ברצלונה (כדורגל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברצלונה
Fcbarcelona.png
מידע כללי
כינוי בארסה, בלאוגרנה (כחול-ארגמן)
תאריך ייסוד 1899
אצטדיון קאמפ נואו, ברצלונה
(תכולה: 99,786)
נשיא ז'וזפ מריה בורתמאו
מאמן לואיס אנריקה
ליגה לה ליגה
תארים
מספר אליפויות 22
מספר גביעים 26
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ

מועדון הכדורגל ברצלונהקטלאנית: Futbol Club Barcelona) הוא מועדון כדורגל מהעיר ברצלונה שבספרד. המועדון נוסד ב-29 בנובמבר 1899 על ידי קבוצת כדורגלנים שווייצרים, בריטים וקטלאנים, בראשות ז'ואן גאמפר. המועדון הפך למוסד קטלאני תרבותי בולט, ולפיכך המוטו שלו הוא "יותר ממועדון" (Més que un club). קבוצת הבוגרים של המועדון עורכת את משחקי הבית שלה באצטדיון קאמפ נואו, האצטדיון הגדול באירופה, המונה 99,354 מקומות ישיבה.

מלבד קבוצת הכדורגל הידועה כולל המועדון גם קבוצת מילואים בשם ברצלונה ב', ועוד ארבע קבוצות מקצועניות בענפי ספורט אחרים: קבוצת כדורסל, כדוריד, כדורגל אולמות והוקי גלגיליות. המועדון חולק את פסגת הכדורגל הספרדי עם ריאל מדריד, והיריבות הספורטיבית ארוכת השנים בין השתיים הפכה לשם דבר בכדורגל הספרדי, שהתחדדה עקב הבדלים גדולים בעמדות הפוליטיות של תומכי שני המועדונים, במהלך שלטונו הדיקטטורי של פרנקו בספרד. המשחקים בין ברצלונה לריאל ידועים בכינוי "אל קלאסיקו". פרט ליריבות עם ריאל מדריד יש לברצלונה יריבות עירונית עם מועדון הכדורגל אספניול.

המועדון הוא בין המובילים באירופה. במהלך השנים זכה מספר פעמים בגביעים יבשתיים על גלגוליהם השונים. ארבע פעמים זכה בתואר האירופי החשוב ביותר, ליגת האלופות, בשנים 1992, 2006, 2009 ו-2011. במועדון שיחקו במהלך השנים שחקנים ידועים רבים. באפריל 2010 דורג המועדון על ידי מגזין פורבס במקום הרביעי בעולם מבחינת עושרו.‏[1]

היסטוריה

הקמה

בשנת 1898 התיישב בברצלונה איש העסקים הספרדי ז'ואן גאמפר. ב-22 באוקטובר 1899 פרסם גאמפר מודעה במגזין ספורט, בה הצהיר כי ברצונו להקים קבוצת כדורגל. לאחר שבוע נענו לקריאתו 11 שחקנים, שהיו לגרעין מועדון הכדורגל. נשיא המועדון הראשון היה האנגלי וולטר ויילד. עם הקמתו נבחר סמל העיר ברצלונה כסמל המועדון, וכעבור כעשור שונה לסמל הדומה לסמל הנוכחי. על פי הסברה‏[2], צבעי חולצות שחקני המועדון, שנותרו בעינם עד היום, נבחרו על פי צבעי החולצות של פ.צ. בזל, המועדון הקודם של גאמפר. המשחק הראשון של הקבוצה היה מול קבוצת שחקנים אנגלים ב-8 בדצמבר, שניצחה את ברצלונה בתוצאה 1-0.

עד 1909 ערכה קבוצת הכדורגל של המועדון הצעיר את משחקי הבית שלה במגרשי כדורגל אחדים. באותה שנה הצליח המועדון לרכוש אצטדיון ביתי משלו - "קרר אינדסטריה", שהיה בעל קיבולת של כ-6,000 צופים.

אליפות קטלוניה ושנות גאמפר

שחקני ברצלונה בשנת 1903

בשלהי המאה ה-19 הוקמו בקטלוניה מספר קבוצות כדורגל נוספות. ואלפונס מקאיה, נשיא קבוצת היספניה, החליט בדצמבר 1900 לאגד אותן במפעל כדורגל בשיטת גביע. "גביע מקאיה", שהוקם לפי הצעה זו, הפך בסופו של דבר לאליפות קטלוניה, שנערכה בשיטת ליגה, שהייתה גם ליגת הכדורגל הראשונה בספרד. ב-1902 זכתה ברצלונה בגביע בעונתו השנייה, ובאותה שנה הפסידה בגמר גביע המלך הספרדי לביסקאיה בתוצאה 1 - 2.

משחק באצטדיון הראשון של המועדון, "קרר אינדסטריה"

בעשור הראשון של המאה ה-20 נתקל המועדון בקשיים ובחילופי נשיאים תכופים. מספר חברי המועדון ירד ל-38 בקיץ 1908. ב-11 בנובמבר התמנה ויסנץ' רייג לתפקיד הנשיא בניסיון להוציא את המועדון מהמשבר, אך ניסיונותיו כשלו והוא פרש מתפקידו אחרי 22 ימים בלבד. גאמפר הפך לנשיא המועדון בתום ישיבה בה נכחו 20 חברי מועדון בלבד. כבר בשנתו הראשונה בתפקיד של גאמפר זכה המועדון באליפות קטלוניה. בסך הכול החזיק גאמפר בתפקיד 9 שנים בחמש קדנציות (1908 - 1909, 1910 - 1912, 1917 - 1919, 1921 - 1923, 1924 - 1925).

גאמפר סיים את הקדנציה הראשונה שלו באמצע עונת 1909/1910. בעונה זו זכה המועדון בגביע קטלוניה והוכתר כאלוף ספרד, לאחר ניצחון על אספניול דה מדריד. בתחילת העונה הבאה חזר גאמפר לתפקיד נשיא המועדון למשך שנתיים. למועדון היו כ-400 חברים באותן שנים. ב-1917 מונה קפטן הקבוצה, ג'ון בארו, למאמן הראשון בתולדות הקבוצה. כהונתו נמשכה שבועות ספורים והוא הוחלף על ידי ג'ק גרינוול, שאימן את הקבוצה במשך שבע שנים רצופות. בשנת 1919 היו למועדון כ-3,000 חברים.

בתקופת גאמפר שיחקו בקבוצה שחקנים ידועים כגון ריקארדו זאמורה, הנחשב לאחד השוערים טובים בהיסטוריה של הכדורגל, פפ סמיטייר ופאולינו אלקנטרה. השחקנים היו שותפים להצלחת של המועדון בגביע המלך ובאליפות קטלוניה, בה זכו 7 פעמים בשנות ה-20, ואף זכו באליפות העונה הראשונה של לה ליגה ב-1929. בתקופה זו החלה להתהוות זהות בין המועדון לבין הלאומיות הקטלאנית. ב-1922 עבר המועדון לאצטדיון חדש, לס קורטס, שתכולתו הייתה 30,000 צופים והורחבה ל-45,000 בתוך ארבע שנים. בחגיגות חצי יובל להקמת המועדון נמנו בו מעל ל-12,000 חברים.

למרות ההצלחה במפעלי הכדורגל נתקל המועדון בקשיים שונים. במשחק שנערך ב-14 ביוני 1925, בזמן שלטונו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה לעג הקהל הקטלאני להמנון ספרד, וכתוצאה מכך סגר השלטון את לס קורטס למשך חצי שנה (מאוחר יותר קוצרה הסגירה לשלושה חודשים). גאמפר פרש מתפקידו כנשיא המועדון. כ-5 שנים לאחר מכן, לאחר האשמות מצד הדיקטטור הספרדי על קידום לאומיות קטלאנית, גורש גאמפר לשווייץ, שם התאבד ב-1930.

תקופת השפל וההשתקמות

גרף מיקום הקבוצה בליגה
*הליגה הושעתה מעונת 1936/1937 עד 1938/1939
ההפצצה על ברצלונה ב-1938; אחת מהפצצות נחתה על אחד ממשרדי המועדון, שניזוק מאוד.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 סבל המועדון מתקופת שפל בצל הקונפליקט הפוליטי שהשפיע על החברה ועל הספורט באזור. המועדון נתקל בבעיות כלכליות וספורטיביות. למרות הצלחה מקומית - זכייה בשש אליפויות קטלוניה - לא הצליחה הקבוצה לזכות באליפות ספרד.

תחילה נחל המועדון את התבוסה הגדולה בתולדותיו, 1 - 12 לאתלטיק בילבאו, הקבוצה לה הפסיד גם בגמר גביע המלך בעונת 1931/1932. נשיא המועדון הוחלף בתקווה לשיפור. צעד זה לא עזר - מספר החברים ירד לכ-9,500 ב-1931 ולכ-8,800 ב-1932. באותה שנה עבר סמיטייר לריאל מדריד ועורר מחלוקת אדירה בקרב אוהדי ברצלונה. בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה מקום אחד מעל המקום האחרון, וניצלה מירידה לליגת המשנה רק בזכות הרחבת הליגה הראשונה. חוסר ההצלחה בליגה נמשך, הקבוצה הפסידה בגמר הגביע ב-1936 ומספר החברים ירד לכ-7,700.

נשיא המועדון ז'וזפ סוניול נרצח על ידי חייליו של פרנסיסקו פרנקו, לימים רודן ספרד, כחודש לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית ב-1936. הקבוצה שיחקה באותו זמן באמריקה, ולכן רבים מחבריה החליטו לא לחזור לספרד. במרץ 1938 הטיל הצבא הפשיסטי פצצות רבות על העיר ברצלונה, ואחת מהן נחתה על אחד ממשרדיו של המועדון, שניזוק מאוד. ב-1939, עם כיבוש העיר על ידי כוחותיו של פרנקו, צעדו חייליו לעבר לס קורטס במטרה להופכו לבסיס צבאי. מזכיר המועדון שיכנע את מפקד הכוח להוביל את חייליו למקום אחר בעזרת המשפט "לפניך עומד מקדש המוקדש לספורט ולתרבות הגוף. כיבדנו אותו במהלך המלחמה, וכעת ההחלטה מה לעשות אתו נמצאת בידך"‏[3], ובכך מנע את הריסת האצטדיון.

לקראת סוף המלחמה היו למועדון כ-2,500 חברים בלבד. במאי 1940 מונה אנריקה פיניירו, משתף פעולה של פרנקו, לנשיא המועדון. שם המועדון שונה מהשם האנגלי "Fútbol Club Barcelona" לשם הספרדי "Club de Fútbol Barcelona". מסמל המועדון הוסרו שני פסים שמקורם בדגל קטלוניה. המועדון נאלץ להיאבק על מקומו בליגה הראשונה בעונה הראשונה של שנות ה-40. הייתה זו העונה הגרועה ביותר של ברצלונה מבחינה התקפית, בה הבקיעו שחקניו 32 שערים בלבד ב-22 משחקים.‏‏‏[4] עם זאת, לאחר המלחמה שבו אל המועדון חלק מהחברים שעזבו אותו. בסוף 1940 היו לו כ-4,700 חברים, וקו 10,000 החברים נחצה כבר ב-1941.

