מנהיגי ברית המועצות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במהלך שישים ותשע שנות קיומה, מנהיגה של ברית המועצות היה בדרך כלל מנהיג דה פקטו שלא היה בהכרח ראש המדינה, אלא מילא תפקידים כמו ראש הממשלה או המזכיר הכללי של המפלגה. על פי חוקת 1977, יו"ר מועצת השרים של ברית המועצות היה ראש הממשלה,[1] ויו"ר נשיאות הסובייט העליון היה ראש המדינה.[2]

במהלך עלייתו לשלטון של יוסיף סטלין בשנות ה-20 של המאה ה-20,[3] הפך תפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות לשם נרדף עבור מנהיגה של ברית המועצות.[4] תפקיד זה בוטל על ידי סטלין עצמו בשנת 1952, אך נוצר מחדש על ידי ניקיטה חרושצ'וב עבור עצמו, תחת השם המזכיר הראשון. בשנת 1966 החזיר לאוניד ברז'נייב, יורשו של חרושצ'וב, את השם המקורי. נושא המשרה שלט בפועל במפלגה הקומוניסטית,[5] ודרכה בברית המועצות כולה, עד שנת 1990.[6] בהיעדר מסגרת חוקית רשמית לסמכויותיו של המזכיר הכללי, לא היו כללים ברורים למנגנון הירושה של התפקיד. לכן, עם מותו או הדחתו של כל מנהיג סובייטי, יורשו היה זקוק לתמיכתם של גופים מפלגתיים או ממשלתיים חזקים כדוגמת הפוליטביורו או הוועד המרכזי. בשנת 1990, יצר המזכיר הכללי דאז מיכאיל גורבצ'וב תפקיד חדש – נשיא ברית המועצות, אליו נבחר הוא עצמו בבחירות שנערכו בין חברי ועידת נציגי העם. תפקיד הנשיא החליף את המזכיר הכללי והיה לראש המדינה דה פקטו ודה יורה,[7] ונקבע כי במקרה של מותו, התפטרותו או הדחתו של נשיא מכהן, סגן הנשיא יתמנה למחליפו. למעשה, ברית המועצות שרדה פחות משנתיים וקרסה בדצמבר 1991, ותרחיש זה מעולם לא קרה.[8]

במקביל, חברי ועידת נציגי העם הצביעו על הסרתו של סעיף 6 בחוקת ברית המועצות, שקבע כי ברית המועצות היא מדינה חד-מפלגתית הנשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית, דבר שגרם לערעור שליטתה של המפלגה בברית המועצות.[9]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנין (1922–1924)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהפכת אוקטובר בשנת 1917, תפסו הבולשביקים את השלטון ברפובליקה הרוסית והקימו את רוסיה הסובייטית. מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית, ולדימיר לנין, נבחר ליו"ר הסובנארקום (ראשי תיבות ברוסית של "מועצת הקומיסרים העממיים"), שהייתה הרשות המבצעת לפי חוקת 1918. ב־30 בדצמבר 1922 הוקמה ברית המועצות, כאיחוד פדרלי של שש רפובליקות סובייטיות עם מעמד זהה: רוסיה, אוקראינה, אזרבייג'ן, בלארוס, ארמניה וגאורגיה. עם הקמת ברית המועצות, הוכפפו כל מועצות הקומיסרים המקומיות לסובנארקום של ברית המועצות, שבראשו הועמד לנין, שהמשיך לכהן גם כיו"ר הסובנארקום הרוסי. למעשה, היה לנין בבריאות לקויה מאז ניסיון ההתנקשות בחייו באוגוסט 1918, וכשהוקמה ברית המועצות הוא כבר היה על ערש דווי לאחר שני אירועי שבץ בשנת 1922. שבץ שלישי במרץ 1923 נטל ממנו לחלוטין את יכולת התפקוד, והוא מת בינואר 1924.

סטלין (1924–1953)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של לנין, ירש אלכסיי ריקוב את תפקידו כיו"ר הסובנארקום, ובאופן רשמי הפך למנהיג ברית המועצות. אך למעשה, עיקר הכוח השלטוני התחלק בין הטרויקה של יוסיף סטלין, גריגורי זינובייב ולב קמנייב. סטלין היה המזכיר הכללי של המפלגה מאז אפריל 1922, והוא השכיל להפוך את המשרד לאחד ממוקדי הכוח החזקים ביותר בברית המועצות. עיקר מאבקם של הטרויקה היה כנגד לאון טרוצקי, איש אמונו של לנין וקומיסר הצבא, שנדחק במהרה לשוליה הפוליטיקה הסובייטית ובסופו של דבר נרצח בגלות ב־1939. סטלין המשיך לבסס את שלטונו, ועד סוף שנות ה־20 הוא הפך למנהיגה הרודני והיחיד של ברית המועצות, כשהוא דוחק את כל יריביו ושותפיו בעבר. תפקיד המזכיר הכללי הפך למנהיגה דה פקטו של ברית המועצות, וכזה הוא יישאר עד 1990.

מדיניותו הכלכלית של סטלין הייתה נסיגה ממדיניותו של לנין, וכללה תיעוש מהיר, הלאמה של כל התעשיות הפרטיות, וקולקטיביזציה של של החקלאות, תוכניות שגרמו לרעב המוני (במיוחד באוקראינה) ולוו בדיכוי המוני של מעמד האיכרים ("הקולאקים"). כמנהיג הפוליטביורו (הרשות המבצעת של המפלגה), סטלין ביסס את כוחו המוחלט במדינה בשנת 1938, לאחר הטיהורים הגדולים, סדרה של מסעות רצח, דיכוי והגלייה פוליטיים. עוד לפני כן, בקונגרס המפלגה ה־17 ב־1934, סטלין לא נבחר מחדש למזכיר המפלגה והתפקיד הוזכר לאחר מכן לעיתים נדירות בלבד. הוא שלט כעת במפלגה ובממשלה מכוח אישיותו וכוחו הפוליטי בלבד. במאי 1941 נטל סטלין את תפקיד יו"ר מועצת הקומיסרים העממים של ברית המועצות, תפקיד ראש הממשלה דה יורה, בו החזיק עד אז ויאצ'סלב מולוטוב (שירש את ריקוב בדצמבר 1938). ביוני 1941 כוחותיה של גרמניה הנאצית פלשו לברית המועצות, וביולי נטל סטלין את תפקיד קומיסר ההגנה העממי. תחת פיקודו, עצר הצבא האדום את הגרמנים סמוך למוסקבה בדצמבר 1941. עד 1943 הפכה ההגנה להתקפת נגד שהסתיימה בניצחונה המוחלט של ברית המועצות ובעלות בריתה.

