בובי רובסון
 | ||||
| מידע אישי | ||||
|---|---|---|---|---|
| לידה |
18 בפברואר 1933 סקריסטון שבמחוז דרהאם, אנגליה | |||
| פטירה |
31 ביולי 2009 (בגיל 76) דרהאם, הממלכה המאוחדת  | |||
| שם מלא | סר רוברט ויליאם רובסון | |||
| עמדה | חלוץ | |||
| מועדונים מקצועיים כשחקן* | ||||
| ||||
| ||||
| נבחרת לאומית כשחקן | ||||
| ||||
| קבוצות כמאמן | ||||
| ||||
| * הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד | ||||
  | ||||
סר רוברט ויליאם רובסון (באנגלית: Sir Robert William Robson; 18 בפברואר 1933 - 31 ביולי 2009), הידוע כבובי רובסון, היה כדורגלן ומאמן כדורגל שאימן מספר קבוצות אירופיות ואת הנבחרת הלאומית של אנגליה.
הקריירה שלו כשחקן נמשכה קרוב לעשרים שנה, ובמהלכה הוא שיחק בשלוש קבוצות בלבד – פולהאם, וסט ברומיץ' אלביון ולזמן קצר בקבוצת ונקובר רויאלס שהתפרקה. הוא ערך 20 הופעות במדי נבחרת אנגליה, במהלכן כבש ארבעה שערים.
רובסון ידוע בעיקר בשל הצלחתו באימון מועדונים ונבחרות לאומיות – הוא זכה באליפויות הליגה בהולנד ובפורטוגל, בגביעים נוספים באנגליה ובספרד, ואף הוביל את נבחרת אנגליה לחצי גמר מונדיאל 1990. בסוף הקריירה שלו הוא שימש יועץ למאמנה של נבחרת אירלנד.
רובסון זכה להערכה רבה בזכות הצלחתו. הוא קיבל את תואר האבירות Knight Bachelor בשנת 2002 וכן הוענק לו פרס נשיא אופ"א בשנה זו, והוא חבר היכל התהילה של הכדורגל האנגלי ונשיא הכבוד של איפסוויץ' טאון. מאז 1991 רובסון סבל מבעיות סרטן נשנות, באוגוסט 2008 העיד כי נכנע למחלה וב-2009 נפטר.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובסון נולד בכפר סקריסטון שבמחוז דרהאם שבצפון-מזרח אנגליה, והיה הרביעי מבין חמשת ילדיהם של פיליפ וליליאן רובסון. כשהיה רובסון בן חודשים ספורים עברה משפחתו להתגורר סמוך לכפר לנגלי פארק, מקום בו עבד אביו ככורה פחם. כילד הרבה ללכת עם אביו לצפות במשחקיה של ניוקאסל יונייטד באצטדיון סנט ג'יימס פארק, אליהם הגיע באוטובוס או בהליכה של מספר קילומטרים.[1][2] רובסון תיאר את ג'קי מילבורן ולן שקלטון כגיבורי הילדות שלו.[2] שניהם שיחקו בעמדת החלוץ השני, העמדה בה רצה לשחק רובסון לכשיהיה כדורגלן מקצועני.
רובסון החל לשחק כדורגל במועדון "לנגלי פארק ג'וניורס" בהיותו בן 9, וכעבור שש שנים קודם לקבוצה עד גיל 18 של המועדון. רובסון עבד כחשמלאי במכרה הפחם של לנגלי פארק, במקביל לאימוני ומשחקי הכדורגל. במאי 1950 ערך ביל דודג'ין, מאמן פולהאם, ביקור אישי במשק הבית של רובסון על מנת להחתימו על חוזה מקצועני. על אף שקיבל הצעה ממידלסברו, שהייתה קרובה יותר למגוריו, העדיף רובסון את הצעתו של דודג'ין שהייתה מושכת יותר בשבילו, ועקב כך חתם בפולהאם ועבר להתגורר בלונדון.[3] בקבוצתו החדשה הוא שיחק כקשר שמאלי או כחלוץ שני. גם קבוצתו האהודה ניוקאסל גילתה בו עניין, אך רובסון העדיף על פניה את פולהאם מכיוון שלא נעשו בניוקאסל מספיק מאמצים על מנת להבטיח את חתימתו, לטענתו.[4]
קריירה כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריירת המועדונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שרובסון חתם על חוזה מקצועני, אביו דרש שימשיך בעבודתו המקבילה כחשמלאי. ביום עבד ב"פסטיבל בריטניה" והתאמן שלושה לילות בשבוע עם פולהאם.[5] לבסוף ויתר רובסון על העבודה והחליט להקדיש את כל זמנו לכדורגל.[6]
רובסון ערך את הופעת הבכורה שלו בשנת 1950 בפולהאם, שעלתה זמן קצר קודם לכן לליגה הראשונה של הפוטבול ליג, במשחק נגד שפילד ונסדיי. בסיום עונת 1951/1952 ירדה פולהאם לליגה השנייה, רובסון שב לשחק בליגה הראשונה ארבע שנים מאוחר יותר כאשר הצטרף לווסט ברומיץ' אלביון במרץ 1956. העברתו התבצעה עבור 25,000 ליש"ט, והייתה ליקרה ביותר בתולדות אלביון באותה תקופה.[7]
