אהרן ילינק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אהרן ילינק

אהרן (אדולף) ילינקיידיש: יעללינעק ולעתים יעלליניק; גרמנית: Adolf Jellinek;‏ 26 ביוני 182129 בדצמבר 1893), בן יצחק יהודה, היה מלומד יהודי-גרמני, ביבליוגרף וחוקר יהדות, מטיף ורב רפורמי. מראשי תנועת "חכמת ישראל". מייסד בית המדרש לרבנים בווינה. ערך את קובצי המדרשים והקבלה "בית המדרש" המאגדים למעלה ממאה מדרשים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן ילינק נולד בעיירה דרסלביצה, שכיום נמצאת בתחום צ'כיה. כנער למד בישיבה ובמקביל למד לבדו לימודי חול ושפות. בשנת 1838 עבר לפראג והיה תלמידו של שלמה יהודה ליב רפפורט (שי"ר), שבהשפעתו נפתח ללימודי חכמת ישראל. בשנת 1842 עבר ללייפציג, בה חי ופעל עד 1856. בלייפציג למד פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטה ומשנת 1850 הוא נזכר בכתבים שונים בקביעות כדוקטור. בשנותיו בלייפציג החל לדרוש בבית כנסת של הקהילה הרפורמית ועד מהרה התפרסם כדרשן ונואם פופולרי וכמטיף הן בענייני דת והן בענייני השעה. בשנת 1856 עבר לווינה והפך לרב-מטיף בבית הכנסת טמפלגאסה. על אף שבשנת 1892 קיבל את התואר "רב ראשי" לא קרא לעצמו מעולם "רב" אלא "מטיף" (Prediger). ב-1862 ייסד בווינה את בית המדרש לרבנים (Theologische Israelitische Lehranstalt). מוסד זה היה אמור לעמוד בתווך בין עולם הישיבות לבתי המדרש המודרניים לרבנים של התנועה הרפורמית.

אהרן ילינק הוא סבה של מרסדס ילינק, שעל שמה נקראת המכונית הגרמנית המפורסמת מרצדס.

דעות והשקפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת ממטרות חייו של ילינק הייתה לאחד את הקהילות היהודיות ברוח של השלמה ומתינות. הוא התנגד הן לרפורמים קיצוניים והן ליהדות האורתודוקסית הקיצונית ולחרדים. לפיכך, ניסה לשלב בדרשותיו את רוח היהדות כפי שהבין אותה עם עיקרי תנועת ההשכלה היהודית וגאווה דתית שהתבססה על ידע רב ויכולת רטורית. הוא ראה ביהדות גורם מוסרי בעולם שנושא את העקרונות הנעלים של שוויון, הומניזם וחירות האדם בהם האמין.

ילינק שנטה לרפורמות יותר מקודמו בווינה, יצחק מנהיימר, היה מחסידי השימוש בעוגב לליווי התפילות, בטקסי קידושין לא קרא את הנוסח הארמי של הכתובה, לא תבע קיום טקסי חליצה ולא התנה גיור בטבילה במקווה[1].

בחייו הפרטיים לא שמר מצוות ולא ראה בצד המעשי של היהדות ערך.

עמדותיו הנחרצות ותפקידו המרכזי כדרשן המפורסם ביותר במרכז אירופה הביאו אותו ללחום מספר מלחמות. בפברואר 1848 חבר לאחיו, הסטודנט הרמן ילינק בתמיכה במהפכת אביב העמים ואף האיץ בכל היהודים הצעירים להצטרף למהפכה כציווי דתי להגן על החירות. הרמן ילינק הוצא להורג בספטמבר אותה שנה‏‏ ואהרן ילינק נאלץ למתן את דרשותיו.[2]

ב-1861 לחם נגד פיצול קהילת וינה לרפורמים ואורתודוקסים.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 נלחם כנגד עליית האנטישמיות ונגד ההתקפות המרות של האנטישמים נגד התלמוד.

