהלך המאה ה-19, הרי שמאחורי תפישותיה ההיסטוריות ומאחורי האידיאולוגיה העיקרית שהועמדה במרכז סדר היום שלה – הבאת היהודים לארץ ישראל וכינון בית לאומי ליהודים בארץ זו – מסתתר רקע היסטורי ורעיוני המשתרע על פני "משך ארוך" במיוחד.

'מצבת ישראל' של פרעה מרנפתח, משנת 1208 לפסה"נ. זהו הטקסט החוץ מקראי הקדום ביותר המוכר כיום בו נזכרת קבוצה בשם 'ישראל' בהקשר לארץ כנען. המוזיאון המצרי בקהיר

מבחינה היסטורית, הקשר של היהודים/עם-ישראל עם ארץ ישראל מקורו בימי קדם. בארץ ישראל הם הופיעו לראשונה כקבוצה אנושית מובחנת לפני כ-3,200 שנה (או לפני כן) ובה יסדו לראשונה קולקטיב על-שבטי שהוגדר על-ידי עצמו כ"עם/גוי/לאום";[1] בה הם ייסדו את מקדשיהם וקיימו ממלכות ויישויות אוטונומיות שונות בימי בית ראשון ושני; בה יצרו לראשונה את הנרטיבים השבטיים, האמונות הדתיות ושאר סממנים תרבותיים משותפים שאפיינו אותם לאורך ההיסטוריה (מצוות, חוקים, מנהגים, חגים, ומוסדות אופייניים כמו בתי כנסת ומדרש וכד'); בה הם כתבו לראשונה את הטקסטים המכוננים שלהם – את התנ"ך, המדרש, המשנה, התוספתא וההגרסה הראשונה של התלמוד – ובה גם ישבה ההנהגה הרוחנית הרשמית של עם ישראל ברציפות מימי שיבת ציון ועד שחרבה ישיבת ארץ ישראל במאה ה-11.[2] אף מהבחינה הרעיונית, התפישה המרכזית של הציונות, לפיה היהודים הם קולקטיב לאומי שגלה מארצו ושואף לחזור אליה ולחדש בה חיי חרות ממלכתיים, הייתה למעשה גם התפישה שעמדה במרכז רעיון ה"גאולה" היהודי כבר מאז ימי בית שני – תפישה שמתבססת רבות על רעיונות גאוליים המופיעים בתנ"ך עצמו, שבו מרוכז הנרטיב ההיסטורי הראשוני והעיקרי של עם-ישראל.

התנ"ך, שנכתב ברובו בארץ ישראל על ידי סופרים ממלכות ישראל ויהודה, וכן כאלו שגלו בימי חורבן בית ראשון וכאלו ששוב פעלו בה בימי שיבת ציון ובית שני, מתאר את עם-ישראל כקולקטיב על-שבטי או לאומי המוגדר בו כ"עם/גוי/לאום" שמוצאו באבות משותפים, ומתאר את ארץ ישראל כ"ארץ מובטחת" שניתנה לעם ישראל בידי אלוהים. מטבע הדברים, התנ"ך מרבה לעסוק במאבקים של עם ישראל נגד משעבדים וכובשים זרים שונים עמם התמודד במהלך ההיסטוריה – מצרים, פלשתים, אשורים, בבלים ועוד – ותפישת "הגורל הטוב והגורל הרע" שלו נעשית מפרספקטיבה קולקטיבית לאומית, ונעה בין קטבים של "טוב אידיאלי" פוטנציאלי, שבא לידי ביטוי בישיבת העם לבטח בארצו, משוחרר משלטון זרים ומתענג על טוב פריה (זאת במידה שיעמוד בתנאי חוקת הברית הלאומית שניתנו לו בעת שקיבל מהאל את הארץ, על פי הסיפור), ובין מצב של "רע אבסולוטי" פוטנציאלי, שבא לידי ביטוי בשעבוד העם לשלטון זר או גלות – שלפי התורה היא העונש החמור ביותר שעשוי העם לספוג על חטאיו. בהתאם לרעיון מרכזי זה התעצבה גם תפישת הגאולה היהודית לאחר חורבן בית ראשון, ולפי תסריט הגאולה שמציירות נבואות הנחמה ואחרית הימים בתנ"ך, הגאולה היא מצב עתידי כלשהו שבו עם-ישראל יחזור ויתקבץ ממקומות גלותו לארצו, יגאל את אדמתו ויחדש בה את חרותו וממלכתו.

דוגמא אחת מני רבות לאותן נבואות נחמה תנ"כיות שנכתבו בעקבות חורבן בית ראשון וגלות בבל, אשר שימשו בהמשך השראה למעצבי רעיון הגאולה היהודים גם אחרי חורבן בית שני, ניתן לראות בירמיה פרק ל', אשר מתאר תהליך עתידי של שיבת תפוצות העם וכינון חיי חרות ממלכתיים בארצם:

"כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי-שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו, אֲרַחֵם; וְנִבְנְתָה עִיר עַל-תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל-מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב. וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה, וְקוֹל מְשַׂחֲקִים; וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ, וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ. וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם, וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן; וּפָקַדְתִּי, עַל כָּל-לֹחֲצָיו. וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ, וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא, וְהִקְרַבְתִּיו, וְנִגַּשׁ אֵלָי... וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים." (ירמיה ל, יח-כב)