הוא ערך את הופעת הבכורה שלו באלביון בהפסד הביתי הגבוה 0–4 למנצ'סטר סיטי ב-10 במרץ 1956. בעונת 1957/1958 הוא היה מלך השערים של הקבוצה בליגה העליונה, עם 24 שערים, ובהם רביעייה בניצחון 1–5 על ברנלי.[8] הוא שיחק ב-257 משחקים וכבש 61 שערים עבור וסט אלביון ברומיץ', והיה קפטן הקבוצה בעונות 1960/1961 ו-1961/1962.[9]
באוגוסט 1968 חזר רובסון לפולהאם, עקב חילוקי דעות על משכורתו עם סגן היושב ראש של אלביון, ג'ימי גאונט.[10] גאונט סירב לניהול משא ומתן על חוזהו של רובסון, ולכן הוא ביקש לעזוב את הקבוצה. הוא הועבר לפולהאם תמורת 20,000 ליש"ט בעסקה שהכפילה את שכרו. זמן קצר לאחר מעברו אליה, פולהאם שחררה שחקני מפתח שלה, ועקב כך פחתו סיכוייהם של הקבוצה ורובסון לזכות בתואר משמעותי. רובסון סיפר על כך בעתיד: "בכל תקופתי ככדורגלן, לא זכיתי בדבר".[11]
על אף התעניינות בו מצד ארסנל,[12] והצעה לעבוד כמאמן וכשחקן במקביל בסאות'אנד יונייטד, חתם רובסון על חוזה למשך שלוש שנים עם הקבוצה מקנדה ונקובר רויאלס. הוא שימש בתפקיד המנהל-שחקן בעונת 1967/1968, האחרונה של הקבוצה בליגת הכדורגל הצפון אמריקאית, והאמין שזה "היה סיכוי טוב מכדי להחמיץ".[3] בעונתה האחרונה סיימה ונקובר במקום הרביעי בבית הפאסיפי של הליגה, ולא העפילה לפלייאוף. בינואר 1968 הוא סיים את הקריירה שלו ככדורגלן, ונענה להצעתה של פולהאם לעבוד כמאמנה.[13]
קריירה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובסון לקח חלק בשני טיולי שגרירות מטעם התאחדות הכדורגל האנגלית, באיים הקריביים ב-1955 ובדרום אפריקה ב-1956. מאוחר יותר באותה שנה זומן לראשונה לסגל נבחרת אנגליה.
מאז הופעת הבכורה שלו במשחק נגד צרפת בנובמבר 1957, בו כבש שני שערים בניצחון 0–4, ערך רובסון 20 הופעות בנבחרת אנגליה.[14] למרות הצלחתו בהופעתו הראשונה, בובי צ'רלטון הועדף על פניו במשחקה הבא של נבחרת אנגליה כנגד נבחרת סקוטלנד. אף על פי כן, רובסון הועדף על פני נאט לופטהאוס וסטנלי מתיוס ונכלל בסגל הנבחרת למונדיאל 1958 בשוודיה. בטורניר נחלה נבחרתו אכזבה, כשהודחה כבר בשלב הבתים.
לאחר 1958 רובסון הפך לחבר קבוע בהרכב נבחרת אנגליה והיה שותף לתקופה מוצלחת שלה, שכללה שישה ניצחונות, בהם ניצחון בתוצאה 3–9 על נבחרת סקוטלנד באצטדיון ומבלי. הוא נכלל בסגל הנבחרת למונדיאל 1962 שנערך בצ'ילה, אך פציעה בקרסול במהלך משחק ידידות לפני הטורניר כנגד מועדון צ'יליאני מנעה ממנו לשחק במשך רוב הטורניר. רובסון לא שיחק מאז במדי הנבחרת, והוא טען מאוחר יותר כי הקריירה שלו בנבחרת אנגליה לא מימשה את תקוותיה.[15]
קריירה כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
פולהאם ואיפסוויץ' טאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקבוצה הראשונה שרובסון אימן הייתה פולהאם, אליה הצטרף בינואר 1968, כאשר נאבקה על הישארות בליגה הראשונה – היא צברה 16 נקודות בלבד ב-24 משחקים.[16] על אף החתמתו של השחקן הצעיר מלקולם מקדונלד רובסון לא הצליח לשמור על הקבוצה מפני ירידה לליגה השנייה, והוא פוטר בנובמבר, כשהקבוצה הייתה במקום השמיני בליגה. את הידיעה על פיטוריו גילה בכותרת צהובון, ולא מפי בעלי המועדון.[17]
