פול סיימון

פול סיימון
**Paul Simon**
	פול סיימון בהופעה, 2011
לידה	13 באוקטובר 1941 (בן 83); ניוארק, ניו ג'רזי, ארצות הברית
שם לידה	פול פרדריק סיימון
שם במה	Paul Kane
מוקד פעילות	ניו יורק
תקופת הפעילות	מ-1956
מקום לימודים	קווינס קולג', בית הספר למשפט ברוקלין, תיכון פורסט הילס
עיסוק	מוזיקאי, זמר-יוצר
סוגה	פולק רוק, פולק, רוק קל
סוג קול	טנור
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	גיטרה, שירה
חברת תקליטים	קולומביה רקורדס
שיתופי פעולה בולטים	סיימון וגרפונקל
בן או בת זוג	קארי פישר (16 באוגוסט 1983–יולי 1984); Peggy Harper (1969–1975); אידי בריקל (30 במאי 1992–?) ; Kathleen Mary Chitty (1964–ערך בלתי־ידוע); שלי דובאל
צאצאים	Harper Simon, Lulu Simon, Adrian Edward Simon, Gabriel Elijah Simon
פרסים והוקרה	פרס גרשווין (2007); היכל התהילה של הרוק אנד רול (2001); פרס ג'וני מרסר (1998); איש השנה של MusiCares (2001); פרס פולר למוזיקה (2012); עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; פרס גראמי למפעל חיים; פרס מרכז קנדי; פרס אמי לבידור בפריים טיים; CASBY Award; מדליית הכבוד של האליס איילנד ;
	אתר האינטרנט של סיימון (באנגלית)
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

פול פרדריק סיימון (באנגלית: Paul Frederic Simon; נולד ב-13 באוקטובר 1941) הוא זמר-יוצר בסוגות הפולק והרוק ממוצא יהודי-אמריקאי. סיימון התפרסם תחילה כחלק מהצמד סיימון וגרפונקל, שאותו הקים עם האמן ארתור (ארט) גרפונקל. ולאחר סיום עבודתם כצמד המשיך בקריירת סולו עשירה.

סיימון ידוע גם כמי שסייע רבות לקידום מוזיקת העולם והפיכתה למוזיקה פופולרית. בשנת 2006 הכתיר אותו "טיים מגזין" כאחד מ"100 האנשים שעיצבו את עולמנו"^[1].

תחילת דרכו

סיימון נולד למשפחה יהודית ממוצא הונגרי בניוארק שבניו ג'רזי, ועבר במהרה לעיר ניו יורק, שם גדל. הוא נקרא על שם סבו, שנולד בשם פנחס זימן ושינה את שמו לפול סיימון אחרי שהיגר מאוקראינה לארצות הברית^[2].

סיימון התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו עוד בתיכון, כאשר הוא וחברו ארט גרפונקל ניגנו ביחד בבית הספר. אותו הרכב מפורסם שידוע היום בתור סיימון וגרפונקל כונה באותה תקופה "טום וג'רי".

ב-1957 הקליטו השניים את הסינגל הראשון שלהם, "Hey Schoolgirl", בחברת התקליטים הקטנה ביג. השיר זכה להצלחה יחסית והגיע למקום 49 במצעדי הפופ.

סיימון למד ספרות אנגלית לתואר ראשון בקווינס קולג' שבניו יורק, ואילו גרפונקל למד מתמטיקה וכלכלה באוניברסיטת קולומביה שבמנהטן.

בין 1957 ל-1964 עבד סיימון במשרדי ההפקה בבניין בריל, וכמו יהודים אחרים (קרול קינג, לו ריד, בילי ג'ואל) כתב והלחין שירים לפרסומות ולטקסים. באותה תקופה גם הקליט והוציא לאור יותר מ-30 שירים שאת רובם ביצע לבדו תחת שם במה, ואחרים ביצע עם מוזיקאים אחרים מלבד גרפונקל.