דוגמאות מובהקות לאופן בו עיצבו נבואות הנחמה התנ"כיות הנ"ל את רעיון הגאולה והשיבה לארץ ישראל לאחר חורבן בית שני ניתן למצוא בין היתר בברכת החודש, במילים: "מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ וְגָאַל אותָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאַל אותָנוּ בְּקָרוב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ. חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל"; בהגדה של פסח, במילים "לשנה הבאה בירושלים" וכן בתפילת הא לחמא עניא שנחתמת במילים "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל; השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" [3], כמו גם בברכת קיבוץ גלויות הנאמרת שלוש פעמים ביום במסגרת תפילת העמידה:

"תְקַ‏ע בְשׁוֹ‏פָ‏ר גָ‏דוֹ‏ל לְחֵרוּ‏תֵנוּ‏ וְשָׂ‏א נֵס לְקָ‏בֵץ גָ‏לֻיוֹ‏תֵינוּ‏ וְקַ‏בּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מֵאַ‏רְבַ‏ע כַ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ‏. בָ‏רוּ‏ךְ אַ‏תָ‏ה ה', מְקַ‏בֵץ נִדְחֵי עַ‏מּ‏וֹ‏ יִשְׂרָ‏אֵל."

ברכת קיבוץ גלויות, נוסח ספרד

למרות מרכזיות הרעיון המשיחי ותפישת הגאולה בנרטיב היהודי, ולמרות שמי מחז"ל אף קבעו שמצוות יישוב ארץ ישראל וישיבה בארץ ישראל "שקולה כנגד כל מצות שבתורה" (תוספתא, עבודה זרה פרק ה ב'‏), הרי שעד ראשית המאה ה-19 נשאר רעיון השיבה לארץ ישראל וכינון חיי חרות יהודיים בעיקר בגדר חזון תיאורטי אמוני, שבא לידי ביטוי בעיקר בתפילות כגון ברכת קיבוץ גלויות הנ"ל וברכת המשפט; כתיבת פיוטי קינה וכיסופים לגאולה, כגון אלו של ר' אלעזר קיליר, ר' שלמה אבן-גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' שלום שבזי, הבן איש חי, ר' רפאל ענתבי ואחרים; כמו גם במתן תרומות לשד"רים – שניסו לתחזק נוכחות יהודית מינימאלית בארץ ישראל לאורך כל הדורות עד המאה ה-20. למעשה, מאז הכישלון הטראגי של מרד בר כוכבא, נזהרו מאוד חכמי ישראל ומנהיגיו מכל גילוי בוטה של משיחיות ושאיפות פוליטית-לאומית יהודיות מעשיות שהיה עלול להרגיז את "אומות העולם" בקרבן ישבו היהודים (שחלקן גם שלט ביד רמה בארץ ישראל), ושהיה עלול להסתיים באכזבה ואף בחורבן העם. רק במקרים מעטים יחסית – כגון בזמן מרד גאלוס ומרד הרקליוס; בפרשת דוד אלרואי; פרשת עליית בעלי התוספות ועליות מגורשי ספרד ופורטוגל; פרשת דוד הראובני ושלמה מולכו; ופרשת דון יוסף נשיא ודונה גרציה (כמו גם בפרשות של משיחי שקר כגון שבתי צבי ואחרים) – נעשו נסיונות לממש את הזיקה לארץ ו-או להגשים את תקוות הגאולה באופן "מעשי" כלשהו; אך ברוב המקרים העדיפה ההנהגה הרבנית של העם להיתלות במדרש "שלוש השבועות" או במיני "חישוב הקץ (יהדות)" כדי להדוף כל התפרצות משיחית ולדחות כל ניסיון לקרב או לממש את רעיון הגאולה באופן מעשי. דוגמא קיצונית מסוג אחר להתנערות מתקוות השיבה לארץ ישראל ולחידוש חרות לאומית יהודית ניתן למצוא במעשי הרפורמים בגרמניה, שמתוך תקווה להשתלב בלאומיות הגרמנית בעקבות האמנציפציה, העדיפו למחוק מסידור התפילה שלהם כל אזכור של "ירושלים", "ציון" ו"ארץ ישראל" – ובועידת ברונסוויק (1844) וועידת פרנקפורט (1845) של הרבנים הרפורמים אף נאמר בפירוש כי "התקווה לשיבה לאומית סותרת את רגשותינו כלפי המולדת (גרמניה)" וכי "הרצון לחזור לפלשתינה על מנת ליצור את האימפריה הפוליטית שלהם, מיותר" (יצויין כי בעת שנאמרו הדברים טרם פעלו הוגים "ציונים" כלשהם ולכן ברור שהמילים "תקווה לשיבה לאומית", "האימפריה הפוליטית שלהם" וגו', מכוונות לתקוות הגאולה המסורתית של האורתודוקסים דווקא).[4]

שינוי משמעותי בגישה של חלק מהרבנים האורתודוקסים חל רק במהלך המאה ה-19. כך בכתבי הגאון מווילנה, שגרס כי עת הגאולה קרובה ויש להכין את התשתית בבניין הארץ בדרך הטבע, ואף עודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל; וכך בכתבי הרבנים יהודה ביבאס, יהודה אלקלעי, אליהו גוטמכר, צבי הירש קלישר ושמואל מוהליבר אשר, בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, טענו שאין לסמוך רק על הנס ולצפות באופן פסיבי לגאולה, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. רבנים אלו, המכונים כיום "מבשרי הציונות", טענו שמעשים כנ"ל יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף לביאת המשיח. כך, לדוגמא, כתב ר' קלישר בספרו "דרישת ציון" בשנת 1862:

"גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך משמים ארץ, לאמר לעמו צאו. או ישלח משיחו ברגע מן השטים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש... לא כן קורא המשכיל! וודאי כל ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא יפול חס וחלילה דבר ארצה, ולא במנוסה נלך ולא בחפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת קודש... על כן בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו, ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים. זה יאמר לה' אני, ויקנה כברת ארץ, וזה יתן ידו לה' אלהינו, להרים תרומת צדקה. איש כפי נידבת לבו... ויטעו כרמיה ויעשו פרי לצדקה, ויחזיקו יד אחינו לעלות שמה ולישב שמה איש תחת גפנו ותחת תאנתו וזיתו, ולא לידי מתנת בשר ודם תהיה עינינו נשואות..." (מתוך דרישת ציון)

יש לציין כי כיום מתגלע ויכוח נוקב בין היסטוריונים והיסטוריוגרפים ציונים, פוסט-ציונים ואנטי-ציונים, לגבי מידת הקשר ומידת האותנטיות של הקשר שקיים בין התנועה הציונית והאידיאולוגיה שלה ובין התפישות היהודיות ההיסטוריות, הדתיות והמסורתיות, ואותם רעיונות גאוליים הנ"ל שאפיינו אותן לאורך ההיסטוריה. יש כאלו הרואים בציונות המשך טבעי של התפישות היהודיות שקדמו לה, ואחרים הטוענים שהיא יצירה חדשה לחלוטין, פרי השפעות הגל הלאומי ששטף את אירופה במאה ה-19, ושהיתלותה במסורת היהודית העתיקה היא מעיין "זיוף" היסטוריוגראפי. ברם, בלי כל צורך להכריע מי צודק בויכוח זה ולקבוע אם הקשר הוא חזק או חלש, אותנטי או מזויף, ניתן רק לציין שהוא פשוט קיים – בין אם במשנתם של מבשרי ציונות דתיים כנ"ל, ואף פעילים ציונים דתיים שהחלו כבר לפעול לפני הרצל וקונגרס הציוני, דוגמת הרב עקיבה יוסף שלזינגר, זלמן דוד ליבונטין, הרב יחיאל מיכל פינס, חיים אמזלאג, יוסף נבון ועוד רבים אחרים; בין אם במשנתם של אישים כמו הרב ריינס, הרב קוק והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל וזרמים מובהקים בתנועה הציונית מראשיתה, כגון תנועת המזרחי ושאר פלגי הציונות הדתית; בין אם במוחם של מאות אלפי יהודים דתיים ומסורתיים שנענו לקריאה הציונית לעלות לארץ ישראל ולהקים מדינה יהודית (ובכלל זה גם מרבית אנשי העליה הראשונה), ולבנות אותה ולהגן עליה לאחר שהוקמה; ובין אם בדבריהם ומשנתם של הוגי ומייסדי התנועה הציונית ופעיליה הבכירים ביותר, גם מבין הנחשבים משכילים וחילונים, כגון משה הס, אברהם מאפו, משה לילינבלום ו"ציוני ציון", וכגון הרצל ודוד בן גוריון עצמם.[5]

דוגמאות בולטות לקשר שבין האידיאולוגיה הציונית ובין התפישות היהודיות הדתיות-מסורתיות שקדמו לה, ניתן למצוא למשל במילות המנון התקווה הציוני, המדבר על "התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים", כמו גם בפתיחת מגילת העצמאות של מדינת ישראל:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים..."