לאחר המלחמה, עיצב סטלין את מזרח אירופה והקים מדינות קומוניסטיות מקומיות באלבניה, בולגריה, גרמניה המזרחית, הונגריה, פולין, צ'כוסלובקיה ורומניה, שהפכו כעת לגוש המזרחי בהנהגתה של ברית המועצות, כעת מעצמת על. בינתיים, תפקיד המזכיר הכללי בוטל רשמית בכנס המפלגה ה־19 ב־1952, אך סטלין (שכעת שלט כיו"ר מועצת הקומיסרים) נותר חבר המזכירות הדומיננטי, ושמר כמובן על כוחו הפוליטי. סטלין מת במרץ 1953, לאחר ששלט יותר מ־29 שנים ושימש כמזכיר הכללי 30 שנים ו־7 חודשים, כמעט מחצית מקיומה של ברית המועצות.

חרושצ'וב (1953–1964)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של סטלין הכוח הפוליטי התרכז בטרויקה שכללה את גאורגי מלנקוב, ויאצ'סלב מולוטוב ולברנטי בריה. בתמיכתו של בריה, קומיסר הפנים ומי שעמד מאחורי משטר הדיכוי הסטליניסטי, מונה מלנקוב (שהיה בן בריתו הפוליטי של בריה מאז פרשת לנינגרד ב־1948) לראש הממשלה (יו"ר מועצת השרים לשעבר) במקומו של סטלין, ולזר קגנוביץ' ובריה עצמו נבחרו לסגניו הראשונים (לצד מולוטוב וניקולאי בולגנין שכיהנו בתפקיד זה מאז 1942 ו־1950 בהתאמה). חרושצ'וב באותה עת היה בעל תפקידים לא מוגדרים בפוליטביורו,[10] אך עם התפטרותו של מלנקוב ממזכירות הפוליטביורו (במסגרת הסכמים פוליטיים עם שותפיו),[11] החל חרושצ'וב לצבור כוח, והפך במהרה לאדם החזק במזכירות. במקביל, פתח בריה במפגן של רפורמות לטובת העם במה שהיה נראה כמסע לתפיסת השלטון.[11] דבר זה גרם להתקרבותם של חרושצ'וב ומלנקוב, ובהמשך גם שאר חברי הפוליטביורו, שהשתכנעו כי בריה מתכנן הפיכה צבאית.[12] בהובלתו של חרושצ'וב[13] נעצר בריה ביוני 1953, נשפט והוצא להורג בדצמבר באותה שנה.[14] בינתיים, חרושצ'וב השכיל לתמרן את מאזן הכוחות לטובתו, וב־14 בספטמבר 1953 הוא נבחר באופן רשמי לתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה, אותו תפקיד בו החזיק למעשה סטלין ברוב שנותיו בשלטון.[15] כעת מלנקוב וחרושצ'וב חלקו ביניהם בשלטון, כאשר עיקר כוחו של מלנקוב היה במנגנון הממשלתי, אותו הוא ביקש להרחיב על חשבון המנגנון המפלגתי בו שלט חרושצ'וב. חרושצ'וב, המתוחכם יותר מבין השניים, חיזק בהדרגה את כוחו, רכש בעלי ברית והצליח למנות את מקורביו לתפקידים בכירים (הבולט מביניהם היה מינויו של איוואן סרוב לראש הק.ג.ב. במרץ 1954).[16] בינואר 1955, בישיבת הוועד המרכזי של המפלגה, הואשם מלנקוב במעורבות בפשעיו של בריה (ובפרט פרשת לנינגרד). חודש לאחר מכן, בישיבה של הסובייט העליון, ישיבה טקסית בעיקרה, הודח מלנקוב במפתיע מתפקידו כראש הממשלה לטובת סגנו בולגנין (מלנקוב נותר סגנו של בולגנין עד 1957).[17] מהלך זה סיים את עלייתו לשלטון של חרושצ'וב, וסימן את הפיכתו למנהיגה המוחלט ברית המועצות.[18]

לאחר שתפס את השלטון, נקט חרושצ'וב במדיניות אנטי־סטליניסטית תקיפה. הוא גינה את סטלין פעמיים, ב־1956 (הנאום הסודי) ו־1962. מדיניות הדה-סטליניזציה הקנתה לו אויבים רבים בתוך המפלגה, הן מסטליניסטים ותיקים והן מאלו שחששו כי הוא מערער את יציבותה של המפלגה והממשלה. ב־1957 התארגנה הקבוצה האנטי-מפלגתית בראשות מלנקוב, מולוטוב וקגנוביץ, שהצליחו לדרוש במהלך ישיבת ממשלה סוערת את כינוס הוועד המרכזי על מנת להדיח את חרושצ'וב. זה האחרון הצליח בעזרת בני בריתו, סרוב ראש הק.ג.ב. וגאורגי ז'וקוב שר ההגנה, לגבור על יריביו ולנצח בהצבעה. שלושת הקושרים, שהיו דמויות מרכזיות בפוליטיקה הסובייטית למעלה משני עשורים, הודחו מתפקידיהם והוגלו לתפקידים זניחים בקחזסטן (מלנקוב), מונגוליה (מולוטוב) והרי אורל (קגנוביץ'). במרץ 1958, הודח גם ראש הממשלה בולגנין, וחרושצ'וב תפס את מקומו. בשנת 1960 הועבר מתפקידו קלימנט וורושילוב, יו"ר הסובייט העליון (ראש המדינה דה יורה), ששיתף פעולה עם הקבוצה האנטי מפלגתית, ואת מקומו תפס לאוניד ברז'נייב, המזכיר השני של הוועד המרכזי ונאמנו של חרושצ'וב.

