שיחת משתמש:2A02:6680:2102:5F74:4486:E71B:4749:841C

תוכן הדף אינו נתמך בשפות אחרות.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפילוג בישיבת מרכז הרב[עריכת קוד מקור]

הפילוג בישיבת מרכז הרב הוא פולמוס שהתרחש בשנים תשנ"ז-תשנ"ח (1997) בישיבת מרכז הרב, בסופו התפצלה הישיבה והוקמה ישיבת הר המור. הפולמוס פרץ בשל כוונה לאפשר לתלמידי הישיבה ללמוד לימודי הוראה במהלך שנות לימודם בישיבה. במרכז הפרשה עמדו הרב אברהם אלקנה שפירא והרב צבי טאו, שייצגו אסכולות שונות, ואשר שררו ביניהם שקיעי סכסוך על ראשות הישיבה.

רקע[עריכת קוד מקור]

ישיבת מרכז הרב נוסדה על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), אחד מהוגיה החשובים של מחשבת הציונות הדתית ולימים הרב הראשי האשכנזי הראשון, בשנות העשרים של המאה העשרים. לאחר פטירת הרב קוק (1935) החליפו בראשות הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ. עם פטירתו (1952) תפס את מקומו הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה), בנו של הראי"ה. בתקופתו פרחה הישיבה, ניתן בה דגש רב על לימודי מחשבה וכתבי הרב קוק, ותלמידיה היו מעורבים רבות בפעילות ציבורית ופוליטית: מאבק במיסיון, הקמת יישובים, מאבק לשיחרור אסירי ציון ועוד.[1] עם פטירת הרצי"ה (1982) התגלע סכסוך על ראשות הישיבה בין הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב צבי טאו.

הרב שפירא הצטרף ב-1945 לצוות ההוראה בישיבה, בהזמנת הרצי"ה, לאחר שבא בקשרי נישואין עם משפחת הרב קוק. החל מ-1952 נשא את השיעור הכללי בישיבה, והיה לר"מ המרכזי בה. במקביל להוראתו בישיבה שימש כדיין ואב בית דין בבית הדין הרבני של ירושלים ובבית הדין הרבני הגדול.[2] בתקופת פריחתה של הישיבה כיהנו לצידו כמה רמי"ם צעירים יותר מבוגרי הישיבה, דוגמת הרב צבי טאו, הרב יהושע צוקרמן, הרב עודד וולנסקי, הרב עמיאל שטרנברג והרב מרדכי שטרנברג.[3]

הרב טאו הגיע ללמוד בישיבה ב-1957 עם גרעין גחל"ת, והחל מסוף שנות השישים הגיע למעמד בכיר בה.[4] הוא סירב לבקשת הרצי"ה להעביר שיעור כללי, אך גישתו ללימוד משנת הרב קוק התבססה כדרך המלך בישיבה.[5] הוא שימש כמתווך בין הרצי"ה לפעילי גוש אמונים, שבמקרים מסויימים אף הכפיפו עצמם למרותו,[6] והוביל את המאבק לפתיחת שערי ברית המועצות לעליית יהודים.[7] הוא היה אחראי בפועל על קבלת התלמידים לישיבה,[8] הוכר כסגנו של הרצי"ה, ושימש בפועל כראשה.[9]

הרצי"ה היה מפנה שאלות מסוימות לרב שפירא ואחרות לרב טאו,[10] ובהזדמנויות שונות התייחס הן לאחד והן לשני כעומדים בראשות הישיבה.[11] ב-1978 עזב הרב טאו את הישיבה ועבר למושב קשת, ואז התחזק מעמדו של הרב שפירא, שהופקד על הצד המנהלי והכספי בישיבה.[12] ימים ספורים לפני פטירתו, ביקש הרצי"ה מהרב טאו להיות חותם שני על המחאות הישיבה, אך הלה סירב בשל הנסיבות.[13]