הוא עבר לאיפסוויץ' טאון ב-1969, שם ביסס את מעמדו כמאמן מצליח. הוא התמנה לתפקיד הפנוי במועדון מסאפוק לאחר פגישה מקרית עם מנהל הקבוצה.[18] כעבור ארבע עונות בינוניות, רובסון הוביל את איספוויץ' למקום הרביעי בליגה הראשונה ולהצלחה בגביע טקסקו בעונת 1972/1973. בתשע העונות הבאות סיימה איפסוויץ' באחד מששת המקומות הראשונים בליגה, מלבד עונת 1977/1978, בה התמקדה הקבוצה בזכייה בגביע ה-FA.[19] תקופתו של רובסון באיפסוויץ' נמשכה 13 שנים, במהלכה סיימה הקבוצה פעמיים במקום השני בליגה, ערכה הופעות במסגרות האירופיות ואף זכתה בגביע אופ"א בשנת 1981. במהלך כל עונותיו בקבוצה רובסון הביא לקבוצה 14 שחקנים בלבד ממועדונים אחרים, תוך שהוא סומך על השחקנים שפותחו במחלקת הנוער של איפסוויץ'.[20]
ב-2002, כאות הוקרה על הישגיו עם הקבוצה, הוצב פסל בדמותו של רובסון מול מגרשה של איפסוויץ' טאון.[21] ב-7 ביולי 2006 הוכרז רובסון כנשיא הכבוד של מועדון הכדורגל איפסוויץ' טאון.[22]
נבחרת אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובסון דחה הצעה לחוזה לעשר שנים נוספות באיפסוויץ'. בזכות הצלחתו בקבוצה הוצעה לו משרת מאמן נבחרת אנגליה על ידי התאחדות הכדורגל האנגלית. ב-7 ביולי 1982, יומיים לאחר הדחתה ממונדיאל 1982, הוא החליף את רון גרינווד בתפקיד מאמן הנבחרת, ובחר את חבר העבר שלו לקבוצת וסט ברומיץ' אלביון דון האו כעוזר המאמן הראשי שלו.
רובסון פתח בצעד שנוי במחלוקת – הדחת קווין קיגן מסגל הנבחרת למשחק מול נבחרת דנמרק – מה שהוביל לכעס אוהדי קבוצתו.[23] ב-12 בספטמבר 1983 הוא נחל את ההפסד היחיד, כמאמן הנבחרת, ב-28 משחקי מוקדמות אליפות אירופה או העולם.[24] המשחק בו הפסידה הנבחרת, שהיה גם הוא מול נבחרת דנמרק, הוביל לכישלונה של הנבחרת האנגלית להעפיל ליורו 1984,[25] וגרם לרובסון להציע את התפטרותו.[26] ההצעה נדחתה על ידי נשיא התאחדות הכדורגל האנגלית, ורובסון העפיל עם נבחרת אנגליה למונדיאל 1986 במקסיקו.[27]
אנגליה פתחה את התחרות בצורה רעה, והקפטן בריאן רובסון נפצע כתוצאה מהישנות של פריקת כתף. רובסון שינה את טקטיקת המשחק של הנבחרת לפני המשחק האחרון של הסיבוב הראשון, ובחר את פטר בירדסלי במקום מארק הטליי כחברו לחוליית ההתקפה של גארי ליניקר. אנגליה ניצחה בשני המשחקים הבאים, נגד נבחרת פולין ונבחרת אורוגוואי, 0-3 והעפילה לרבע הגמר. היא הודחה ברבע הגמר על ידי נבחרת ארגנטינה לאחר צמד שערים של דייגו מראדונה; הראשון שבהם נודע בשם "שער יד האלוהים", והשני שנבחר ל"שער המאה" שהובקע חמש דקות מאוחר יותר.[28] רובסון לא השתכנע מטענתו של מראדונה להתערבות אלוהית:[29]
זאת לא הייתה יד האלוהים. זאת הייתה יד הרמאות. אלוהים לא יכול לעשות את זה... היום, מראדונה הוקטן בעיניי לעד
אנגליה איבדה נקודה אחת בלבד במהלך משחקי מוקדמות יורו 1988, בתיקו 0-0 נגד נבחרת טורקיה. היא נכשלה בטורניר עצמו שנערך במערב גרמניה, והודחה כבר בשלב הבתים. היא סיימה במקום האחרון בבית ב', לאחר שהפסידה במשחקיה מול נבחרות נבחרת אירלנד, נבחרת הולנד ונבחרת ברית המועצות. רובסון הושמץ על ידי העיתונות הבריטית, ולאחר תיקו במשחק ידידות כנגד נבחרת ערב הסעודית, עיתון אחד דרש: "בשם אלוהים, לך",[30] לאחר שכבר פעם אחת ביקש רובסון את התפטרותו שנדחתה על ידי נשיא ההתאחדות.
רובסון הוביל את אנגליה למונדיאל 1990 מבלי שהנבחרת תספוג שער בששת משחקי המוקדמות.[31] כמו במונדיאל 1986, רובסון נאלץ לוותר על שירות הקפטן בריאן רובסון, שסבל מפציעה בגיד אכילס. אנגליה סיימה ראשונה בבית 6, לאחר שצברה 4 נקודות בשלושת משחקיה. עם זאת, התקדמותה הייתה שנויה במחלוקת. אנגליה החליפה את המערך שלה ממערך 4-4-2 המסורתי למערך הגנתי, ומספר מקורות דיווחו על התקוממות של שחקן לאחר התיקו 1-1 כנגד אירלנד.[32] רובסון הכחיש את הטענה.