ב-1942, למרות זכייה בגביע המלך, נאבק המועדון נגד ירידה לליגה השנייה, ממנה נמנע רק בזכות ניצחון במחזור האחרון. בעונה שלאחר מכן, לאחר ניצחון 3 - 0 במשחק הראשון של חצי גמר הגביע מול ריאל מדריד, שנתמכה על ידי השלטון הפשיסטי, האשימו עיתוני ספרד את המועדון ואת אוהדיו ביציאה משולחת רסן נגד "האומה הספרדית ונציגיה, שחקני ריאל מדריד", וראש שירותי הביטחון של ספרד איים באופן אישי על שחקני ברצלונה.‏[5] כתוצאה מכך הפסידו בגומלין במכוון בתוצאה 1 - 11.‏‏‏[6] נשיא המועדון, שלא אהב דרך התנהלות זו, למרות היותו חבר במפלגת השלטון הפשיסטית, פרש מתפקידו. בעקבות המשחק נפער קרע בין שני המועדונים. פרנקו הלאומן תמך באופן גלוי בריאל מדריד, כמועדון המייצג את בירתו, ועל כן העוינות בין קטלוניה וקסטיליה, חבלי הארץ של ברצלונה ומדריד, הפכה גם לנחלת המועדונים.

בעונת 1942/1943 סיימה הקבוצה במקום השלישי. בעונת 1943/1944 הגיע מספר חברי המועדון ל-20,000. סמיטייר שב למועדון כמאמן, ובעונת 1944/1945 הוביל אותו לזכייה שנייה באליפות לה ליגה. עד סוף העשור זכה המועדון בשתי אליפויות נוספות עם אנריקה פרננדס האורוגוואי כמאמן, בעונות 1947/1948 ו-1948/1949, וכן בעונה הראשונה של הגביע הלטיני ב-1949. המועדון חגג יובל להקמתו באותה שנה, אך לא זכה להצלחה בליגה וסיים במקום החמישי בלבד, דבר שהוביל לעזיבתו של פרננדס. השתקמות המועדון מהמשבר התבטאה גם בכמות חברי המועדון: בשנת 1949 היו מעל ל-24,000 חברים.

לאזלו קובאלה, שהחל לשחק בברצלונה ב-1951, היה שחקן מפתח בתקופה יותר מוצלחת בתולדות במועדון. בשנת 1952 זכה המועדון בחמש תחרויות, בהן הליגה הספרדית, גביע הליגה הספרדית והגביע הלטיני. מספר חברי המועדון עבר את רף ה-30,000 באותה עונה. המועדון זכה בגביע הספרדי שלוש פעמים ברציפות, בין 1951 לבין 1953. בתקופה זו בלטו קובאלה, שהנהיג את הקישור, הקפטן ז'ואן סגרה ושחקני ההתקפה ססאר ואסטניסלאו באזורה. קובאלה הבקיע 243 שערים ב-329 משחקים, לרבות שביעייה מול ספורטינג חיחון - שיא ספרדי למספר שערים ששחקן מבקיע במשחק ביחיד.‏‏‏[7] עם זאת, זכורה לרעה אי-החתמתו של הכוכב אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד כקבוצתו בספרד, והוביל אותה להישגים רבים הן בגביע אירופה והן בליגה.

קאמפ נואו

בשנת 1953 נערכו לראשונה מזה 14 שנים בחירות דמוקרטיות למחצה לנשיאות המועדון, בהן השתתף חלק מצומצם מהחברים הבגירים של המועדון. לפני הבחירות הללו קבע השלטון הדיקטטורי את זהות הנשיא בכפייה. נשיא המועדון הנבחר קידם את בניית האצטדיון החדש של המועדון, הקאמפ נואו, הן עקב הצורך באצטדיון שתכולתו גדולה יותר מלס קורטס, והן בזכות הוזלת מחירי הנדל"ן באזור. בנייתו החלה בנובמבר 1954 והושלמה בספטמבר 1957. האצטדיון החדש הכיל 90,000 מקומות ישיבה, והפך לאצטדיון הגדול באירופה, וגם כיום הוא אחד מהגדולים בעולם. לפני הקמת האצטדיון כשל המועדון בליגה, וריאל מדריד זכתה בחמש אליפויות מתוך שש אפשריות. הקבוצה סיימה במקום השני שנתיים ברציפות, ב-1955 וב-1956.

קהל בקאמפ נואו

בעונת 1957/1958 סיימה הקבוצה במקום השלישי, ולאחר מכן זכתה פעמיים ברציפות באליפות (עונות 1958/1959 ו-1959/1960), וזכתה בגביע ערי הירידים בעונות 1957/1958 ו-1959/1960. מאמן הקבוצה היה הלניו הררה, והיא הונהגה על ידי הקפטן פרן אוליביה והשחקנים אנטוני רמלייטס, לואיס סוארס, שנדור קוצ'יש, זולטן צ'יבור וקובאלה. הישג נוסף של המועדון באותה תקופה היה הופעה ראשונה בתולדותיו בגביע אירופה לאלופות (לימים ליגת האלופות). ההצלחה משכה חברים נוספים למועדון, ובסוף 1958 היו בו כ-38,000 חברים.

ההצלחה לא נמשכה בשנות ה-60. ב-30 באפריל 1960 פיטר פרנססק מירו-סאנס, נשיא המועדון, את המאמן הררה, זמן קצר לאחר הפסד הקבוצה בחצי גמר גביע אירופה לריאל מדריד.‏‏‏[8] החלטה זו, לצד החלטות שגויות אחרות, הובילו לחוסר שביעות רצון מהנשיא. ב-28 בפברואר 1961 התפטר מירו-סאנס מכהונתו כנשיא המועדון, כשנה לפני סיומה הרשמי. יתר על כך, היה זה העשור היחיד, מלבד שנות ה-30 שהושפעו על ידי מלחמת האזרחים, במהלכו לא זכה המועדון באליפות הליגה.

ב-1961 העפיל המועדון לראשונה בתולדותיו לגמר גביע אירופה, שם הפסיד לבנפיקה ליסבון. בעקבות הישגי הקבוצה הנמוכים בעונת 1961/1962 מונה קובאלה למאמנה. תחת הדרכתו סיימה ברצלונה במקום השני והעפילה לגמר גביע ערי הירידים. אולם, ביצועים חלשים בעונה שלאחריה הובילו לעזיבתו בינואר 1963, עוד לפני אמצע העונה. מחליפו היה שחקן עבר נוסף של הקבוצה, ז'וזפ גונזלאבו, שלא הצליח להוביל את הקבוצה להישגים כבעבר. ברצלונה אומנם זכתה בגביע המלך בסיום עונת 1962/1963, אך דורגה במקום השישי בליגה - הנמוך ביותר מאז 1944. חוסר ההצלחה בעונות הבאות בזירה המקומית ובזירה האירופית הוביל לחילופים תכופים בעמדת המאמן. ב-1966 ייסד המועדון את גביע גאמפר. המועדון זכה בגביע בשנה הראשונה לקיומו לאחר שגבר במשחק הגמר על אנדרלכט הבלגית. באותה עונה זכתה ברצלונה בגביע ערי הירידים וסיימה את הליגה במקום השני, בו דורגה גם בעונה שלאחר מכן.

גמר הגביע ב-1968 זכור באופן מיוחד לאור הציפייה שריאל מדריד תנצח ותשלים דאבל. מול הקהל באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, שכלל את פרנקו, ניצחו שחקני ברצלונה במשחק בזכות שער עצמי של מגן ריאל. פרנקו נאלץ להעניק את הגביע לקפטן ברצלונה חוסה אנטוניו סאלדואה. הזכייה בגביע הוקדשה לזכרו של חוליו ססאר בניטס, שחקנה של הקבוצה שמת בפתאומיות ב-6 באפריל 1968.

תמונה פאנורמית של הקאמפ נואו

המועדון המשיך להתפתח, בעיקר מבחינת חשיבותו לקטלאנים. בנאומו של נשיא המועדון נרסיס דה קררס ב-1968 נטבע המשפט שברצלונה הוא "יותר ממועדון" (במקור: "Més que un club"), כהתייחסות לחשיבות המועדון מבחינה לאומית-קטלאנית. הנשיא שלאחריו, אגוסטי מונטל, פעל למימוש המשפט ונאבק למען הכנסת עקרונות דמוקרטיים להתנהלות הכדורגל בספרד.

באותן שנים לא הירשתה הממשלה לשחקנים זרים לשחק בספרד. למרות זאת היא דאגה להעניק אזרחות לשחקנים דרום אמריקנים מובחרים, ואישרה להם לשחק רק בריאל מדריד. רק לאחר לחץ ציבורי גדול הותר ליתר הקבוצות להחתים שחקנים זרים, ובעקבות קבלת ההיתר הוחתם הכוכב ההולנדי יוהאן קרויף על חוזה עם המועדון בשנת 1973. קרויף זכה לשכר שיא של מיליון דולר לשלוש שנים.‏‏‏[9] תוך זמן קצר היה קרויף לאחד השחקנים הפופולריים בקרב האוהדים בשל שיטת המשחק המהירה והחכמה שלו.

בעונת 1973/1974, עם רינוס מיכלס כמאמן וקרלס רשאק בחוד, הביסו שחקני ברצלונה את ריאל מדריד בתוצאה 5 - 0 באצטדיון סנטיאגו ברנבאו, ובסוף העונה זכו באליפות. כאשר צוינו 75 שנה להקמת המועדון ונבחר המנון חדש בעונה שלאחר מכן מנה המועדון 70,000 חברים, ובמקביל הסתמן תהליך הפיכתו לאחד המועדונים החזקים ביותר בספרד ובעולם. בקיץ 1974 הוחתם בקבוצה יוהאן ניסקנס, הולנדי מוכשר נוסף, במטרה לזכות בתארים נוספים. באירופה העפילה הקבוצה לחצי גמר גביע אירופה, בו הפסידה ללידס יונייטד. למרות חוזקתה לא זכתה הקבוצה בתארים רבים: היא סיימה כסגנית האלופה במשך שלוש עונות רצופות, והתואר הבא שלה היה גביע המלך של עונת 1977/1978, ארבע שנים לאחר הזכייה באליפות.