עם ידידתו קרול קינג הקליט כמה הקלטות דמו. לצד זאת הפיק סינגלים רבים לאמנים אחרים, ובהם ריצ'י קורדל, ג'יי ווקר והפדסטריאנס והפסיונס. באותה תקופה התחיל סיימון להתחבר למוזיקת הפולק שצמחה בניו יורק, ועשה את צעדיו הראשונים בתחום. עדות לכך היא שירו ""He Was My Brother"". את השיר הקדיש לאנדרו גודמן, חבר שלמד בכיתתו והיה אחד משלושת הנרצחים בעת פעילות למען זכויות אדם במיסיסיפי ב-1964 עם שני פעילים נוספים ("פרשת רצח שלושת פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי").

באמצע שנות השישים כתב סיימון שירים בשיתוף פעולה עם הלהקה האוסטרלית המשחרים (The Seekers). בין השאר כתב באותה תקופה את שיריו "Cloudy" ו"Red Rubber Ball". הוא נסע לאנגליה שם ניגן והופיע וגם הפיק מוזיקלית את אלבומו היחיד של ג'קסון סי פרנק.

סיימון וגרפונקל

ערך מורחב – סיימון וגרפונקל

בתחילת 1964 נכנסו סיימון וגרפונקל לאודישן בחברת התקליטים קולומביה רקורדס. ההנהלה של חברת התקליטים החליטה להחתים אותם על חוזה להפקת אלבום, והחליטה שיכונו פשוט סיימון וגרפונקל. סיימון טוען שזוהי הפעם הראשונה שמוזיקאי פופ השתמשו בשמם המקורי.

האלבום הראשון של השניים, "Wednesday morning, 3 A.M", יצא ב-19 באוקטובר 1964, וכלל 12 שירי פולק, שחמישה מתוכם נכתבו בידי סיימון. בתחילת דרכו נחשב האלבום לכישלון, אך תחנות הרדיו התחילו לקבל גל גובר של בקשות להשמעת השיר "The Sound of Silence" ("צלילי השקט"). המפיק שלהם, תום וילסון, הוסיף להקלטה גיטרה חשמלית, בס חשמלי ותופים, והוציא אותו כסינגל, שהגיע למקום הראשון במצעדי הפופ של ארצות הברית. ב-1965, סיימון טס לאנגליה כדי להקליט אלבום סולו, "The Paul Simon Songbook". בהיותו בלונדון הוא הפיק אלבום של ג'קסון סי. פרנק. לאחר זמן קצר הוא חזר כדי להתאחד עם גרפונקל לאחר ההצלחה המסחרית של "The Sound of Silence". ביחד הקליטו השניים אלבומים מצליחים רבים, ביניהם "Parsley, Sage, Rosemary and Thyme" ("פטרוזיליה, מרווה, רוזמרין ותימין" – שורה מתוך השיר "יריד סקרבורו") ב-1966, "Bookends" (מחזיקי ספרים) ב-1968, ו"Bridge Over Troubled Water" ("גשר על פני מים סוערים") ב-1970^[3].

השיר "Mrs. Robinson" ("גברת רובינסון") שהפך לשיר הנושא בסרטו של מייק ניקולס, "הבוגר", נקרא במקור "Mrs. Roosevelt", ונכתב על, אלינור רוזוולט, אשת נשיא ארצות הברית לשעבר ופעילה פוליטית. כשמייק ניקולס, במאי הסרט, שמע את השיר לראשונה, הוא פקד על סיימון "מעכשיו זו גברת רובינסון".

