יוהאן קרויף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "קרויף" מפנה לכאן. לערך העוסק בבנו של יוהאן קרויף, ראו ג'ורדי קרויף.
יוהאן קרויף
Bundesarchiv Bild 183-N0716-0314, Fußball-WM, BRD - Niederlande 2-1.jpg
מידע אישי
שם מלא הנריק יוהאן קרויף
תאריך לידה 25 באפריל 1947
מקום לידה אמסטרדם, הולנד
גובה 1.80 מטר
עמדה קשר התקפי, חלוץ שני
מועדוני נוער
1959 - 1964 אייאקס אמסטרדם
מועדונים כשחקן
1964 - 1973
1973 - 1978
1979 - 1980
1980 - 1981
1981
1981 - 1983
1983 - 1984
אייאקס אמסטרדם
ברצלונה
לוס אנג'לס אצטקס
וושינגטון דיפלומטס
לבאנטה
אייאקס אמסטרדם
פיינורד
סך הכל:
240 (190)
143 (48)
27 (16)
32 (12)
10 (2)
36 (14)
33 (11)
521 (293)
נבחרת לאומית כשחקן
1966 - 1978 הולנד 48 (33)
קבוצות כמאמן
1986 - 1988
1988 - 1996
2009 - 2013
אייאקס אמסטרדם
ברצלונה
נבחרת קטלוניה

* מספר ההופעות (השערים) במועדון מתייחס למשחקי הליגה בלבד

הנדריק יוהאן קרויףהולנדית: Hendrik Johannes Cruijff, נהגה קְרַאוּף ; נולד ב-25 באפריל 1947 באמסטרדם) הוא כדורגלן ומאמן כדורגל הולנדי. שיחק בעמדות הקשר ההתקפי והחלוץ, ונחשב לאחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים. תרם לעיצוב שיטת ה"כדורגל הטוטאלי" שפותחה על ידי מאמנו, רינוס מיכלס.

קרויף החל את הקריירה שלו בקבוצת אייאקס אמסטרדם במדיה זכה בתארים קבוצתיים רבים, ובהם שמונה אליפויות הולנד ושלושה גביעי אירופה לאלופות. לאחר תשע שנים בקבוצה הוא עבר לברצלונה, במדיה זכה באליפות ספרד אחת. קרויף אף הוביל את נבחרת הולנד להעפלה לגמר מונדיאל 1974, עת היה שחקן המפתח בסגנון המשחק הייחודי והמרהיב של הנבחרת. מבחינה אישית זכה קרויף שלוש פעמים בפרס כדורגלן השנה באירופה.

את קריירת האימון שלו החל קרויף באייאקס, אותה הוביל לזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע. לשיאו הגיע כמאמן ברצלונה, עמה זכה בארבע אליפויות ספרד, בגביע אירופה לאלופות ובגביע המחזיקות.

קריירת מועדונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייאקס אמסטרדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרויף נולד באמסטרדם, והצטרף למחלקת הנוער של מועדון הכדורגל המקומי אייאקס אמסטרדם בהיותו בן 10. ב-15 בנובמבר 1964 הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת של אייאקס, במשחק מול חרונינגן במסגרת ליגת העל ההולנדית. הוא הבקיע את השער היחיד של קבוצתו בהפסד 3-1. הקבוצה נחלה כישלון באותה עונה וסיימה במקום ה-13 בליגה, הנמוך ביותר מאז תחילת עידן הכדורגל המקצועני בהולנד.

בעונה הבאה, 1965/1966, החל קרויף להשפיע על הקבוצה וברבות השנים סייע להפיכתה לאחת מהחזקות בעולם, תוך שהוא משתף פעולה בהצלחה עם שחקנים כמו יוהאן נייסקנס, ג'וני רפ ורוד קרול. באוקטובר 1965 הוא הבקיע צמד שערים בניצחון אייאקס על דור וילסקרחט סטרק, ומאז ביסס את מעמדו כשחקן קבע בקבוצה הבוגרת. במרץ 1966 הוא הבקיע שלושער בניצחון 2-6 על טלסטר, וכעבור ימים ספורים הבקיע ארבעה שערים במשחק גביע. בסך הכול הבקיע קרויף באותה עונה 25 שערים ב-23 משחקים, וסייע לאייאקס לזכות באליפות הליגה.

