קערת ליל הסדר

שגיאות פרמטריות בתבנית:מקורות
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

קערת הסדר כמנהג אשכנז. עם כיוון השעון מהשעה שתים עשרה: כרפס, מרורים, זרוע, חרוסת, ביצה.

קערת הסדר במרכז שולחן הפסח.

קערת ליל הסדר (גם קערת הסדר או קערת הפסח) היא צלחת מסורתית שאותה נוהגים להניח על השולחן בליל הסדר. לרוב, בצלחת יונחו באופן סמלי שישה מאכלים המייצגים רעיונות הקשורים לסדר הפסח וליציאת מצרים. כל אחד מששת המאכלים נאכל או מוצג בחלק אחר מההגדה של פסח, כדי לעזור להמחיש את סיפור ההגדה (יחד עם שלוש המצות, המצויות אף הן במרכז שולחן הסדר).

אמנם הקערה לא הוזכרה במשנה ובתלמוד ואף לא בגאונים, אבל בראשונים ובשולחן ערוך כן ציינוה.

מטבע הדברים, בעדות ובמסורות השונות קיימות גרסאות שונות למאכלים המונחים בקערה, לאופן הכנתם ולפירוש של משמעותם הסמלית, אך הרעיון העומד מאחורי כל המסורות זהה. בדרך כלל קערת ליל הסדר מעוטרת בדוגמאות שונות, והיא מונחת במרכז השולחן כדי שכל המשתתפים יראו אותה היטב.

סימני הסדר

הֵבִיאוּ לְפָנָיו – מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פָּסַח.

— משנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה ג'

על קערת ליל הסדר מניחים בדרך כלל את המאכלים הבאים:

מרור

בזמן בית המקדש ואכילת קורבן הפסח, הייתה אכילת מרור עם בשר הקורבן מצווה מדאורייתא. בזמן שאין קורבן פסח, אכילת מרור היא מצווה מדרבנן. המרור (וחזרת בקהילות אשכנז) מסמל את המרירות והקושי שבעבדות. המרור הוא לרוב חסה מרה או עלים מרים אחרים, ואילו את שורש החזרת נהוג לטחון. יש המערבים את החזרת עם סלק. המרור והחזרת מצויים על הקערה ומשמשים לקיום הנוהג של אכילת "מצות ומרורים". בקרב אורתודוקסים יש המקפידים על אכילה של כזית חזרת.

כרפס

הכרפס הוא ירק בעל טעם מתוק או נייטרלי הנאכל בתחילת הסדר. מנהג זה של אכילת ירק נועד לשנות מסדר הדברים המקובל – פתיחת הארוחה בברכת "המוציא לחם מן הארץ" ואכילת לחם – כדי להתמיה את הילדים ולעודד אותם לשאול שאלות. מיד לאחר ברכת "בורא פרי האדמה" ואכילת הכרפס, שואלים הילדים "מה נשתנה" ומתחיל סיפור יציאת מצרים. מקור מנהג זה של אכילת ירק הוא בסעודות האצולה הרומאית בהן הוגש לפני הסעודה מתאבן אשר היה בדרך כלל ירק. לרוב מדובר בירק כגון סלרי או תפוח אדמה מבושל שברכתו "בורא פרי האדמה". הירק נטבל לרוב במי מלח (כמו הביצה) המסמלים את הדמעות של בני ישראל בהיותם במצרים.

חרוסת

החרוסת היא מטבל דמוי טיט שבו טובלים את המרור. החרוסת מסמלת את עבודת הפרך של בני ישראל במצרים בעת בניית "ערי המסכנות". מרכיבי החרוסת משתנים מאוד מעדה לעדה, אך במטבח היהודי האשכנזי היא מורכבת בדרך כלל מתפוחים, אגוזים, יין אדום ותבלינים שונים, ובמטבח היהודי הספרדי היא נעשית בדרך כלל גם מתמרים ולרוב היא מתוקה יותר.

שני תבשילין

בגמרא במסכת פסחים דנים חכמים בשאלה מהם אותם שני תבשילים הנזכרים במשנה. שני התבשילים שאנו אוכלים היום הם בשר לזכר קורבן פסח וביצה לזכר קורבן חגיגה.

מאי שני תבשילין? אמר רב הונא: סילקא וארוזא. רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא. אמר רב אשי: שמע מינה דרב הונא לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי. דתניא רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. חזקיה אמר: אפילו דג וביצה שעליו. רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר – אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא.

— בבלי פסחים, קיד ב

זרוע

בשר המסמל את קורבן הפסח שהוקרב בבית המקדש בירושלים, לרוב צלי של זרוע כבש או בקר או כנף בשר עוף. הזרוע, המזכירה את הקורבן משמשת תזכורת בלבד, ואינה נאכלת. הזרוע מסמלת גם את "הזרוע הנטויה" המוזכרת בסיפור יציאת מצרים. במקרים אחרים הזרוע היא גרגרת של עוף עם מעט בשר עליה, צלויה באש. היא זכר ל'קרבן-פסח' שהיו מקריבים בזמן בית המקדש. יש להכין את ה'זרוע' מערב החג. לפי הרבה פוסקים יש להקפיד לבשל את הזרוע לפני צליתו, ולא להניח בשר צלוי לבד שלא יראה כקרבן פסח שקדוש ואסור לאוכלו מחוץ לירושלים בזמן בית המקדש. רבים נוהגים לחלק מהזרוע לבני הבית לאכול ביום החג. לפי חלק מהספרדים ורוב ככל האשכנזים אין אוכלים את בשר הזרוע הצליל בליל פסח. אך יש מנהג אצל חלק מהספרדים (כורדיסטן, תימן, טריפולי, חלאב, מנהג ארץ ישראל) לאכול את הזרוע צלויה אפילו בליל פסח.

ביצה

הביצה מסמלת את קורבן חגיגה שהוקרב בבית המקדש, וכן בהיותה סמל לאבלות, גם את חורבן בית המקדש הראשון והשני. יש המוצאים רמז בכך שלפי סדר הלוח העברי הקבוע, תשעה באב יחול תמיד באותו יום בשבוע בו חל ליל הסדר.

קערת סדר רב-קומתית ייחודית במוזיאון היהודי שליד בית הכנסת הגדול של בודפשט

הקערה של פסח וכל הסימנים שבה מסמלים בקבלה את התנאים שבאמצעותם האדם יכול להגיע לקשר עם הבורא, שברא אותו במטרה להעניק לו תענוג מושלם. האדם, בתהליך התפתחותו הרוחנית מתעלה מעל האגו שלו ורוכש את טבע האהבה והנתינה, בכך הוא משתווה לבורא והופך, על פי המקובלים, כשיר לקבלת התענוג מהבורא.

השפע העליון, התענוג, שהבורא רוצה להעניק לנברא, מתבטא לפי דברי המקובלים, בשישה אופנים, שש ספירות, המובעים בסימנים שמניחים בקערה. סימנים אלו מסמלים עבורנו את התכונות המתוקנות של הנברא, המוכשר לקבל את התענוג: זרוע כנגד ספירת חסד, ביצה כנגד ספירת גבורה, מרור כנגד ספירת תפארת, חרוסת כנגד ספירת נצח, כרפס כנגד ספירת הוד, חזרת כנגד ספירת יסוד. קערת הפסח והמצות שלצידה, מסמלות את הרצון הכללי של האדם שמוכן עתה לקבל את האור האינסופי והנצחי.

בעניין סידור קערת הפסח, קובע האר"י:

סדר סידור הקערה ליל פסח, תקח הג' מצות מצה שמורה, ותניח הכהן למעלה, והלוי למטה ממנו, והישראל למטה ממנו, והם ג' בחי' חב"ד, (ס"א ג' מוחין) דאבא עלאה. אחר כך תקח מרור וכרפס וזרוע וביצה, ותניח על הג' מצות. והזרוע הרומז לחסד מצד ימין שלך, והביצה בצד שמאל שלך, ומרור הרומז לת"ת, מבריח מן הקצה אל הקצה, באמצע בין הזרוע והביצה. ס"א, כי ת"ת מכריע בין ח"ג. והחרוסת בצד ימין, תחת הזרוע בקו ימין, והוא נגד נצח. והכרפס הרומז להוד, תניח תחת הביצה מצד שמאל בקו שמאל. וחזרת תניח למטה מן המרור בקו אמצעי, לעשות בו אחר כך כורך, והוא נגד יסוד. והקערה בעצמו הכוללת כולם, נגד מלכות.

— האר"י פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ו

בארמית כר-כותונת פס- כמשמעות בעברית היינו כרפס כותונת פסים, שבאה לזכרו של יוסף, טבילה במלח משמעותה דמעות יוסף שהורד לבור על ידי אחיו^{[דרוש מקור]}.

גלריית תמונות

• 
  קלן, גרמניה, המאה ה-18 (שאר הפריטים אינם קשורים)
• 
  עמק הריין, המאה ה-19
• 
  קרלסבאד, בוהמיה, שנת 1900 בערך
• 
  בלארוס, המאה ה-20
• 
  צלחת פסח אומנותית, המאה ה-20
• 
  קערת פסח מודרנית

ראו גם

• סדר פסח

קישורים חיצוניים

• הסבר מנהגי קערת הסדר - באתר דעת
• קערת הסדר באתר משרד החינוך(הקישור אינו פעיל, 29.03.2018)
• קערה של ספירות - באתר קבלה לעם
• תבנית:אתר פניני הלכה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.