אנגליה ניצחה מאוחר יותר את נבחרות נבחרת בלגיה ונבחרת קמרון בשלבי הנוק-אאוט, ונפגשה עם נבחרת מערב גרמניה בחצי הגמר. היא הפסידה במשחק בדו-קרב בעיטות עונשין, לאחר תיקו 1-1 בסיום ההארכה. רובסון אמר לאחר מכן שהוא חושב על חצי הגמר ההוא בכל יום – מה יכול היה לעשות אחרת כדי לשנות את התוצאה המאכזבת.[3]
איינדהובן וליסבון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני מונדיאל 1990 הודיעה התאחדות הכדורגל האנגלית לרובסון כי חוזהו כמאמן הנבחרת לא יחודש, ולכן עבר לאמן לאחר המונדיאל את פ.ס.וו. איינדהובן ההולנדית. רובסון תיאר זאת כ"הלם תרבות", אך הרגיש "תחושה של הרפתקה".[33] בהולנד, בניגוד לאנגליה, השחקנים היו מעורבים בדיונים הטקטיים של הקבוצה, ושחקנים מחליפים אף ביקרו את רובסון בתום המשחקים. על אף אי התמודדות עם שחקן המפתח הברזילאי רומאריו, זכתה איינדהובן באליפות הולנד בעונות 1990/1991 ו-1991/1992. אי העמידה בציפיות במסגרות האירופיות הביאה את הנהלת המועדון לשחרר את רובסון בסיום עונת 1991/1992.[34]
זמן קצר לאחר עזיבתו את הולנד, עבר רובסון לספורטינג ליסבון, שם בחר במאמן הצעיר ז'וזה מוריניו, לימים מאמן צ'לסי, אינטר מילאנו, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד וטוטנהאם, כמתורגמנו בפורטוגל. רובסון הוביל את הקבוצה לסיים במקום השלישי בעונתו הראשונה בה, בשעה אשר, לפי דבריו, היה המועדון ב"מצב קשה", ונשיא המועדון התנהג כ"loose cannon" (מי ש"יורה" החלטות בלתי צפויות ומזיקות), מאחר שהחתים לעיתים תכופות שחקנים ללא הסכמת רובסון.[35] רובסון פוטר מהקבוצה בדצמבר 1993, עקב הדחתה בשלב מוקדם מגביע אופ"א על ידי אוסטריה זלצבורג, לפי דבריו של נשיא המועדון, אף על פי שהקבוצה הייתה במקום הראשון בליגה לראשונה מזה 15 שנים.[36]
יריבתה של ספורטינג ליסבון, פורטו, מיהרה להחתים את רובסון ואת מוריניו כעוזרו. פורטו הייתה במצב קשה בעת הגעתו של רובסון וכמות הצופים הממוצעת במשחקי הבית של הקבוצה הידלדלה לכ-10,000 צופים. רובסון הוביל את פורטו לניצחון בגמר הגביע הפורטוגלי על קבוצתו הקודמת, ספורטינג ליסבון, ובהמשך זכתה באליפות בעונת 1994/1995.
הרושם שהותיר רובסון על פורטו הביא את המקומיים לכנות אותו "Bobby Five-O" (בתרגום חופשי: בובי חמש-אפס) – כינוי למספר המשחקים בהם ניצחה הקבוצה 0-5.[37] הוא חתם על חוזה מחודש בשנת 1995. הוא סבל ממלנומה והחמיץ את החודשים הראשונים של עונת 1995/1996, אך הצליח לשמור עם פורטו על תואר אליפות הליגה.[38]
ברצלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיון בשיחת טלפון במהלך קיץ 1996 של רובסון עם סגן נשיא ברצלונה ז'ואן גאספרט אודות לואיש פיגו הסתיים בהזמנת רובסון לאמן את ברצלונה.[39] רובסון הצטרף לקבוצה ביולי 1996 ופעם נוספת היה מוריניו לעוזרו; רובסון התנה את מעברו של מוריניו יחד איתו לקאמפ נואו בחתימתו במועדון.[38] אחת מההחלטות החשובות של רובסון בקדנציה בת העונה שלו בברצלונה הייתה החתמת הברזילאי רונאלדו תמורת 19.5 מיליון דולר.[40] שהייתה בעלת השפעה על זכייתה של הקבוצה בגביע הספרדי, הסופר קאפ הספרדי וגביע אירופה למחזיקות.[41] רובסון עצמו נבחר למאמן האירופי של עונת 1996/1997.