אף שסיימון פנה לקריירת הסולו שלו כעיסוקו העיקרי אחרי הוצאת "Bridge Over Troubled Water", הוא המשיך לנגן מדי פעם עם גרפונקל. ב-1975 הוציאו השניים את הלהיט "My Little Town" ("עירי הקטנה"), אשר נכתב במקור בידי סיימון בשביל גרפונקל, אבל גרפונקל התעקש שהם ישירו אותו ביחד. ב-1977 הוציאו עם ג'יימס טיילור גרסת כיסוי לשירו המפורסם של סם קוק "What a Wonderful World" ("איזה עולם נפלא"). ב-1981 התאחדו להופעתם המפורסמת בסנטרל פארק בה נכחו 500 אלף צופים, שאחריה התכוונו להוציא אלבום משותף שלבסוף הפך לאלבום הסולו של סיימון "Hearts And Bones" ("לבבות ועצמות")^[4]. עם זאת, הופעתם בסנטרל פארק הוקלטה ויצאה כאלבום הכפול The Concert in Central Park. ב-1983 הופיעו סימון וגרפונקל לפני 50,000 צופים באצטדיון רמת גן בישראל^[5]. ההרכב סיימון וגרפונקל נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול ב-1990.

בשנת 2000, השניים התאחדו שוב כשקיבלו פרס גראמי על מפעל חיים. איחוד זה הביא לסיבוב הופעות בארצות הברית, בשם "Old Friends" ("חברים ותיקים"), על שם אחד השירים המוקדמים שלהם^[6]. הסיבוב זכה גם להדרן ב-2004. במהלך הסיבוב השני הם הופיעו בחינם בקולוסיאום של רומא, הופעה אשר משכה יותר מ-600,000 איש^[7].

קריירת הסולו

לאחר הפיצול של סיימון וגרפונקל ב-1971, חזר סיימון להקליט סולו. אלבומו "Paul Simon" מ-1972 כולל את הניסיון הראשון שלו במוזיקת עולם, עם השיר שהושפע ממוזיקה ג'מייקאנית, "Mother And Child Reunion" ("פגישה מחודשת בין אם ובנה"). ב-1973 הוציא את האלבום "There Goes Rhymin' Simon" ("הנה הולך סיימון החרזן"). ב-1975 הוציא את האלבום "Still Crazy After All These Years" ("עדיין מטורף לאחר כל השנים"), שנחשב, בעיני רבים, לאחת מיצירותיו הטובות ביותר. האלבום אף זכה בגראמי באלבום השנה כשנה לאחר מכן. בעשר השנים שלאחר מכן נחשב סיימון לרדום, אף על פי שעדיין נשאר ידוע בציבור בזכות מספר סינגלים מוצלחים.

ב-1985, הופיע סיימון בסינגל "We Are the World" ("אנחנו העולם"), שנועד להשיג תרומות עבור הארגון "ארצות הברית למען אפריקה". ב-1986 הוציא סיימון יחד עם הלהקה הדרום אפריקאית Ladysmith Black Mambazo את אלבומו זוכה גראמי Graceland. האלבום כלל שימוש מהפכני בקולות, קצבים, ומוזיקאים אפריקאיים ובלט בו השיר "You Can Call Me Al"^[8]. האלבום זכה בגראמי כשנה לאחר מכן. בעקבות הצלחת האלבום, סיימון ספג ביקורת על שהפר את החרם התרבותי על מדינת האפרטהייד בדרום אפריקה, לאחר ששהה במדינה לצורך הקלטת האלבום. המבקרים גינו את סיימון על כך שפגע בסולידריות של מאבק האמנים נגד המשטר הגזעני במדינה. בעקבות הביקורת החליט סיימון לתרום את כל הכנסות האלבום למען המאבק במשטר האפרטהייד^[9].