לאחר פטירת הרצי"ה מונה הרב שפירא לראש הישיבה, והדבר עורר מחאה מצד רמי"ם בישיבה.[14] במכתב עליו חתמו הרב טאו, הרבנים שטרנברג, הרב וולנסקי, הרב צוקרמן, הרב יעקב לבנון והרב שלמה אבינר, דרש הרב טאו שהרב שפירא יקרא ראש ישיבה, אך לו עצמו תהיינה סמכויות שוות וזכות וטו בענייני ההנהלה: כספים, קבלה וסילוק של תלמידים ורמי"ם, וייצוג הישיבה כלפי חוץ.[15] הדרישות לא התקבלו. אף שהרמי"ם התריעו שהדבר יגרור את הפסקת פעילותם בישיבה, הם המשיכו ללמד בה, בעקבות פתק השכנת שלום שתלה הרב טאו.[16] בשנים הבאות העביר הרב טאו את שיעוריו בביתו, מחוץ לשטח הישיבה.[17]

המחלוקת על ראשות הישיבה ייצגה ויכוח על מקומה ומרכזיותה של משנת הרצי"ה בישיבה. הרב טאו הדגיש את לימודי המחשבה וכתבי הרב קוק, נצמד למשנתו של הרב צבי יהודה, וראה חשיבות רבה בתהליכים פוליטיים-לאומיים ובהשפעה עליהם. לעומתו הרב שפירא הדגיש את לימודי התלמוד וההלכה, לא התעסק רבות במשנת הרצי"ה, והסתייג מהתערבות התלמידים בנושאים ציבוריים.[18] ההבדלים בין הגישות באו לידי ביטוי גם בתקופת הסכמי אוסלו, כאשר הרב טאו נקט בגישה ממלכתית הרבה יותר מהרב שפירא, על פי משנתו ההגותית.[19] בשנים 1993-1983 כיהן הרב שפירא כרב הראשי לישראל, במקביל לעמידתו בראשות הישיבה.[20]

פולמוס מכון ההוראה[עריכת קוד מקור]

בשנת תשנ"ז (1997-1996) עלתה הצעה לשלב בישיבה לימודים במכון הוראה למעוניינים.[21] התכנית נועדה להכשיר את התלמידים להוראת מקצועות הקודש, במתכונת הדומה לנהוג בישיבות הסדר רבות: לימודים המסתמכים על השיעורים הניתנים ממילא בישיבה, בתוספת קורסים אקדמיים הניתנים בחופשת הקיץ. ליד ישיבת מרכז הרב פעל כבר מכון מרחבים, בו יכלו ללמוד תלמידי הישיבה לאחר שנות לימודיהם. לפיכך יתרונה העיקרי של התוכנית היה המימון הצפוי לישיבה דרך תקצוב מכון ההוראה, ללא פגיעה ממשית בסדרי הישיבה, והיא התקבלה בברכה על ידי הרב שפירא.[22]

הרב צבי טאו, ואיתו רוב הרמי"ם בישיבה, פירסמו גילוי דעת חריף נגד התוכנית.[23] על גילוי הדעת, שפורסם בקיץ תשנ"ז (1997), חתמו הרב טאו, הרבנים שטרנברג, הרב וולנסקי, הרב צוקרמן, הרב יעקב לבנון והרב אריאל אדרי.[24] בעקבות גילוי הדעת, עשרות רבות מתלמידי הישיבה שנבחנו למכון משכו את מבחניהם חזרה.[25] הרמי"ם שחתמו על גילוי הדעת הושעו.[26] הללו פרסמו מודעות נוספות, העבירו שיחות נגד התוכנית, והפיצו אותן בחוברת פנימית בשם קובץ שיחות. לאחר תום הפולמוס הודפסה החוברת מחדש, עם שינויים קלים ותוספות, תחת השם לדרך הקֹדש.[27] ההתנגדות לתוכנית נומקה במגוון טיעונים:

