יהדות איראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהדות איראן
9 Famous Persian Jews.png
אסתר המלכה · חבקוק · דניאל
שאול מופז · מורתזא נידאווד · סולימאן חיים
ריטה · רויה הקקיאן · יוסף המדאני כהן
אוכלוסייה
בסביבות 300,000-350,000 (הערכה)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
Flag of Israel.svg ישראל 200,000‏[1]-250,000‏[2]
Flag of the United States.svg ארצות הברית 60,000-80,000‏[1]
Flag of Iran.svg איראן 8,700‏[3]
שפות
פרסית, פרסית יהודית, עברית ישראלית, אנגלית
בית הכנסת "מולה יעקוב" באיספהאן

יהדות איראן (או קהילת יהודי פרס) היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה - קהילה יהודית מזרחית בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודי פרס ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית. יש המקדימים את הימצאותם של בני ישראל שם עוד בראשית המאה השמינית לפנה"ס בנפילת ממלכת ישראל, והגליית בני ישראל לח'וראסאן בידי סנחריב. כורש מלך פרס נתן את ההרשאה לשובם של היהודים מבבל לארץ ישראל ולמעשה פתח את תהליך הקמת הממלכה היהודית בימי בית שני. תולדות יהודי פרס נמשכות על פני רצף בלתי פוסק של 2500 שנה. נכון לשנת 2005, הקהילה היהודית באיראן היא הגדולה ביותר במזרח התיכון מחוץ לגבולות ישראל. בישראל עצמה קהילה גדולה של יהודים שעלו מאיראן. מגילת אסתר בתנ"ך מתארת את חיי היהודים בפרס בעת העתיקה תחת שלטון המלך אחשוורוש, וחג הפורים נחוג על מסורת זו. באיראן על פי המסורת נמצאים גם קברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה וחוקרי עתיקות מזהים שם את חרבות העיר שושן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המקרא, העברים הראשונים שהגיעו לאזור פרס היו חלק מבני עשרת השבטים שהוגלו לשם על ידי האשורים, לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 772 לפנה"ס. גורלם של יהודים אלה אינו ידוע עד ימינו.

בשנת 586 לפנה"ס, לאחר חורבן ממלכת יהודה, גל חדש של יהודים הוגלה לאזור פרס על ידי צבאות בבל. נראה, לפי המסורת היהודית, שהיהודים הקימו קהילות חזקות. דוגמה לכך ניתן למצוא במסורת שאיספהאן נקראה בעבר "יהודייה" ושהיא הוקמה על ידי גולי יהודה. אסמכתה נוספת לכך ניתן למצוא בתיאור של מגילת אסתר, שלפיו התקיימה בפרספוליס (שושן הבירה) קהילה יהודית שנהנתה משוויון זכויות. שינוי דרמטי במצבם של היהודים קרה בשנת 538 לפנה"ס כאשר התיר כורש מלך פרס ליהודים לחזור למולדתם. גם לאחר שיבת ציון נשארה קהילה יהודית בפרס.

עד המאה ה-7, נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, וכמובן עם היישוב בבבל: סרו למרותם של ראש הגולה בבבל ושל מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225 עם כיבושם של הסאסאנים, מעמד כוהני הדת של זרתוסטרא הקנאית התחזק ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הם סבלו מגזירות ורדיפות ורבים מתו על קידוש השם. בין השנים 459 ו-484 לספירה נערכו פרעות רבות ביהודי איראן בעת שלטונו של המלך פירוז הראשון.

תחת השלטון המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכיבוש המוסלמיערבי בשנת 636, חלה הרעה במצבה של הקהילה. בתקופה זו נודעה לקראים השפעה על הקהילה לאורך תקופה ארוכה. במאה השמינית הופיע בקרב יהודי פרס משיח שקר, החייט אבו עיסא מאספהאן, שניסה לדחוק ביהודים להצטייד בנשק ולמרוד בערבים המוסלמים. בסופו של דבר המרד יצא אל הפועל, אולם הוא נכשל כישלון חרוץ והיהודים סבלו רבות בעקבותיו.