בעונת 1997/1998, לאחר שלואי ואן חאל מונה במקומו למאמן הקבוצה, מונה רובסון לתפקיד הג'נרל מנג'ר בברצלונה, אך כעבור עונה אחת בלבד לפני חתם בפ.ס.וו. איינדהובן על חוזה קצר-טווח לעונת 1998/1999.[42] איינדהובן אמנם סיימה במקום השלישי, אך רובסון הצליח להנהיג את הקבוצה להעפלה לליגת האלופות ביום האחרון של העונה.[43]
חזרה לאנגליה – ניוקאסל יונייטד[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סיום תוקף חוזהו, חזר רובסון לאנגליה על מנת לקחת תפקיד טכני בהתאחדות הכדורגל האנגלית, אך לאחר התפטרותו של רוד חוליט מאימון ניוקאסל יונייטד רובסון מונה במקומו.[44] הוא היה מאוכזב מהשכר ההתחלתי שהציע לו המועדון, אך ניהל משא ומתן על עסקה של מיליון פאונד לשנה אחת.[45]
בעונתו הראשונה בניוקאסל, 1999/2000, הוא הוביל את הקבוצה למקום ה-11, עם 14 ניצחונות ב-32 משחקיו. המשחקים הבולט ביותר בעונה זו היה הניצחון הביתי בתוצאה 0–8 על שפילד ונסדיי. רובסון הוביל את ניוקאסל מתחתית הפרמייר ליג למקום הרביעי בסיום עונת 2001/2002.[46] בעונה הבאה, שבה סיימה ניוקאסל שלישית, היא הבטיחה את השתתפותה במוקדמות ליגת האלופות בפעם השנייה ברציפות. אף על פי כן, רובסון וניוקאסל לא הצליחו להעפיל לליגת האלופות מהמוקדמות, וחזרו לשחק בגביע אופ"א בעונת 2003/2004.[47] על אף קשיים במערכת הקבוצה וירידה במניותיה,[40] סיימה ניוקאסל במקום החמישי בעונה זו, חמש נקודות אחרי המקום הרביעי המוביל לעלייה למוקדמות ליגת האלופות.[48]
רובסון החזיק בתפקיד מאמן הקבוצה עד ל-30 באוגוסט 2004, תחילתה של עונת 2004/2005, כאשר פוטר מהקבוצה על ידי יו"ר המועדון לאחר פתיחה חלשה של עונת הפרמייר ליג.[49] פיטורי רובסון באו לאחר שאכזבתו, על כך שרק 5,000 אוהדים נשארו לראות את מופע הכבוד המסורתי של שחקני הקבוצה בסיום העונה הקודמת, הגיעה לעיתונות .[50] עם זאת, הוא זכה להוקרה רבה מאוהדי הקבוצה ותושבי העיר.[51]
האוטוביוגרפיה שלו, שנקראה "Bobby Robson: Farewell but not Goodbye", התפרסמה בשנת 2005.[52] הכותרת מבוססת על אחד מציטוטיו בעת שעזב את התפקיד בנבחרת אנגליה: "אני כאן כדי להגיד שלום – אולי לא שלום אבל פרידה".[53] בספר הוא תקף את הנהלת ניוקאסל יונייטד, לא רק על כך שמידרו אותו בענייני כספים, אלא אף על שהזניחו היבטים אחרים של ניהול המועדון, כגון מגרש האימונים, סקאוטינג וקבוצת הנוער. מגרש האימונים של ניוקאסל הואשם מאוחר יותר על ידי גריים סונס, מחליפו של רובסון, בשל פציעות רבות של שחקנים מובילים.
ייעוץ כדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-13 בינואר 2006, עת התמנה מאמנה החדש של הנבחרת הלאומית של אירלנד, הוזמן רובסון להיות יועץ הכדורגל הבינלאומי שלה.[54] רובסון התפטר ממשרת הייעוץ שלו ב-17 בנובמבר 2007, בתום מוקדמות יורו 2008, שלא היו מוצלחות לנבחרת. רובסון שימש בסוף ימיו כסגן הנשיא של התאחדות מאמני הליגה האנגלית, תפקיד שאינו מנהלי.
חיים מחוץ לכדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז 1991 מספר פעמים אובחנה אצלו מחלת הסרטן. הוא עבר מספר ניתוחים חשובים, וב-2006 עבר ניתוח לטיפול בגידול סרטני במוחו.[55] הייתה למחלה השפעה על עבודתו בכדורגל, למשל בתקופתו בפורטו, שכשלה בחודשים הראשונים של עונת 1995/96 בשל היעדרותו של רובסון.[56] לאחר הניתוח במוחו דיווח סקיי ספורט שהייתה אצל רובסון פעולת התנגדות, שנגרמה מהתפתחות איטית של המוח, ואיבוד התחושה בצד השמאלי שלו.
לקראת סיום הקריירה שלו כמאמן, רובסון עבד לעיתים כפרשן ספורט.[40] ב-17 באוקטובר 2006 נחשף כי רובסון סבל מתגובת לוואי לניתוח, ונסגר חוזהו כיועץ של נבחרת אירלנד. ב-6 במאי 2007 חשף רובסון כי אובחנה אצלו מחלת הסרטן בפעם החמישית.[57] ב-17 במאי 2008 רובסון היה אורח הכבוד במשחק גמר גביע ה-FA באצטדיון ומבלי, שבו ניצחה פורטסמות' את קארדיף סיטי 0-1. הוא העניק את הגביע לקפטן המנצח, סול קמפבל.