בשנת 1986 הופיע סיימון לצד צ'בי צ'ייס בווידאו קליפ You Can Call Me Al שזכה לשבחים רבים, והיה מהשירים המצליחים של אותה השנה כולל הווידאו קליפ של השניים, מתוך האלבום השביעי של סיימון "Graceland", כאשר צ'ייס מבצע כביכול את השיר בקליפ, בעוד סיימון אינו מוציא מילה. לימים אמר סיימון שצירף את צ'ייס בשל היותו קומיקאי, ויכולתו הקומית לבצע את הריקוד והחלפת כלי הנגינה, שהיה גם מצחיק ומיוחד, וכן בולט בקליפ היה הבדלי הגבוה בין השניים שצ'ייס מתנשא ל-1.93 מטר לעומותו של פול סיימון שגובהו מעט מעל 1.60 מטר.

ב-1990 הוציא את אלבום ההמשך "The Rhythm Of The Saints" ("מקצב הקדושים"), שכלל שימוש במוזיקה דרום אמריקאית. שני האלבומים נחשבים לאלבומים שעזרו להביא מוזיקת עולם לעיני הציבור. ב-1991 העלה סיימון הופעה נוספת בחינם בסנטרל פארק, שכללה להקות אפריקאיות ודרום אמריקאיות, בה נכחו 750 אלף צופים. הצלחת ההופעה הפכה לאלבום ומיני-סדרת טלוויזיה זוכת פרס אמי^[10].

בשנות ה-90 כתב והפיק סיימון מחזמר לברודוויי, "The Capeman", שהיה לכישלון מסחרי, עם הפסדים של יותר מ-11 מיליון דולר בעת הרצתו ב-1998. על אף הכישלון, מוזיקת המחזמר נחשבת לאחת מעבודותיו המשובחות ביותר של סיימון.

בשנת 2000 הוציא סיימון את אלבומו "You're The One" ("את האחת"), שעל אף שזכה להצלחה מסחרית מוגבלת, נחשב בעיני רבים ממבקריו ומעריציו כהצלחה אומנותית. האלבום "Surprise" ("הפתעה"), שהופק על ידו בשיתוף עם בראין אינו, יצא במאי 2006. כשנשאל על ההשראות שגרמו לו לכתוב את האלבום, הזכיר את אירועי ה-11 בספטמבר 2001 ואת הגיעו לגיל 60.

בשנת 2011 יצא אלבום הסולו ה-11 במספר של סיימון - "So Beautiful or So What". על אלבום זה אמר סיימון שזוהי "עבודתו הטובה ביותר בעשרים השנה האחרונות". בעקבות יציאת האלבום יצא סימון לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, אירופה וישראל, שבה הופיע בפעם השלישית^[11].

ב-3 ביוני 2016 הוציא סיימון את אלבום הסולו ה-12 במספר - "Stranger to Stranger". שלושה משירי האלבום הוקלטו בשיתוף האמן האיטלקי Clap! Clap!^[12].

ב-5 בפברואר 2018 הודיע סיימון כי ייצא לסיבוב הופעות אחרון, ולאחריו יפרוש מהופעות, מפני שרוצה להקדיש יותר זמן למשפחתו^[13]. סיבוב הופעות האחרון שלו הסתיים בספטמבר אותה שנה^[14]. בספטמבר 2018 יצא לאור האלבום In the Blue Light ובו עיבודים חדשים לשירים מאלבומים קודמים.

באפריל 2021, מכר את הזכויות על הקלטות שיריו לחברת סוני מיוזיק אנטרטיינמנט, תמורת 500 מיליון דולר. לאחר המכירה חברת "סוני מיוזיק" החלה לקבל את התומלוגים עבור השמעות של שיריו באמצעי התקשורת ושירותי סטרימינג^[15].