קבוצת החלומות

נפילת הדיקטטורה של פרנקו והפיכת ספרד למדינה דמוקרטית הובילו לכך שגם מועדוני ספורט החלו להתנהל בצורה דמוקרטית. אגוסטי מונטל כיהן כנשיא המועדון עד הבחירות הדמוקרטיות המלאות הראשונות. לאחר בחירת ז'וזפ לואיס נונייז ב-1978 נכנס המועדון לתקופה חסרת תקדים של צמיחה כלכלית וחברתית, במהלכה גובשה מדיניות החתמת שחקנים זרים בקבוצה. ב-1979 זכתה הקבוצה בפעם הראשונה בתולדותיה גביע אירופה למחזיקות גביע. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון האנס קרנקל האוסטרי, מלך השערים בליגה הספרדית באותה עונה, מיגלי וחוסה רמון אלשנקו, משחקני המפתח של הקבוצה בשנות ה-80, והמאמן ז'ואקים ריפה, שחקן עבר של הקבוצה. בעקבות הזכייה בגביע נערכו חגיגות המוניות ברחובות ברצלונה, והמועדון זכה לפרסום ולהערכה באירופה, בזכותם הצליח להחתים שחקנים בכירים שהובילו אותו להישגים. ברצלונה זכתה בגביע פעמיים נוספות, ב-1982 וב-1989.

בשנות ה-80 צמח המועדון במספר היבטים. לקראת מונדיאל 1982 הורחב הקאמפ נואו. מספר חברי המועדון גדל מ-66,000 ב-1974 ל-108,000 ב-1986. השחקנים הבולטים בעשור זה היו הקשרים ברנד שוסטר המערב גרמני ודייגו מראדונה הארגנטינאי, אחד השחקנים הבולטים בהיסטוריית הכדורגל. מראדונה הוחתם תמורת סכום שיא ששולם לבוקה ג'וניורס - 5 מיליון פאונד. במשחק מול ריאל מדריד היתל מראדונה בשחקניה ובשוערה של ריאל, והיה לשחקן הראשון של ברצלונה שזכה לתשואות מהקהל במדריד. עם זאת, הקבוצה נתקלה בשפל מבחינת הישגים מקומיים. כישלון הקבוצה בליגה ובאירופה בעונת 1983/1984 הוביל להדחת מראדונה מההרכב הראשון של ברצלונה. רק לאחר עזיבתו זכה המועדון באליפות, בעונת 1984/1985, מעל ל-10 שנים מאז האליפות הקודמת. אחד הרגעים הזכורים מעונה זו הייתה הצלת בעיטת העונשין על ידי השוער חבייר אורוטי ארבעה מחזורים לסיום העונה, שבזכותה הובטחה זכיית ברצלונה באליפות.

הרכב הקבוצה בגמר גביע אירופה 1986

עונת 1985/1986 הייתה מאכזבת, בעיקר עקב ההפסד בגמר גביע אירופה שנערך באצטדיון רמון סאנצ'ס פיחואן שבסביליה. במשחק זה שוסטר לא היה במיטבו והוחלף באמצע, דבר שסימן את סוף הקריירה שלו במועדון. בעונה הבאה לא שותף שוסטר באף משחק, ואת מקומו כמובילי הקבוצה תפסו גארי ליניקר ומארק יוז. לאחר הגעתם, ולאור מינויו של טרי ונבלס למאמן הקבוצה, ניכרה השפעת הכדורגל הבריטי על סגנון המשחק של המועדון. אולם, ברצלונה לא זכתה להצלחות - את האליפות איבדה לריאל מדריד, למרות ניצחון עליה משלושער של ליניקר, ומגביע אופ"א היא הודחה על ידי דאנדי יונייטד. כעבור עונה החלו השחקנים לדרוש את התפטרות מנהלי הקבוצה, ולכן מונה יוהאן קרויף לתפקיד המאמן. קרויף יישם בברצלונה את שיטת המשחק "טוטאל פוטבול", שפותחה על ידי רינוס מיכלס בנבחרת הולנד. הוא יצר קבוצה חדשה כמעט לחלוטין שכונתה בפי רבים "קבוצת החלומות".

התואר הראשון של קרויף עם המועדון היה גביע המחזיקות ב-1989. בארבע השנים הבאות, עם קרויף כמאמן, זכתה הקבוצה בארבע אליפויות רצופות. ברצלונה אמנם הפסידה בגמר גביע המחזיקות של 1991, אך שלושה ימים לאחר מכן זכתה באליפות, וקטעה רצף של חמש זכיות רצופות על ידי ריאל מדריד. רגע השיא של הקבוצה היה הזכייה הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות בשנת 1992, לאחר שגברה במשחק הגמר באצטדיון ומבלי על סמפדוריה האיטלקית 1 - 0 בזכות שער של רונאלד קומאן. לזכייה היו שותפים שחקנים כגון מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ'קוב ואנדוני זוביזרטה. הזכייה באליפות הרביעית והאחרונה של קרויף הייתה בעיקר בזכות הכוכב הברזילאי רומאריו, שהבקיע 30 שערי ליגה. אולם, בגמר ליגת האלופות מול מילאן כשלה ברצלונה בהצגת היכולת הטובה מהליגה והפסידה 0 - 4.

מנקודה זו ניכרה ירידה ברמת המשחק של ברצלונה, שסיימה בעונה הבאה במקום הרביעי. כתוצאה מכך עזבו את הקבוצה שחקנים רבים. בעונתו האחרונה של קרויף במועדון חל שיפור במשחק של ברצלונה - שחקנים צעירים כגון לואיש פיגו וג'ורדי קרויף זכו למעמד דומה לזה של שחקנים בכירים כגון גאורגי פופסקו, אך למרות זאת סיימה הקבוצה במקום השלישי. קרויף עזב את הקבוצה מחזורים אחדים לפני סיום העונה, לאחר ששמע מהעיתונות על מינויו של בובי רובסון כמחליפו. תחת הדרכת קרויף זכתה ברצלונה ב-11 תארים, ומבחינה זו הוא המצליח ביותר בתולדותיה, בנוסף להיותו המאמן שכיהן בתפקיד במשך הזמן הארוך ביותר - שמונה שנים.

שנות ה-90 המאוחרות ותקופת גספארט

תבליט לרגל חגיגות 100 שנה להיווסדות המועדון

הצעד הראשון של רובסון היה החתמת הברזילאי רונאלדו. בעונתו היחידה במועדון הבקיע רונאלדו 34 שערי ליגה, שיא שערים לשחקן שלא נשבר במשך עשור. באותה עונה זכה המועדון בגביע המחזיקות ובגביע המלך. למרות ההצלחה באותה עונה ספג רובסון ביקורת על שגיאות טקטיות בניהול המשחק והסתמכותו הרבה על רונאלדו, ופוטר מתפקידו.

לאחר מכן חתם במועדון המאמן ההולנדי לואי ואן חאל. רונאלדו עבר לאינטר מילאנו, ריבאלדו חתם בקבוצה והמועדון זכה בשתי אליפויות רצופות בשנתיים הראשונות של ואן חאל בתפקיד. במהלך עונת 1997/1998 נחגגו מאה שנים להקמת המועדון, והשחקנים שהובילו את הקבוצה לזכייה בדאבל היו ריבאלדו, ז'וזפ גוארדיאולה, לואיס אנריקה, לואיש פיגו (הקפטן הזר הראשון בתולדות המועדון), ופיליפ קוקו. בניגוד להצלחת הקבוצה בזירה המקומית, לא זכתה הקבוצה להישגים באירופה. בעונת 1999/2000 הודחה ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי ולנסיה, ובאליפות זכתה דפורטיבו לה קורוניה. ביקורת קשה הוטחה בהתנהלות המועדון, והנשיא ז'וזפ לואיס נונייז והמאמן ואן חאל התפטרו בשנת 2000.

בתחילת שנות האלפיים נבחר ז'ואן גספארט, סגן הנשיא במשך 22 שנה, לנשיא המועדון. בתקופת כהונתו נחל המועדון כישלונות בכל המפעלים. מאמן הקבוצה לורנס סרה פרר הוחלף על ידי קרלס רשאק לאחר הפסד לריאל סרגוסה באמצע העונה. הקבוצה סיימה את העונה במקום הרביעי, המוביל למוקדמות ליגת האלופות, רק לאחר שריבאלדו הבקיע שער במספרת לרשתה של ולנסיה בדקות הסיום של מחזור הליגה האחרון. גם בעונה שלאחריה סיימה הקבוצה במקום הרביעי. בקיץ 2002 הוחזר ואן חאל. תחת הדרכתו כשלה הקבוצה, ושחקן המפתח חואן רומן ריקלמה מיעט לשחק. גם ואן חאל הוחלף באמצע העונה, על ידי רדומיר אנטיץ'. גספארט עצמו התפטר חודש לאחר מכן. על אף אי בהירות בנוגע למצב המועדון, הוביל אנטיץ' את הקבוצה מהמקום ה-15 עד למקום השישי.

תקופת לאפורטה

ביולי 2003 נבחר ז'ואן לאפורטה לנשיא המועדון, ולאחר מכן החלה תקופה מוצלחת נוספת בתולדות המועדון.

עם הגעתו החתים לאפורטה את שחקן הכדורגל רונאלדיניו ואת המאמן ההולנדי פרנק רייקארד. לאפורטה הנחיל שיטת ניהול חדשה שהחזירה את ההצלחה למועדון. חובות העבר של המועדון שולמו, ובעונת 2003/2004 סיים המועדון במקום השני, למרות שבמהלך העונה דורג בתחתית הטבלה. בעונת 2004/2005 הצטרפו לקבוצה סמואל אטו ודקו, ששיתפו פעולה עם הברזילאי רונאלדיניו והובילו את הקבוצה לזכייה באליפות ה-17 ב-14 במאי 2005, ובגביע הסופר קאפ הספרדי השישי בתולדותיה ב-20 באוגוסט.

הקבוצה הודחה על ידי צ'לסי בשמינית גמר ליגת האלופות, אך למרות זאת האמינו השחקנים והאוהדים כי החל תור הזהב השלישי של המועדון. הקבוצה שיחקה במערך 4-3-3 התקפי, עמו הגיעה להישגים כגון ניצחון חוץ 3 - 0 על ריאל מדריד ב-19 בנובמבר 2005. בעונת 2005/2006 של ליגת האלופות עברה ברצלונה את צ'לסי ואת מילאן בדרכה לגמר, בו התמודדה מול ארסנל. ז'וליאנו בלטי כבש בגמר את שערו היחיד במועדון, בזכותו ניצחה ברצלונה 2 - 1 וזכתה בליגת האלופות בפעם השנייה בתולדותיה. בהמשך השנה הושלמה בנייתו של מבנה הספורט על שם ז'ואן גאמפר, והמועדון חתם על הסכם עם יוניצ"ף. ההצלחות הללו הביאו לעליית מספר חברי המועדון עד כדי 150,000.