חרושצ'וב היה בשנת 1960 כבר בן 66, וככל שהזקין הלכה והחמירה התנהגותו הבלתי יציבה. הוא קיבל החלטות מבלי לדון או לשתף את הפוליטביורו, וניהל מדיניות חוץ פזיזה. חרושצ'וב, הפליטיקאי הערמומי לשעבר, החל לזלזל בפוליטיקה הסובייטית הפנימית ונעדר חודשים ארוכים ממוסקבה. בהיעדרו, החל ברז'נייב לתכנן את הפלתו. ברז'נייב, כעת מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה (תפקיד שהיה למעשה סגנו ויורשו של המזכיר הכללי), חבר לסגן ראש הממשלה הראשון אלכסנדר שלפין, והמזימה יצאה לפועל באוקטובר 1964. חרושצ'וב נפש בביצ'ווינתה, ונקרא בבהילות לחזור למוסקבה, לישיבה של הסובייט העליון. בישיבה סוערת במיוחד, הודח חרושצ'וב מכל תפקידיו (למרות שחלק מהקושרים ובראשם אנסטאס מיקויאן ביקשו להותיר אותו כראש הממשלה ולנשלו רק ממזכירות המפלגה), ברז'נייב מנגד, סירב להעניש אותו מעבר להדחתו מתפקידיו. חרושצ'וב בן ה־70, עייף ממאבקים, לא התנגד. יומיים לאחר הישיבה, ב־14 באוקטובר 1964, הצביע הוועד המרכזי בעד קבלת בקשתו הוולנטרית של חרושצ'וב לפרוש ממשרותיו בשל "גיל מתקדם ובריאות לקויה". בו ביום, מונה ברז'נייב למזכיר הכללי, אלכסיי קוסיגין מונה לראש הממשלה, ומיקויאן נותר בתפקידו כיו"ר הסובייט העליון.[19]

ברז'נייב (1964–1982)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת תקופת שלטונו של ברז'נייב, רבים היו סבורים כי הוא מנהיג זמני וכי המפלגה עתידה למנות מנהיג אחר בקרוב.[20] ברז'נייב אכן חלק בתחילה את הכוח הפוליטי יחד עם ראש הממשלה קוסיגין והמזכיר השני ניקולאי פודגורני (שותפו המרכזי להפלת חרושצ'וב), וההנהגה הסובייטית בשנות ה־60 הייתה קולקטיבית יותר מאי פעם. באוקטובר 1964 אסר הוועד המרכזי על אדם יחיד לשמש בו זמנית כמזכיר הכללי וראש הממשלה, על מנת להימנע ממקרה דומה לחרושצ'וב. בינתיים, ניסה אלכסנדר שלפין, ראש הק.ג.ב. לשעבר ויו"ר הוועדה לפיקוח על הממשלה בהווה, למלאות את החלל המנהיגותי ולתפוס את השלטון. ברז'נייב ושותפיו הדיחו את שלפין, והוועדה שבראשה עמד פורקה בדצמבר 1965. בדצמבר 1965 הודח יו"ר נשיאות הסובייט העליון מיקויאן, שתמך באופן חלקי בחרושצ'וב, ובמקומו מונה פודגורני. למעשה, הייתה זו הדחה כפולה, שכן פודגורני שטיפח שאיפות שלטוניות הועבר למשרה טקסית, איבד את רוב כוחו הפוליטי ובסיס התמיכה שלו נשחק בשנים הבאות בהתמדה. קוסיגין נותר דמות חזקה מאוד בממשל, עד כדי כך שבשנת 1967 סבר בטעות הנרי קיסינג'ר כי קוסיגין הוא מנהיגה של ברית המועצות ומי שמתווה את מדיניות החוץ, משום שייצג את ברית המועצות בפסגת גלאסבורו. למעשה היה קוסיגין אחראי גם על הניהול הכלכלי של המדינה, והוא גם ערך מספר רפורמות בשנת 1965 שכונו "רפורמות קוסיגין". אך הדיכוי המזוין של האביב של פראג עמד בעוכריו, שכן הוא גרם לריאקציה בתוך המפלגה ומעבר של מוקדי כוח מידיו של קוסיגין שנפס כרפורמטור, אל ברז'נייב. האחרון הרחיב את יותר את סמכויותיו לאחר מאבק פוליטי קצר עם מיכאיל סוסלוב, המזכיר השני שבא במקום פודגורני. ברז'נייב יצא וידו על העליונה, וסוסלוב נותר בתפקידו עד 1982 ומעולם לא ערער שוב על סמכותו של ברז'נייב.

ברז'נייב וחבריו תמכו בקו המפלגתי הכללי שננקט לאחר מותו של סטלין, אך סברו כי הרפורמות של חרושצ'וב זעזעו את יציבותה של ברית המועצות. ברז'נייב חיזק את סמכותה הריכוזית של מזכירות המפלגה והממשלה על חשבון הוועד המרכזי והפוליטביורו, לעומת חרושצ'וב שטיפח את המנהיגות המקומית וביזר את הכוח הפוליטי. הוא היה מיומן בפוליטיקה הסובייטית הפנימית, לא פעל בפזיזות או בחיפזון, כיבד את עמיתיו ולא חזר על טעויותיו של חרושצ'וב שזלזל בהם. בתחילת שנות ה־70 ביסס ברז'נייב את מעמדו כמנהיגה המוחלט של ברית המועצות, ובמאי 1977 הוא הדיח את פודגורני מהפוליטביורו. פודגורני עדיין נחשב באותה תקופה לאיש השני החזק ביותר בברית המועצות (לאחר ברז'נייב ולפני קוסיגין), והדחתו הפתיעה את העולם וסימלה את כוחו המוחלט של ברז'נייב. חודש לאחר מכן הוא הודח מתפקידו כיו"ר הנשיאות, וברז'נייב עצמו מילא את מקומו. קוסיגין נותר בתפקידו עד 1980 (הוחלף בידי ניקולאי טיחונוב), אך איבד את רוב כוחו הפוליטי זמן רב לפני כן. ברז'נייב היה למעשה מנהיגה של ברית המועצות מתחילת שנות ה־70 עד מותו בנובמבר 1982.

אנדרופוב וצרניינקו (1982–1985)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאותו של ברז'נייב הדרדרה בחורף של 1981–1982, והמזכיר השני סוסלוב בן ה־79 היה נראה כמי שיקבע את זהותו של המנהיג אחרי מותו של ברז'נייב. אך סוסלוב מת בינואר 1982, ובמאי נכנס לתפקיד המזכיר השני יורי אנדרופוב. אנדרופוב היה ראש הק.ג.ב. מאז 1967. כהונתו עמדה בסימן מאבק עז עם שר הפנים ניקולאי שצ'ולוקוב, ידידו של ברז'נייב, שגרם לקרע בין הק.ג.ב. למשטרה הסובייטית. גם עתה, לא חשש אנדרופוב מברז'נייב, וחתר לשליטה בפוליטביורו בסיוע אנשיו בק.ג.ב., תוך שהוא מאשים את ברז'נייב בשחיתות. ברז'נייב מת בנובמבר, ולאחר מאבק שליטה קצר בן יומיים נבחר אנדרופוב למזכיר הכללי. הוא הסתייע לשם כך בק.ג.ב. ובצבא, לאחר שהבטיח לזה האחרון כי לא יקצץ בתקציב הביטחון. יריבו העיקרי, קונסטנטין צ'רניינקו (שהיה איש אמונו של ברז'נייב), נבחר למזכיר השני ולמעשה חלק עמו את השלטון. אנדרופוב בן ה־69, האדם המבוגר ביותר שמונה עד אז למזכיר הכללי, החל בבדק בית יסודי בשורות המפלגה והממשלה שאוישו בידי פקידים מזדקנים. ביוני 1983 הוא נבחר גם ליו"ר הסובייט העליון, תפקיד אותו מילא ברז'נייב מאז 1977.