  • במקביל לתנועת התחיה הציונית, מתרחש תהליך של תחיית הקודש. יש צורך בתלמידי חכמים שישלימו את הצד הרוחני, החסר בתהליך התחיה הלאומי שנעשה על ידי התנועה הציונית החילונית. לשם כך נצרכת ישיבה השותפה לרעיון התחיה, שכל הלימוד בה הוא על טהרת הקודש, ללא עירוב מגמה מעשית אחרת. תלמידי החכמים שיצמחו בה ישפיעו וירוממו רוחנית את אנשי המעשה שמחוץ לישיבה.[28]
  • לימוד התורה צריך להיות לשמה, ללא שום מטרה אחרת, מלבד קרבת אלוקים והתמלאות ברוחניות. דווקא עולם רוחני כזה מוביל לאחר מכן למעשיות ולתחושת אחריות על המציאות, העם, החברה והעולם.[29]
  • התוכנית וקבלת התקציבים ייצרו תלות במשרד החינוך, שתאפשר לו בעתיד להשפיע על תכני השיעורים - ובפרט לימודי התנ"ך - ולהחדיר אליהם השקפות זרות.[30]
  • הלימודים במכון יביאו לטשטוש ההבדל בין הקודש והחול. כדוגמא הובאה השוואה שנעשית במכוני הוראה בין דברי הרמב"ם לשיטת הפסיכולוג פיאז'ה. רק לאחר לימוד תורה בטהרתה שנים רבות, ניתן להסתייע בצורה הנכונה במקצועות החול לשם לימוד התורה.[31]
  • המגמה בלימוד התורה צריכה להיות רק שינוי פנימי: בירור האידאלים ושינוי הרצון. עצם הפעולה הזאת משפיעה על העולם, גם ללא יציאה החוצה. שילוב המכון יפגע חינוכית בהעברה של מטרת הלימוד, שאינה צבירת ידע או אפילו השגת סמיכה לרבנות.[32]

הטיעונים בחוברת נסמכים רבות על כתבי הראי"ה וציטוטים מהרצי"ה, ובנוסף על הנצי"ב, שהתמודד עם דרישת השלטונות להכנסת לימודי חול לישיבת וולוז'ין, וכן על דברי הרב חרל"פ.

בשיחה שהעביר בזמן הפולמוס, אמר הרב צוקרמן שהרב שפירא תמיד לחם על כבוד התורה ועצמאותה, וודאי אינו רוצה בהפיכת הישיבה לישיבה יוניברסיטי, וכנראה הוויכוח הוא במינון ושיקול הדעת.[33] הרמי"ם המוחים הדגישו שהם מתנגדים לכל צורה של התוכנית: גם אם לימודי החול יתקיימו במכון חיצוני, שלא בזמני הלימוד של הישיבה, ורק חלק מתלמידי הישיבה יקחו בהם חלק.[34] הם הבדילו בין התוכנית המוצעת לבין לימודי הוראה במכון אקדמי לאחר שנות הלימוד בישיבה, על סמך הלימודים בה.[35] על פי ניתוחו של החוקר ישי רוזן-צבי, מה שנתפס בעיניי צד אחד כאירוע ריאלי שולי עם משמעות טכנית ופרוצדוריאלית בלבד, נתפס בעיני הצד השני כאירוע מטאפיזי עם השלכות מרחיקות לכת.[36] בראיון לאחר מעשה, אמר הרב שפירא שהוא אינו יודע על מה היה הוויכוח. כשנשאל על כך שאומרים שברצונו להקים מכון למורים, השיב שמדובר בשקר ועלילה, שהוא מתנגד גדול מאוד להכנסת לימודי חול בישיבה, ושהיה ניסיון לכבוש את הישיבה.[37] על פי יואב שורק הפולמוס היווה דו-שיח של חרשים, מכיוון שסגנון הטיעונים נגד התוכנית וההנחות ההגותיות עליהן הם התבססו, היו רחוקים לחלוטין מהלך המחשבה המעשי של הרב שפירא.[14]

פיצול הישיבה[עריכת קוד מקור]

בתחילת חורף תשנ"ח (1997), הרב טאו והרמי"ם שאיתו עזבו את הישיבה עם כמאתיים מתלמידיה, והקימו את ישיבת הר המור.[38] המילה המׂר היא ראשי תיבות של המשך מרכז הרב, ומבטאת את השקפת מקימי הישיבה, שראו בה את ממשיכת דרכה של "ישיבת מרכז הרב המקורית".[39] מיד לאחר הפיצול התייצבו לצד הישיבה החדשה מוסדות רבים בציונות הדתית, ביניהם ישיבת עטרת כהנים, ישיבת שבי חברון, ישיבת ההסדר מדברה כעדן, מכינת בני דוד בעלי, מדרשת הרובע, מכינת עצמונה, מכינת קשת ועוד.[14] המוסדות שקיבלו את הנהגת הרב טאו כונו בהמשך ישיבות הקו, בשל החשיבות שהם מעניקים לשמירת הקו האידאולוגי שהתוו הרב צבי יהודה והרב טאו.[40] הרב שפירא נפגע עמוקות מהפרישה, והפיצול בוקר על ידי עמיתו לרבנות הראשית הרב מרדכי אליהו.[41]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור]