רובסון תמך בפרסום מספר מוצרים, כשבין היתר הופיע בסרטון פרסומת טלוויזיוני של חברת קרלסברג. הוא שיחק עבור ITV במהלך מונדיאל 2006 ואליפות אירופה 2004.[58][59]
|
"קיבלתי את מה שאמרו לי, ואני נחוש להפיק את המיטב ממה שנשאר לי. אני הולך למות במוקדם או במאוחר, אבל זה קורה לכל אחד בסוף ואני נהנתי מאוד" |
| בובי רובסון[60] |
לאורך השנים, מאז אובחנה אצלו המחלה בפעמים הראשונות, השתתף רובסון במשחקי הוקרה ואירועי התרמה לסיוע במחלת הסרטן. ב-2008 הקים רובסון קרן צדקה בשם "קרן בובי רובסון" על מנת לסייע במאבק נגד מחלת הסרטן, ממנה סבל לאורך חייו. מטרתה הראשונית של הקרן הייתה לאסוף 500,000 ליש"ט על מנת להקים את הקרן.[61] הקרן נחנכה ב-25 במרץ 2008, ועד נובמבר 2008 היא אספה למעלה ממיליון ליש"ט.[62] קרן בובי רובסון היא קרן צדקה רשומה בממלכה המאוחדת. באוגוסט 2008 הוא הודיע כי הוא נכנע לסרטן באופן סופי. הוא הלך לעולמו ב-31 ביולי 2009.
רובסון היה נשוי ואב לשלושה.
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובסון זכה להוקרה ולפרסים עבור תרומתו לכדורגל. ב-1990, בסיום שמונה שנות החוזה שלו כמאמן נבחרת אנגליה, הוא קיבל דרגת CBE במסדר האימפריה הבריטית, וב-2002 הוא קיבל את תואר האבירות הנמוך ביותר ("Knight Bachelor").[63]
בשנת 2002 זכה רובסון ב"פרס החירות של ניוקאסל" ובפרס נשיא אופ"א עבור "שירות לכדורגל".[64] הוא אף נכנס להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי ב-2003 כהוקרה על השפעתו כמאמן.[65] ב-2005, לאחר סיום תקופתו כמאמן ניוקאסל, הוא הוכרז כ"איש הכבוד" של המועדון, ומאוחר יותר תיאר זאת באוטוביוגרפיה שלו כ"רגע הגאווה בחיים שלי".[66]
ב-1992 זכה רובסון בפרס הוקרה מטעם "איגוד כתבי הכדורגל" בשל תרומתו הבולטת למשחק הלאומי, וב-2001 ב"גביע פאט בספורד" מטעם "איגוד כתבי הספורט הבריטי" עבור הישגיו הבולטים. ב-2005 הוא קיבל פרס מפעל חיים במסגרת פרסי מאמני הספורט בממלכה המאוחדת, ובתואר "אישיות השנה הבינלאומית של Eircom" בשנת 2006. ב-9 בדצמבר 2007, זכה רובסון בפרס "אישיות השנה בספורט" של ה-BBC כאות הוקרה על "תרומתו כמאמן וכשחקן בקריירה שנמשכה למעלה מיובל".[67]
ב-5 במאי 2008, במהלך חגיגות יום השנה ה-30 לזכייתה של איפסוויץ' טאון בגביע ה-FA בשנת 1978, רובסון קיבל את "פרס החירות של איפסוויץ'".[68] ב-8 בדצמבר 2008 קיבל את "פרס החירות של דרהאם".[69]
סטטיסטיקות אימון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביצועים בכל מועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]
| קבוצה | מתאריך | עד תאריך | משחקים | ניצחונות | הפסדים | תיקו | אחוז ניצחונות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
 פולהאם |
ינואר 1968 | נובמבר 1968 | 36 | 6 | 21 | 9 | 16.7 |
| איפסוויץ' טאון |
ינואר 1969 | אוגוסט 1982 | 709 | 316 | 220 | 173 | 44.6 |
| אנגליה |
1982 | 1990 | 95 | 47 | 18 | 30 | 49.5 |
 פ.ס.וו. איינדהובן |
1990 | 1992 | 76 | 52 | 7 | 17 | 68.4 |
 ספורטינג ליסבון |
1992 | 1994 | 59 | 34 | 12 | 13 | 57.6 |
| פורטו |
1994 | 1996 | 120 | 86 | 11 | 23 | 71.7 |
 ברצלונה |
1996 | 1997 | 58 | 38 | 8 | 12 | 65.5 |
| פ.ס.וו. איינדהובן |
1998 | 1999 | 38 | 20 | 8 | 10 | 52.6 |
| ניוקאסל יונייטד |
ספטמבר 1999 | אוגוסט 2004 | 255 | 119 | 72 | 64 | 46.7 |
תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| תואר | קבוצה | שנים |
|---|---|---|
| גביע טקסקו | איפסוויץ' טאון | 1973 |
| גביע ה-FA | 1978 | |
| גביע אופ"א | 1981 | |
| גביע ראוז | אנגליה | 1986, 1988, 1989 |
| אליפות הולנד | פ.ס.וו. איינדהובן | 1991, 1992 |
| הגביע הפורטוגלי | פורטו | 1994 |
| אליפות פורטוגל | 1995, 1996 | |
| הסופר קאפ הספרדי | ברצלונה | 1996 |
| גביע המלך הספרדי | 1997 | |
| גביע אירופה למחזיקות גביע | 1997 |
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Time On The Grass (1982), בובי רובסון מסת"ב 0213168456
- Bobby Robson: An Autobiography (1990), בובי רובסון מסת"ב 0091744997