בריאותו של אנדרופוב התרופפה במהירות במהלך 1983, והוא היה למנהיג הסובייטי הראשון שמחמיץ את חגיגות יום השנה למהפכת אוקטובר. הוא מת בפברואר 1984 מאי ספיקת כליות לאחר שנעלם מעין הציבור מזה חודשים רבים. הדבר המשמעותי ביותר שעשה אנדרופוב במהלך כהונתו היה טיפוחו של פקיד מפלגתי צעיר בשם מיכאיל גורבצ'וב. בנובמבר 1978 מונה גורבצ'וב למזכירות הוועד הכללי, ומאז התקדם באופן מהיר במעלה השלטון והפך ב־1980 לחבר מלא בפוליטביורו. לאחר שברז'נייב מת, מצא בו אנדרופוב בן ברית נאמן בפוליטביורו, והוא אף ניהל באותה תקופה חלק גדול מישיבותיו. גורבצ'וב היה המוציא לפועל העיקרי של מדיניותו של אנדרופוב, ששם לו למטרה להצעיר את כוח האדם המבוגר במפלגה. אנדרופוב ראה בו את יורשו, ואף אמר זאת מפורשות על ערש דווי, אך רבים בוועד המרכזי חששו לתת לגורבצ'וב בן ה־53 את מושכות השלטון. כך קרה, שצ'רניינקו, בן בריתו הוותיק של ברז'נייב בן ה־71, נבחר לאחר דיון ממושך למזכיר הכללי. צ'רניינקו היה במצב בריאותו ירוד, אך הצליח להוביל מדיניות, שהייתה נסיגה מהרפורמות המעטות של אנדרופוב בחזרה אל עידן ברז'נייב. לפי המסורת מהשנים האחרונות, מונה צ'רניינקו באפריל 1984 ליו"ר נשיאות הסובייט העליון. אך כצפוי, לא שרד צ'רניינקו זמן רב מדי בתפקידו, והוא מת במרץ 1985. גורבצ'וב (שמילא את מקומו של צ'רניינקו כמזכיר השני של המפלגה, אך לא נבחר לכך באופן רשמי), היה עתה המועמד המועדף, והוא זכה לתמיכתו של אנדריי גרומיקו, ותיק בעלי הכוח הסובייטים שהיה שר החוץ מאז 1957 (28 שנים). יום למחרת פטירתו של צ'רניינקו, הצביע הפוליטביורו פה אחד על גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי. גורבצ'וב בן ה־54, היה המנהיג הצעיר ביותר של ברית המועצות מלבד סטלין, והיחיד שנולד בה.

גורבצ'וב (1985–1991)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורבצ'וב ביצע מהפכה של ממש. הוא הטמיע את "החשיבה החדשה", מדיניות קומוניסטית פרגמטית יותר במקום הדבקות הנוקשה בעקרונות האידאולוגיים. גורבצ'וב נהנה מהעדר תחרות רצינית בפוליטביורו, והוא החל באופן מיידי בחילוף בין דורי במשרדי הממשלה והמפלגה, חילוף שעזר לו בהמשך להוציא לפועל את הרפורמות הנרחבות אותן תכנן. שלא כמו שלושת קודמיו, גורבצ'וב פעל למנות גרומיקו בן ה־75 לתפקיד הטקסי של יו"ר הסובייט העליון, ואת מקומו במשרד החוץ מילא אדוארד שוורדנדזה. ראש הממשלה טיחונוב בן ה־80 הודח גם הוא לטובת ניקולאי ריז'קוב. גריגורי רומאנוב (אנ'), יריבו המשמעותי ביותר על תפקיד המזכיר הכללי, הורחק מהפוליטביורו ומהמזכירות. ויקטור גרישין, יריב נוסף, פוטר גם הוא מתפקידיו המפלגתיים. במקומם מינה גורבצ'וב שורה של פקידים צעירים ומשכילים בני דורו, שהיו מתוסכלים ממרחב האפשרויות המצומצם שעמד בפניהם בתקופת ברז'נייב, שתיעדף את המנגנון המפלגתי המזדקן. על פקידים אלו נמנו שוורדנדזה, ריז'קוב, בוריס ילצין, אלכסנדר נ. יאקובלב, אנטולי לוקיאנוב (אנ') ועוד. בשנתו הראשונה החליף גורבצ'וב 14 מתוך 23 מנהלי המחלקות במזכירות. בשורת צעדים אלו הבטיח גורבצ'וב את שליטתו בפוליטביורו בתוך שנה בלבד מעלייתו לשלטון, מהר יותר מסטלין, חרושצ'וב או ברז'נייב. בנוסף, 40% מהמזכירים הראשונים של המפלגה במחוזות הוחלפו. גם הצבא עבר טלטלה יסודית, ותחלופת הקצינים בו הייתה הגבוהה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

גורבצ'וב הציג סגנון מנהיגות צעיר ואנרגטי שונה לחלוטין מקודמיו. עם עלייתו לשלטון, הוא נסע למקומות רבים ברחבי המדינה, שוחח עם תושבים ודחף לפתרון בעיות מקומיות. הוא היה נוהג לעצור לדבר עם אזרחים ברחובות מוסקבה, אסר על הצגת דיוקנו בחגיגות האחד במאי 1985 בכיכר האדומה במוסקבה, ועודד דיונים פתוחים ודמוקרטיים יותר בפוליטיביורו. בנאומיו הפומביים הוא הבהיר כי הוא מעוניין בחילופי רעיונות שיקדמו את החברה הסובייטית, ולא היסס להצהיר בריש גלי על רפיונה ומצבה המוזנח, דבר שעמד בניגוד חד לכל נאום פומבי של מנהיג סובייטי אי פעם. הנראות הציבורית שלו הייתה הפרה בוטה של סגנון המנהיגות הסובייטי המקובל, וגררה התנגדויות רבות. עוד לפני עלייתו לשלטון החל גורבצ'וב להזכיר את המונח פרסטרויקה, שמשמעותו "בנייה מחדש". הוא היה מודאג מפריון העבודה הנמוך, מוסר העבודה הגרוע ואיכות הייצור, והוא חשש שהדבר יוביל בסופו שלל דבר לפיחות במעמדה הבינלאומי של ברית המועצות. השלב הראשון בפרסטרויקה היה "האצה", אך עד 1986 הודה גורבצ'וב בכשלונו. באפריל ובספטמבר 1986 הוא ראה בחיוב החזרת אלמנטים של כלכלת שוק לברית המועצות, אך הדגיש כי אין זו חזרה לקפיטליזם אלא פרשנות למרקסיזם, והוא אף נסמך על מדיניותו הכלכלית של לנין.