  • לדרך הקדש: קובץ שיחות לבירור דרכה של תורה, חוסן ישועות, תשנ"ח
  • יאיר שלג, הדתיים החדשים: מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל, כתר הוצאה לאור, 2000, עמ' 50-46
  • ישי רוזן-צבי, מטפיזיקה בהתהוותה: הפולמוס בישיבת מרכז הרב עיון ביקורתי, בתוך: מאה שנות ציונות דתית: היבטים רעיוניים (ג), אוניברסיטת בר אילן, תשס"ג, עמ' 445-421
  • ‏גדעון ארן, קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, הוצאת כרמל, 2013, עמ' 106-105, 207, 243-241, 248-247
  • אודי אברמוביץ', הביקורת המשיחית על גוש אמונים, בתוך: ציונות דתית: היסטוריה, רעיון, חברה (ב), אוניברסיטת בר אילן, 2018, עמ' 222-181

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור]

  1. ^ רודיק, חיים של יצירה, עמ' 188-170
  2. ^ הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, באתר ישיבת מרכז הרב. הרב חיים שטיינר, תולדות חייו של מרן הרב אברהם שפירא זצ"ל, באתר "ישיבה"
  3. ^ רודיק, חיים של יצירה, עמ' 188
  4. ^ אברמוביץ', הביקורת המשיחית על גוש אמונים, עמ' 183
  5. ^ יואב שורק, ההתחרדות של הרב טאו תגרום לשבר דתי-לאומי?, באתר מקור ראשון. הרב שלמה אבינר, ישיבת הר המור, באתר avinet.net
  6. ^ חגי סגל, אחים יקרים, כתר הוצאה לאור, 1987, עמ' 40-39. גרשון נדיבי, בעקבות תלמידי הרב צבי יהודה, "ערב שבת", 3 במרץ 1989
  7. ^ הרב בנימין לאו, קצה הקו, באתר מקור ראשון. אילת כהנא, "הרב דפק על השולחן ואמר: צריך לעזור לשרנסקי", באתר מקור ראשון, 28 בפברואר 2022
  8. ^ הרב דוד בן מאיר, יום השנה לרבנו הרצי"ה באתר יוטיוב, דקה 3
  9. ^ ארן, מציונות דתית לדת ציונית, עמ' 323. ארן, קוקיזם, עמ' 242
  10. ^ הרב אורי שרקי, על הרב צבי יהודה, ravsherki.org
  11. ^ ”בהזמנה לחתונה של המכהן היום כראש הישיבה, הרב יעקב שפירא... כתב מרן הרצי"ה זצ"ל בשנת תשל"ז: "לחתונתו של בן ראש ישיבתנו הקדושה"” (הרב יוסף בדיחי, אחד היה אברהם, באתר "ישיבה"). ”תואילו נא להפגש כאן בירושלים עם כבוד הרב הגאון ר' צבי טאו, והרבנית חנה טאו, אשר בראשות הישיבה המרכזית” (מכתב הרצי"ה מערב שבת פרשת בלק, התשל"ז. צילום המכתב מופיע בפורום אוצר החכמה)
  12. ^ "בשנות חייו האחרונות של הרב קוק התגורר הרב טאו במושב קשת שברמת הגולן, וריחוק זה הפך לקריטי, מכיוון שבאותה תקופה בנה הרב אברהם שפירא את מעמדו כיורשו של הרב קוק וכראש הישיבה העתידי" (שלג, אחרי רבים - להטות?, עמ' 44). "בשנותיו האחרונות של הרב צבי יהודה, שבהן היה ידוע חולי, ניהל הרב שפירא את ענייני הישיבה. הוא זה שהופקד גם על הצד המינהלי והכספי של הישיבה (באמצעות בנו, יעקב שפירא), והוא גם שבחר ומינה את הר"מים (המחנכים) בישיבה" (שלג, הדתיים החדשים, עמ' 48)