- Football Against the Enemy (פרק 11; 1996), סימון קופר מסת"ב 0753805235
- High Noon: A Year at Barcelona (1997), ג'ף קינג מסת"ב 1852276339
- Bobby Robson: An Englishman Abroad (1998), בובי רובסון ובוב האריס מסת"ב 0330369857
- Sir Bobby Robson: Living the Game (2004), בוב האריס מסת"ב 1841882445
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בובי רובסון, ברשת החברתית פייסבוק
בובי רובסון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- פרופיל, באתר Transfermarkt
- פרופיל, באתר National Football Teams
- פרופיל, באתר FootballDatabase.eu
- פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
- קרן בובי רובסון
- אבי מלר, האביר, באתר ערוץ הספורט, 1 באוגוסט 2009
- בובי רובסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Daily Mail, Sir Bobby: My fight against cancer, 5.05.2007
- ^ 1 2 BBC Sport, Robson: Dream to manage Newcastle, 30.09.1999
- ^ 1 2 3 ESPN, Sir Bobby Robson
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye. pp. 18–19.
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p20
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p21
- ^ Robson. "Tales From The Riverbank", Farewell but Not Goodbye, p29
- ^ Matthews, Tony (2007). West Bromwich Albion: The Complete Record. Breedon Books, p. 172 & 292. ISBN 978-1-85983-565-4
- ^ McOwan, Gavin (2002). The Essential History of West Bromwich Albion. Headline, pp252–253. ISBN 0-7553-1146-9
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p39
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p43
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p44
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, pp64–65
- ^ Newcastle United F.C, Managers – Sir Bobby Robson
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, pp58–60
- ^ Soccerbase, Final 1967/1968 English Division 1 (old) Table
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye. pp. 67–68.
- ^ Robson. "The Last Corinthians", Farewell but Not Goodbye, p72
- ^ BBC Sport, 1978 – Osbourne's year, 10.05.2001
- ^ "Sir Bobby : Ten Facts". BBC Tyne. נבדק ב-2007-05-15.
- ^ BBC Sport, Sir Bobby Robson statue unveiled, 16.07.2002
- ^ BBC Sport, Ipswich president role for Robson, 6.07.2007
- ^ Robson. "Slings and arrows". Farewell but Not Goodbye. p. 108.
- ^ EnglandFootballOnline.com, Matches in Which Bobby Robson Was In Charge of England
- ^ The Football Association, England's Euro record
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p110
- ^ ESPN, The time is now, 24.05.2006
- ^ BBC Sport, World Cup history – Mexico 1986, 4.05.2006
- ^ Robson. "A left hook", Farewell but Not Goodbye, p116
- ^ BBC Sport, English football's elder statesman, 21.08.2000
- ^ englandfootballonline.com, England in World Cup 1990 Final Tournament
- ^ BBC Sport, Sven's toughest test?, 16.06.2004
- ^ Robson. "On the road", Farewell but Not Goodbye, p146–47
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p150–53
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p153–54
- ^ Newcastle United F.C, Sir Bobby Robson
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p160–61
- ^ 1 2 BBC Sport, Tactical masters fight for glory, 26.04.2005
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p168
- ^ 1 2 3 ספורטאנטר, זקן החכמים, 30.11.2003
- ^ FC Barcelona, Managers – Bobby Robson (1996-97)
- ^ BBC Sport, Bobby Robson returns to PSV, 16.04.1998
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p185
- ^ BBC Sport, Robson takes Newcastle hotseat, 3.09.1999
- ^ Robson. "Going home", Farewell but Not Goodbye, p190
- ^ fchd.btinternet.co.uk, "FA Premier League 2001-2002". אורכב מ-המקור ב-2012-08-04.