ב-2023 יצא לאור אלבום הקונספט Seven Psalms שכולל שבעה שירים שנועדו להשמעה אחת רציפה. במאי 2023 חשף סיימון כי איבד את השמיעה באוזנו השמאלית.^[16]

קריירת המשחק

סיימון התנסה גם במשחק. הוא שיחק בסרט "הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן ב-1977. הוא כתב וכיכב ב-"One Trick Pony" ("פוני של טריק אחד") בשנות ה-80, סרט על נווד רוק אנד רול. סיימון הופיע בסדרה "החבובות", וב"סאטרדיי נייט לייב" כמה פעמים, שם גילם את עצמו ב-1986. במערכון הוא עומד בתור לסרט, מדהים את חברו בזיכרונו המופתי ומספק פרטי-פרטים על כל מי שאי-פעם הכיר - אך כשמגיע ארט גרפונקל, הוא כלל אינו מזהה אותו. ביום הולדתו ה-77, 13 באוקטובר 2018, התארח ב"סאטרדיי נייט לייב" וביצע בה שני שירים בעיבודים תזמורתיים.

חייו הפרטיים

סיימון התחתן שלוש פעמים. הוא התחתן עם פגי הרפר בסתיו 1969, והתגרש ממנה ב-1975. ב-1972 נולד להם בן, הרפר סיימון. ב-1983 התחתן סיימון עם השחקנית קארי פישר לתקופה של 11 חודשים בלבד. שנה לאחר שהתגרשו, סיימון ופישר חידשו את מערכת היחסים שלהם, שנמשכה עוד כמה שנים^[17]. ב-1992 התחתן עם אשתו הנוכחית, הזמרת אידי בריקל. בנם אדריאן נולד ב-1992, בתם לולו נולדה בשנת 1995, והבן גבריאל – ב-1998.

דיסקוגרפיה

The Paul Simon Songbook - 1965
Paul Simon - 1972
There Goes Rhymin' Simon - 1973
Paul Simon in Concert: Live Rhymin' - 1974
Still Crazy After All These Years - 1975
One-Trick Pony - 1980
Hearts and Bones - 1983
Graceland - 1986
The Rhythm of the Saints - 1990
1997 - Songs from The Capeman
2000 - You're the One
Surprise - 2006
So Beautiful or So What - 2011
Stranger to Stranger - 2016
2018 - In the Blue Light
2023 - Seven Psalms

הוקרה

על שמו של סיימון נקרא המין אבלנשורוס סימוני - מין במחלקת הטרילוביטים - פרוקי רגליים פרה-היסטוריים.

פרסים ומועמדויות

שנה	ארגון	קטגוריה	פרויקט	תוצאה	מקור
2024	פרס גראמי	אלבום הפולק הטוב ביותר	Seven Psalms	מועמדות	^[18]

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של פול סיימון (באנגלית)