  13. ^ יאיר שלג, הסרבנות האפורה של הרב טאו, באתר הארץ
  14. ^ 1 2 3 יואב שורק, ההתחרדות של הרב טאו תגרום לשבר דתי-לאומי?, באתר מקור ראשון
  15. ^ מכתב מכ"ב אדר התשמ"ב (שמונה ימים לאחר פטירת הרצי"ה). צילום המכתב מופיע בפורום אוצר החכמה
  16. ^ מורדי מילר, ציר הרשע הטכנולוגי, באתר השילוח
  17. ^ "הקרע בישיבה פרץ כבר אז, לאחר מותו של הרב צבי יהודה. הרב שפירא הורה לומר הלל בלי ברכה בליל יום העצמאות, בניגוד לנוהג שהיה קיים בימי הרב צבי יהודה. הרב טאו התקומם ופרש. את שיעוריו לימד בביתו ולא בבית המדרש" (הרב בנימין לאו, קצה הקו, באתר מקור ראשון). "מיד לאחר מות הרב החל בישיבה מאבק ירושה... במאבק בין השניים על עמדת הבכורה בישיבה זכה דווקא הרב שפירא... נאמני הרב טאו עוד ניסו, במשך תקופה קצרה, להיאבק על מעמדם. הם העלו תביעות לחלוקת סמכויות בין שני הרבנים. הרב שפירא, בתגובה, הרחיק לחלוטין את הרב טאו מן הישיבה. לאחר תקופה ארוכה של "שקט מתוח" בין המחנות (שבמהלכה אִפשר שפירא לטאו ללמד את תלמידי הישיבה, אבל לא בבניין הישיבה אלא בביתו הפרטי) פרץ העימות מחדש במלוא עוזו ב-1996" (שלג, הדתיים החדשים, עמ' 47-48). "במשך תקופה ארוכה טאו לא קיבל משכורת ונאלץ לתת שיעורים בביתו הפרטי." (יאיר שלג, הסרבנות האפורה של הרב טאו, באתר הארץ). "לשיאה הגיעה ההתנגשות בין השניים כשחסיד הר' טאו שירבב את תמונת רבו לעיתון ותחתה התנוסס התואר: "ראש ישיבת מרכז הרב" ("מעריב", אפריל 83). נטען שהדבר נעשה בשגגה, ועכ"פ ללא ידיעת ר' טאו. אך הר' שפירא לא יכול היה עוד להבליג... ניכפה על הר' טאו לעזוב את "מרכז" (אוגוסט 1983)" (ארן, מציונות דתית לדת ציונית, עמ' 364)
  18. ^ "מיד לאחר מות הרב החל בישיבה מאבק ירושה קצר בין שתי אסכולות, שסומלו על ידי שני אישים: הרב אברהם שפירא והרב צבי טאו. הרב שפירא סימן באישיותו ובהשקפת עולמו סטייה בולטת מקו המנהיגות שאפיין את הרב צבי יהודה... הדגש בעולמו הדתי היה תלמודי והלכתי, ולא הגותי ופילוסופי כבעולמם של הרבנים לבית קוק. ממילא הדגיש גם בישיבה את ההצטיינות התלמודית ולא את העיסוק בנושאים פוליטיים ולאומיים, שבלט מאוד בשנים שקדמו להנהגתו... הרב טאו, לעומתו, סימן את ההיפך הגמור... בהיותו בן 17... עלה לארץ לבדו. כאן התוודע ל"מרכז הרב" ולרב צבי יהודה באופן אישי, ונעשה במשך השנים לתלמידו המובהק, המבטא בצורה המוסמכת ביותר את השקפת עולמו. היתה בו התייחסות בולטת לתהליכים פוליטיים לאומיים ורצון עז להטביע חותם עליהם; דגש רב על הצד ההגותי פילוסופי" (שלג, הדתיים החדשים, עמ' 47-48). "הרב שפירא עיצב לישיבת מרכז הרב אופי ישיבתי נורמטיבי יותר מזה שאפיין אותה בימי קודמו: הוא הדגיש את לימודי התלמוד כמקובל ופחות את לימודי מחשבת ישראל