בואינג-סטירמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטירמן
ISR Flag on plane.jpg
מטוס סטירמן של מוזיאון חיל האוויר בחצרים
מאפיינים כלליים
סוג מטוס אימון
ארץ ייצור Flag of the United States.svg  ארצות הברית
יצרן בואינג
טיסת בכורה 1934
צוות 2
יחידות שיוצרו 10,346
מחיר 11,000 $
ממדים
אורך 7.56 מטר
גובה 2.95 מטר
מוטת כנפיים 9.8 מטר
שטח כנפיים 27.69 מ"ר
משקל ריק 876 ק"ג
משקל המראה מרבי 1,195 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 200 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 636 קילומטר
הנעה
מנוע קונטיננטל R-670-5 בעל הספק של 220 כ"ס
תרשים
תרשים של בואינג-סטירמן

הסטירמן קאיידט (Boeing Stearman Kaydet) דגם 75 הוא מטוס דו-כנפי דו-מושבי שיוצר על ידי החברה האמריקנית "סטירמן איירקראפט" ושימש בעבר כמטוס אימון בצבאות רבים בעולם. במהלך שנות ה-30 וה-40 נבנו בארצות הברית 10,346 מטוסים מדגם זה‏[1]. בשנת 1938 הפכה חברת "סטירמן איירקראפט" לחברת בת של בואינג[1]. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש הסטירמן כמטוס אימון ראשוני בחילות האוויר של צבא ארצות הברית, הצי האמריקני ובחיל האוויר המלכותי הקנדי. בתום המלחמה נוצר עודף רב של מטוסי אימון ואלו נמכרו לחילות אוויר זרים לצורך אימון טייסים ולשוק הפרטי כמטוסי ריסוס וספורט. הסטירמן שימש גם בחיל האוויר הישראלי כמטוס אימון משנת 1949 ועד תחילת שנות ה-60. מנועו ומבנהו החזקים, כמו גם תכונות הטיסה שלו, הקנו לו מעמד מיוחד בין מטוסי ההדרכה בארצות הברית וגם בישראל‏[1][2].

פיתוח ועיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1933 פיתח לויד סטירמן את ה"קאיידט 70" כאבטיפוס לשוק האזרחי. ב- 1936 החל חיל האוויר האמריקני לרכוש דגם צבאי של המטוס (דגם PT-13)‏[1]. הסטירמן היה מטוס דו-כנפי שגרתי בעל מבנה חזק ועמיד, עם תושבת גלגל-זנב גדולה ומקובעת, ובעל שני תאי טייס פתוחים הממוקמים זה אחר זה לשימוש מדריך טיסה ותלמיד. המנוע הרדיאלי היה בדרך כלל חשוף, על אף שכמה ממפעילות המטוס, בחרו לחפות את המנוע.

רעש ייחודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר ועיצוב מדחף הסטירמן הוא ייחודי ולהביו מגיעים למהירות הקול גם בפעולה רגילה, רעש המטוס העז מתבלט ביחס למטוסים הדומים לו ונחשב כעין "סמל מסחרי" של הסטירמן.

שימוש אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, הוצאו למכירה אלפי מטוסים מהדגם PT-17‏ (Primary Trainer) לשוק האזרחי. מטוסים רבים הוסבו למטוסי ריסוס, ובחלל המושב הקדמי הוכנס ציוד ייעודי לריסוס ודישון. כמו כן, חוברו תחת הכנפיים התחתונות משאבות, צינורות ומתזים, גם הם לצורך הדברה או דישון. שיפור נפוץ במטוסים אלו, שנועד להגדיל את יכולת נשיאת כמות גדולה של חמרי ההדברה ודשן, היה התאמת מנוע R-985 של פראט אנד ויטני והחלפת המדחף לכזה שהוא בעל מהירות קבועה.

הסטירמן בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת מטוסי הסטירמן הראשונים בחיל האוויר הישראלי נכנסו לשרות בשנת 1949 ושימשו כמטוס אימון ראשוני לקורס הטיס הראשון. בעשור שלאחר מכן נרכשו 63 מטוסי סטירמן נוספים, שנקראו גם קיידט, והועברו לבית הספר לטיסה. תחילה היו אלה מטוסים מדגם "PT-17 קיידט" ולאחר מכן נרכשו גם מספר מטוסים מדגם "PT-13 קיידט"‏[2]. בינואר 1953 הוקמה טייסת 147 שכללה מטוסי סטירמן שיועדו למשימות סיור וקישור. באותן שנים נבחר הפוקר S-11 להחליף את הסטירמן כמטוס ההדרכה של חיל האוויר, אולם לאחר שנרכשו כ-40 מטוסים מסוג זה, התברר כי מבנה המטוס והספק המנוע שלו אינם חזקים מספיק וב-1953 חזר הסטירמן להיות מטוס ההדרכה העיקרי‏[2].

בשנת 1956, בזמן מבצע קדש, צורפו המטוסים לטייסת הקלה (טייסת הפייפרים) שבסיסה היה בשדה התעופה ברמלה. במהלך המבצע עסקה הטייסת במשימות קישור, העברת דואר, וסיור, בחצי האי סיני[2] ולאורך הגבול הירדני. לאחר סיום הלחימה, שבו המטוסים לבית ספר לטיסה וליעודם המקורי - אימון פרחי הטיס. מטוסי הסטירמן היו המטוסים הראשונים בהם ביצעו טייסי חיל האוויר מפגני אווירובטיקה[3].

הגעת מטוסי ההדרכה הסילוניים, מטוסי הפוגה מגיסטר, הביאה ליציאת הסטירמנים ממערך ההדרכה בחיל האוויר הישראלי ביולי 1961. המטוסים נמכרו לשוק האזרחי ושימשו כמטוסי ריסוס, אימון וספורט. נכון לשנת 2011, נותרו שני מטוסי סטירמן במצב טיסה ושניהם נמצאים במוזיאון חיל האוויר שבחצרים. אחד המטוסים משתתף דרך קבע במפגן האווירי הנערך במסגרת טקסי סיום קורס הטיס.

בישראל התפרסם הסטירמן בהזדמנות נוספת, כאשר בשנת 1966, טס אייבי נתן במטוס מדגם זה (אשר זכה לכינוי "שלום 1") מהרצליה לפורט סעיד שבמצרים כיוזמה לקידום השלום בין שתי המדינות‏[4].

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 STEARMAN PT-13D KAYDET, אתר מוזיאון חיל האוויר האמריקני
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ספר זמין ברשת דני שלום, ‏מטוסי חיל האוויר - מהטייגר מות' עד הסופה, באויר פרסומי טיסה, 2006, באתר הספרייה הדיגיטאלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר, עמ' 63
  3. ^ ספר זמין ברשת אביגדור שחן, ‏חישול הכנפים (חיל האויר בשנים 1949-1956), הוצאה לאור-משרד הביטחון, 1991, באתר הספרייה הדיגיטאלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר, עמ' 157
  4. ^ צבי אלגתאייבי נתן המריא הבוקר למצרים, מעריב, 28 בפברואר 1966