בשנתו השנייה בשלטון החלל גורבצ'וב לדבר על גלסנוסט, "פתיחות", שמשמעותה הראשונית הייתה מתן חופש עיתונות וחופש אקדמי גדול יותר מהמקובל בברית המועצות עד אז. מתנגדים בולטים, כמו פעיל זכויות האדם אנדריי סחרוב, שוחררו מהכלא או מהגלות. גורבצ'וב הבין כי ברית המועצות צריכה לעבור תהליך דמוקרטיזציה על מנת שהפרסטרויקה תוכל לפתור את בעיותיה הכלכליות, ולשם כך נועדה הגלסנוסט. מדיניות זו הגבירה את הפופולריות שלו, אך הקנתה לו אויבים נוספים במפלגה. עבור רבים, רמה זו של חופש עיתונאי ואקדמי – והגילויים הנלווים לה על עברה של ברית המועצות – לא הייתה קלה לעיכול. לעומתם, פלג ליברלי במפלגה מתח ביקורת על גורבצ'וב מהצד ההפוך. הבולט מביניהם היה ילצין. בקונגרס המפלגה ה־27 בפברואר 1986 ביקר ילצין את גורבצ'וב, והתפטר בהפגנתיות מחברותו בפוליטביורו ותפקידיו המפלגתיים במוסקבה. מנקודה זו הלך המתח בין השניים והתעצם. באפריל 1986 התרחש אסון צ'רנוביל, וגורבצ'וב האשים בפומבי את הביצוע הטכני העלוב האופייני לברית המועצות, את הקביעות במקום העבודה ואת טיוח האסון לאחר שאירע. האסון היה נקודת מפנה בשלטונו, וגורבצ'וב הפך להיות יותר ויותר נוקב בביקורתו על המערכת הסובייטית, כולל ייצור המזון, הביורוקרטיה, הצבא המנופח, וגודלה העצום של האוכלוסייה הכלואה.

הגלסנוסט הלך והתפשט בברית המועצות, ונתן את אותותיו בעיתונות, באקדמיה, בתרבות ובחופש הדת. ביוני 1988 כינס גורבצ'וב את ועידת המפלגה ה־19, שהייתה אמורה להתקיים רק ב־1991, על מנת לאשר רפורמות נוספות שיחזקו את הסובייטים על חשבון הפוליטביורו. הוא הציע להקים גוף חדש בשם ועידת נציגי העם, ששליש מנציגיו ייבחרו בבחירות חופשיות. הועידה תבחר בתורה את חברי הסובייט העליון, ששימש כרשות המחוקקת. במקביל ביצע גורבצ'וב תהליכי ייעול וקיצוץ בוועד המרכזי, וצמצם את מספר הפקידים בו בחצי. במרץ ואפריל 1989 נערכו הבחירות הכלליות הראשונות מסוגן בברית המועצות, ובו נבחרו 750 נציגים לוועידת נציגי העם (מתוך 2250 חברים בסך הכול). כ־15% מהנבחרים לא היו נציגי המפלגה הקומוניסטית, וביניהם ילצין וסחרוב. סחרוב מת בדצמבר 1989, וילצין הפך למנהיגה של האופוזיציה הליברלית.

ב־1989 החלו אירועי סתיו העמים. בפולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, יוגוסלביה ומונגוליה נערכו בחירות חופשיות ורב מפלגתיות, בהן איבדה המפלגה הקומוניסטית את השלטון. חומת ברלין הופלה, וגרמניה התאחדה באוקטובר 1990. ברומניה נערכה מהפכה אלימה, בה איבד הרודן הקומוניסטי ניקולאה צ'אושסקו את חייו. גורבצ'וב היה עסוק באותה עת בפוליטיקה פנימית, שכן הן הליברלים והן הקומוניסטים האדוקים הגבירו את התקפותיהם עליו. גורבצ'וב ידע שיש בכוחו של הוועד המרכזי להדיח אותו מהמזכירות, ולכן החליט להקים מוסד חדש, נשיא ברית המועצות, עליו לא יהיה לוועד המרכזי שליטה. הנשיא היה שליט המדינה דה פקטו ודה יורה, בפעם הראשונה אי פעם בברית המועצות. הבחירות לנשיאות נערכו בין חברי ועידת נציגי העם במרץ 1990, וגורבצ'וב נבחר ברוב של 72.9%. לצד הנשיאות הוקמה גם מועצה נשיאותית חדשה בת 18 חברים, שהחליפה דה פקטו את הפוליטביורו. באותה ישיבה בה נבחר לנשיא, העביר גורבצ'וב את ביטולו של סעיף 6 בחוקת ברית המועצות, שאסר על כל התארגנות מפלגתית מלבד המפלגה הקומוניסטית.

במרץ 1990 נערכו בחירות אזוריות לוועידות נציגי העם המקומיות בכל מדינות ברית המועצות. בבחירות שנערכו ברוסיה, התמודדה המפלגה הקומוניסטית עם מפלגת רוסיה דמוקרטית של ילצין, שזכתה לבסוף ב־148 מקומות (14%). גורבצ'וב נבחר ליו"ר הועידה, כמנהיג המפלגה הקומוניסטית שזכתה ב־86% מהמקומות. במאי 1990 נבחר ילצין ליו"ר הסובייט העליון של רוסיה, הרשות המחוקקת של רוסיה. הסובייט העליון הרוסי היה כעת מחוץ להישג ידו של גורבצ'וב, וביוני 1990 הכריז הסובייט את הצהרת הריבונות הממלכתית של רוסיה הסובייטית. סקרי דעת קהל באותה שנה הראו כי ילצין הוא הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בברית המועצות. גורבצ'וב נאבק להבין את הפופולריות הגואה של יריבו, ואיפשר בעל כרחו להקים את המפלגה הקומוניסטית של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, כענף של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. הוא השתתף בקונגרס הראשון שלו שנערך ביוני 1990, אך עד מהרה הוא מצא כי האנטי־רפורמיסטים השתלטו עליו.