וההגות הפילוסופית" (שלג, אחרי רבים - להטות?, עמ' 78). "מאבק תורניות מול פעלתנות, שעמד במרכז חייה של הישיבה, שיקף מאבק ערכי-רעיוני... בראש המחנה האחד עמד כצפוי טאו. מנגד ניצב הרב אברום שפירא, המבוגר הרבה יותר, שהיה מקובל כסמכות הלכתית עליונה בישיבה וידוע ומכובד מחוצה לה... שפירא לא נטל חלק במחול החסידים סביב דמות הרצי"ה; הוא גם לא התיימר להתעמק ולהתמחות בתורת הראי"ה. בדרך כלל נמנע מלהשמיע דעתו בעניינים שאינם נוגעים ישירות לתורה ולחיי הישיבה, והסתייג מהתערבות התלמידים בנושאים ציבוריים, גם בעלי חשיבות לאומית. לגוש אמונים היה פחות או יותר אדיש... בכירי ובוגרי "מרכז" יודעים לספר על אותו המקרה שבו, בעת יציאתם משולהבים מ"שיחה" של הרצי"ה על תורת הראי"ה, נתקלו בר' שפירא שהפטיר לעברם בלגלוג: "דברי נבואה, הא…"" (ארן, קוקיזם, עמ' 248-246). "הרב צבי טאו... היה הקטר של הרכבת הציונית הדתית עם המגמה החלוצית... בתוך הישיבה הייתה חלוקה בין "תלמידי הרב שפירא" לבין "תלמידי הרב טאו". הראשונים נמשכו אל עולם לימוד התורה הקלאסי והאחרונים נמשכו אל חזון הגאולה וההגשמה... במעגל השני היו תלמידים שחיו בשלום בשני העולמות – של הרב שפירא ושל הרב טאו". (הרב בנימין לאו, קצה הקו, באתר מקור ראשון). "טאו היה שונה משאר התלמידים בנקודה נוספת: בעוד רובם נהגו ברב צבי יהודה מנהג תלמידי ישראלים ברבותיהם, ולא פעם חלקו עליו או התווכחו עמו, טאו הצעיר ראה בו מורה רוחני קדוש, שיש להתבטל כלפיו ולינוק מתורתו בדייקנות ובהתמדה. היחס הזה לרב צבי יהודה הפך לכמעט מובן מאליו בקרב דור התלמידים הבא... הרב שפירא היה אמנם למדן ופוסק שאיש לא פקפק בשיעור קומתו, בן משפחה של הרב קוק ובעל זכויות מסוימות על מורשתו וכתביו, אך מעולם לא היה תלמידו של הרב צבי יהודה ובקושי עסק בהגות שהייתה לכאורה הדגל של הישיבה" (יואב שורק, ההתחרדות של הרב טאו תגרום לשבר דתי-לאומי?, באתר מקור ראשון)
  19. ^ שלג, הדתיים החדשים, עמ' 50-49. אברמוביץ', הביקורת המשיחית על גוש אמונים, עמ' 183
  20. ^ שלג, אחרי רבים - להטות?, עמ' 78
  21. ^ "הרב טאו וחסידיו יצאו נגד הקמת מכון להוראה מטעם משרד החינוך בישיבה, מכון העתיד להקנות מקצוע לתלמידים היושבים שנים רבות בכתלי הישיבה" (דב שוורץ, הציונות הדתית בין היגיון למשיחיות, הוצאת עם עובד, 1999, עמ' 61). ""לאחר תקופה ארוכה של שקט מתוח... פרץ העימות מחדש במלוא עוזו ב-1996, על רקע החלטתו של שפירא לפתוח בישיבה מכון להכשרת מורים"" (שלג, הדתיים החדשים, עמ' 48). "לפני שבע שנים התפרץ העימות בנקודה לא צפויה: כוונתו של שפירא להקים בישיבה מכון להכשרת מורים למקצועות הקודש" (יאיר שלג, הסרבנות האפורה של הרב טאו, באתר הארץ). "ב-1997 החליט הרב שפירא לכונן בישיבה מכון להכשרת