  1. ^ על המשמעות האפשרית של הגדרה זו ועל קשרים אפשריים לתופעת הלאומיות המודרנית, ראו התפתחות רעיון הלאומיות בויקיפדיה, וכן מאמריו של אסף מלאך "גלגולי רעיון הלאומיות מישראל לאירופה" ו"נפלאות הלאומיות המקראית". באתר המכללה למדינאות על-שם עדו זולדן.
  2. ^ אמנם, אחרי מרד בר-כוכבא, עם התדלדלות היישוב היהודי בארץ ישראל, החלה עליה הדרגתית בחשיבותם וסמכותם ההלכתית של הרבנים שישבו בבבל, ברם, מבחינת סמכות הפסיקה נשמעו כולם לחכמי הסנהדרין כל עוד זו התקיימה, ואח"כ נשמרה הסמכות העליונה, לפחות באופן רשמי, בידי ישיבת ארץ ישראל. עקרון זה בא לידי ביטוי סימבולי בנושא הסמכות לקביעת עיבור השנה. כך לדוגמה נקבע במסכת סופרים כי עיבור השנה הוא בסמכותה של "חבורתא קדישתא די בארעא דישראל" (=ארץ ישראל); ביטוי קיצוני לזה ניתן למצוא בפרקי דרבי אליעזר: "אפילו צדיקים וחכמים בחוצה לארץ, ורועי צאן ובקר בארץ (ישראל), אין מעברין את השנה אלא על ידי רועי צאן ובקר" (פרק ח); וראו על כך עוד: יוסף נדבה, ‏קידוש החודש - מאבק על ההגמוניה ביהדות, באתר "דעת".
  3. ^ כלומר, בתרגום לעברית ופירוש: "השנה [אנו חוגגים] כאן [בגולה], בשנה הבאה [נחגוג] בארץ ישראל; השנה [אנו] עבדים [המשועבדים לשלטון זרים], בשנה הבאה [נהיה] בני חורין"
  4. ^ מאמר על היהדות הרפורמית בגרמניה, כולל תיאור נסיונות ההתנערות מהמאפיינים הלאומיים שבדת היהודית, וציטוטים עם רפרנס מועידת ברונסוויק ומועידת פרנקפורט, ניתן למצוא בקישור להלן לאתר: JUDAISM ONLINE
  5. ^ על-אף שהרצל מפורסם בחילוניותו וברקע המתבולל ממנו בא, בכתביו הוא יוצר פעמים רבות זיקה בין הרעיון הציוני ובין רעיונות הגאולה המסורתיים שקדמו לו. את ספרו מדינת היהודים הוא פותח במילים: ""הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל", ובהמשך הספר הוא גם כותב במקומות שונים: "במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. "לשנה הבאה בירושלים!" קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים" וכן "ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקות לשוב אליה". קישורים דומים בית הציונות ובין המורשת, הדת והמסורת היהודית הוא עושה גם בחיבורו "המנורה" וכן בספרו "אלטנוילנד" - במיוחד בקטע העוסק בבית המקדש המחודש בירושלים (שם ספר חמישי, פרק I). באשר לבן גוריון, הרי שהוא למד בילדותו בחדר מסורתי ואח"כ בחדר מתוקן, הקים את אגודת עזרא שעסקה בעיקר בלימוד עברית ותנ"ך, והתפרסם בחשיבות שייחס ללימוד התנ"ך כערך ציוני. את דעתו על המורשת הטרום-ציונית המסורתית הביע, לדוגמא, בנאום זה שנשא במלאת 75 שנה לייסוד פתח תקווה.

להלן ההצעה הקודמת שמחק אריה ענבר (שם משתמש "ליש") מתוך הערך ומדף השיחה של הערך "ציונות":[עריכת קוד מקור]

היסטוריה יהודית ותפישות יהודיות דתיות-מסורתיות ברקע הרעיון הציוני[עריכת קוד מקור]

בעוד שהתנועה הציונית כתנועה מדינית, התיישבותית ולוחמת, הופיעה רק במהלך המאה ה-19, הרי שהרקע ההיסטורי והרעיוני שלאורו פעלה, ובכלל זה הקישור ההיסטורי בין היהודים לבין ארץ ישראל, הרקע לרעיון לפיו היהודים הם קולקטיב לאומי הזכאי להגדרה עצמית, והרעיון העיקרי העומד במרכז האידיאולוגיה וסדר היום של התנועה הציונית – רעיון שיבת היהודים לארץ ישראל וחידוש החרות הלאומית היהודית בארץ זו – לרקע זה שורשים היונקים ממקורות עתיקי יומין שהתקיימו זמן רב לפני הופעת התנועה הציונית המודרנית עצמה.

'מצבת ישראל' של פרעה מרנפתח, משנת 1208 לפסה"נ. זהו הטקסט החוץ מקראי הקדום ביותר המוכר כיום בו נזכרת קבוצה בשם 'ישראל' בהקשר לארץ כנען. המוזיאון המצרי בקהיר

מבחינה היסטורית, ראשית הקשר של היהודים/עם-ישראל עם ארץ ישראל מקורו בימי קדם. בארץ ישראל הם הופיעו לראשונה כקבוצה אנושית מובחנת לפני כ-3,200 שנה (או קודם לכן) ובה יסדו לראשונה קולקטיב על-שבטי שהוגדר על-ידי עצמו כ"עם/גוי/לאום";[1] בה הם ייסדו את מקדשיהם וקיימו ממלכות ויישויות אוטונומיות שונות בימי בית ראשון ובית שני; בה יצרו לראשונה את הנרטיבים השבטיים, האמונות הדתיות ושאר סממנים תרבותיים משותפים שאפיינו אותם לאורך ההיסטוריה (בין אם מדובר במצוות, חוקים ומנהגי חג ומועד שונים, ובין אם מדובר במוסדות האופייניים, כגון בתי כנסת ובתי מדרש, שליוו את חיי הקהילה של היהודים משלהי ימי בית שני ואילך); בה הם כתבו לראשונה את הטקסטים המכוננים שלהם – את התנ"ך, המדרש, המשנה, התוספתא ואת הגרסה הראשונה של התלמוד – ובה גם ישבה ההנהגה הרוחנית הרשמית של עם ישראל באופן רצוף מאז ימי שיבת ציון ועד שהחריבו המוסלמים הסלג'וקים את ישיבת ארץ ישראל במאה ה-11.[2] גם מהבחינה הרעיונית, התפישה המרכזית של הציונות, לפיה היהודים/עם-ישראל הם קולקטיב לאומי שגלה מארצו וששואף לחזור אליה ולחדש בה חיי חרות ממלכתיים, הייתה למעשה גם התפישה שעמדה במרכז רעיון ה"גאולה" היהודי כבר מאז ימי בית שני – תפישה שאף מתבססת רבות על רעיונות גאוליים המופיעים בתנ"ך עצמו, שבו מרוכז הנרטיב ההיסטורי הראשוני והעיקרי של עם-ישראל.