בשלהי 1990 נכנע גורבצ'וב ללחץ הקומוניסטים הרדיקלים, וחזר בו מתוכנית 500 הימים (אנ'), רפורמה כלכלית נוספת שכללה תהליכי הפרטה וביזור נרחבים. נטישתה של התוכנית גרמה לקרע נוסף עם ילצין. בנובמבר כבר קראה העיתונות לגורבצ'וב להתפטר, והרדיקלים קראו לו לפזר את המועצה הנשיאותית ולעצור ליברלים בולטים. גורב'צוב פנה לסובייט העליון והציג שורה של רפורמות שלטוניות, ובהן ביטול המועצה הנשיאותית. בשלב זה כבר איבד גורבצ'וב את רוב בעלי בריתו, את תמיכתם של הליברלים ואת אהדתו של הציבור. על רקע קולות הולכים וגוברים לעצמאות במדינות הבלטיות, נערכו קרבות בוילנה בין כוחות סובייטים למפגינים ליטאים שגבו את חייהם של 15 בני אדם. מידת מעורבותו של גורבצ'וב בפרשה לא הובררה מעולם. גורבצ'וב ניסה לשמר את הברית, וחתם יחד עם מנהיגיהן של 9 רפובליקות סובייטיות על התחייבות לשמר את האיחוד ולהכין חוקה פדרלית חדשה, אך שש רפובליקות – אסטוניה, לטביה, ליטא, מולדובה, גאורגיה וארמניה – סירבו לחתום על המסמך. משאל עם שנערך בנושא מצא כי 76.4% בעד המשך האיחוד והחוקה החדשה, אך גם כאן שש הרפובליקות המרדניות לא השתתפו. בינתיים נערך משא ומתן בין גורבצ'וב וילצין (שנבחר לנשיא רוסיה ב־12 ביוני) אודות החוקה החדשה, שתוכננה להיחתם ב־20 אוגוסט 1991. החוקה תוכננה עם חופש גדול יותר לרפובליקות, נשיא, צבא ומדיניות חוץ משותפים, ומערכת פוליטית רב מפלגתית.

ב־19 באוגוסט 1991 נפש גורבצו'ב בחצי האי קרים. במקביל, קבוצה של קומוניסטים רדיקליים בהנהגת סגן הנשיא גנאדי ינאייב, ראש הקג"ב ולדימיר קריוצ'קוב, שר ההגנה דמיטרי יאזוב, וראש הממשלה ולנטין פבלוב, החלו בניסיון הפיכה, במטרה להפסיק את הרפורמות של גורבצ'וב. קבוצה של קושרים הגיעה אל מעון הקיץ של גורבצ'וב וביקשה ממנו להכריז על מצב חירום ולהתפטר, ומשסירב הושם במעצר בית. הקושרים הכריזו כי גורבצ'וב חולה ומשום כך נטל ינאייב את סמכויותיו, והקימו מועצת חירום לאומי. הקושרים הורו לצבא להשתלט על הערים הגדולות, הטילו צנזורה על העיתונות ועצרו פעילי אופוזיציה שונים למפלגה הקומוניסטית. ילצין הסתגר בבית הלבן, בעוד אלפי מפגינים מקיפים את הבית כדי למנוע מהצבא לעצור אותו. ילצין נעמד בראש האופוזיציה לקושרים וקרא להחזיר את גורבצ'וב לשלטון, הצבא היה מפולג בין הקושרים לתומכי גורבצ'וב, וכך הסתיים המרד ב־21 באוגוסט בקול ענות חלושה. גורבצ'וב, שחובר בחזרה לרשת הקשר, הודיע על פיטוריהם של מנהיגי המרד וחזר למוסקבה באותו ערב. גורבצ'וב השתתף בישיבת הסובייט העליון הרוסי ב־23 באוגוסט שם התקבלו מספר החלטות משמעותיות: פעילותה של המפלגה הקומוניסטית הרוסית (שתמכה בניסיון ההפיכה) הופסקה ומטה הוועד המרכזי בכיכר סטאריה נסגר, ודגל רוסיה ההיסטורי יהיה מעתה דגלה הרשמי של רוסיה במקומו של דגל ברית המועצות. יום לאחר מכן התפטר גורבצ'וב מתפקיד המזכיר הכללי, וב־29 באוגוסט פעילותה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות הושהתה. מכאן ואילך ברית המועצות התפרקה באופן מהיר, וגורבצ'וב איבד במהרה כל יכולת השפעה מחוץ למוסקבה.

עד סוף אוגוסט פרשו מהאיחוד המדינות הבלטיות, גאורגיה, אוקראינה, מולדובה, אזרבייג'ן, אוזבקיסטן וקירגיסטן. בספטמבר עשו זאת טג'יקיסטן וארמניה, ובאוקטובר פרשה גם ארמניה. גורבצ'וב ניסה בנובמבר ליצור מסגרת מדינית חדשה עם שבע רפובליקות, כולל רוסיה, אך ילצין הטיל וטו על מדינה מאוחדת והסכים רק לקונפדרציה. ב־1 בדצמבר, רוב של 90% באוקראינה הכריע בעד עצמאות, דבר שהיה מכה קשה עבור גורבצ'וב. ב־8 בדצמבר, ללא ידיעתו של גורבצ'וב, נפגש ילצין עם מנהיגי אוקראינה ובלארוס בברסט, וחתם על הסכמים שקבעו כי ברית המועצות איננה עוד, וכיורשתה הוקם חבר המדינות כמסגרת מדינית לא מחייבת. גורבצ'וב זעם, ופרסם יום למחרת הצהרה המכנה את חבר המדינות "לא חוקי ומסוכן". יציאתה של רוסיה מברית המועצות נעשתה רשמית ב־12 בדצמבר. ב־20 בדצמבר, 11 מתוך 12 הרפובליקות הסובייטיות (כולן מלבד גאורגיה, ומלבד שלושת המדינות הבלטיות שעצמאותן הוכרה ב־6 בספטמבר 1991) נפגשו באלמטי והסכימו לפרק את ברית המועצות ולהקים את חבר המדינות. גורבצ'וב הודיע כי יתפטר ברגע בו חבר המדינות יהפוך למציאות. בהכירו בעובדה המוגמרת כי ברית המועצות איננה, הגיע גורבצ'וב להסכם עם ילצין כי יכריז על התפטרותו ב־25 בדצמבר ויפנה את הקרמלין ב־29 בספטמבר.

ב־25 בדצמבר 1991 הודיע גורבצ'וב בנאום ששודר ברחבי העולם על התפטרותו. הוא הביע צער על התפרקותה של ברית המועצות, ומנה את הישגיו בשלטון. חצי שעה לאחר סיום נאומו, הורד דגל ברית המועצות מעל הקרמלין ובמקומו הונף דגל רוסיה. רוסיה, תחת הנהגתו של ילצין, קיבלה את מקומה של ברית המועצות באו"ם ואת שגרירויות ברית המועצות ברחבי העולם. ב־31 בדצמבר ברית המועצות חדלה מלהתקיים באופן רשמי.