מורים" (שלג, אחרי רבים - להטות?, עמ' 44). "סוגיה זו עלתה לדיון מחודש וסוער בין תלמידיו של הרב קוק בשנת תשנ"ז, נוכח ההצעה לצרף לימודי תעודת הוראה בד בבד עם לימודי הישיבה (ליד ישיבת 'מרכז הרב' בירושלים)" (אבינעם רוזנק, ההלכה הנבואית, הוצאת מאגנס, תשס"ז, עמ' 372). "הסכמת הרב אברהם שפירא ז"ל, ראש הישיבה, ללימוד תלמידי הישיבה במכון להכשרת מורים (שנת 96') הייתה הקש ששבר את גב הגמל" (הרב בנימין לאו, קצה הקו, באתר מקור ראשון). "הרב שפירא ביקש בימים ההם לשלב במרכז הרב מכון להכשרת מורים" (יואב שורק, ההתחרדות של הרב טאו תגרום לשבר דתי-לאומי?, באתר מקור ראשון). "לפני כ-20 שנה היה ויכוח מר בישיבת 'מרכז הרב' האם להקים מכון הוראה בישיבה או לא. הוויכוח נגמר בפילוג לשתי ישיבות, 'הר המור' ו'מרכז הרב'. באופן אישי גם נטיית ליבי הייתה אז נגד המכון (למרות שנשארתי ללמוד במרכז הרב)" (הרב נח וודקה, מכתב פתוח לתלמידי 'מרכז הרב' ו'הר המור', אתר סרוגים, 12 בינואר 2020)
  22. ^ "סיפור המעשה: בקיץ תשנ"ז (1997) הועלתה הצעה על ידי גורמים במשרד החינוך להקים בישיבת מרכז הרב בירושלים 'מכון הוראה,' במתכונת הנהוגה בישיבות הסדר רבות. המכון יועד להכשיר את התלמידים להוראת מקצועות הקודש בחינוך הממלכתי דתי. התכנית היתה כי מכון ההוראה יסתמך על השיעורים הניתנים ממילא בישיבה, בתוספת שיעורים בדידקטיקה, דרכי למידה, פסיכולוגיה וכדומה אשר ירוכזו בעיקר בחודשי הקיץ. ליד ישיבת מרכז הרב פעל כבר מכון הוראה בו למדו תלמידי הישיבה המעוניינים בכך, לפיכך יתרונה של ההצעה החדשה היה בעיקר בכך שהיא היתה אמורה להניב מקור מימון חדש לישיבה דרך תקצוב מכון ההוראה. המכון התקבל בברכה על ידי ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא, ואחרים אשר אף עודדו ושלחו את התלמידים להיבחן במכון ההוראה" (רוזן-צבי, מטפיזיקה בהתהוותה, עמ' 421). "מדובר בפרקטיקה מקובלת בישיבות רבות, שמעניקה לישיבה אפשרות להשיג תקציבים ממשלתיים, ומקלה על בוגריה את ההשתלבות בשוק העבודה. המחיר, מבחינת פגיעה בסדרי הישיבה, הוא מינימלי וסמלי בעיקרו" (יואב שורק, ההתחרדות של הרב טאו תגרום לשבר דתי-לאומי?, באתר מקור ראשון)
  23. ^ רוזן-צבי, מטפיזיקה בהתהוותה, עמ' 421. יואב שורק, ההתחרדות של הרב טאו תגרום לשבר דתי-לאומי?, באתר מקור ראשון
  24. ^ גילוי הדעת נדפס בחוברת לדרך הקדש, עמ' פג-פה, תחת הכותרת "הבהרה" מט"ז תמוז התשנ"ז
  25. ^ רוזן-צבי, מטפיזיקה בהתהוותה, עמ' 437
  26. ^ "שפירא, בתגובה, השעה מן הישיבה את כל הרבנים שתקפו את המכון" (יאיר שלג, הסרבנות האפורה של הרב טאו, באתר הארץ). "בתוך כדי המאבק הזה הושעו הרמי"ם מללמד" (לדרך הקדש, עמ' סג). "השיחה נאמרה בשל כוונת התלמידים לנקוט בצעדי מחאה שונים בעקבות השעיית הרמי"ם, לאחר פרסום מכתב ההבהרה" (שם)