בעונת 1966/1967 זכה קרויף לראשונה עם אייאקס ב"דאבל" - הן אליפות הליגה ההולנדית והן הגביע ההולנדי. הוא סיים כמלך השערים של הליגה באותה עונה עם 33 שערים. בעונה הבאה הוא זכה עם הקבוצה באליפות שלישית ברציפות, ובעונת 1968/1969 זכה בתואר שלישי ברציפות של כדורגלן השנה בהולנד. באותה עונה הוא סייע לקבוצתו להגיע לגמר גביע אירופה לאלופות, אך הפסיד עמה למילאן בתוצאה 4-1.

בעונת 1969/1970 זכה קרויף עם אייאקס בדאבל השני בקריירה שלו. עם זאת, בתחילת העונה שלאחר מכן הוא סבל מפציעה במפשעה שהשביתה אותו ממשחק לתקופה ארוכה. הוא שב לשחק במשחק מול פ.ס.וו. איינדהובן ב-30 באוקטובר 1970. באותו משחק הוא לא לבש את המספר 9 שנהג ללבוש עד אותו זמן (מאחר שגרי מיהרן לבש אותו), ובמקומו לבש את החולצה עם המספר 14. על אף שהיה זה לא שגרתי ששחקנים בהרכב הפותח לובשים מספרים שאינם בין 1 ל-11, קרויף הפך את המספר 14 למספרו הקבוע מנקודה זו ואילך.

במשחק ליגה ב-29 בנובמבר 1970 כבש קרויף כמות גבוהה במיוחד של שישה שערים בניצחון קבוצתו 1-8. בסיום עונת 1970/1971 הוא הוביל את אייאקס לזכייה ראשונה בגביע אירופה לאלופות, לאחר ניצחון 0-2 על פנאתינייקוס במשחק הגמר. הוא אף זכה עמה בגביע ההולנדי השלישי בקריירה שלו, לאחר ניצחון בגמר על ספרטה רוטרדם. מועדונים כמו פיינורד רוטרדאם וברצלונה היו מעוניינים במעבר של קרויף לשורותיהן, אך הוא חתם על חוזה מחודש באייאקס בתוקף של שבע שנים. בסיום שנת 1971 זכה קרויף בתואר האישי של כדורגלן השנה באירופה.

עונת 1971/1972 הייתה מוצלחת במיוחד עבור קרויף ואייאקס. הוא הוביל את הקבוצה לזכייה שנייה ברציפות בגביע אירופה לאלופות, ואף כבש את שני השערים בניצחון 0-2 בגמר על אינטר מילאנו. בעקבות הזכייה הצהירו עיתוני הולנד על תבוסתו של הכדורגל האיטלקי הנחשב להגנתי, בפני סגנון ה"טוטאל פוטבול" המרהיב וההתקפי שאפיין את הולנד. קרויף הבקיע גם בניצחון 2-3 על דן האג בגמר הגביע ההולנדי. במסגרת הליגה ההולנדית הוא היה למלך השערים עם 25 שערים וזכה עם אייאקס באליפות, שהשלימה "טרבל" עבור המועדון. בהמשך אותה שנה הוא סייע לאייאקס לזכות בגביע הביניבשתי לאחר ניצחון על אינדפנדיינטה, ובינואר 1973 זכה עמה בסופר קאפ האירופי לאחר ניצחון על גלאזגו ריינג'רס. בעונת 1972/1973 זכה קרויף עם קבוצתו בתואר אליפות נוסף ובגביע אירופה שלישי ברציפות, לאחר ניצחון על יובנטוס בגמר.

בקיץ 1973 עבר קרויף לברצלונה הספרדית, ששילמה תמורתו 6 מליון גילדן הולנדי. את משחקו האחרון במדי אייאקס, שחתם תקופה מפוארת בת תשע שנים בקבוצה, הוא שיחק באוגוסט אותה שנה במסגרת המחזור השני של הליגה ההולנדית.

ברצלונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הגעתו לברצלונה הראה קרויף את נאמנותו לקטלוניה כאשר העיד שלא רצה לשחק בריאל מדריד, שהייתה מסופחת לשלטונו הדיקטטורי של פרנסיסקו פרנקו, ואף קרא לבנו בשם הקטלאני "ג'ורדי". בעקבות כך הוא הפך לאחד מהשחקנים האהובים ביותר בקרב אוהדי המועדון. בעונתו הראשונה בברצלונה, 1973/1974, הוביל קרויף את הקבוצה לזכייה באליפות ליגת העל הספרדית, הראשונה של המועדון מאז 1960. אחד ממשחקיו המפורסמים במדי הקבוצה היה ב"קלאסיקו" באותה עונה, כאשר סייע לברצלונה לנצח 0-5 את ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו. באותו משחק כבש את אחד מחמשת השערים. כשחקן ברצלונה זכה קרויף פעמיים נוספות בתואר כדורגלן השנה באירופה, ב-1973 וב-1974.