בעונות 2006/2007 ו-2007/2008 לא זכתה הקבוצה באף תואר, למרות הצטרפותם של שחקנים מקדמת הכדורגל העולמי, בהם תיירי הנרי וליליאן תוראם הצרפתים והאיטלקי ג'אנלוקה זמברוטה. את האליפות בעונה הראשונה איבדה לאחר שהובילה את הטבלה במשך רוב העונה. למרות מספר נקודות זהה לזה של ריאל מדריד, מדריד היא זו שהוכתרה כאלופה עקב מאזן חיובי במפגשים בין שתי הקבוצות. בעונה שלאחר מכן הוחלט לשפץ ולהרחיב את קאמפ נואו לכ-115,000 מקומות לרגל 50 שנה להקמתו. עונה זו גם הייתה גם סוף תקופתם של רונאלדיניו ורייקארד במועדון עקב ביצועים דלים של הקבוצה בכלל ושל רונאלדיניו בפרט. במאי 2008 הצהיר המועדון על עזיבתו של רייקארד והחלפתו על ידי ז'וזפ גוארדיאולה, קפטן הקבוצה בשנות ה-90 של המאה ה-20.

עונת 2008/2009 הייתה העונה הגדולה ביותר בתולדות המועדון. ברצלונה זכתה בכל שלושת התארים האפשריים, אליפות ספרד, גביע המלך וליגת האלופות ובכך השלימה זכייה בטרבל ראשון בתולדותיה, שהיה גם הטרבל הראשון של קבוצה ספרדית כלשהי.‏[10] שחקני ברצלונה הציגו יכולת שיא הן מבחינת התקפית והן מבחינה הגנתית - הקבוצה הבקיעה 154 שערים וספגה 54 בלבד בעונה זו, בכל המסגרות.‏[11] בדרכה לזכייה בתארים, הביסה ברצלונה פעמים רבות את יריבותיה, כולל ניצחונות בליגת האלופות 5 - 2 על אולימפיק ליון ו-4 - 0 על באיירן מינכן, כשהשיא היה בליגה: ניצחון 6 - 2 על ריאל מדריד באצטדיונה הביתי, במשחק שלמעשה הכריע את זהות אלופת הליגה.‏[12] את הקבוצה הובילו שחקני בית כגון קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה וליאונל מסי לצד שחקנים זרים כסמואל אטו ותיירי הנרי.

בהמשך השנה זכתה הקבוצה בסופר קאפ האירופי, בסופר קאפ הספרדי ובאליפות העולם לקבוצות, והייתה לקבוצה היחידה בהיסטוריה שזוכה בששת התארים הללו בשנה אחת.‏[13] בסוף עונת 2009/2010 זכתה ברצלונה באליפות עם שיא של 99 נקודות ליגה.‏[14]

בעונת 2010/2011 זכתה ברצלונה באליפות שלישית ברציפות. הקבוצה העפילה למשחק גמר גביע המלך הספרדי, והפסידה בגמר לריאל מדריד 1-0. בליגת האלופות התמודדה מול ריאל מדריד בחצי הגמר, והצליחה להדיח אותה. במשחק הגמר מול מנצ'סטר יונייטד באצטדיון ומבלי ניצחה הקבוצה 3 - 1 משעריהם של פדרו רודריגס, ליאונל מסי ודויד וייה, וזכתה בתואר בפעם הרביעית בתולדותיה.

בעונת 2011/2012 זכתה הקבוצה בפעם השנייה בתולדותיה באליפות העולם לקבוצות לאחר ניצחון במשחק הגמר מול סנטוס בתוצאה 4-0 משעריהם של ליאונל מסי (צמד), צ'אבי וססק פברגאס, ובכך הפכה לקבוצה הראשונה אשר זוכה בו פעמיים. בהמשך העונה הגיעה עד לחצי גמר ליגת האלופות שבו נכנעה לקבוצת צ'לסי הלונדונית 3-2 בסיכום שני משחקי חצי הגמר. בסוף העונה הקבוצה זכתה בגביע המלך לאחר שניצחה בגמר את אתלטיק בילבאו בתוצאה 3-0, אך איבדה את האליפות לריאל מדריד. בסיום עונה זו עזב גוארדיולה את הקבוצה ועוזרו טיטו וילאנובה מונה למאמן במקומו.

בעונת 2012/2013 השיבה ברצלונה את תואר האליפות, אך בגביע הודחה על ידי ריאל מדריד בחצי הגמר. גם בליגת האלופות הודחה בשלב חצי הגמר, על ידי באיירן מינכן שהביסה אותה 4-0 באליאנץ ארנה ו-3-0 במשחק הגומלין. זו הייתה העונה שישית ברציפות שבה הצליחה ברצלונה להעפיל לשלב זה בליגת האלופות.

ביולי 2013 מונה חרארדו מרטינו, המכונה "טאטה", לאימון הקבוצה לשנתיים, במקומו של וילאנובה שלקה במחלת הסרטן, שממנה נפטר 10 חודשים לאחר מכן. ב-17 במאי עם אובדן תואר האליפות לאתלטיקו מדריד הודיע טאטה על התפטרותו מהמועדון. ב-19 במאי 2014, מונה לתפקיד המאמן לואיס אנריקה במקומו של מרטינו.

"יותר ממועדון"

המשפט "יותר ממועדון" מוטבע על יציע בקאמפ נואו

בנאום הראשון שנשא נרסיס דה קררס כנשיא המועדון בינואר 1968 נעשה לראשונה השימוש בביטוי "יותר ממועדון" (בספרדית: més que un club). בעזרת משפט זה הדגיש דה קררס את החשיבות החברתית של המועדון בקטלוניה. חמש שנים לאחר מכן, הפך אגוסטי מונטל את הביטוי לסיסמת מסע הבחירות שלו לנשיאות המועדון ובכך נתן לו את משמעותו המלאה. משמעות הביטוי, שהפך מאוחר יותר למוטו של המועדון, היא שהמועדון לא מייצג את העיר ואת קטלוניה מבחינה ספורטיבית בלבד, כי אם גם חברתית ופוליטית. עבור קטלאנים רבים ברצלונה הוא "יותר ממועדון" בשל תפקידו כמגן זכויות החופש והדמוקרטיה בספרד.‏‏‏[15]

לאורך ההיסטוריה, אם כי במידה מצומצמת בשנות שלטונו של פרנסיסקו פרנקו, ייצג המועדון את הערכים הקטלאניים, ואף נאלץ להגן עליהם במקרים רבים, כפי שציין העיתונאי האנגלי ג'ימי ברנס במקומות רבים בספרו "Barça: A People’s Passion", ספר המתאר את התפתחותו החברתית והפוליטית של המועדון לאורך השנים.‏[16] לדוגמה, המועדון סומן כמגן התרבות והשפה הקטלאנית בכך שכל מסמכיו הרשמיים כתובים בקטלאנית ושסרט הקפטן של הקבוצה מעוצב בדומה לדגל קטלוניה. בנוסף לכך, לעתים הביעו אנשי המועדון בפומבי את שאיפתם להשגת אוטונומיה מורחבת לקטלוניה, וכן חתמו על עצומות התומכות בכך.

ייצוג הערכים הקטלאניים זכה להכרה רשמית על ידי ממשלת קטלוניה (Generalidad de Cataluña). ב-21 בדצמבר 1992 העניקה הממשלה בראשותו של ז'ורדי פוז'ול אי סוליי למועדון את פרס צלב גאורגיוס הקדוש, הפרס החשוב ביותר המוענק על ידה. היסטוריונים וכותבים אחדים, בהם מנואל ואסקז מונטלבן, טענו‏[17] כי המועדון מייצג את קטלוניה ברמה הבינלאומית, על אף המסורת הארוכה של ספורטאים ספרדים או זרים ששיחקו במועדון.

מועדון הכדורגל פועל לקידום נבחרות ספורט לאומיות קטלאניות. בעשור הראשון של המאה ה-21 ארגן המועדון משחקי ידידות בין נבחרת קטלוניה לבין נבחרות אחרות, בהן ארגנטינה וברזיל. המועדון העניק את מוסדותיו בחינם למען אירוח משחקים אלו, ואף שילם לחלק מהספורטאים המשתתפים. כמו כן, המועדון חותם על עצומות פומביות בנושא. ז'ואן לאפורטה, בתקופת כהונתו כנשיא המועדון, וכדורגלן הקבוצה אולגייר פרסאס נטלו חלק במסע ציבורי נרחב בקטלוניה לקידום הנושא, עם הסיסמה "אומה אחת, נבחרת אחת".

בעשורים האחרונים הפגין המועדון סולידריות במחוות שונות. בראשית שנות ה-80 ובאמצע שנות ה-90 ארגן המועדון משחקי צדקה ליוניצ"ף, בה שיחקה קבוצת המועדון נגד קבוצת כוכבים מרחבי העולם. בנוסף, בשנות ה-90 גם כן, השתתף המועדון במאבק נגד סמים וארגן מספר אירועים בשיתוף פעולה עם ה-"Fundación de Ayuda contra la Droga" (העמותה לעזרה נגד סמים), שרווחיהם נתרמו למיזמים שונים.

במהלך כהונתו של ז'ואן לאפורטה כנשיא ביטא המועדון את כוונתו להגדיל את מעורבותו בעניינים חברתיים וכן את שאיפתו להיות מוכר ברחבי העולם בזכות רוח הסולידריות שלו. לאור זאת ארגן המועדון משחק ידידות בקאמפ נואו בין שחקני כדורגל ישראלים ופלסטינים בשנת 2005. בעשור הראשון של המאה ה-21 חתם המועדון על הסכמי שיתוף פעולה, בהם התחייב להעניק תמיכה כספית למדינות מתפתחות.

0.7% מתקציב המועדון מועבר לקרן ברצלונה, שמטרתה לסייע למיזמים הומניטאריים. בשנת 2006 התחייב המועדון לתרום 1.5 מיליון אירו ליוניצ"ף. בעזרת הכסף מופעלים מיזמים לשיפור תנאי המחיה של ילדים ברחבי העולם. המיזם המשותף הראשון של שני הארגונים עסק בעזרה לילדים חולי איידס בסווזילנד.‏[18] במסגרת שיתוף הפעולה עם יוניצ"ף מוצג סמליל הארגון על חולצות שחקני המועדון.

ב-2008 החל המועדון בפעילות משותפת עם נציבות האו"ם לפליטים, במיזם שנקרא MÉS. במסגרת המיזם מועברים רווחי מכירות מוצרים לנציבות ולקרן ברצלונה במטרה לקדם את הספורט ואת החינוך של מקופחים ופליטים ברחבי העולם.‏‏‏[19]

אצטדיון

אצטדיון הקאמפ נואו בזמן משחק
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קאמפ נואו

הקאמפ נואו הוא אצטדיונה הביתי של ברצלונה מאז 1957, והוא זכה לחמישה כוכבים בדירוג האצטדיונים של אופ"א. לפני הקמתו היו בבעלות ברצלונה שני מגרשים: "קמפ דל קרר אינדוסטריה", בין השנים 1909 ו-1922, ולס קורטס, בין השנים 1922 ו-1957. תכולתו המקורית של לס קורטס הייתה 30,000 צופים, ובתום הרחבתו הכיל כ-60,000 מקומות. הצלחות הקבוצה בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 משכו אוהדים רבים לצפות במשחקי הקבוצה, ולכן החליטו ראשי המועדון לבנות אצטדיון חדש, שיהיה בעל קיבולת גדולה יותר. בניית הקאמפ נואו נמשכה בין 1954 לבין 1957. את האצטדיון עיצבו האדריכלים פרננס מיטחנס-מירו, לורנזו גרסיה ברבון וז'וזפ סוטרס מאורי.