החל משנת 1100 החלו יהודים מאיראן להקים קהילות יהודיות לאורך נתיבי הסחר לסין והמזרח הרחוק. בין השנים 1221 ו-1258 נכבש אזור איראן המודרנית על ידי האימפריה המונגולית. תחת שלטון המונגולים השתפר מצב היהודים, וחלקם הגיעו לעמדות בכירות בשלטון המקומי. בימי השושלת האילח'אנית המונגולית-מסולמית מספר יהודים הגיעו לתפקידים רמי-מעלה. אחד מהם היה הרופא היהודי סעד אל-דוולה בן המאה ה-13, שהגיע לדרגת "הווזיר הגדול". מתנגדיו של אל-דוולה הביאו לרציחתו, שסימנה את תחילתן של פרעות אנטי-יהודיות ברחבי ערי פרס. מספר עשורים אחריו עלה לגדולה יהודי בשם רשיד אלדין המדאני (1247-1318), שבניגוד לקודמו, לא דבק ביהדות, והחליט להתאסלם בסביבות גיל 30. הוא צבר כוח רב בחצר האילח'אני ועסק גם בהיסטוריה ובמדע, וזכור כאחד מגדולי ההיסטוריונים והמדינאים הפרסים בימי הביניים. עם זאת גם הוא הוצא להורג, בשנת 1318, לאחר שהוא הואשם באחריות להתנקשות בשליט האילח'אני.

במאה ה-14 פעל מי שנחשב לגדול המשוררים היהודים בפרס, מולאנא שאהין, אשר חיבר שירה אפית רחבת היקף על סיפורי התנ"ך. שירתו של שאהין כתובה על פי מיטב המסורת הפואטית הפרסית ומזכירה בראש ובראשונה את האפוס הפרסי הקלאסי ה"שאהנאמה". את יצירותיו חיבר שאהין בלשון הפרסית יהודית (ניב יהודי של פרסית הנכתב באותיות עבריות). מספר משוררים יהודים-פרסים הלכו בעקבותיו של שאהין ובהם עמראני (1454-1536), אלישע בן שמואל (המאה ה-17) ואחרים.

בין השנים 1501 ל-1736 הורע מצב היהודים באיראן לאחר שהשושלת הספווית השתלטה על איראן, השליטה את הזרם השיעי כדת המדינה, ועודדה פרעות אלימות נגד האוכלוסייה היהודית.

יהודי משהד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנוסי משהד

בשנת 1747 התיישבו היהודים הראשונים בעיר הקדושה משהד. חמישים שנה לאחר מכן נחרבה קהילת (תבריז). בשנת 1839 החל תהליך שבו אסלמו בכוח את יהודי משהד - רבים נרצחו ונפצעו בפרעות שנלוו לכך. היהודים במשהד שמרו על יהדותם בסתר עד שנות ה-30 של המאה ה-20. כיום קהילה זו מפוזרת בין היתר בישראל, ארצות הברית, איטליה, גרמניה והממלכה המאוחדת.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערך באמצע המאה ה-19 החלו יהודי אירופה להתעניין בגורל אחיהם בפרס, וביקשו מהממשל הפרסי לשפר את מצב היהודים. בשנת 1884 התבצע טבח אכזרי ביהודי בארפורוש. בערך באותה התקופה החלה הגירה יהודית מאיראן לארץ ישראל, בערך בשנת 1884, במקביל לעלייה הראשונה מאירופה ולעליית אעלה בתמר מתימן. עם השנים, לקראת סוף המאה ה-19, השתפר מצב היהודים במדינה, והם החלו לקבל זכויות בדרכם לאמנציפציה. בשנת 1898 נפתח בטהראן בית הספר של "כל ישראל חברים". זיקתם של יהודי פרס לארץ ישראל באה לידי ביטויים רבים. שלוחי ארץ ישראל פקדו מאז ומתמיד את איראן והתקבלו בהערצה, ויהודים מאיראן עלו לרגל לירושלים (קיבלו את התואר חאג'[דרוש מקור]). פעילות ציונית במובן המודרני החלה בתחילת המאה ה-20.