אחד מהשערים המפורסמים של קרויף במדי ברצלונה הגיע במשחק מול אתלטיקו מדריד.‏[1] לאחר שהוגבה הכדור לתוך הרחבה והיה בגובה של כמטר וחצי מפני הקרקע, הוא הניף את רגלו ובעט בעוצמה לשערו של מיגל ריינה. השער הופיע בהקשר של קרויף במספר סרטים תיעודיים.

לאחר העונה הראשונה המוצלחת במדי ברצלונה הוביל קרויף את נבחרת הולנד להעפלה לגמר מונדיאל 1974. קרויף שיחק בברצלונה עד 1978 ושיתף פעולה עם שחקנים כגון קרלס רשאק ויוהאן ניסקנס (שעבר גם הוא מאייאקס), אך לא הצליח לזכות עם הקבוצה בתארים נוספים, עד שזכה בגביע המלך הספרדי בעונתו האחרונה בקבוצה, 1977/1978. ארבע פעמים רצופות סיימה ברצלונה כסגניתן של ריאל מדריד או אתלטיקו מדריד בטבלת הליגה.

סיום הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרויף (שני מימין) חותם למעריצים ב-1982

ב-1979, בהיותו בן 32, חתם קרויף על חוזה יוקרתי בקבוצת לוס אנג'לס אצטקס מליגת הכדורגל הצפון אמריקאית (NASL). קודם לכן היה מועמד לשחק בניו יורק קוסמוס, אך לא הצטרף לקבוצה ובמקום זאת השתתף עמה במשחקי ידידות. במדי לוס אנג'לס שיחק קרויף במשך כשנה, ונבחר לשחקן המצטיין של הליגה בעונת 1979. בעונה הבאה הוא עבר לשחק בוושינגטון דיפלומטס מאותה ליגה, אותה עזב זמן קצר לאחר תחילת עונת 1981.

בנובמבר 1980, לאחר סיומה של העונה בארצות הברית, שב קרויף לאייאקס אמסטרדם ושימש כעוזרו הטכני של המאמן לאו בינהקר. במרץ 1981 החל קרויף לשחק במקביל בלבאנטה, קבוצה מהליגה השנייה בספרד. הוא נפצע במשחק ראווה של מילאן אליו הוזמן, ובשל כך מיעט לשחק בלבאנטה. בדצמבר אותה שנה הוא חתם על חוזה מחודש באייאקס, והפעם שב אליה כשחקן. בעונות 1981/1982 ו-1982/1983 הוא סייע לקבוצה לזכות בשתי אליפויות הולנד. את אחד משעריו המפורסמים בתקופתו המחודשת בקבוצה הבקיע במשחק מול הלמונד ספורט: כאשר נפסקה לזכותו בעיטת עונשין הוא לא בעט ישירות לשער, אלא מסר לחברו לקבוצה יספר אולסן, והלה החזיר לו במהירות על מנת שיבקיע לרשת החשופה.

ב-1983 החליטה הנהלת אייאקס שלא להציע לקרויף חוזה חדש. הדבר הכעיס את קרויף, שעבר לשחק בפיינורד רוטרדאם, יריבתה הגדולה של אייאקס. הוא הגיע להצלחה גדולה בעונתו היחידה בפיינורד, 1983/1984, כאשר סייע לה לזכות בדאבל. לאחר אותה עונה הודיע על פרישתו הסופית מכדורגל.

נבחרת הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרויף עם הכדור במהלך גמר מונדיאל 1974

קרויף החל לשחק בנבחרת הלאומית של הולנד בספטמבר 1966, עת ערך את הופעת הבכורה שלו מול נבחרת הונגריה. במהלך הקריירה שלו שיחק ב-48 משחקים בנבחרת והבקיע 33 שערים, שמציבים אותו במקום הרביעי בדירוג מלך שעריה בכל הזמנים. בהופעתו השנייה בנבחרת, במשחק ידידות נגד נבחרת צ'כוסלובקיה, ספג קרויף כרטיס אדום והושעה למשך שנה על ידי התאחדות הכדורגל ההולנדית. עם זאת, בהמשך השנים הוא הוביל את הולנד לכמה מההצלחות הגדולות בתולדותיה.

לאחר שבמשך שנים רבות לא הצליח להעפיל עם הולנד לטורניר בינלאומי גדול (מונדיאל ויורו), השתתף קרויף לראשונה בטורניר בינלאומי במונדיאל 1974. המאמן רינוס מיכלס, שאימן אותו גם באייאקס ובברצלונה, הנחיל לנבחרת את שיטת ה"טוטאל פוטבול", וקרויף היה השחקן המרכזי בניהול המשחק של הנבחרת ובהוצאה לפועל של השיטה ההתקפית והמרהיבה. בהנהגתו כקפטן הנבחרת העפילה הולנד עד לגמר הטורניר, ובמהלך שלבי ההכרעה הוא הבקיע צמד שערים בניצחון 0-4 על נבחרת ארגנטינה ושער בניצחון 0-2 על נבחרת ברזיל.

בגמר פגשו קרויף והולנד את הנבחרת המארחת, גרמניה המערבית. כבר בדקות הפתיחה של המשחק קיבל קרויף כדור ברחבה, וסחט בעיטת עונשין. יוהאן ניסקנס הבקיע את הבעיטה והעלה את הולנד ליתרון 0-1, עוד בטרם נגעו הגרמנים בכדור. עם זאת, בהמשך המשחק ירדה השפעתו של קרויף בניהול המשחק מאחר שהוא נשמר בצורה מוצלחת על ידי ברטי פוגטס, בזמן ששחקני גרמניה - פרנץ בקנבאואר, אולי הנס ווולפגנג אוברת' - שלטו בחוליית הקישור. גרמניה ניצחה במשחק בתוצאה 2-1 וזכתה בגביע. על אף ההפסד, זכה קרויף בתואר "כדור הזהב" כשחקן המצטיין של הטורניר.

שנתיים מאוחר יותר, ביורו 1976, הוביל קרויף את הולנד למקום השלישי בטורניר. באוקטובר 1977 הוא הודיע על פרישתו ממשחק בנבחרת, לאחר שסייע להולנד להעפיל לטורניר מונדיאל 1978 בארגנטינה. קרויף סירב להשתתף עם הנבחרת במונדיאל עצמו, אך גם בלעדיו הנבחרת העפילה טורניר שני ברציפות למשחק הגמר. בתחילה הסיבה שניתנה להיעדרותו הייתה הדיקטטורה הצבאית ששלטה בארגנטינה באותה תקופה, אך ב-2008 הוא סיפר לעיתונאים כי שנה לפני הטורניר הייתה משפחתו קורבן לניסיון חטיפה בברצלונה, מה שפגם בריכוז שלו במשחק והוביל לפרישתו.‏[2]

קריירה כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרויף ב-2009

לאחר שפרש ממשחק, הודיע קרויף ביוני 1985 על חזרתו לאייאקס, הפעם בתור מאמן. בעונתו הראשונה כמאמן הקבוצה, 1985/1986, הציגה הקבוצה יכולת התקפית מרשימה כאשר כבשה 120 שערים וספגה 35 שערים בלבד, אך איבדה את תואר האליפות לפ.ס.וו. איינדהובן שאותה אימן חוס הידינק. עם זאת, היא זכתה באותה עונה בגביע ההולנדי. בעונת 1986/1987 הצעיד קרויף את אייאקס לזכייה נוספת בגביע ההולנדי וכן לזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע, לאחר ניצחון על לוקומוטיב לייפציג משער של מרקו ואן באסטן.

ב-1988 מונה קרויף למאמנה של ברצלונה, שגם בה שיחק בעבר. קרויף החתים בקבוצה שחקנים כמו ז'וזפ גוארדיאולה, חוסה מריה באקרו, צ'יקי בגיריסטיין, אנדוני גויקוצ'אה, רונאלד קומאן, מיכאל לאודרופ, רומאריו, גאורגה חאג'י וחריסטו סטויצ'קוב. תחת הדרכתו הגיעה הקבוצה לתור הזהב שלה, כאשר זכתה בארבע אליפויות ספרד רצופות בין השנים 1991 ו-1994 וכן בגביע אירופה לאלופות הראשון בתולדותיה ב-1992, לאחר ניצחון על סמפדוריה במשחק הגמר שהתקיים באצטדיון ומבלי. בנוסף זכתה הקבוצה בגביע אירופה למחזיקות גביע ב-1989, בסופר קאפ האירופי ב-1992 ושלוש פעמים בסופר קאפ הספרדי.