התנ"ך, שנכתב ברובו בארץ ישראל על ידי סופרים ממלכות ישראל ויהודה, וכן על ידי כאלו שגלו ממנה בימי חורבן בית ראשון וששבו אליה בימי שיבת ציון, מתאר את עם-ישראל כקולקטיב שבטי-לאומי, המוגדר, כאמור, כ"עם/גוי/לאום" שמוצאו באבות משותפים, ומתאר את ארץ ישראל כ"ארץ מובטחת" שניתנה לעם ישראל בידי אלוהים. מטבע הדברים, התנ"ך מרבה לעסוק במאבקים הלאומיים של עם ישראל נגד משעבדים וכובשים זרים שונים עמם התמודד במהלך ההיסטוריה – מצרים, פלשתים, אשורים ובבבלים – ותפישת "הגורל הטוב והגורל הרע" שלו נעשית מפרספקטיבה קולקטיבית לאומית, ונעה בין קטבים של "טוב אידיאלי" פוטנציאלי, שבא לידי ביטוי בישיבת העם לבטח בארצו, משוחרר משלטון זרים ומתענג על טוב פריה (זאת במידה שהעם יעמוד בתנאי חוקת הברית הלאומית שניתנו לו בעת שקיבל מהאל את הארץ, על פי הסיפור), ובין מצב של "רע אבסולוטי" פוטנציאלי, שבא לידי ביטוי בשעבוד העם לשלטון זר או גלות – שלפי התורה היא העונש החמור ביותר שעשוי העם לספוג על חטאיו. בהתאם לרעיון מרכזי זה התעצבה גם תפישת הגאולה היהודית לאחר חורבן בית ראשון, ולפי תסריט הגאולה שמציירות נבואות הנחמה ואחרית הימים של הנביאים בתנ"ך, הגאולה היא מצב עתידי כלשהו שבו עם-ישראל יחזור ויתקבץ ממקומות גלותו לארצו, יגאל את אדמתו ויחדש בה את חייו הממלכתיים העצמאיים.

דוגמא אחת מני רבות לאותן נבואות נחמה תנ"כיות שנכתבו בעקבות חורבן בית ראשון וגלות בבל, אשר שימשו בהמשך השראה למעצבי רעיון הגאולה היהודים גם אחרי חורבן בית שני, ניתן לראות בירמיה פרק ל', אשר מתאר תהליך עתידי של שיבת תפוצות העם וכינון חיי חרות ממלכתיים בארצם:

"כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי-שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב, וּמִשְׁכְּנֹתָיו, אֲרַחֵם; וְנִבְנְתָה עִיר עַל-תִּלָּהּ, וְאַרְמוֹן עַל-מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב. וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה, וְקוֹל מְשַׂחֲקִים; וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ, וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ. וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם, וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן; וּפָקַדְתִּי, עַל כָּל-לֹחֲצָיו. וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ, וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא, וְהִקְרַבְתִּיו, וְנִגַּשׁ אֵלָי: כִּי מִי הוּא-זֶה עָרַב אֶת-לִבּוֹ, לָגֶשֶׁת אֵלַי--נְאֻם-ה'. וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים."

ירמיה ל, יח - כב

דוגמאות מובהקות לאופן בו עיצבו נבואות הנחמה התנ"כיות הנ"ל את רעיון הגאולה והשיבה לארץ ישראל לאחר חורבן בית שני ניתן למצוא בין היתר בברכת החודש, במילים: "מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ וְגָאַל אותָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאַל אותָנוּ בְּקָרוב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ. חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל"; בהגדה של פסח, במילים "לשנה הבאה בירושלים" וכן בתפילת הא לחמא עניא שנחתמת במילים "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל; השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" (כלומר: "השנה [אנו חוגגים] כאן [בגולה], בשנה הבאה [נחגוג] בארץ ישראל; השנה [אנו] עבדים [המשועבדים לשלטון זרים], בשנה הבאה [נהיה] בני חורין"), כמו גם בברכת קיבוץ גלויות הנאמרת שלוש פעמים ביום במסגרת תפילת העמידה:

"תְקַ‏ע בְשׁוֹ‏פָ‏ר גָ‏דוֹ‏ל לְחֵרוּ‏תֵנוּ‏ וְשָׂ‏א נֵס לְקָ‏בֵץ גָ‏לֻיוֹ‏תֵינוּ‏ וְקַ‏בּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מֵאַ‏רְבַ‏ע כַ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ‏. בָ‏רוּ‏ךְ אַ‏תָ‏ה ה', מְקַ‏בֵץ נִדְחֵי עַ‏מּ‏וֹ‏ יִשְׂרָ‏אֵל."