- ^ The Guardian, Newcastle pay price of failure
- ^ Nufc.premiumtv.co.uk, 2003/2004 Newcastle United
- ^ BBC Sport, Newcastle force Robson out, 30.08.2004
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p257
- ^ squarefootball.net, PREMIERSHIP: Sir Bobby Robson, Newcastle United, 1999-2004
- ^ Amazon.co.uk, Farewell But Not Goodbye (Hardcover)
- ^ nufc.com, Newcastle United Football Club – Bobby Quotes (#16)
- ^ BBC Sport, Republic appoint Staunton as boss, 13.01.2006
- ^ Robson. Farewell but Not Goodbye, p151–53
- ^ BBC, Robson discharged from hospital, 7.08.2006
- ^ Sporting Life, ROBSON FIGHTING CANCER AGAIN
- ^ Sunday Mirror, Football World Cup 2002: Gibbering Gazza's right on target with long, 23.06.2003
- ^ BBC Sport, Reasons to be cheerful, 14.06.2004
- ^ תומר גנור, בובי רובסון: "אני הולך למות בקרוב", באתר ynet, 7 באוגוסט 2008
- ^ BBC, Sir Bobby in cancer cash pledge, 16.02.2008
- ^ Daily Mail, Hitting the £1million mark is one of my greatest achievements, 1.11.2008
- ^ BBC News, Sir Bobby Robson receives knighthood, 21.11.2002
- ^ Newcastle United F.C, Newcastle United F.C. History – Bobby Robson
- ^ English Football Hall of Fame Profile
- ^ Robson. "Hello and goodbye", Farewell but Not Goodbye, p294
- ^ BBC Sport, Robson wins BBC achievement award, 8.12.2007
- ^ BBC News, Sir Bobby given freedom of town, 5.06.2008
- ^ BBC News, Sir Bobby to become city Freeman, 8.12.2008
| נבחרת אנגליה – מונדיאל 1958 | ||
|---|---|---|
|
1 מקדונלד • 2 האו • 3 בנקס • 4 קלמפ • 5 רייט • 6 סלייטר • 7 דגלאס • 8 רובסון • 9 קבאן • 10 היינס • 11 פיני • 12 הופקינסון • 13 הודג'קינסון • 14 סילט • 15 קלייטון • 16 נורמן • 17 בראברוק • 18 ברודבנט • 19 סמית' • 20 צ'רלטון • 21 א'קורט • 22 סטרס • מאמן: וינטרבוטום |
| |
| נבחרת אנגליה – מונדיאל 1962 | ||
|---|---|---|
|
1 ספרינגט • 2 ארמפילד • 3 וילסון • 4 רובסון • 5 סואן • 6 פלאוארס • 7 קונלי • 8 גריבס • 9 היצ'נס • 10 היינס • 11 צ'רלטון • 12 הודג'קינסון • 13 קבאן • 14 אנדרסון • 15 נורמן • 16 מור • 17 דאגלס • 18 האנט • 19 פיקוק • 20 איסטהאם • 21 האו • 22 אדמסון • מאמן: וינטרבוטום |
| |
| נבחרת אנגליה – מונדיאל 1986 | ||
|---|---|---|
|
1 שילטון • 2 גארי מ. סטיבנס • 3 סנסום • 4 הודל • 5 מרטין • 6 בוצ'ר • 7 רובסון • 8 וילקינס • 9 הייטלי • 10 ליניקר • 11 וודל • 12 אנדרסון • 13 וודס • 14 פנוויק • 15 גארי א. סטיבנס • 16 ריד • 17 סטיבן • 18 הודג' • 19 בארנס • 20 בירדסלי • 21 דיקסון • 22 ביילי • מאמן: רובסון |
| |
| נבחרת אנגליה – יורו 1988 | ||
|---|---|---|
|
1 שילטון • 2 סטיבנס • 3 סנסום • 4 ווב • 5 ווטסון • 6 אדמס • 7 ב. רובסון • 8 סטיבן • 9 בירדסלי • 10 ליניקר • 11 בארנס • 12 וודל • 13 וודס • 14 אנדרסון • 15 מקמהון • 16 ריד • 17 הודל • 18 הייטלי • 19 רייט • 20 דוריגו • מאמן: ר. רובסון |
| |
| נבחרת אנגליה – מונדיאל 1990 | ||
|---|---|---|
|
1 שילטון • 2 סטיבנס • 3 פירס • 4 ווב • 5 ווקר • 6 בוצ'ר • 7 רובסון • 8 וודל • 9 בירדסלי • 10 ליניקר • 11 בארנס • 12 פארקר • 13 וודס • 14 רייט • 15 דוריגו • 16 מקמהון • 17 פלאט • 18 הודג' • 19 גאסקוין • 20 סטיבן • 21 בול • 22 בסנט • מאמן: רובסון |
| |
| מאמני נבחרת אנגליה בכדורגל | |
|---|---|
| |
| מאמנים זמניים מסומנים ב-1 |
| מאמני ברצלונה | |
|---|---|
|
- קשרי כדורגל אנגלים
- כדורגלני פולהאם
- כדורגלני וסט ברומיץ' אלביון
- כדורגלני נבחרת אנגליה
- כדורגלנים אנגלים
- כדורגלני מונדיאל 1958
- כדורגלני מונדיאל 1962
- מאמני כדורגל אנגלים
- מאמני נבחרת אנגליה בכדורגל
- מאמני פ.ס.וו. איינדהובן
- מאמני ספורטינג ליסבון
- מאמני פורטו
- מאמני ברצלונה (כדורגל)
- מאמני ניוקאסל יונייטד
- מאמני איפסוויץ' טאון
- זוכי פרס מאמן השנה באירופה
- חברי היכל התהילה של הכדורגל האנגלי
- זוכי פרס נשיא אופ"א
- אבירים בריטים
- מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
- אנגלים שנולדו ב-1933
- אנגלים שנפטרו ב-2009