קרויף הוא המאמן השני המצליח ביותר בהיסטוריה של ברצלונה(אחרי פפ גווארדיולה) עם 11 תארים בסך הכול, בנוסף להיותו המאמן שכיהן התקופה הארוכה ביותר בתפקיד. הקבוצה המצליחה שהרכיב מכונה עד היום "קבוצת החלומות" (Dream Team). בנוסף לתארים הרבים הצליחה הקבוצה להגיע תחתיו בפעם השנייה לגמר גביע האלופות בעונת 1993/1994, אך הפסידה בתוצאה 4-0 למילאן. בשתי העונות שלאחר מכן קרויף לא הצליח להוביל את הקבוצה לאף תואר, ובעקבות סכסוך עם יושב ראש המועדון ז'וזפ לואיס נונייס הוא התפטר מהמועדון. מאז קרויף לא חזר לאמן בקבוצה מקצוענית כלשהי. במהלך תקופתו בברצלונה ניהל קרויף משא ומתן עם התאחדות הכדורגל ההולנדית לגבי מינויו למאמן הנבחרת הלאומית במונדיאל 1994, אך השיחות לא הביאו לתוצאות בסופו של דבר.‏[3]

באפריל 2007 הודיעה אייאקס כי מספר החולצה של קרויף (14) לא יילבש על ידי אף שחקן אחר בקבוצה, כהוקרה על פועלו הארוך ותרומתו הרבה במועדון.‏[4] בפברואר 2008 חתם קרויף על חוזה באייאקס כמנהל הטכני החדש של המועדון, אך כעבור חודש בלבד עזב בעקבות חילוקי דעות מקצועיים שהתעוררו בינו לבין המאמן החדש של הקבוצה, מרקו ואן באסטן.‏[5] בנובמבר 2009 מונה קרויף למאמנה של נבחרת קטלוניה, שאינה משחקת במסגרת רשמית כלשהי. היה זה תפקיד האימון הראשון שלו מזה 13 שנים.

בנו של יוהאן קרויף, ג'ורדי קרויף, משמש כמנהל הספורטיבי של מכבי תל אביב.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייאקס אמסטרדם
ברצלונה
פיינורד
תארים אישיים

כמאמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייאקס אמסטרדם
ברצלונה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הדף של קרויף באתר ברצלונה
  2. ^ Guardian, "Kidnappers made Cruyff miss World Cup", 16.04.2008
  3. ^ FIFAWorldCup.yahoo.com, "Johan Cruyff"
  4. ^ UEFA.com, "Ajax tribute to 'priceless' Cruyff"
  5. ^ Reuters, "Cruyff pulls out of planned Ajax youth revamp", 7.03.2008


זוכי פרס כדורגלן השנה באירופה

1956: מתיוס | 1957: די סטפנו | 1958: קופה | 1959: די סטפנו | 1960: סוארס | 1961: סיבורי | 1962: מסופוסט | 1963: יאשין | 1964: לאו | 1965: אוסביו | 1966: צ'רלטון | 1967: אלברט | 1968: בסט | 1969: ריברה | 1970: מילר | 1971: קרויף | 1972: בקנבאואר | 1973: קרויף | 1974: קרויף | 1975: בלוחין | 1976: בקנבאואר | 1977: סימונסן | 1978: קיגן | 1979: קיגן | 1980: רומינגה | 1981: רומינגה | 1982: רוסי | 1983: פלאטיני | 1984: פלאטיני | 1985: פלאטיני | 1986: בלאנוב | 1987: חוליט | 1988: ואן באסטן | 1989: ואן באסטן | 1990: מתאוס | 1991: פאפן | 1992: ואן באסטן | 1993: באג'ו | 1994: סטויצ'קוב | 1995: ואה | 1996: זאמר | 1997: רונאלדו | 1998: זידאן | 1999: ריבאלדו | 2000: פיגו | 2001: אואן | 2002: רונאלדו | 2003: נדבד | 2004: שבצ'נקו | 2005: רונאלדיניו | 2006: קנבארו | 2007: קאקה | 2008: כ. רונאלדו | 2009: מסי