  27. ^ רוזן-צבי, מטפיזיקה בהתהוותה, עמ' 422. לדרך הקדש, חוסן ישועות, תשנ"ח
  28. ^ הרב עמיאל שטרנברג, לדרך הקדש, עמ' לז-מג. "הבהרה", שם, עמ' פג
  29. ^ הרב מרדכי שטרנברג, לדרך הקדש, עמ' מה-נג
  30. ^ הרב צבי טאו, לדרך הקדש, נח-סא. הרב עודד וולנסקי, שם, עמ' עט-פ. "הבהרה", שם, עמ' פג-פד
  31. ^ הרב צבי טאו, לדרך הקדש, עמ' נה-נח, סג-סז, פז-פח
  32. ^ הרב צוקרמן, לדרך הקדש, עמ' סט-עח. "הבהרה", שם, עמ' פג-פד
  33. ^ לדרך הקדש, עמ' סט
  34. ^ "אין מקום בשום אופן שתלמיד ילמד באותו זמן בישיבה הקדושה מרכז הרב ובמכון או באקדמיה. אין מקום לקיום מכון־אקדמיה בישיבה הקדושה, גם לא לידה או באיזה שייכות עמה או תחת ניהולה. אין מקום להסתייע בתקציבי מכון להוראה־אקדמיה, גם אם לא כל תלמידי הישיבה לומדים בו, על פי תוכנית שבה הלימוד בישיבה מלכתחילה – אפילו לחלק מן התלמידים – יחשב כלימודי מכון הוראה־אקדמיה, באופן שעל סמך זה הישיבה מתוקצבת" (הרב צבי טאו, לדרך הקודש, עמ' פז). "ברור הדבר, שהכנסת קילו מסמרים לתוך הבטן, חמורה יותר מאשר הכנסת עשרה מסמרים. אבל נקב אחד הוא כבר "טריפה". לכן... אפילו אם רק מקצתם של התלמידים שייכים יהיו למהלך הזה – זהו הרס הישיבה" (הרב עמיאל שטרנברג, שם, עמ' מב)
  35. ^ "ואין זה דומה למתן אישור לבחור שעזב את הישיבה הקדושה ומתכנן ללמד ודרוש לו אישור מן היהשיבה על מספר שנות לימודיו וכו'" (הרב צבי טאו, לדרך הקדש, עמ' פז). "אם בשנים המאוחרות, לאחר מסלול הלימוד בישיבה, כשהשנים הקודמות לא שייכות לזה כלל, מישהו רוצה ללמוד במכון, טוב, זה עניינו הפרטי, למה שלא אעזור לו. הוא כבר קנה את הגישה" (הרב יהושע צוקרמן, שם, עמ' עח)
  36. ^ רוזן-צבי, מטפיזיקה בהתהוותה, עמ' 444-421
  37. ^ ב. שחק, הרבנות בהנהגה הציבורית, יום השישי, כ"ז כסליו תשנ"ח. נדפס בתוך: הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, מורשה: קובץ שיחות ומאמרים (א), מכון הרצי"ה, התשס"ה, עמ' רנה-רסו
  38. ^ זהבה כלפה, מאירועי ההתנתקות ועד לאירועי "תג מחיר", אוניברסיטת פוטסדאם, 2019, עמ' 75
  39. ^ שלג, הדתיים החדשים, עמ' 49-48
  40. ^ מורדי מילר, ציר הרשע הטכנולוגי, באתר השילוח
  41. ^ איתמר סג"ל, בשם הרב, שביעי, גליון 276, 4 באוקטובר 2017, עמ' 48-46
זהו דף שיחה של משתמש לא רשום שמזוהה רק לפי כתובת ה־IP שלו. ייתכן שהודעות ישנות בדף זה מתייחסות למשתמשים אנונימיים אחרים.

IP lookup • DNS whois • Traceroute • בדיקת Tor • חיפוש חסימת טווח • תרומות טווח • חסימות גלובליות • תרומות וחסימות במיזמי ויקימדיה

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שיחת_משתמש:2A02:6680:2102:5F74:4486:E71B:4749:841C&oldid=38355795"