הוא האמין כי על היהודים לחיות כמיעוט בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית, להכיר את תרבותה ולהיות פתוחים אליה, תוך גאווה והכרה בערכם התרבותי והמוסרי, מבלי להתבולל בקרב הרוב אך גם מבלי להתבדל ולהסתגר מפניו. הוא היה מתנגד חריף לחיבת ציון ולציונות.

דרשותיו מקובצות במספר כרכים (בגרמנית).

פעילות אקדמית וספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליקוט מדרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית המדרש (קובצי מדרשים)

ילינק היה אספן של כתבי יד עבריים, בייחוד מדרשים וספרי סוד קדומים. בתמיכת והמרצת מורו, יום טוב ליפמן צונץ, החל להדפיס ולהוציא מדרשים קטנים, ספרים חיצוניים ומאמרים קבליים קדומים ונדירים בקונטרסים. עבור רוב הכתבים הייתה זו הוצאתם הראשונה בדפוס. בשנות ה-50 של המאה ה-19 אוגדו הקונטרסים לשישה קבצים (כל אחד מהם נקרא "חדר") תחת השם "בית המדרש".

תלמידו המובהק היה אייזיק הירש וייס, אשר המשיך בהוצאת קובצי מדרשים בגליונות כתב עת שנקרא אף הוא "בית המדרש".

חקר הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילינק היה הראשון שחקר את הקבלה באופן מדעי. אחד מחידושיו החשובים במחקר הקבלה היה השוואת הטקסט של ספר הזוהר עם טקסטים של משה די לאון, מקובל בן המאה ה-13. הוא לא היה הראשון להבחין בדמיון בין שני סוגי הטקסטים, אך היה הראשון שביסס את הדמיון באמצעות דוגמאות ותוך שימוש בבלשנות עברית וארמית‏‏[3]. כיום מייחס המחקר המודרני את כתיבת ספר הזוהר לדי לאון.

בנוסף, הוציא לאור מספר ספרים קבליים קדומים ב"גנזי חכמת הקבלה" (1853) ופרסם את מחקריו בספר Beiträge zur Geschichte d. Kabbala ("מחקרים לתולדות הקבלה" (בגרמנית).

פילוסופיה יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילינק היה חוקר בתחום הפילוסופיה היהודית וההקשרים שלה הן עם מיסטיקה ותאולוגיה נוצרית (1853,Thomas von Aquino in d.jüdischen) והן ההקשרים בין הפילוסופיה היהודית למיסטיקה יהודית וקבלה (1854 ,Philosophie und Kabbala).

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מתרומותיו הגדולות של ילינק למחקר הייתה פרסומם של עשרת ה"קונטרסים" (בשנים 1877 - 1884) שנעשו תוך ליקוט דייקני תוך עריכת מחקריו וההדרת כתבי היד העתיקים, אשר כוללים שמות חיבורים ואישים.

  • קונטרס המפרש - ביבליוגרפיה של מפרשי התלמוד
  • קונטרס המזכיר - שמות אנשים ומקומות הקשורים להלכות חתימת גט
  • קונטרס המגיד - ביבליוגרפיה של חיבורים על ספרות האגדה
  • קונטרס תרי"ג - ביבליוגרפיה של ספרות המצוות
  • קונטרס הרמב"ם - ביבליוגרפיה של חידושים ופירושים של ספר משנה תורה לרמב"ם
  • קונטרס הכללים - ביבליוגרפיה של חיבורים על כללי התלמוד
  • קונטרס ורמייזא וקהל וינה - שמות אנשים שנספו בגזירות תתנ"ו
  • קונטרס המפתח - ביבליוגרפיה של מפתחות ומראי-מקומות לתלמודים
  • קונטרס המקונן - ביבלוגרפיה של ספרי הזכרת נשמות של קהילות יהודיות אשכנזיות בימי הביניים
  • קונטרס המספיד - בביליוגרפיה של הספדים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ע' 222
  2. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 155, 172‏
  3. ^ ישעיה תשבי, משנת הזוהר, מוסד ביאליק תשל"א, כרך א' עמוד 62. מחקרו של ילינק התפרסם בגרמנית: Moses ben Shem Tov de Leon und sein Verhältnis zum Sohar, Leipzig 1851‏