תכולת האצטדיון נעה בין 93,053 בשנותיו הראשונות, לבין 120,000 צופים בעת מונדיאל 1982. חוקים שאסרו על יציעי עמידה הובילו להקטנת תכולת האצטדיון ל-98,772 צופים בשנות ה-90, אך הוא הורחב בכאלף מושבים נוספים בעשור שלאחר מכן, לתכולה של 99,786. הוא הגדול באירופה והעשירי בגודלו בעולם.‏‏‏[20]

השם הרשמי של הקאמפ נואו היה "Estadi del FC Barcelona" (האצטדיון של מועדון הכדורגל ברצלונה) עד שנת 2000, אז בחרו חברי המועדון לשנות את שמו לכינויו המוכר – הקאמפ נואו.‏[21] משמעות השם היא "מגרש חדש" בקטלאנית. בעונת 2007/2008, עם ציון 50 שנה להקמת האצטדיון, הוחלט לשפצו ולהרחיבו לכ-115,000 מקומות ישיבה.

מול הקאמפ נואו נמצא אולם הספורט של המועדון, פלאו בלאוגרנה, ולצדו שוכן האולם לענפי ספורט המבוססים על קרח. מאחוריו שוכן המיני אסטדי, האצטדיון הביתי של ברצלונה ב', קבוצת המילואים של המועדון.

בין מתקני האצטדיון ניתן למנות את חנות המזכרות, את המגרשים הקטנים לאימונים ואת הקפלה של השחקנים. בנוסף, באצטדיון נמצא "El Museu del Barça" (המוזיאון של בארסה), שהוא המוזיאון הקטלאני עם מספר המבקרים השנתי הגבוה ביותר.‏‏‏[22] במוזיאון מבקרים כ-1.2 מיליון איש בכל שנה. המוזיאון הוקם בשנת 1984, כאשר ז'וזפ לואיס נונייז היה נשיא המועדון. במוזיאון יש כ-1,420 פריטים העוסקים בהיסטוריה של ברצלונה, מתוכם כ-420 גביעים.

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הקאמפ נואו בוויקישיתוף

תלבושת

מאז הקמתו היו צבעי החולצה של שחקני המועדון כחול וארגמן. צבעי המכנסיים השתנו מלבן בעשור הראשון להקמתו, לשחור ב-1913 ולכחול שבע שנים מאוחר יותר. בעונות 2005/2006 ו-2010/2011 הולבשו השחקנים במכנסיים אדומים באופן חריג.

עיצוב החולצה השתנה פעמים אחדות לאורך ההיסטוריה. עד עונת 1909/1910 הייתה החולצה חצויה לכחול ולארגמן, והשרוולים נצבעו בסדר הפוך מהגוף. מעונה זו והלאה כללה החולצה פסים אנכיים בצבעים הללו, עם שינויים קטנים בעובי, במספר ובעיצוב הפסים. בעונת 1998/1999 עוצבה החולצה בדומה לחולצה המקורית, לציון 100 שנה להקמת המועדון.

עם השנים פותחו מספר תאוריות בנוגע למקור צבעי התלבושת. על נושא זה נערכו דיונים רבים בקרב היסטוריונים שעסקו בתולדות המועדון. אין ראיות לכך שהצבעים נבחרו בגלל סימבוליות כלשהי. אחת הטענות היא שצבעי המועדון אומצו על ידי המועדון הקודם שגאמפר ייסד בציריך,‏[23] או שאלו הצבעים של הקנטון ממנו הגיע גאמפר - ציריך. טענות אלו הופרכו כיוון שצבעי המועדון הם אדום-לבן, וצבעי הקנטון הם כחול-לבן. סברה אחרת הייתה שמקימי המועדון בחרו בצבעי עפרונות החשבונאות שהיו נפוצים באותה תקופה.‏[23]

לפי תאוריה אחרת תפרה אימם של צמד האחים והשחקנים קומאלה מדים בצבעי כחול ואדום, ומאוחר יותר הוחלט שהאדום יוחלף בארגמן הכהה יותר. לפי גרסה אחרת של הטענה תפרה האם חולצה אדומה וחולצה כחולה לכל אחד משני בניה, כדי להקל בהבדלה ביניהם, בימים שלפני קביעת התלבושת האחידה.‏[24] עוד נאמר כי שהצבעים נבחרו על ידי אוטו מאייר, אחד ממייסדי המועדון, בהתאם לצבעי הבגדים שלובשת הדמות בסמל עיר הולדתו, היידנהיים.‏[25]

לאף אחת מן הטענות הללו אין ראיות או סימוכין, אך הטענה הסבירה ביותר היא שגאמפר בחר בצבעי הקבוצה בה שיחק ואף שימש קפטן שלה בעבר, פ.צ. בזל.‏[23]

תלבושת הבית של קבוצת הכדורגל לאורך השנים
1899-1910
1911-1913
1913-1934
1935-1949
1950-1991
1991-1992
1992-1993
1993-1995
1995-1997
1997-1998
1998-1999
1999-2000
2001-2002
2002-2003
2003-2004
2004-2005
2005-2006
2006-2007
2007-2008
2008-2009
2009-2010
2010-2011
2011-2012
2012-2013
2013-2014
2014-2015
  • ראו גם: Kit History - תצלומים של תלבושות הבית והחוץ של ברצלונה לאורך השנים, באתר Barca Loco

סמל

התפתחות סמל המועדון לאורך השנים

עם הקמת המועדון נבחר סמל העיר ברצלונה לשמש סמל המועדון, כביטוי לחיבור המועדון לעיר. לסמל העיר התווספו עטלף מעל הכתר ושני ענפים צדדיים. ב-1910 נערכה בין חברי המועדון תחרות לעיצוב הסמל החדש. מעצב הסמל הנבחר היה קרלס קוממלה, שאף היה שחקן המועדון במשך 9 שנים. סמל המועדון שעיצב נשאר דומה עד היום, עם שינויים משניים. סמלו היה בצורת קערה, שבחלקו העליון היו דגל קטלוניה וצלב גאורגיוס הקדוש זה לצד זה - שני סמלים המזוהים עם העיר ועם קטלוניה. כך הוצג הקשר בין המועדון לעיר ולחבל ארץ. ראשי תיבות המועדון, FCB, הופיעו על מקטע זהוב באמצע, שתחתיו היו צבעי התלבושת וכדורגל.

השינויים שנערכו בסמל מאז בחירתו ב-1910 הם משניים, והגדולים שבהם נבעו מאילוצים פוליטיים. לאחר החלפת שם המועדון לשם הספרדי, עם קביעת האיסור על שימוש בשפות זרות, הוחלפו האותיות שבמרכז הסמל מ-FCB ל-CFB. כמו כן, על מנת ליצור בידול בין המועדון לדגל הקטלאני הוחלט להסיר שניים מארבעת הפסים שבפינה הימנית-העליונה של הסמל. ב-1949 הוחזרו הפסים לרגל יובל להקמת המועדון, וב-1974 הוחזר סדר האותיות שבסמל ל-FCB.

הסמל הנוכחי עוצב ב-2002. צורתו החיצונית פשוטה יותר ביחס לקודמו, האותיות הוקטנו והנקודות שביניהן הוסרו.

המנון

המנונו הרשמי של מועדון הכדורגל, הידוע בשם "Cant del Barça", נכתב ב-1974 לרגל חגיגות 75 שנה להקמת המועדון. את ההמנון כתבו ז'אומה פיקאס (Jaume Picas) וז'וזפ מריה אספינס (Josep Maria Espinàs) והלחין מנואל ואלס (Manuel Valls). כל ההמנון נכתב בקטלאנית. ההמנון מושמע בתחילת כל משחק כדורגל של ברצלונה בקאמפ נואו.

ב-27 בנובמבר 1974 בוצע ההמנון לראשונה בקאמפ נואו, לפני המשחק בין המועדון לנבחרת גרמניה המזרחית על ידי מקהלה של 3,500 איש בניצוחו של אוריול מרטורל. גם זמרים מפורסמים שרו לאורך השנים את ההמנון, בהם הקטלאני ז'ואן מנואל סראט ששר את ההמנון ב-28 בנובמבר 1998 בפסטיבל לרגל חגיגות 100 שנה למועדון.

אחד ההיבטים הבולטים והמאפיינים של ההמנון הוא ההתייחסות למועדון כפתוח וכוללני, ללא שיפוט על פי המקור הגאוגרפי של האוהדים, כפי שנכתב, לדוגמה, באחד הבתים: "לא משנה מאין הגענו, בין אם מדרום או מצפון, הדגל מאחד אותנו".

"Cant del Barça" הוא ההמנון הרביעי בתולדות המועדון. ההמנון הראשון נכתב ב-1923 ומילותיו תיארו את הקשר בין הספורט לאומה הקטלאנית. השני נכתב בחגיגות היובל של המועדון ב-1949, ונקרא "Barcelona, sempre amunt!" ("ברצלונה, תמיד מעלה!"). ההמנון השלישי נכתב ב-1957 לרגל הקמת אצטדיון קאמפ נואו. בהמנון הזה הופיעה לראשונה המילה "בארסה". הפופולריות של ההמנון הנוכחי גדולה בהשוואה להמנונים הקודמים של המועדון.

נשיאות

למועדון הכדורגל היו 39 נשיאים עד 2010. מייסד המועדון, ז'ואן גאמפר, לא היה הנשיא הראשון, אלא וולטר ויילד האנגלי, שהיה המבוגר מבין אחד-עשר המשתתפים בפגישת הקמת המועדון. למרות זאת היה גאמפר נשיא המועדון במשך 5 קדנציות מאוחרות יותר. ז'וזפ לואיס נונייז היה נשיא במשך התקופה הארוכה ביותר, 22 שנים רצופות בין 1978 לבין 2000. רוב נשיאי המועדון, 34 מתוך ה-39, היו ספרדים. מלבדם היו שני נשיאים אנגלים, שני גרמנים ושווייצרי אחד - כולם בשנותיו הראשונות של המועדון.

נשיא המועדון נבחר בהצבעות של חברי המועדון. כלל זה הופר בין השנים 1939 ו-1953, עקב מלחמת האזרחים בספרד, שכן בזמן הזה נבחר הנשיא על ידי רשויות השלטון. ב-1953 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות למחצה, שבהן השתתף חלק מצומצם מהחברים הבגירים של המועדון. מאז 1978 נערכות בחירות לנשיאות המועדון אחת לארבע שנים, שבהן כל חבר מעל גיל 18 רשאי להשתתף. לאחר כניסתו לתפקיד בוחר הנשיא את חברי מועצת המנהלים בעצמו מתוך רשימת 300 חברים מאושררים. מועצת המנהלים אחראית על קבלת ההחלטות במועדון. מלבד זה, תפקיד הנשיא הוא בעיקר ייצוגי.