כתובה מאירן

במאה ה-20 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתון "החיים" (טהרן, 1921-1925), עיתון בפרסית ובפרסית יהודית בעריכת העיתונאי והפעיל הציוני שמואל חיים (לימים חבר הפרלמנט האיראני)

לאחר עליית שושלת המלוכה האחרונה בפרס (שושלת פהלווי), זכו יהודי פרס לאמנציפציה מלאה. בתחילת המאה ה-20 החלה בקהילה היהודית התעניינות ערה בציונות ואף פורסמו מספר ספרים ועיתונים ציוניים בשפה הפרסית. ערב הקמת המדינה היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. עד לשנת 1968 עלו ארצה כ-70,000 מיהודי איראן, מתוכם כ-10,000 יהודים חזרו לאיראן [דרוש מקור].

מאז המהפכה האסלאמית ועלייתו לשלטון של האייתוללה ח'ומייני, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן.‏[4] עד לשנת 1990 עזבו את שטחה כ-55,000 יהודים: כ-30,000 יהודים לארצות הברית, כ-20,000 לישראל וכ-5,000 לאירופה. עם זאת מקבלת הקהילה אוטונומיה תרבותית יחסית, ולרוב אינה סובלת מפרעות והתנכלויות מצד המוסלמים.

כיום (יולי 2012) נותרו באיראן כ-8,756 יהודים. בנוסף ישנן קהילות של מוסלמים ובהאים הידועים כצאצאים של יהודי פרס שהמירו את דתם.

בסרט "יהודי איראן" (באנגלית) נראים חייהם של יהודי איראן כיום, הפחד, ההשפלה והאפליה בה הם חיים, כולל עונשי המוות לחשוד בעידוד הגירה מאיראן ולאחרים בלא שנודעים החשדות לגביהם, לצד נסיונות השתלבותם בתוך התרבות הקיימת.

השפעה על קהילות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב יהודי קוצ'ין מסופר על רב מיהודי פרס אשר ביקר אצלם, לימד אותם את מנהגיהם, ואיחד במידה מסוימת בין שתי קהילות יריבות שהיו שם. גם אצל היהודים האזארים, היהודים הכורדים, יהודי בוכרה עיקר המנהגים הלחנים ונוסח התפילה הוא לפי הנוהג בקרב יהודי פרס.

תפוצות יהודי איראן בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילה גדולה של יהודי פרס חיה כיום בלונדון. קהילות קטנות אך משמעותיות קיימות גם בפריס (משם במאית האופרה הנודעת מרים קלמנט), במלבורן בטורונטו ובבואנוס איירס. לקנדה היגרו בני משפחת גרמזיאן, בעלי חברות מרכולים, ומהמשפחות העשירות בעולם.

בארצות הברית יש כיום (2012) בין 60-80,000 יהודים שמוצאם מיהודי פרס. הקהילות הגדולות נמצאות בגרייט-נק שבמדינת ניו יורק[5] וכן בלוס-אנג'לס רבתי. בשנת ה'תשס"ז (2007) חיים (ג'ימי) דלשאד, יהודי פרסי שהיגר לארצות הברית בה'תשי"ח, נבחר פעמיים לראשות עיריית בברלי הילס בה כ-26% מהתושבים ממוצא איראני ורוב רובם של אלו - יהודים. דוד נחאי היה ראש מחלק המים בלוס אנג'לס‏[6].