ברכת קיבוץ גלויות, נוסח ספרד

למרות מרכזיות הרעיון המשיחי ותפישת הגאולה בנרטיב היהודי, ולמרות שמי מחז"ל אף קבעו שמצוות יישוב ארץ ישראל וישיבה בארץ ישראל "שקולה כנגד כל מצות שבתורה" (תוספתא, עבודה זרה פרק ה ב'‏), הרי שעד ראשית המאה ה-19 נשאר רעיון השיבה לארץ ישראל וכינון חיי חרות יהודיים בעיקר בגדר חזון תיאורטי אמוני, שבא לידי ביטוי בעיקר בתפילות כגון ברכת קיבוץ גלויות הנ"ל וברכת המשפט; כתיבת פיוטי קינה וכיסופים לגאולה, כגון אלו של ר' אלעזר קיליר, ר' שלמה אבן-גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' שלמה בר מזל טוב, ר' שלום שבזי, ר' רפאל ענתבי ואחרים; כמו גם במתן תרומות לשד"רים – שניסו לתחזק נוכחות יהודית מינימאלית בארץ ישראל לאורך כל התקופות בהן היתה נתונה תחת שלטון ביזנטי, כיבוש ערבי ושלטון אימפריאלי מוסלמי ועות'מאני. למעשה, מאז הכישלון הטראגי של מרד בר כוכבא, נזהרו מאוד חכמי ישראל ומנהיגי העם מכל גילוי בוטה של משיחיות ושאיפות פוליטית-לאומית יהודיות מעשיות שהיו עלולות להרגיז את "אומות העולם" בקרבן ישבו היהודים (שחלקן גם שלט ביד רמה בארץ ישראל), ושהיו עלולות להסתיים באכזבה ואולי אף בחורבן העם. רק במקרים מעטים יחסית – כגון בזמן מרד גאלוס ומרד הרקליוס; בפרשת דוד אלרואי; פרשת עליית בעלי התוספות ועליות מגורשי ספרד ופורטוגל; ופרשת דוד הראובני – נעשה ניסיון כלשהו להתארגן לפעולה על מנת להגשים את החזון הגאולי באופן מעשי; אך ברוב המקרים העדיפו המנהיגים הדתיים של העם להיתלות במדרש "שלוש השבועות" או במיני "חישובי קיצין" כדי להדוף כל התפרצות משיחית ולדחות כל ניסיון להגשים את רעיון הגאולה באופן עצמאי. דוגמא קיצונית מסוג אחר להתנערות מתקוות השיבה לארץ ישראל ולחידוש חרות לאומית יהודית ניתן למצוא במעשי הרפורמים בגרמניה, שמתוך תקווה להשתלב בלאומיות הגרמנית בעקבות האמנציפציה, העדיפו למחוק מסידור התפילה שלהם כל אזכור של "ירושלים", "ציון" ו"ארץ ישראל" – ובועידת ברונסוויק (1844) וועידת פרנקפורט (1845) של הרבנים הרפורמים אף נאמר בפירוש כי "התקווה לשיבה לאומית סותרת את רגשותינו כלפי המולדת (גרמניה)" וכי "הרצון לחזור לפלשתינה על מנת ליצור את האימפריה הפוליטית שלהם, מיותר" (יצויין כי בשנים בהן נאמרו הדברים טרם פעלו הוגים "ציונים" כלשהם ולכן ברור שהמילים "תקווה לשיבה לאומית", "האימפריה הפוליטית שלהם" וגו', מכוונות לתקוות הגאולה המסורתית של היהדות האורתודוקסית דווקא).[3]

שינוי משמעותי בגישה של חלק מהרבנים האורתודוקסים חל רק במהלך המאה ה-19. כך בכתבי הגאון מווילנה, שגרס כי עת הגאולה קרובה ויש להכין את התשתית בבניין הארץ בדרך הטבע, ואף עודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל; וכך בכתבי הרבנים יהודה ביבאס, יהודה אלקלעי, אליהו גוטמכר, צבי הירש קלישר ושמואל מוהליבר אשר, בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, טענו שאין לסמוך רק על הנס ולצפות באופן פסיבי לגאולה, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. רבנים אלו, המכונים כיום "מבשרי הציונות", טענו שמעשים כנ"ל יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף לביאת המשיח. כך, לדוגמא, כתב ר' קלישר בספרו "דרישת ציון" בשנת 1862:

"גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך משמים ארץ, לאמר לעמו צאו. או ישלח משיחו ברגע מן השטים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש... לא כן קורא המשכיל! וודאי כל ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא יפול חס וחלילה דבר ארצה, ולא במנוסה נלך ולא בחפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת קודש... על כן בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו, ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים. זה יאמר לה' אני, ויקנה כברת ארץ, וזה יתן ידו לה' אלהינו, להרים תרומת צדקה. איש כפי נידבת לבו... ויטעו כרמיה ויעשו פרי לצדקה, ויחזיקו יד אחינו לעלות שמה ולישב שמה איש תחת גפנו ותחת תאנתו וזיתו, ולא לידי מתנת בשר ודם תהיה עינינו נשואות..."