ב-23 בינואר 2014 התפטר סנדרו רוסיי מנשיאותו, עקב חשדות לאי סדרים במסגרת העברתו של ניימאר למועדון. במקומו של רוסיי מונה ז'וזפ מריה ברתומיאו.‏[26]

נשיאים נבחרים:
וולטר ויילד ברתומאו טרראדס פול האס ארתור ויטי ז'ואן גאמפר אוטו גמלין ז'וזפ סוניול
1899 - 1901 1901 - 1902 1902 1902 - 1905 1908 - 1909, 1910 - 1911, 1917 - 1919,
1921 - 1923, 1924 - 1925
1909 1935 - 1936
אנריקה פיניירו אגוסטי מונטל ז'וזפ לואיס נונייז ז'ואן גספארט ז'ואן לאפורטה סנדרו רוסיי ז'וזפ מריה ברתומיאו
1940 - 1943 1969 - 1977 1978 - 2000 2000 - 2003 2003 - 2010 2010 - 2014 2014

אוהדים

אוהדי הקבוצה בגמר ליגת האלופות 2009

אוהדי מועדון הכדורגל מכונים בקטלאנית "culers". בדיקות שונות שנערכו העלו כי ככל הנראה רבע מתושבי ספרד אוהדים את ברצלונה.‏[27] למועדון יש תמיכה רבה גם במדינות השונות בעולם, בייחוד בארצות הברית, באמריקה הלטינית, במרוקו וביפן.

חבר מועדון נקרא "סוסיו" (socio). על מנת להפוך לחבר מועדון יש לשלם אגרה שנתית בסך 155 אירו. חברי המועדון זוכים להנחה במחיר כרטיסי הכניסה למשחקי הקבוצה ולסיורים בקאמפ נואו. כמו כן, חברי המועדון רשאים להשתתף בבחירות לנשיאות, ואף להיבחר לחבר המנהלים או לנשיאות עצמה, תמורת עירבון גבוה. מאז עונת 2003/2004 עלה מספר חברי המועדון באופן ניכר. ביוני 2007 נמנו מעל ל-156,000 חברי מועדון.‏[28] בנוסף לכך, נכון לנובמבר 2006, יש 1,352 "penyes" (פניה) רשומים ברחבי העולם.‏[28]

את הכינוי "Culers" (מבוטא /kuˈlɛs/) קיבלו אוהדי הקבוצה בשנותיו הראשונות של אצטדיון "קרר אינדסטריה". משמעות הביטוי בתרגום חופשי מקטלאנית היא "אנשי האחוריים", והיא אינה פוגענית. הביטוי מתייחס לאוהדים שישבו בשורה הגבוהה ביותר באצטדיון. האנשים שעברו בצמוד לחלק החיצוני של האצטדיון ראו את אחורי האוהדים בלבד, ומאז ייחסו לאוהדי ברצלונה את השם "Culers". הכתיב הנפוץ יותר של הביטוי הוא הכתיב הספרדי, "culés".‏

"penye" הוא מועדון אוהדים שהוא גם חבורת פעולה. ב-1944 הוקם ה-"penye" הראשון, "Penya Solera", על ידי מספר שחקני עבר של המועדון ואוהדים, בהם פפ סמיטייר. מטרתה המקורית של הקבוצה הייתה לתמוך במועדון באמצעות גיוס כספים, בתקופה שבה התמודד המועדון עם קשיים כלכליים.

אחד ממועדוני האוהדים הידועים לשמצה של ברצלונה הוא "בוישוס נויס" (בקטלאנית: Boixos Nois). בוישוס הוא משחק מילים בין המילה בויז', שמשמעה "משוגע", ו"קן בוישרס", שכונת המקור של האוהדים, הקרויה על שם סוג של עץ. הקבוצה נוסדה ב-1982, וברבות השנים קושרה לשמאל הקיצוני בקטלוניה. אחד מגרעיני האוהדים של הקבוצה, שחבריו נוהגים לגלח את שערם, ידוע לשמצה בשל מאורעות אלימים שנקשרו בשמו. לדוגמה, בקלאסיקו של 2002 השליכו חברי הגרעין לעבר לואיש פיגו ראש חזיר. ז'ואן לאפורטה, נשיא המועדון באותה תקופה, השקיע מאמצים למניעת אירועים אלימים והרחיק את הבוישוס נויס מן הקאמפ נואו כצעד עיקרי להשלמת מטרה זו. כתגובה למאבק שניהל נגדם קיבל לאפורטה איומים על חייו מן הבוישוס נויס.

יריבויות

אל קלאסיקו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקלאסיקו
סיכום המפגשים בין ברצלונה לריאל מדריד[29]
מסגרת מספר
משחקים
ניצחונות
לברצלונה
ניצחונות
למדריד
תיקו
הליגה הספרדית 166 65 70 32
גביע המלך הספרדי 32 14 11 7
גביע הליגה הספרדית 6 2 0 4
הסופר קאפ הספרדי 12 4 6 2
ליגת האלופות 8 2 3 3
סה"כ 224 86 90 48

המשחקים בין ברצלונה לריאל מדריד ידועים בשם הקלאסיקו (או El Clásico בספרדית), בשל היריבות העזה ששוררת ביניהם. עוד מימיהם הראשונים נראו המועדונים כמייצגים של שני חבלי ארץ בספרד, קטלוניה וקסטיליה, וכן של שתי הערים. לפי סברת רבים, היריבות היא השלכה של המתחים הפוליטיים והתרבותיים בין הקטלאנים והקסטיליינים.

בתקופת הדיקטטורה הספרדית, בעיקר בזמנם של מיגל פרימו דה ריברה ושל פרנסיסקו פרנקו, דוכאו הסממנים הלאומיים-אזוריים בספרד. כך, למשל, נאסר השימוש בשפות מקומיות. מועדון הכדורגל ברצלונה הפך למייצג השאיפה של הקטלאנים לחופש ולאחד מהשגרירים הגדולים של חבל הארץ. מנגד, ריאל מדריד נחשבה בעיני רבים כהתגלמות המשטר הפשיסטי.‏[30] המשטר של פרנקו התערב רבות בספורט בספרד והבטיח את הצלחתה של ריאל מדריד, טענה שתומכי המועדון מכחישים.

הקרע בין שני המועדונים נפער בחצי גמר הגביע הספרדי ב-1943, כששחקני ברצלונה נאלצו להפסיד במכוון כדי להימנע מקיום איומים שקיבלו מהשלטון. היריבות בין המועדונים החריפה בשנות ה-50, כאשר שני המועדונים ניסו להחתים את אלפרדו די סטפנו, שבחר לבסוף בריאל מדריד והיה שחקן מפתח בהצלחתה. בשנות ה-60 הגיעה היריבות למסגרות האירופיות - הקבוצות נפגשו פעמיים בשלבים המאוחרים של גביע אירופה.

כיום, ברצלונה וריאל מדריד הם שני המועדונים החזקים והמצליחים בליגה. היריבות מתחדשת על בסיס שנתי כששני המועדונים מתחרים על תואר האליפות.

הדרבי של ברצלונה

המועדון אספניול הוא מועדון הכדורגל השני בעיר ברצלונה. המועדון הוקם על ידי אוהדי כדורגל ספרדיים בלבד, בניגוד לברצלונה שהוקמה על ידי קבוצת אוהדים רב-לאומית. המשחקים בין שני המועדונים מכונים "הדרבי של ברצלונה". אוהדי אספניול רואים במשחק הדרבי חשיבות רבה עקב הבדלי המטרות והיעדים של המועדונים.

אף על פי שהוא הדרבי המשוחק ביותר בהיסטוריית לה ליגה, הוא גם הדרבי בעל האיזון הנמוך ביותר. ברצלונה דורגה בטבלת הליגה מתחת לאספניול בשלוש עונות בלבד, לאורך היסטוריה משותפת של כ-70 שנה בליגה הראשונה.

נותני חסות

תיירי הנרי לובש חולצה עם הסמליל של יוניצ"ף

מיום הקמתו הייתה גישתו של המועדון לנותני חסות לחולצות ייחודית, כיוון שעל חולצות השחקנים לא היה מסר מסחרי. ב-14 ביולי 2006 הצהיר המועדון על הסכם לחמש שנים עם יוניצ"ף, לפיו יופיע הלוגו של יוניצ"ף על חולצות השחקנים. כמו כן, לפי ההסכם יתרום המועדון 1.9 מיליון דולר בשנה (0.7 אחוז מכלל הכנסתו) ליוניצ"ף באמצעות קרן המועדון (Fundació FC Barcelona).

בדצמבר 2010 חתמה ברצלונה על הסכם חסות לחולצה עם קרן קטאר לחמש שנים, אשר יתחיל בעונת 2011/2012.

בין נותני החסות הכלליים של ברצלונה ניתן למנות את נייקי, קוקה קולה, אאודי ו-TV3, ערוץ טלוויזיה קטלאני.

שחקנים

במהלך 111 שנות ההיסטוריה של המועדון שיחקו במדי קבוצת הכדורגל שלו מעל ל-1000 שחקנים.

לשחקנים זרים, שנולדו מחוץ לספרד, היה חלק חשוב מאוד בהצלחת הקבוצה. בשנותיה הראשונות הקבוצה הייתה מורכבת משחקנים ממוצא אנגלי, שווייצרי וגרמני, בהתאם למוצאם של מרבית מקימי המועדון. עד שנות ה-50 של המאה ה-20 השחקן הזר הידוע ביותר ששיחק בקבוצה היה ההונגרי לאזלו קובאלה, אך בשנות ה-70, עם התרת החתמת שחקנים זרים על ידי ההתאחדות הספרדית, החל הקשר ההדוק בין כדורגלנים זרים מובילים למועדון.

החל מאותה תקופה זכו שחקני ברצלונה בתארים האישיים היוקרתיים בעולם. לחמשת שחקני המועדון, רומאריו, רונאלדו, ריבאלדו, רונאלדיניו וליאונל מסי, הוענק תואר כדורגלן השנה בעולם של פיפ"א (שנוסד ב-1991). שישה שחקנים, לואיס סוארס, יוהאן קרויף, חריסטו סטויצ'קוב, ריבאלדו, רונאלדיניו וליונל מסי, הוענק פרס כדור הזהב. בנוסף לשחקנים אלו, שיחקו במדי המועדון כוכבים נוספים, בהם דייגו מראדונה, גארי ליניקר, מיכאל לאודרופ ולואיש פיגו.