רבים מיהודי פרס בארצות הברית עוסקים במסחר, בעיקר בתחום הביגוד, המזון, כלי העבודה ומוצרי החשמל. עשרות אלפים מיהודים אלו באו עם כספם, כפליטים, בתוך תקופת המהפכה באיראן בה'תשל"ט (1979), והיו לגל ההגירה העשיר ביותר שהגיע לארצות הברית.

כמה מדענים מפורסמים בני העדה היגרו לארצות הברית בעקבות המהפכה, וביניהם פרופסור שמואל רחבר, מגלה HbA1c ההמוגלובין מזהה הסוכרת, כיום בקליפורניה. כך גם אנשי עסקים מפורסמים היגרו לארצות הברית ביניהם יצחק לריאן, מנכ"ל חברת הסרטים MGM - מטרו-גולדן-מאייר יועץ ההשקעות יוסף פרנס ורבים מבני משפחת נזאריאן, משפחה עשירה שחלקה חי בישראל (מייסדי קוואלקום נמנים עם בניה).

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי פרס השתלבו בישראל וחלק ניכר ממובילי התרבות במדינה היו ממוצא זה. החל באייבי נתן מקים קול השלום דן חלוץ ושאול מופז שניהם בתפקיד רמטכ"ל צה"ל, הזמרת ריטה, נשיא המדינה והשר לשעבר משה קצב, איתן בן-אליהו מפקד חיל האויר וחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. פרופסור אבשלום (כורש) אליצור - שנטש את הלימודים בגיל 16, ועבד כטכנאי במעבדה לפיזיקה במכון ויצמן, ומעולם לא למד באוניברסיטה אף הוא מיוצאי איראן.

ארגון איחוד עולי פרס מטפל עד היום בנושא הקשר עם בני משפחה שנותרו (ולמעשה כלואים) באיראן, וההגירה משם, וכן טיפול בעולים חדשים או ותיקים בני העדה, שכן רובה של העלייה בשנים הראשונות עד למהפכה האיסלאמית באיראן היו משפחות דלות אמצעים. פעילות נוספת למען הקהילה מתקיימת היום באמצעות קרן מיראז' ישראל למען קהילת יוצאי איראן - קרן הנמצאת בבעלות משפחת מיראז' היהודית אשר הגרו מטהרן שבאיראן לארצות הברית לפני שנים רבות. מזה למעלה מעשור תורמת המשפחה עבור קהילת יוצאי איראן בישראל לעשרות פרויקטים ופעילויות בתחומי העצמה נשית, יזמות ותעסוקה, חינוך ותרבות. מטרת הקרן היא לחזק את הערבות ההדדית בין אנשי הקהילה, להעמיק את תחושת ההשתייכות והגאווה בלהיות חלק מקהילה ממנה הגיעו, ובאמצעות כך לקדם ולהקנות ליוצאי איראן בישראל איכות חיים טובה. כל פעילויות הקרן מתקיימות ביחד עם שותפים מהמגזר הציבורי והפרטי ומופעלת באמצעות מתנדבים רבים.

העדה מקיימת לקראת סוף פסח את "חגיגות יום הגן" ("רוזה-בעא") התכנסות חגיגית הכוללת ריקודים, נגינה ואוכל פרסי, בדומה לאופן הפומבי בו נחוגה המימונה כיום. עקב אופי החגיגה הכולל נסיעה, אש ושימוש בחשמל, הועברה החגיגה משביעי של פסח - המהווה יום טוב ואסור במלאכה, לאחד מהימים האחרונים של חול המועד פסח.