פול סיימון, ברשת החברתית פייסבוק
פול סיימון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
פול סיימון, ברשת החברתית אינסטגרם
פול סיימון, סרטונים בערוץ היוטיוב
פול סיימון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פול סיימון, באתר AllMovie (באנגלית)
פול סיימון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
פול סיימון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
פול סיימון, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
פול סיימון, באתר ספוטיפיי
פול סיימון, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
פול סיימון, באתר Last.fm (באנגלית)
פול סיימון, באתר AllMusic (באנגלית)
פול סיימון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פול סיימון, באתר דיזר
פול סיימון, באתר Discogs (באנגלית)
פול סיימון, באתר Songkick (באנגלית)
פול סיימון, באתר Genius
פול סיימון, באתר DNCI
פול סיימון, באתר בילבורד (באנגלית)
פול סיימון, באתר טיידל (באנגלית)
אתר האינטרנט הרשמי של מעריצי פול סיימון
אתר המוקדש לפול סיימון
פול סיימון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
בן שלו, פול סיימון חוגג יום הולדת 80, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2021
פול סימון (1941-), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Tyrangiel, Josh (8 במאי 2006). "The 2006 TIME 100 - TIME".
^ Robert Hilburn, "Paul Simon: The Life" p. 14
^ איתמר זהר, 50 שנה לשיר שבו סיימון וגרפונקל הלכו על גשר מעל מים סוערים, באתר הארץ, 29 בינואר 2020
^ גידי אביבי, ביקורת - אלבום של כוכבים, כותרת ראשית, 16 בנובמבר 1983
^ יעקב בר-און, סיימון וגרפונקל - שלום אחרון, דבר, 27 בספטמבר 1983
^ סיימון וגרפונקל שוב מתאחדים לסיבוב הופעות משותף, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2003
^ יואב בורוביץ', פרידה ברומא, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2004
^ דב אלפון, כגשר על מים סוערים - 'גרייסלנד' - פול סימון - הד ארצי, כותרת ראשית, 21 בינואר 1987
^ דב אלפון, כיוון הרוח, כותרת ראשית, 5 באוגוסט 1987
^ רון מיברג, רוק - שירה בציבור - האלבום הכפול של פול סימון הוא מלכת מחשבת של שיבוץ, חדשות, 25 בדצמבר 1991
^ אור ברנע, פול סיימון כבש את איצטדיון רמת-גן, באתר ynet, 21 ביולי 2011
אלעד בילו, עכבר העיר, פול סיימון בארץ: "תחליטו בהופעה כמה אני קומוניקטיבי", באתר הארץ, 20 ביולי 2011
^ בן שלו, ייתכן שזה האלבום האחרון של פול סיימון. והוא נהדר, באתר הארץ, 7 ביולי 2016
^ איתי שטרן, אחרי 50 שנה על הבמה: פול סיימון הודיע על פרישה מהופעות, באתר הארץ, 5 בפברואר 2018
^ בן שלו, אז איך היה ב"מופע האחרון אי פעם" של פול סיימון, באתר הארץ, 16 ביולי 2018
^ ניצן פינקו, אחרי בוב דילן וניל יאנג, גם פול סיימון מוכר את הזכויות על כל שיריו, באתר הארץ, 1 באפריל 2021
^ המוזיקאי האהוב פול סיימון חושף: "איבדתי את השמיעה באוזן שמאל", באתר מעריב אונליין, 23 במאי 2023
^ אתי יודן, פול סימון מתחתן שוב עם אישתו?, חדשות, 21 באוגוסט 1989
^ 2024 GRAMMY Nominations: See The Full Winners & Nominees List | GRAMMY.com, grammy.com

[1] Tyrangiel, Josh (8 במאי 2006). "The 2006 TIME 100 - TIME".

[2] Robert Hilburn, "Paul Simon: The Life" p. 14

[3] איתמר זהר, 50 שנה לשיר שבו סיימון וגרפונקל הלכו על גשר מעל מים סוערים, באתר הארץ, 29 בינואר 2020

[4] גידי אביבי, ביקורת - אלבום של כוכבים, כותרת ראשית, 16 בנובמבר 1983

[5] יעקב בר-און, סיימון וגרפונקל - שלום אחרון, דבר, 27 בספטמבר 1983

[6] סיימון וגרפונקל שוב מתאחדים לסיבוב הופעות משותף, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2003

[7] יואב בורוביץ', פרידה ברומא, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2004

[8] דב אלפון, כגשר על מים סוערים - 'גרייסלנד' - פול סימון - הד ארצי, כותרת ראשית, 21 בינואר 1987

[9] דב אלפון, כיוון הרוח, כותרת ראשית, 5 באוגוסט 1987

[10] רון מיברג, רוק - שירה בציבור - האלבום הכפול של פול סימון הוא מלכת מחשבת של שיבוץ, חדשות, 25 בדצמבר 1991

[11] אור ברנע, פול סיימון כבש את איצטדיון רמת-גן, באתר ynet, 21 ביולי 2011
אלעד בילו, עכבר העיר, פול סיימון בארץ: "תחליטו בהופעה כמה אני קומוניקטיבי", באתר הארץ, 20 ביולי 2011

[12] בן שלו, ייתכן שזה האלבום האחרון של פול סיימון. והוא נהדר, באתר הארץ, 7 ביולי 2016