רשימת מנהיגי ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת מנהיגי ברית המועצות, מאז הקמתה בשנת 1922, ועד לנפילתה בשנת 1991. הסימן † ליד תאריך סיום הכהונה מציין מוות בעודו מכהן.

שם
(תקופת חיים)
תמונה תקופת השלטון משרה ממשלתית מדיניות ראש הממשלה ראש המדינה הערות
ולדימיר לנין
(1870–1924)
30 בדצמבר 1922

21 בינואר 1924
יו"ר הסובנארקום לניניזם
מלחמת האזרחים הרוסית
קומוניזם מלחמתי
נא"פ
ולדימיר לנין מיכאיל קלינין לנין היה מנהיגם של הבולשביקים וייסד את המפלגה הקומוניסטית כשפרשו הבולשביקים ממפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 לנין הפך למנהיגה של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ולמנהיגה של ברית המועצות עם הקמתה ב-1922 ועד מותו.
יוסיף סטלין
(1878–1953)
21 בינואר 1924

5 במרץ 1953
המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית
(1922–1952)
יו"ר מועצת השרים
(1941–1953)
סטליניזם
סוציאליזם בארץ אחת
קולקטיביזציה
תיעוש כפוי
הטיהורים הגדולים
אלכסיי ריקוב
(1924–1930)
ויאצ'סלב מולוטוב
(1930–1941)
יוסיף סטלין
(1941–1953)
מיכאיל קלינין
(1922–1946)
ניקולאי שברניק
(1946–1953)
לאחר מותו של לנין שלט סטלין כחלק מטרויקה לצד גריגורי זינובייב ולב קמנייב. אך עד אפריל 1925 הפך סטלין לדיקטטור יחיד ורודן מוחלט בתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה, וב-1941 הפך לראש הממשלה באופן רשמי. בין 19 ביולי 1941–3 במרץ 1947 שימש גם כשר ההגנה, ועמד בראש הוועדה להגנת המדינה במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה.
גאורגי מלנקוב
(1901–1988)
5 במרץ 1953

14 בספטמבר 1953
יו"ר מועצת השרים גאורגי מלנקוב ניקולאי שברניק
(1946–1953)
קלימנט וורושילוב
(1953–1960)
לאחר מותו של סטלין ירש מלנקוב את כל תפקידיו ושלט כחלק מטרויקה לצד ויאצ'סלב מולוטוב ולברנטי בריה, אך נאלץ להתפטר מרובם לאחר חודש בלבד בהוראת הפוליטביורו. הטרויקה התפרקה כאשר נעצר בריה ביוני 1953. בספטמבר הפך ניקיטה חרושצ'וב למזכיר המפלגה וב-1955 הודח מלנקוב מראשות הממשלה.
ניקיטה חרושצ'וב
(1894–1971)
14 בספטמבר 1953

14 באוקטובר 1964
המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ההפשרה
דה-סטליניזציה
הפיצול הסיני-סובייטי
הרפורמה המוניטרית
גאורגי מלנקוב
(1953–1955)
ניקולאי בולגנין
(1955–1958)
ניקיטה חרושצ'וב
(1958–1964)
קלימנט וורושילוב
(1953–1960)
לאוניד ברז'נייב
(1960–1964)
אנסטאס מיקויאן
(1964–1965)
בספטמבר 1953 הפך חרושצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה ולמנהיג ברית המועצות. במרץ 1958 חיזק עוד יותר את כוחו כשהפך ליו"ר מועצת השרים. באוקטובר 1964, בעודו נופש באבחזיה, נקרא בדחיפות לחזור למוסקבה לישיבה של נשיאות הסובייט העליון. בישיבה הלוהטת ביותר מאז ימי הקבוצה האנטי-מפלגתית, אולץ חרושצ'וב להתפטר מכל תפקידיו, בנימוק רשמי של "גיל מתקדם ובריאות לקויה".
לאוניד ברז'נייב
(1906–1982)
14 באוקטובר 1964

10 בנובמבר 1982
המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית עידן הסטנגציה
הרפורמה הכלכלית
דוקטרינת ברז'נייב
דטאנט
אלכסיי קוסיגין
(1964–1980)
ניקולאי טיחונוב
(1980–1985)
אנסטאס מיקויאן
(1964–1965)
ניקולאי פודגורני
(1965–1977)
לאוניד ברז'נייב
(1977–1982)
באוקטובר 1964 התמנה ברז'נייב למזכיר הכללי של המפלגה במקומו של חרושצ'וב. למרות היותו ראש מפלגת השלטון, בתחילה הוא שלט כחלק מטרויקה לצד אלכסיי קוסיגין וניקולאי פודגורני, ורק בשנות ה-70 הפך למנהיגה הבלתי מעורער של ברית המועצות. ב-1977 התמנה ברז'נייב ליו"ר נשיאות הסובייט העליון (ראש המדינה הרשמי) במקומו של פודגורני. הוא מת ב-1982 בעודו מכהן, ונערכה לו הלווייה ממלכתית.
יורי אנדרופוב
(1914–1984)
10 בנובמבר 1982

9 בפברואר 1984
המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ניקולאי טיחונוב יורי אנדרופוב ירש את ברז'נייב בתפקידיו כמזכיר הכללי של המפלגה ויו"ר נשיאות הסובייט העליון (החל מ-16 ביוני 1983).
קונסטנטין צ'רניינקו
(1911–1985)
9 בפברואר 1984

10 במרץ 1985
המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ניקולאי טיחונוב קונסטנטין צ'רניינקו ירש את אנדרופוב בתפקידיו כמזכיר הכללי של המפלגה ויו"ר נשיאות הסובייט העליון (החל מ-11 באפריל 1984). בשל מצבו הבריאותי, הוא שלט בתחילה כחלק מטרויקה לצד אנדריי גרומיקו ודמיטרי אוסטינוב, אך אוסטינוב נפטר מספר חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1984.
מיכאיל גורבצ'וב
(1931–2022)
10 במרץ 1985

25 בדצמבר 1991
נשיא
(1990–1991)
המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית
פרסטרויקה
גלאסנוסט
דמוקרטיזציה
דוקטרינת סינטרה
ניקולאי טיחונוב
(1980–1985)
ניקולאי ריז'קוב (1985–1991)
ולנטין פבלוב
(1991)
איוואן סילאייב
(1991)
אנדריי גרומיקו
(1985–1988)
מיכאיל גורבצ'וב
(1988–1991)
כיהן כמזכיר הכללי של המפלגה ממותו של צ'רניינקו ועד התפטרותו ב-24 באוגוסט 1991. יו"ר נשיאות הסובייט העליון מ-1 באוקטובר 1988 עד שהמשרד פורק ב-25 במאי 1989, ויו"ר הסובייט העליון מאז פירוק הנשיאות ועד 15 במרץ 1990. ב-15 במרץ 1990 הפך לנשיא הראשון של ברית המועצות בבחירות שנערכו יום לפני כן בפעם הראשונה בהיסטוריה של ברית המועצות. גורבצ'וב התפטר ב-25 בדצמבר 1991, ויום אחד לאחר מכן התפרקה ברית המועצות.