יש לציין כי כיום מתגלע ויכוח נוקב בין היסטוריונים והיסטוריוגרפים ציונים, פוסט-ציונים ואנטי-ציונים, לגבי מידת הקשר ומידת האותנטיות של הקשר שקיים בין התנועה הציונית והאידיאולוגיה שלה ובין התפישות היהודיות ההיסטוריות, הדתיות והמסורתיות, ואותם רעיונות גאוליים הנ"ל שאפיינו אותן לאורך ההיסטוריה. יש כאלו הרואים בציונות המשך טבעי של התפישות היהודיות שקדמו לה, ואחרים הטוענים שהיא יצירה חדשה לחלוטין, פרי השפעות הגל הלאומי ששטף את אירופה במאה ה-19, ושהיתלותה במסורת היהודית העתיקה היא מעיין "זיוף" היסטוריוגראפי. ברם, בלי כל צורך להכריע מי צודק בויכוח זה ולקבוע אם הקשר הוא חזק או חלש, אותנטי או מזויף, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהוא פשוט קיים – בין אם במשנתם של מבשרי ציונות דתיים כנ"ל, ואף פעילים ציונים דתיים שהחלו כבר לפעול לפני הרצל וקונגרס הציוני, דוגמת הרב עקיבה יוסף שלזינגר, זלמן דוד ליבונטין, הרב יחיאל מיכל פינס, חיים אמזלאג, יוסף נבון ועוד רבים אחרים; בין אם במשנתם של אישים כמו הרב ריינס, הרב קוק והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל וזרמים מובהקים בתנועה הציונית מראשיתה, כגון תנועת המזרחי ושאר פלגי הציונות הדתית; בין אם במוחם של מאות אלפי יהודים דתיים ומסורתיים שנענו לקריאה הציונית לעלות לארץ ישראל ולהקים מדינה יהודית (ובכלל זה גם מרבית אנשי העליה הראשונה), ולבנות אותה ולהגן עליה לאחר שהוקמה; ובין אם בדבריהם ומשנתם של הוגי ומייסדי התנועה הציונית ופעיליה הבכירים ביותר, גם מבין הנחשבים משכילים וחילונים, כגון משה הס, אברהם מאפו, משה לילינבלום ו"ציוני ציון", וכגון הרצל ודוד בן גוריון עצמם.[4]

דוגמאות בולטות לקשר שבין האידיאולוגיה הציונית ובין התפישות היהודיות הדתיות-מסורתיות שקדמו לה, ניתן למצוא למשל במילות המנון התקווה הציוני, המדבר על "התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים", כמו גם בפתיחת מגילת העצמאות של מדינת ישראל:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

  1. ^ על המשמעות האפשרית של הגדרה זו ועל האופן בו היא קשורה לתופעת הלאומיות המודרנית, ראו מאמריו של אסף מלאך "גלגולי רעיון הלאומיות מישראל לאירופה" ו"נפלאות הלאומיות המקראית". באתר המכללה למדינאות על-שם עדו זולדן.
  2. ^ אמנם, אחרי מרד בר-כוכבא, עם התדלדלות היישוב היהודי בארץ ישראל, החלה עליה הדרגתית בחשיבותם וסמכותם ההלכתית של הרבנים שישבו בבבל, ברם, מבחינת סמכות הפסיקה נשמעו כולם לחכמי הסנהדרין כל עוד זו התקיימה, ואח"כ נשמרה הסמכות העליונה, לפחות באופן רשמי, בידי ישיבת ארץ ישראל. עקרון זה בא לידי ביטוי סימבולי בנושא הסמכות לקביעת עיבור השנה. כך לדוגמה נקבע במסכת סופרים כי עיבור השנה הוא בסמכותה של "חבורתא קדישתא די בארעא דישראל" (=ארץ ישראל); ביטוי קיצוני לזה ניתן למצוא בפרקי דרבי אליעזר: "אפילו צדיקים וחכמים בחוצה לארץ, ורועי צאן ובקר בארץ (ישראל), אין מעברין את השנה אלא על ידי רועי צאן ובקר" (פרק ח); וראו על כך עוד: יוסף נדבה, ‏קידוש החודש - מאבק על ההגמוניה ביהדות, באתר "דעת".
  3. ^ מאמר על היהדות הרפורמית בגרמניה, כולל תיאור נסיונות ההתנערות מהמאפיינים הלאומיים שבדת היהודית, וציטוטים עם רפרנס מועידת ברונסוויק ומועידת פרנקפורט, ניתן למצוא בקישור להלן לאתר: JUDAISM ONLINE
  4. ^ על-אף שהרצל מפורסם בחילוניותו וברקע המתבולל ממנו בא, בכתביו הוא יוצר פעמים רבות זיקה בין הרעיון הציוני ובין רעיונות הגאולה המסורתיים שקדמו לו. את ספרו מדינת היהודים הוא פותח במילים: ""הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל", ובהמשך הספר הוא גם כותב במקומות שונים: "במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. "לשנה הבאה בירושלים!" קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים" וכן "ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקות לשוב אליה". קישורים דומים בית הציונות ובין המורשת, הדת והמסורת היהודית הוא עושה גם בחיבורו "המנורה" וכן בספרו "אלטנוילנד" - במיוחד בקטע העוסק בבית המקדש המחודש בירושלים (שם ספר חמישי, פרק I). באשר לבן גוריון, הרי שהוא למד בילדותו בחדר מסורתי ואח"כ בחדר מתוקן, הקים את אגודת עזרא שעסקה בעיקר בלימוד עברית ותנ"ך, והתפרסם בחשיבות שייחס ללימוד התנ"ך כערך ציוני. את דעתו על המורשת הטרום-ציונית המסורתית הביע, לדוגמא, בנאום זה שנשא במלאת 75 שנה לייסוד פתח תקווה.

להלן אשמח לשמוע תגובות והערות על עניין מחיקה זו[עריכת קוד מקור]

נו, מאור, מה אתה אומר? עודד ישראלי1 - שיחה 02:38, 29 בספטמבר 2012 (IST)

אז ככה

השיחה בין מאור לעודד ישראלי בקומונה תועדה בצילומי מסכים, אם עודד ישלח קבלני משנה לערך או לדף השיחה אני מוכן.