[13] איתי שטרן, אחרי 50 שנה על הבמה: פול סיימון הודיע על פרישה מהופעות, באתר הארץ, 5 בפברואר 2018

[14] בן שלו, אז איך היה ב"מופע האחרון אי פעם" של פול סיימון, באתר הארץ, 16 ביולי 2018

[15] ניצן פינקו, אחרי בוב דילן וניל יאנג, גם פול סיימון מוכר את הזכויות על כל שיריו, באתר הארץ, 1 באפריל 2021

[16] המוזיקאי האהוב פול סיימון חושף: "איבדתי את השמיעה באוזן שמאל", באתר מעריב אונליין, 23 במאי 2023

[17] אתי יודן, פול סימון מתחתן שוב עם אישתו?, חדשות, 21 באוגוסט 1989

[18] 2024 GRAMMY Nominations: See The Full Winners & Nominees List | GRAMMY.com, grammy.com

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

פרס המוזיקה הבריטית לאמן הבינלאומי של השנה
אמן בינלאומי 1983–1985, 2022–הווה	קיד קריאול והקוקוסים (1983) ‏•‏‏ מייקל ג'קסון (1984) ‏•‏‏ פרינס אנד דה רבלושן (1985) ‏•‏‏ בילי אייליש (2022) ‏•‏‏ ביונסה (2023) ‏•‏‏ סיזה (2024)
הזמר הבינלאומי 1986–1993	ברוס ספרינגסטין (1986) ‏•‏‏ פול סיימון (1987) ‏•‏‏ מייקל ג'קסון (1988) ‏•‏‏ ננה צ'רי (1990) ‏•‏‏ פרינס (1992) ‏•‏‏ פרינס (1993)

זוכי פרס פולאר למוזיקה
שנות ה-90	פול מקרטני / המדינות הבלטיות (1992) • דיזי גילספי / ויטולד לוטוסלבסקי (1993) • קווינסי ג'ונס / ניקולאוס הרנונקור (1994) • אלטון ג'ון / מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1995) • ג'וני מיטשל / פייר בולז (1996) • ברוס ספרינגסטין / אריק אריקסון (1997) • ריי צ'ארלס / ראווי שנקר (1998) • סטיבי וונדר / יאניס קסנאקיס (1999)
שנות האלפיים	בוב דילן / אייזק שטרן (2000) • ברט בכרך / רוברט מוג / קרלהיינץ שטוקהאוזן (2001) • מרים מקבה / סופיה גוביידולינה (2002) • קית' ג'ארט (2003) • בי. בי. קינג / ג'רג' ליגטי (2004) • ז'ילברטו ז'יל / דיטריך פישר-דיסקאו (2005) • לד זפלין / ואלרי גרגייב (2006) • סאני רולינס / סטיב רייך (2007) • פינק פלויד / רנה פלמינג (2008) • פיטר גבריאל / חוסה אנטוניו אבראו / אל סיסטמה (2009)
שנות ה-2010	ביורק / אניו מוריקונה (2010) • רביעיית קרונוס / פטי סמית' (2011) • פול סיימון / יו-יו מה (2012) • יוסו נ'דור / קייג׳ה סאריאהו (2013) • צ'אק ברי / פיטר סלארס (2014) • אמילו האריס / אוולין גלני (2015) • מקס מרטין / צ'צ'יליה ברטולי (2016) • סטינג / ויין שורטר (2017) • מטאליקה / המכון הלאומי למוזיקה באפגניסטן (2018) • גראנדמאסטר פלאש / אן-סופי מוטר / מנגנים לשינוי (2019)
שנות ה-2020	אנה נטרבקו / דיאן וורן (2020) • איגי פופ / אנסמבל אנטרקונטמפורן (2022) • כריס בלקוול / אנז'ליק קיג'ו / ארוו פרט (2023) • נייל רוג'רס / אסה-פקה סאלונן (2024)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: פול סיימון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פול סיימון