שחקני הקבוצה חוגגים שער בקאמפ נואו

רבים משחקני המועדון שיחקו בנבחרת ספרד ומילאו בה תפקיד חשוב. אנדוני זוביזרטה, ששיחק בברצלונה במהלך רוב הקריירה שלו, הוא שיאן ההופעות בנבחרת ספרד עם 126 הופעות. אחריו במספר ההופעות נמצאים צ'אבי וקרלס פויול, שהיו שותפים, לצד פדרו רודריגס, אנדרס אינייסטה, סרג'יו בוסקטס וויקטור ואלדס לזכייתה הראשונה של ספרד במונדיאל 2010. אינייסטה עצמו הבקיע את השער היחיד בניצחון על נבחרת הולנד בגמר.

השחקנים בעלי מספר ההופעות הרב ביותר בקבוצה הם: צ׳אבי הרננדס שהופיע ב-701 משחקים בקבוצה הבוגרת מיגלי, שהופיע ב-548 משחקים, קרלס רשאק, שהופיע ב-452 משחקים וגיירמו אמור ששותף ב-421 משחקים. השחקנים המעוטרים ביותר במועדון הם: גיירמו אמור, שזכה עם המועדון ב-19 תארים, חוזה רמון אלשנקו ואלברט פרר שזכו ב-17 תארים וז'וזפ גוארדיאולה שזכה ב-16. השחקנים שהבקיעו את מספר השערים הגדול ביותר הם: פאולינו אלקנטרה, שהבקיע 357 שערים ב-357 משחקים, פפ סמיטייר וססאר רודריגס שהבקיעו 319 ו-301 שערים בהתאמה.

סגל הקבוצה

שחקני הקבוצה במחזור השמיני של עונת 2008/2009

נכון ל-24 ביולי 2014

מס' עמדה שם
1 Flag of Germany.svg שוער מארק-אנדרה טר שטגן
2 Flag of Spain.svg מגן מרטין מונטויה
3 Flag of Spain.svg בלם ג'רארד פיקה
4 Flag of Croatia.svg קשר איוון רקיטיץ'
6 Flag of Spain.svg קשר צ'אבי (קפטן)
7 Flag of Spain.svg חלוץ פדרו
8 Flag of Spain.svg קשר אנדרס אינייסטה (קפטן משני)
9 Flag of Uruguay.svg חלוץ לואיס סוארס
10 Flag of Argentina.svg חלוץ ליונל מסי (קפטן שלישי)
11 Flag of Brazil.svg חלוץ ניימאר
13 Flag of Chile.svg שוער קלאודיו בראבו
14 Flag of Argentina.svg קשר חאבייר מסצ'ראנו
מס' עמדה שם
15 Flag of Spain.svg בלם מארק ברטרה
16 Flag of Spain.svg קשר סרג'יו בוסקטס
17 Flag of Cameroon.svg קשר אלכס סונג
18 Flag of Spain.svg מגן ג'ורדי אלבה
19 Flag of the Netherlands.svg קשר איברהים אפלאי
21 Flag of Brazil.svg מגן אדריאנו
22 Flag of Brazil.svg מגן דני אלבס
24 Flag of Spain.svg קשר סרג'י רוברטו
25 Flag of Spain.svg שוער ג'ורדי מאסיפ
- Flag of Spain.svg חלוץ ג'רארד דאולופאו
- Flag of Brazil.svg קשר ראפיניה אלקנטרה
- Flag of France.svg בלם ז'רמי מתייה

שחקנים מפורסמים בעבר ובהווה

כמות ההופעות והשערים מתייחסת רק לליגה הספרדית. הנתונים נכונים ל-18.2.2013.‏[31]

להסתרת הטבלאות לחצו על "הסתרה"
שיאני ההופעות
שם לאום עמדה קריירה בברצלונה הופעות שערים
צ'אבי Flag of Spain.svg ספרד קשר 1998 - 473 58
מיגלי Flag of Spain.svg ספרד בלם 1973 - 1989 391 20
קרלס פויול Flag of Spain.svg ספרד בלם 1999 - 2014 403 12
קרלס רשאק Flag of Spain.svg ספרד חלוץ 1965 - 1981 328 81
ויקטור ואלדס Flag of Spain.svg ספרד שוער 2002 - 2014 370 0
גיירמו אמור Flag of Spain.svg ספרד קשר 1988 - 1998 311 57
אנדוני זוביזארטה Flag of Spain.svg ספרד שוער 1986 - 1994 301 0
ז'ואן סגרה Flag of Spain.svg ספרד בלם 1949 - 1964 299 17
חואן מנואל אסנסי Flag of Spain.svg ספרד חלוץ 1970 - 1980 299 73
ז'ואקים ריפה Flag of Spain.svg ספרד קשר 1964 - 1976 290 23
אנטוני רמלייטס Flag of Spain.svg ספרד שוער 1946 - 1961 280 0
ססאר רודריגס אלברס Flag of Spain.svg ספרד חלוץ 1942 - 1955 287 195
אנטוני טורס Flag of Spain.svg ספרד בלם 1965 - 1976 279 2
חוסה רמון אלשנקו Flag of Spain.svg ספרד בלם 1980 - 1993 279 26
ז'וזפ גוארדיאולה Flag of Spain.svg ספרד קשר 1990 - 2001 272 8
סרג'י ברז'ואן Flag of Spain.svg ספרד מגן שמאלי 1993 - 2001 267 6
אנדרס אינייסטה Flag of Spain.svg ספרד קשר התקפי 2002- 287 28
פרנסיסקו קרסקו Flag of Spain.svg ספרד קיצוני 1978 - 1989 262 49
חוסה מריה באקרו Flag of Spain.svg ספרד קשר התקפי 1988 - 1996 260 72
שיאני השערים
שם לאום עמדה קריירה בברצלונה הופעות שערים
ליאונל מסי Flag of Argentina.svg ארגנטינה קיצוני 2004 - 238 206
ססאר רודריגס אלברס Flag of Spain.svg ספרד חלוץ 1942 - 1955 287 192
לאסלו קובאלה Flag of Hungary.svg הונגריה חלוץ 1950 - 1961 186 131
סמואל אטו Flag of Cameroon.svg קמרון חלוץ 2004 - 2009 145 108
מריאנו מרטין Flag of Spain.svg ספרד חלוץ 1939 - 1947 112 97
פטריק קלויברט Flag of the Netherlands.svg הולנד חלוץ 1998 - 2004 182 90
אסטניסלאו באזורה Flag of Spain.svg ספרד קיצוני 1946 - 1958 237 89
ריבאלדו Flag of Brazil.svg ברזיל קשר התקפי 1997 - 2002 157 86
ז'וזפ אסקולה Flag of Spain.svg ספרד חלוץ 1934 - 1949 152 86
חריסטו סטויצ'קוב Flag of Bulgaria.svg בולגריה קיצוני 1990 - 1995,
1996 - 1998
175 83
קרלס רשאק Flag of Spain.svg ספרד חלוץ 1965 - 1981 328 81
אבריסטו דה מסדו Flag of Brazil.svg ברזיל חלוץ 1957 - 1962 114 78
צ'יקי בגיריסטיין Flag of Spain.svg ספרד קיצוני 1988 - 1995 225 75
לואיס אנריקה Flag of Spain.svg ספרד קשר התקפי 1996 - 2004 207 73
חוסטו טחדה Flag of Spain.svg ספרד חלוץ 1953 - 1961 149 73
חואן מנואל אסנסי Flag of Spain.svg ספרד חלוץ 1970 - 1980 299 73
חוסה מריה באקרו Flag of Spain.svg ספרד קשר 1988 - 1996 260 72
רונאלדיניו Flag of Brazil.svg ברזיל קשר התקפי/קיצוני 2003 - 2008 145 69
רונאלדיניו, אחד השחקנים הבולטים בברצלונה ובעולם בשנות ה-2000
שחקנים בולטים נוספים
שם לאום עמדה קריירה בברצלונה
פאולינו אלקנטרה Flag of the Philippines.svg הפיליפינים חלוץ 1912–1927
ריקרדו זאמורה Flag of Spain.svg ספרד שוער 1919–1922
ז'וזפ סמיטייר Flag of Spain.svg ספרד קשר 1919–1932
פרנץ פלאטקו Flag of Hungary.svg הונגריה שוער 1923–1930
מיכאל לאודרופ Flag of Denmark.svg דנמרק קשר התקפי 1989–1994
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כדורגלני ברצלונה בוויקישיתוף

ברצלונה ב'

חזית אקדמיית הנוער של ברצלונה, "לה מאסיה"
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברצלונה ב'

ברצלונה ב', לשעבר ברצלונה אתלטיק, היא קבוצת המילואים של המועדון. הקבוצה עורכת את משחקי הבית שלה במיני אסטדי ומשתתפת באותה מערכת ליגות של קבוצת הבוגרים, בדומה לשאר קבוצות המשנה בספרד. בעבר השתתפה הקבוצה גם בגביע המלך הספרדי, אך כיום קבוצות מילואים אינן מורשות להשתתף בו. בסך הכול יש לברצלונה ב' 4 זכיות באליפות הליגה השלישית, ושתי זכיות באליפות הבית בליגה הרביעית. נכון לעונת 2010/2011 היא משחקת בליגה השנייה.

ב-1979 הקים המועדון את אקדמיית הנוער שלו, "לה מאסיה" (La Masia), בה מתגוררים ומתאמנים השחקנים הצעירים של המועדון. מאז פתיחת לה מאסיה טופחו בה שחקני כדורגל רבים. בין השחקנים המפורסמים שהתאמנו בלה מאסיה, שיחקו בקבוצת המילואים של ברצלונה ועברו לקבוצה הבוגרת, ניתן למנות את ז'וזפ גוארדיאולה, ויקטור ואלדס, קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה, ליאונל מסי, ובויאן קרקיץ'. יתר על כן, ישנם שחקנים שהתאמנו בלה מאסיה אך התקדמו לקבוצה אחרת בבגרותם, כגון פפה ריינה, ססק פברגאס וג'רארד פיקה כאשר השניים האחרונים חזרו בסופו של דבר למועדון.

סטטיסטיקה ושיאים

על פי הנתונים שנמסרו על ידי המועדון,‏[4] ברצלונה הוא המועדון השלישי, לצד ריאל מדריד ואתלטיק בילבאו, ששיחק בכל 80 העונות של לה ליגה. בעונותיו בליגה צבר 3752 נקודות ב-2584 משחקים, ובכך הוא במקום השני בטבלת כל הזמנים של הליגה, אחרי ריאל מדריד.‏[32] הוא גם המועדון היחיד שהופיע במסגרת אירופית כלשהי מדי שנה מאז פתיחת גביע אירופה לאלופות (כיום ליגת האלופות) ב-1955.

רצף הניצחונות הגדול ביותר של המועדון בכל המסגרות היה בעונת 2005/2006 - 19 ניצחונות, מתוכם 14 בליגה. בעונת 1973/1974 השלים המועדון רצף של 26 משחקי ליגה ללא הפסד. בעונת 2008/2009 הבקיעו שחקני ברצלונה שיא מועדון של 105 שערים. בעונת 2009/2010 נרשמו שלושה שיאי מועדון נוספים כאשר הקבוצה ניצחה ב-31 משחקי ליגה, הפסידה רק באחד וסיימה את העונה כשלזכותה 99 נקודות. שיא הנקודות לסיבוב הראשון של הליגה הספרדית נקבע על ידי ברצלונה בעונת 2008/2009 - 50 נקודות.