רעיונית , הגיע הזמן שתחליפו מערכת הפעלה רצוי ל MINT XIII, במקום "עם יהודי" רצוי שתשתמשו במושג "יהודים". בדיוק כמו שבויקיפדיה כאשר מחפשים את הערך "עם ישראל" מגיעים לערך "יהודים". היהדות תמשיך להיות "הבן איש חי" ותמשיך להיות "שמע ישראל",אני מקוה שאתם יודעים מה כוונתי בתקוה שקראתם את פרופ ליבוביץ' . יהדות היא לא "טל מלמטה ולבנה מעל", יהדות היא לא אנשי העליה השניה והשלישית שלא "היו כמותם בכל דברי עם ישראל."

שאול סלע

למרות שויקיפדיה מתעד ואפשר לשחזר מחיקה אני שומר על מה שקשקשתי.


שלום שאול, בר-פלוגתאי האנטי-ציוני הותיק (והעדיין מוערך, למעלה כנראה ממה שאתה חושב). חן חן על האבחנה החדה, ואני מודה לך על הבהרה שניסית להבהיר לליש - ומסכים איתך, כמעט לגמרי. בקטע המדובר אני באמת לא כותב כמעט דבר על התנועה הציונית עצמה (היא נזכרת ומקושרת לעניין רק מעט בסוף), אלא בעצם עוסק כדבריך "ב... היסטוריה של יהודים" (השמטתי את המילה "שכתוב" מדבריך, ומיד אסביר). לכן הקטע נכתב תחת הפרק רקע רעיוני והיסטורי, והכותרת ששמתי בראשו: היסטוריה יהודית ותפישות יהודיות דתיות-מסורתיות ברקע הרעיון הציוני.

לגבי ה"שכתוב", ראה ידידי: אני כתבתי עובדות יבשות ולא פרשנות או הערות שיפוטיות לטוב או לרע. הואיל והערך עוסק בציונות, ולא באנטי-ציונות, הקפדתי ללקט בעיקר דוגמאות וראיות של פרקי היסטוריה וקטעי טקסטים שעוסקים בקשר ההיסטורי, ובזיקה הדתית-מסורתית של היהודים לארץ ישראל - ופחות בדברים שאינם קשורים לה כלל, או שמתנגדים והפוכים לה... תאורטית, אילו רציתי רק לצאת ידי חובתי, הייתי יכול "להקטין ראש" להביא אך-ורק קובץ של נבואות נחמה העוסקות בגאולה ושיבת ציון, קובץ של ציטוטי חז"ל ותפילות הקוראות לגאולה ושיבה, קובץ פיוטי קינה וכמיהה לגאולת ישראל וציון, קומץ איזכורים של מקרי מרד, עליות, פרשיות של אישים משיחיים (הזויים יותר או פחות) ואזכורים של מבשרי ציונות דתיים ופעילים טרום ציונים וציונים דתיים - וכל זאת מבלי להזכיר במילה אחת התנגדות ומתנגדים, בעבר או בהווה... יחד עם זאת, דווקא כדי להיות יותר מאוזן והגון כלפי "הצד שלך", תבדוק ותראה שבכל-זאת הקפדתי לכתוב שמקרי המרד, העליות, והפרשיות ה"משיחיות" (יותר או פחות) למיניהן, היו מעטים יחסית. הקפדתי להזכיר, פעמיים, את ההתנגדויות של המנהיגות היהודית המסורתית ורוב הרבנים החרדים (וראה את המשפטים שמיד לפני הקטע על הרפורמים, ומיד אח"כ בפיסקה על מבשרי הציונות) - ואף הזכרתי בהקשר זה את "מדרש שלוש השבועות" ושאר "חישובי קיצין". הקפדתי להזכיר גם את ההתנערות של הרפורמים מתקוות השיבה הקשורות בגאולה, ואף הקפדתי להזכיר את דעתם של ההיסטוריונים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים הממעיטים/שוללים את הקשר שבין כל הנ"ל ובין הציונות - ואפילו נמנעתי מלהכריע אם הם צודקים או טועים (ומי כמוך יודע מה דעתי בעניין)... בקיצור, שאול ידידי, אם יש משהו שמטריד מאן-דהוא בטקסט שכתבתי זו לא דעתי או פרשנותי המוטה בעניין, אלא דווקא העובדות והראיות עצמן - וזאת על-אף כל הסייגים שהטלתי עליהן, מיוזמתי...

בהכירי אותך כאדם הגון, אני יודע שתעבור שוב על הקטע ב"עיניים חדשות" ותודה שאני צודק.

בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה (עם האל, או בלעדיו חיוך אדום). עודד ישראלי1 - שיחה 17:33, 29 בספטמבר 2012 (IST)

חזרה על עריכה[עריכת קוד מקור]

שלום,

אין לבצע עריכה שיש לה התנגדות בדף שיחה עד אשר אתה לא מצליח לשכנע שהעמדה שלך נכונה או לכל הפחות יש רוב יציב שתומך בעמדתך. גילגמש שיחה 06:13, 9 במאי 2015 (IDT)

שלום גם לך.

אז בוא נדבר. הראתי שהגרסה שהבאתי היא למעשה קרובה יותר לגרסה המקורית. הבאתי נימוקים. תסביר לי מה ההסתיגויות שלך, ונראה איך אפשר להגיע לגרסא מוסכמת. כוחנות ומחיקות זה לא יפה (ואגב, בגרסה הנוכחית לא ברור למה "עבודת הקורבנות" קשורה לציונות, מי זה בכלל "מאיר" ומה רוצה משה הס מהרפורמים)...

עודד ישראלי1 - שיחה 06:27, 9 במאי 2015 (IDT)