כלכלת יהודי איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנת הפעילות הכלכלית של יהודי איראן חורגת מנתונים כמותיים ומתיאור עיסוקיהם המקצועיים. התמונה הכלכלית מקיפה וכוללת מרכיבים נוספים. ראשית, עיסוקיהם ביטאו את מעמדם החברתי ואת מידת השתלבותם בחברה האיראנית. שנית, פעילותם הכלכלית השליכה על חוסנם של מוסדות הקהילה: קהילות אמידות יכולות היו לממן פעילויות קהילתיות מגוונות. שלישית, מצבם הכלכלי הושפע מהשכלתם. נערים רבים הצטרפו לכוח העבודה המשפחתי והפסיקו ללמוד. ייסוד בתי הספר של "כל ישראל חברים" פתח בפני הצעירים אפיקים מקצועיים וכלכליים חדשים. לבסוף, מצבם הכלכלי קבע את רמת חייהם החומרית והקרין על זמנם הפנוי ועל יכולתם לעסוק בפעילות תרבותית ולעודדה.

השינויים בעיסוקיהם של יהודי איראן חלו בעקבות תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. במקומות מסוימים הייתה התמורה מהירה יותר מאשר במקומות אחרים. בפרספקטיבה נראה שהשינוי הכולל בבסיס הכלכלי של היהודים במרוצת 150 השנים האחרונות היה משמעותי. הוא שיקף את השיפור במצבם הכלכלי, ולא פחות חשוב מכך את מגבלות השיפור המהוסס במעמדם החברתי-פוליטי.

בהיעדר נתונים מהימנים על מצבם הכלכלי של היהודים לאחר מהפכת 1979 אפשר להניח כי הם נפגעו מן המשבר הכלכלי שליווה את הולדת הרפובליקה האסלאמית ומלחמת איראן-עיראק. תעשיינים יהודים גדולים הוצאו להורג בהאשמות שונות, כגון שיתוף פעולה עם "האויב הציוני", ורכושם הוחרם לטובת הרפובליקה האסלאמית. יהודים רבים עזבו את איראן טרם המהפכה, במהלכה ובשנים שלאחריה, ורק חלק מהם הצליחו להציל משהו מרכושם ולהוציאו עמם. חלק מאלה שברחו מכרו לעתים את רכושם ליהודים שנשארו מאחור, וכך שיפרו את מעמדם הכלכלי של היהודים שנותרו במדינה.

יחסי ישראל-איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל איראן

למרות שאיראן התנגדה להקמת מדינת ישראל ב-1948, נרקמו בין שתי המדינות יחסים טובים, אם כי לא-רשמיים. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) נפט איראני רב לשוקי אירופה. באיראן גם פעלו חברות בנייה ישראליות.

לאחר עליית האייתוללה ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" מיוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי מלא בהוצאתם להורג של יהודים בגלל קיום קשרים עם בני משפחתם בישראל. הנשיא אחמדינג'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 וועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "יש למחוק את ישראל מהמפה", וכי הקמת מדינת ישראל הייתה צעד תוקפני כלפי האסלאם. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים סעדון (עורך), איראן, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2006.
  • אמנון נצר, יהודי אירן : עברם, מורשתם וזיקתם לארץ ישראל, הוצאת בית כורש, 1988.
  • חנינא מזרחי, תולדות יהודי פרס ומשורריהם, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1966.
  • Habib levy, Comprehensive history of the Jews of Iran, Mazda Publishers, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 "Iranian Jews Living in U.S. Have Complex Feelings About Mideast Crisis", Fox News (August 7, 2006). 
  2. ^ Why are people going to Iran?
  3. ^ מערכת, מפקד אוכלוסין באיראן: 8,700 יהודים בלבד, באתר nrg‏, 29 ביולי 2012
  4. ^ יהודי מוצא להורג באיראן של חומייני, באתר הארץ, 9.5.1979
  5. ^ 40% מהתושבים הם יהודי פרס, ראו למשל אתר ארגון יוצאי איראן בניו יורק ואתר מרכז יהודי פרס (שניהם באנגלית)
  6. ^ יש לציין שבקליפורניה ואף בבברלי הילס ישנם קבוצות מהגרים לא יהודים מפרס, לעומת הקהילה בגרייט-נק ניו יורק שהיא רובה ככולה יהודית.


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד