משתמש:Disnihapoel/רדיפת יהודים
רדיפת העם היהודי היא חלק גדול בהיסטוריה של העם היהודי, ויצרה גלים של פליטים יהודים בגולה.
סלווקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ראו גם – המכבים |
כשממלכת יהודה נפלה תחת המשטר של האימפריה הסלווקית, תהליך ההתייוונות נכפה על-ידי החוק והסלווקים כפו על היהודים עבודת אלילים. ב-167 לפני הספירה, נאסר על היהודים להקריב קורבן, ובנוסף לשמור את מצוות הדת כמו השבת וצומים ולערוך ברית מילה. הסלווקים הקימו מזבחות לאלים היווניים, פסלים של זאוס הוצבו בבית המקדש והחזקת דברי תורה נחשבה לעבירה.
האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האנציקלופדיה היהודית מתייחסת לרדיפת היהודים ולתהליך ההתייונות והפגאניות שהתרחש בירושלים בתקופת שלטונו של אדריאנוס (בין 117 ל-138):
"היהודים עברו תקופה של רדיפה מרה: נאסרו עליהם שמירת שבת, פסטיבלים, לימוד תורה וברית מילה, ונדמה היה שאדריאנוס רצה להשמיד את כל העם היהודי. זעמו הרב על היהודים התבטא בכך שהטיל מס גולגולת אכזרי. רדיפת היהודים, עם זאת, לא נמשכה לזמן רב - כשאנטוניוס פיוס (138-161) ביטל את גזירותיו המרות של אדריאנוס"[1]
אנטישמיות מערבית ונוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – אנטישמיות נוצרית
בתקופת ימי הביניים, האנטישמיות באירופה הייתה דתית. נוצרים רבים, וביניהם חברי כמורה, האשימו את העם היהודי באחריות קולקטיבית לרציחתו של ישו.
בשיא ימי הביניים, התרחשה באירופה רדיפת יהודים בהיקף רחב ובמקומות רבים. רדיפת היהודים הזו התבטאה בעלילות דם, גירוש, המרת דת בכפייה ומקרי טבח. המקורות הקדומים טוענים שהשנאה כלפי היהודים באירופה הייתה דתית. יהודים נטבחו והוגלו ממדינות שונות באירופה. בתקופת מסעי הצלב הגיעה רדיפת היהודים לשיאה. במסע הצלב הראשון (1096), קהילות יהודיות שוקקות באזורי הריין והדנובה הושמדו לחלוטין כחלק ממאורעות תתנ"ו - במסגרתם רוב היהודים סירבו להמיר את דתם והעדיפו למות ולא להתנצר, ובמקרים רבים רצחו יהודים רבים את בני משפחתם והתאבדו כדי שלא להיטבל לנצרות בכוח. במסע הצלב השני (1147) היהודים בצרפת חוו מקרי טבח רבים. מאוחר יותר, מסעי הצלב הוחלפו בגירושים המוניים, כשב-1290 גורשו יהודי אנגליה מארצם; ב-1396, גורשו 100,000 יהודים מצרפת; ב-1421 אלפי יהודים גורשו מאוסטריה. הרבה מהיהודים שהוגלו מארצם, היגרו לפולין.[2]
כשמגפת המוות השחור הכתה באירופה באמצע המאה ה-14 והשמידה כחצי מאוכלוסיית אירופה, היהודים נתפסו כשעיר לעזאזל. הופצו שמועות לפיהם היהודים הפיצו את המחלה על-ידי הרעלת בארות. מאות קהילות יהודיות באירופה הושמדו לחלוטין כחלק מהאנטישמיות בימי המוות השחור. למרות שהאפיפיור קלמנס השישי ניסה להגן על היהודים בעזרת בולה אפיפיורית ב-1348 - כמה חודשים לאחר כך, 900 יהודים נשרפו בעודם בחייהם בשטרסבורג, שם המגפה אפילו עדיין לא הגיעה לעיר.[3]
במדינת האפיפיור, שהייתה קיימת עד 1870, יהודים נדרשו לחיות רק בשכונות מסוימות שנקראו גטאות. עד 1840, הם נדרשו להגיע בקביעות להרצאות ולאירועים שדירבנו את הטבלתם לנצרות. היהודים חויבו לשלם מס למדינה עבור פנימייה ליהודים בלבד, שם עודדו את ילדיהם להתנצר. כמו כן, לנוצרים לא הייתה את האפשרות להתגייר. מדי פעם יהודים הוטבלו בניגוד לרצונם ובכוח, וגם כאשר זה קרה בניגוד לרצונם - הם נדרשו לחיות כנוצרים או שיירצחו. מקרה מפורסם כזה הוא המקרה של אדגרדו מורטארה - בן למשפחה יהודית שנטבל לנצרות בסתר על ידי המשרתת. כשהדבר נודע הוצא מביתו בכח בגיל שש על ידי משטרת הוותיקן. פרשת חטיפתו גרמה לסערה בקרב יהודי אירופה.
אנטישמיות ערבית ומזרח תיכונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – יחסי אסלאם-יהדות, אנטישמיות מוסלמית, אנטישמיות בעולם הערבי
לפי מרק ר. כהן, במהלך עליית האסלאם, היהודים נחשבו לידידים של המוסלמים ודוגמא לכך היא שיהודי אל-מדינה סיפקו מחסה למוחמד. עם זאת, התפתח סכסוך בין היהודים למוסלמים כשמוחמד גירש כמה שבטים יהודיים לאחר שאלו סירבו להישבע אמונים לו. כהן מוסיף שמקרה זה היה חריג, ולא כבדרך כלל.[4]
יהודים שחיו תחת אדמות מוסלמיות והיו ידועים כ"ד'ימי" או "בני חסות", הורשו להתפלל, לשמור את מצוותיהם ולנהל את ענייניהם הפנימיים אך תחת תנאים מסויימים. הם היו צריכים לשלם למוסלמים מס כדי לחיות בחופשיות. היה להם מעמד נחות תחת השלטון המוסלמי. הוטלו עליהם מספר הגבלות חוקיות וחברתיות כמו איסור על נשיאת נשק או מתן עדות בבית המשפט בתיק שמעורב בו מוסלמי. בניגוד לאמונה הרווחת, הקוראן לא איפשר למוסלמים לכפות לבוש מסויים על היהודים כדי להבדילם, אלא זה חוק שהח'ליפות יצרה בעצמה - כך דיווח עובדיה הגר בשנת 1100.[5]
בקרב החברה, המוסלמים חשבו שהיהודים זוכים למעמד נעלה מדי בחברה האסלאמית, וזה הביא לאנטישמיות ולמקרי טבח. טענה זו הייתה המרכזית בכתביהם האנטי-יהודים של שליטי אל-אנדלוס. הטענה הזו, שהיהודים זוכים למעמד נעלה מדי, הייתה גם שהניעה את פרעות גרנדה ב-1066, בהם "יותר מ-1,500 משפחות יהודיות ו-4,000 אנשים בסה"כ נרצחו ביום אחד"[6], ואת הטבח בפאס ב-1033, שבו כ-6,000 יהודים נרצחו.[7] מקרי טבח דומים התרחשו בפאס ב-1276 וב-1465.
בשנת 1679 גורשו יהודי תימן אל דרום תימן לאזור שפלה מלוח וצחיח בשם תהאמה שבמחוז תעז, בו נמצאת העיר מוזע. המגיפות, המחלות והחום (שיכול להגיע עד 50 מעלות צלזיוס), ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם, ורק רבע עד שליש מהגולים נותרו בחיים וזכו לשוב מגלות זו לאחר כשנה. גירוש זה נודע כגירוש מוזע, והיו לו השפעות ארוכות טווח בתחומי התרבות, היצירה, מסורת ההלכה והמנהג בתימן.
ב-1840 נוצרה עלילת דמשק, כשנזיר צרפתי ומשרתו המוסלמי נעלמו בדמשק, בירת סוריה. יהודים רבים נתפסו כקורבן אדם וילדים יהודים עונו. היהודים הואשמו בפרשה זו כי חטפו ורצחו את הנזיר ומשרתו לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות. הפרשה והחקירה האכזרית, במהלכה עונו ונרצחו מאות יהודים, נוהלה על-ידי מושל סוריה ולוותה על-ידי הקונסול הצרפתי, וקונסולים של ארצות הברית, בריטניה ואף של האימפריה העות'מנית. רק לאחר התערבות יהודי הגולה ולחץ מצד יהודי ארצות הברית, נעצרה הפרשה.[8] עלילת דמשק הביאה להתפשטות של פוגרומים ביהודים ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. התרחשו פוגרומים ב: חלב (1850, 1875), דמשק (1840, 1848, 1890), ביירות (1862, 1874), דיר אל-קמר (1847), ירושלים (1847), קהיר (1844, 1890, 1901-1902), מנסורה (1877), אלכסנדריה (1870, 1882, 1901 - 1907), פורט סעיד (1903, 1908), דמנהור (1871, 1873, 1877, 1891), איסטנבול (1870, 1874) ואיזמיר (1872, 1874).[9] התרחש גם טבח ביהודי בגדד ב-1828.[7]
במהלך מלחמת העולם השנייה, בזמן שבעלות הברית ומדינות הציר נלחמו אלה באלה על המזרח התיכון, שידוע כאזור עשיר בשמן, המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני הנהיג הפיכה צבאית שהעלתה לשלטון את המנהיג הפרו-נאצי רשיד עאלי אל-כילאני. כמו כן, אל-חוסייני תיכנן את פרעות הפרהוד והאיבה כלפי היהודים בעיראק גדלה עם מלחמת העצמאות. היהודים הפכו מוקד לאלימות, רדיפה, חרם וגורשו מעיראק באופן כמעט מלא ב-1951. ההפיכה הפרו-נאצית נכשלה והמופתי אמין אל-חוסייני היגר לברלין, שם מצא מקלט ותמך בהיטלר. בשטחי צרפת של וישי, אלג'יריה וסוריה, החלו לתכנן תכניות להשמדת העם היהודי ליום שבו מדינות הציר ינצחו במלחמה.
המתיחויות והסכסוך הישראלי-ערבי היוו גם הם גורם לעוינות והאיבה כלפי היהודים בכל רחבי המזרח התיכון, ומאות אלפי יהודים הפכו לפליטים, כשגלי ההגירה הבולטים ביותר היו בתום מלחמת העצמאות ב-1948 ובתום מבצע קדש ב-1956. בתגובה למבצע קדש ב-1956, ממשלת מצרים גירשה כ-25,000 יהודים מצרים, החרימה את רכושם, ושלחה כ-1,000 יהודים נוספים לבתי הכלא ולמחנות מעצר. ב-1948 חיו במדינות האסלאם במזרח התיכון ובצפון אפריקה כ-900,000 יהודים, והיום ישנם רק 8,000 יהודים במדינות אלה.
ב-2 במרץ 1974, גופותיהן של ארבעה יהודיות סוריות התגלו על-ידי משטרת הגבול הסורית במערה בהרי זבדאני, צפון-מערבית לדמשק. פארה זייבאק, לולו זייבאק, מזל זייבאק ובת דודתם אווה סעד, חברו לחבורת מבריחים במטרה לברוח מסוריה ללבנון ומשם לישראל. גופותיהן של הנערות נמצאו מוטלות ונמצאו עליהן סימני אונס ורצח. גם גופותיהם של נתן שאיה (18) וקאסם עבאדי (20), שני נערים יהודים, נמצאו במערה, וההשערה הייתה שהם נרצחו מוקדם יותר. השלטונות הסורים אספו את הגופות והביאו אותם לגטו היהודי בדמשק, שם גרו הורי הנערים והנערות שנרצחו.[10]
נאציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
רדיפת היהודים הגיעה לשיאה באופן הפרעי וההרסני ביותר במדיניותה של גרמניה הנאצית, ששמה את השמדת היהודים בראש סדר העדיפויות, ורצחה כ-6,000,000 יהודים במהלך השואה מ-1941 עד 1945.[11] הנאצים השתמשו ביחידת החיסול האיינזצגרופן כדי לטבוח בכמות רבה של יהודים בשטחים שכבשו. ב-1942, ההנהגה הנאצית החליטה ליישם את הפתרון הסופי, רצח העם היהודי באירופה, ולהגביר את הקצב של השואה על-ידי הקמת מחנות השמדה שמטרתם להרוג יהודים ואנשים שהתנגדו לנאציזם.[12]