רשימת מנהיגויות קולקטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארבע פעמים בהיסטוריה של ברית המועצות – לאחר מותם של ולדימיר לנין ויוסיף סטלין, לאחר הדחתו של ניקיטה חרושצ'וב, ותקופת שלטונו של קונסטנטין צ'רניינקו – היא לא נשלטה על ידי מנהיג יחיד, אלא על ידי אוליגרכיה הידועה בשם טרויקה (טריומווירט), משום שהשלטון התחלק בין שלוש דמויות ראשיות בפוליטביורו.

שליטים
(תקופת חיים)
תקופת השלטון הערות
מאי 1922[21]

אפריל 1925[22]
כאשר ולדימיר לנין סבל בפעם הראשונה משבץ במאי 1922, הורכבה טרויקה זמנית ששלטה במקומו שהורכבה מסגן ראש הממשלה לב קמנייב, המזכיר הכללי יוסיף סטלין ויו"ר הקומינטרן גריגורי זינובייב. במרץ 1923 קיבלה הטרויקה את השליטה במדינה, לאחר שלנין איבד את יכולת התפקוד בעקבות שבץ שלישי. לאחר מותו של לנין המשיכה הטרויקה לשלוט באופן קולקטיבי, עד שהתפרקה סופית באפריל 1925 בעקבות התנגדותם של קמנייב וזינובייב למדיניות סוציאליזם בארץ אחת של סטלין. בסופו של דבר הפך סטלין לרודן יחיד, ושני שותפיו לשלטון נרצחו במהלך הטיהורים הגדולים.
לב קמנייב
(1883–1936)[23]
יוסיף סטלין
(1878–1953)[24]
גריגורי זינובייב
(1883–1936)[25]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Armstrong, John Alexander (1986). Ideology, Politics, and Government in the Soviet Union: An Introduction. University Press of America. ASIN B002DGQ6K2.
  • Brown, Archie (1996). The Gorbachev Factor. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-827344-8.
  • Brown, Archie (2009). The Rise & Fall of Communism. Bodley Head. ISBN 978-0061138799.
  • Fursenko, Aleksandr (2006), Khrushchev's Cold War, W.W. Norton & Co., ISBN 978-0-393-05809-3
  • Ginsburgs, George; Ajani, Gianmaria & van den Berg, Gerard Peter (1989). Soviet Administrative Law: Theory and Policy. Brill Publishers. ISBN 978-0792302889.
  • Kelly, Catriona (2007), Children's world: growing up in Russia, 1890–1991, Yale University Press, p. 147, ISBN 978-0-300-11226-9
  • Khrushchev, Nikita (2004), Khrushchev, Sergei (ed.), Memoirs of Nikita Khrushchev, Volume 1: Commissar, The Pennsylvania State University Press, ISBN 978-0-271-02332-8
  • Khrushchev, Nikita (2006), Khrushchev, Sergei (ed.), Memoirs of Nikita Khrushchev, Volume 2: Reformer, The Pennsylvania State University Press, ISBN 978-0-271-02861-3
  • Khrushchev, Nikita (2007), Khrushchev, Sergei (ed.), Memoirs of Nikita Khrushchev, Volume 3: Statesman, The Pennsylvania State University Press, ISBN 978-0-271-02935-1
  • Khrushchev, Sergei (2000), Nikita Khrushchev and the Creation of a Superpower, The Pennsylvania State University Press, ISBN 978-0-271-01927-7
  • McNeal, Robert (1975). The Bolshevik Tradition: Lenin, Stalin, Khrushchev, Brezhnev. Spectrum. ASIN B001VLGRB8.
  • Rappaport, Helen (1999). Joseph Stalin: A Biographical Companion. ABC-CLIO. ISBN 978-1576070840.
  • Reim, Melanie (2002). The Stalinist Empire. Twenty-first Century Books. ISBN 978-0-7613-2558-1.
  • Service, Robert (2003). A History of Modern Russia: From Nicholas II to Vladimir Putin. Harvard University Press. ISBN 0-674-01801-X.
  • Service, Robert (2009). History of Modern Russia: From Tsarism to the Twenty-first Century (3 ed.). Penguin Books Ltd. ISBN 978-0674034938..
  • Taubman, William (2003), Khrushchev: The Man and His Era, W.W. Norton & Co., ISBN 978-0-393-32484-6
  • Tompson, William J. (1995), Khrushchev: A Political Life, St. Martin's Press, ISBN 978-0-312-12365-9

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Armstrong 1986, p. 169.
  2. ^ Armstrong 1986, p. 165.
  3. ^ Armstrong 1986, p. 98.
  4. ^ Armstrong 1986, p. 93.
  5. ^ Ginsburgs, Ajani & van den Berg 1989, p. 500.
  6. ^ Armstrong 1986, p. 22.
  7. ^ Brown 1996, p. 195.
  8. ^ Brown 1996, p. 275.
  9. ^ Brown 1996, p. 196.
  10. ^ Tompson 1995, p. 114.
  11. ^ 1 2 Taubman 2003, p. 245.
  12. ^ Tompson 1995, p. 121.
  13. ^ Khrushchev 2006, p. 186.
  14. ^ Tompson 1995, p. 123.
  15. ^ Taubman 2003, p. 258.
  16. ^ Taubman 2003, pp. 260–264.
  17. ^ Fursenko 2006, pp. 15–17.
  18. ^ Tompson 1995, p. 141–42.
  19. ^ Taubman 2003, p. 16.
  20. ^ McNeal 1975, p. 164.
  21. ^ Reim 2002, pp. 18–19.
  22. ^ Rappaport 1999, pp. 141 & 326.
  23. ^ Rappaport 1999, p. 140.
  24. ^ Brown 2009, p. 59.
  25. ^ Rappaport 1999, p. 325.