מיליוני יהודים שהוחזקו גוססים בגטאות צפופים ביותר הועברו (לרוב ברכבות טרנספורטים) למחנות השמדה. מחנה ההשמדה, המצויד באמצעי הרג המוניים, היה שלב מתקדם בהתפתחותה של מכונת ההשמדה הנאצית. במחנות ההשמדה היהודים נרצחו בשיטה של ירי לבורות, ובשלב יותר מאוחר בתאי הגזים, שהיוו את האמצעי העיקרי לפתרון הסופי והביאו להרג של כ-3,500,000 יהודים. רבים מהיהודים ששהו במחנות ההשמדה ולא נרצחו בידי הנאצים, העדיפו להתאבד כשלא יכלו לסבול את זוועות השואה. לאחר שנרצחו יהודים, נערכו חיפושים אחר כל דבר בעל ערך על גופותיהם, כמו זהב או שיער, והשאריות של גופותיהם נשרפו או שנקברו בקברי אחים. רבים מתו מרעב ומחלות בתוך המחנות.[13]
היו גם בריחות ממחנות ההשמדה, אך לא בהיקף גדול. הבריחות המעטות ממחנה ההשמדה אושוויץ שהצליחו התאפשרו בזכות תנועת המחתרת הפולנית בתוך המחנה ואנשים מקומיים מחוץ למחנה.[14] ב-1940, המפקד של אושוויץ דיווח כי "האוכלוסייה המקומית היא פולנית פנאטית, ו... מוכנה לפעול נגד אנשי ה-SS השנואים במחנה. כל אסיר שבורח מהמחנה מקבל עזרה מהפולנים הראשונים שאליהם מגיע".[15]
רוסיה וברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – יהדות ברית המועצות
האימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך רוב המאה ה-19, האימפריה הרוסית, שכללה את פולין, אוקראינה, מולדובה והמדינות הבלטיות, הכילה את האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בעולם. מאז תחילת שלטונו של אלכסנדר השלישי ועד סיום שלטון הצאר ברוסיה, יהודים רבים הוגבלו לתחום המושב היהודי ונאסר עליהם לעבוד בעבודות מסוימות ולהיכנס למקומות ציבוריים מסוימים. כמו כן, חוקקו נגד היהודים חוקים גזעניים, שכונו "חוקי מאי", והיהודים גם היו מוקד למאות פרעות אנטישמיות, פוגרומים שנתמכו מצד הממשלה בצורה לא רשמית. בתקופה זו, הופץ מסמך אנטישמי מזויף, הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה היה אחד מהספרים המרכזיים של הנאצים ושימש כצידוק למעשיהם, והוא הגיע גם לאימפריה הרוסית.
- ^ ריצ'רד גוטייל, סמואל קראוס, האנציקלופדיה היהודית - אדריאנוס, באתר האנציקלופדיה היהודית, 1906 (באנגלית)
- ^ למה דווקא היהודים? - המוות השחור, באתר The Holocaust Center of the United Jewish Federation of Greater Pittsburgh, 29.04.2007 (באנגלית)
- ^ סטפן בארי ונורברט גאלדה, La plus grande épidémie de Histoire (מקרי הטבח הגדולים ביותר בהיסטוריה), מהדורה מס' 310, מגזין L'Histoire, יוני 2006, עמ' 47. (בצרפתית)
- ^ מרק ר. כהן, תחת הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים, עיתונות אוניברסיטת פרינסטון, 1994, עמ' 163. (באנגלית)
- ^ אלכסנדר שייבר, 5, מקורותיו של עובדיה הגר הנורמאני, לונדון: עיתונות אוניברסיטת אוקספורד, 1954, יומן המחקר היהודי, עמ' 37. (באנגלית)
- ^ ריצ'רד גוטייל ומייר מייסרלינג, גרנדה, באתר האנציקלופדיה היהודית, 1906
- ^ 1 2 בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי: 2001-1881, ניו יורק: Vintage Books, 2001, עמ' 10-11
- ^ יהונתן פרנקל, 1, עלילת דמשק: 'קורבן אדם', פוליטיקה והיהודים ב-1840, קמברידג': עיתונות אוניברסיטת קמברידג', 1997
- ^ יוסף בודנסקי, האנטישמיות האסלאמית ככלי פוליטי, המרכז האקדמי אריאל למחקר מדיניות ומרכז פרימן למחקר אסטרטגיות, 1999
- ^ Le Figaro, "ארבע נשים יהודיות נרצחו בדמשק" (בצרפתית), 9 במרץ 1974, עמ' 33
- ^ לוסי דווידוביץ', המלחמה נגד היהודים, Bantam, 1986, עמ' 403. (באנגלית)
- ^ קבר אחים יהודי נמצא באוקראינה, באתר BBC News, 5 ביוני 2007 (באנגלית)
- ^ מייקל בירנבאום, "העולם חייב לדעת - מוזיאון השואה ארה"ב", 2006, עמ' 103. (באנגלית)
- ^ רות לין, הבריחה מאושוויץ: תרבות של שיכחה, עיתונות אוניברסיטת קורנל, 2004, עמ' 20. (באנגלית)
- ^ הנריק סוויבוצ'קי, "בריחות אסירים" - האנטומיה של מחנה ההשמדה אושוויץ, מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה: עיתונות אוניבריסטת אינדיאנה, 1994, עמ' 505. (באנגלית)