בין 1942 ל-1944 הבקיעו שחקני המועדון שערים ב-36 משחקי ליגה רצופים, ובין השנים 1952 ו-1958 הבקיעו שחקני המועדון ב-88 משחקי בית רצופים. ניצחון הליגה הגדול ביותר היה 10 - 1 על חימנסטיק טרגונה בעונת 1949/1950. שחקני המועדון הבקיעו מעל ל-5,000 שערי ליגה נכון ל-2010. מבקיע השער ה-5,000 הוא ליאונל מסי.

ברצלונה הוא המועדון עם מספר הזכיות הגדול ביותר בגביע הספרדי, עם 25 זכיות בו. כמו כן, לרשות המועדון רשומים שיאי זכייה בגביע ערי הירידים (שלוש פעמים) ובגביע המחזיקות (ארבע פעמים).

במשחק בין ברצלונה ליובנטוס ברבע גמר גביע אירופה של עונת 1985/1986 נקבע שיא מספר הצופים באצטדיון המועדון, הקאמפ נואו. 120,000 אוהדים צפו במשחק.

תארים

מספר גביעים של המועדון ב"מוזיאון בארסה"
  • תארים ארציים
    • אליפות ספרד 22:
      • 1928/1929, 1944/1945, 1947/1948, 1948/1949, 1951/1952, 1952/1953, 1958/1959, 1959/1960, 1973/1974, 1984/1985, 1990/1991, 1991/1992, 1992/1993, 1993/1994, 1997/1998, 1998/1999, 2004/2005 , 2005/2006, 2008/2009, 2009/2010 ,2010/2011, 2012/2013
      • סגנות (24): 1929/1930, 1945/1946, 1953/1954, 1954/1955, 1955/1956, 1961/1962, 1963/1964, 1966/1967, 1967/1968, 1970/1971, 1972/1973, 1975/1976, 1976/1977, 1977/1978, 1981/1982, 1985/1986, 1986/1987, 1988/1989, 1996/1997, 1999/2000, 2003/2004, 2006/2007, 2011/2012, 2013/2014
    • גביע המלך 26: (שיא)
      • 1909/1910, 1911/1912, 1912/1913, 1919/1920, 1921/1922, 1924/1925, 1925/1926, 1927/1928, 1941/1942, 1950/1951, 1951/1952, 1952/1953, 1956/1957, 1962/1963, 1967/1968, 1970/1971, 1977/1978, 1980/1981, 1982/1983, 1987/1988, 1989/1990, 1996/1997, 1997/1998 , 2008/2009, 2011/2012
      • סגנות (11): 1901/1902, 1918/1919, 1931/1932, 1935/1936, 1953/1954, 1973/1974, 1983/1984, 1985/1986, 1995/1996, 2010/2011, 2013/2014
    • הסופר קאפ הספרדי 11: (שיא)
      • 1984, 1992, 1993, 1995, 1997, 2005, 2006, 2009, 2010, 2011, 2013
    • גביע הליגה הספרדית 2:
      • 1983, 1986
  • תארים אזוריים
    • אליפות קטלוניה: 23
      • 1901/1902 (בתור גביע מקאיה), 1902/1903 (בתור גביע ברצלונה), 1904/1905, 1908/1909, 1909/1910, 1910/1911, 1912/1913, 1915/1916, 1918/1919, 1919/1920, 1920/1921, 1921/1922, 1923/1924, 1924/1925, 1925/1926, 1926/1927, 1927/1928, 1929/1930, 1930/1931, 1931/1932, 1934/1935, 1935/1936, 1937/1938
    • גביע קטלוניה: 6
      • 1990/1991, 1992/1993, 1999/2000, 2003/2004, 2004/2005, 2006/2007

מדורי ספורט נוספים

תמונה פאנורמית של פלאו בלאוגרנה בזמן משחק יורוליג של קבוצת הכדורסל

"מועדון הכדורגל ברצלונה" מפעיל קבוצות ספורט מקצועניות וחובבניות במספר ענפי ספורט מלבד הכדורגל. יש ארבע קבוצות ספורט מקצועניות בנוסף לקבוצת הכדורגל - בכדורסל, בכדוריד, בכדורגל אולמות ובהוקי-גלגיליות. ארבע הקבוצות הללו משתתפות בליגה הבכירה בענף הספורט שלהן בספרד, והן זוכות להישגים רבים - הן בספרד והן באירופה. קבוצות אלו זכו במעל ל-25 אליפויות אירופה בתחומן. הקבוצות מקיימות את משחקי הבית שלהן ב"פלאו בלאוגרנה", היכל ספורט סמוך לקאמפ נואו ובעל תכולה של 8,500 צופים.

מחלקת הכדורסל של מועדון הכדורגל ברצלונה נוסדה בשנת 1926. הקבוצה היא השנייה בספרד במספר זכיות בליגת העל הספרדית בכדורסל - 15 במספר. כמו כן, הקבוצה היא מבין המובילות באירופה, והיא זכתה באליפות אירופה, בטורניר היורוליג פעמיים - בעונות 2002/2003 ו-2009/2010. מאמנה הנוכחי הוא חאבייר פסקואל.‏[34]

שחקני קבוצת הכדוריד בזמן משחק באליפות אירופה

מחלקת הכדוריד של מועדון הכדורגל ברצלונה הוקמה בשנת 1942 ובדומה לקבוצת הכדורסל, גם היא מובילה בענפה הן בתחרויות המקומיות והן בתחרויות היבשתיות. באליפות הליגה הספרדית בכדוריד זכתה הקבוצה בכמות שיא ביחס לשאר הקבוצות - 17 זכיות, לצד 15 עונות נוספות בהן סיימה כסגנית האלופה. בליגת האלופות, טורניר הכדוריד הבכיר באירופה, זכתה הקבוצה 7 פעמים, כשהאחרונה שבהן הייתה בעונת 2004/2005.‏[35]

גם קבוצת ההוקי-גלגיליות של המועדון הוקמה ב-1942 והיא נחשבת לאחת הטובות בעולם בענף.‏[36] הקבוצה היא המוצלחת ביותר בתחומה באירופה, כשלזכותה רשומים 19 אליפויות אירופה.‏[37]

קבוצת כדורגל האולמות של המועדון הוקמה בפעם הראשונה ב-1978 אך פורקה תוך 4 שנים, אף על פי שהצליחה להעפיל לליגה הראשונה בקטלוניה שנה לפני כן. ב-1986 החליטה הנהלת המועדון להחזיר את הקבוצה והיא משתתפת מאז בתחרויות הכלל-ספרדיות. הקבוצה לא זכתה באליפות ספרד אף פעם. ב-2003 הייתה הפעם השנייה שירדה לליגת המשנה, אך עם זאת, לאחר חזרתה לליגה הראשונה ב-2006 הוחלט להפוך אותה למקצוענית.‏[38]

המועדון מפעיל בנוסף לקבוצות המקצועניות גם שמונה קבוצות ספורט חובבניות: אתלטיקה, החלקה על הקרח, הוקי קרח, בייסבול, כדורעף, רוגבי ורכיבה על אופניים. את כל הקבוצות החובבניות מנהל גבי קאירו הארגנטינאי, שחקן עבר של המועדון בהוקי קרח.

לקריאה נוספת

  • "Morbo: The Story of Spanish Football"‏ (2003), פיל בול
  • "Barça: A People’s Passion"‏ (1998), ג'ימי ברנס
  • "FC Barcelona: Tales from the Nou Camp"‏ (2000), ג'ף קינג, ג'. ניקולסון ISBN 0333760018

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברצלונה (כדורגל) בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Most Valuable Soccer Teams, forbes.com, Peter J. Schwartz, Paul Maidment and Michael K. Ozanian, 21/4/2010,
  2. ^ Los colores suizos del Barça באתר 'La Vanguardia'
  3. ^ אגף ההיסטוריה - שנות ה-30 הקודרות באתר בארסה מאניה
  4. ^ 4.0 4.1 FC Barcelona Records באתר הרשמי של המועדון‏
  5. ^ Barca - Much more than just a Club באתר פיפ"א
  6. ^ למה אנחנו שונאים אותם?, קווים ליריבות ההיסטורית באתר בארסה מאניה‏
  7. ^ The day Kubala scored seven האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה‏
  8. ^ Helenio Herrera (1958-60, 1980 and 1980-81) באתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה‏
  9. ^ עידן קרויף - בארסה מאניה‏
  10. ^ Historic Triple באתר הרשמי של המועדון
  11. ^ סטטיסטיקות העונה באתר הרשמי של המועדון
  12. ^ 2-6 win that goes down in history באתר הרשמי של המועדון
  13. ^ The year in pictures. FIFA.com (13 December 2009). אוחזר ב־13 March 2010.
  14. ^ Messi, Barcelona set records in Spanish league title repeat. USA Today (16 May 2010). אוחזר ב־11 August 2010.
  15. ^ A Historical Slogan באתר הרשמי של המועדון‏
  16. ^ Barca: A People's Passion באתר אמזון
  17. ^ Cien años y un día מאת מנואל ואסקז מוטלבן, בעיתון EL PAÍS, ‏ 6/12/1999
  18. ^ unicef.es - The Football Club Barcelona UNICEF joins in a Global Alliance. (בספרדית)
  19. ^ About - MÉS - More Than Football
  20. ^ A Five Star Stadium האתר הרשמי של מועדון הכדורגל ברצלונה‏
  21. ^ 68.25% vote to change name to Camp Nou האתר הרשמי
  22. ^ המוזיאון באתר הרשמי של המועדון‏
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 Barça y Basilea: muchos puntos en común באתר הרשמי של המועדון
  24. ^ Los colores באתר הרשמי של המועדון
  25. ^ ראו את סמל העיר הידנהיים בוויקישיתוף, וכן את בלאוגרנה מאיפה?, מאת נוריאל, באתר בארסה מאניה (22/06/2006)
  26. ^ סנדרו רוסיי התפטר מברצלונה: "הזמן שלי תם", כתבה של מערכת וואלה! ספורט, 23 בינואר 2014
  27. ^ Microsoft Word - Es2705mar_A.doc
  28. ^ 28.0 28.1 Our Fan clubs
  29. ^ נכון ל-14 במאי 2012, רשימת המשחקים המלאה, אתר "בארסה מאניה"
  30. ^ FC Barcelona - more than just a football club
  31. ^ Historia de la Liga סגלי קבוצות הכדורגל בליגה הספרדית לאורך כל עונותיה
  32. ^ BDFutbol.com נתונים וסטטיסטיקות היסטוריים אודות הליגה הספרדית - הנתונים נסכמו משם
  33. ^ גביע הפירנאים היה טורניר שנתי שנערך בין 1910 ל-1914 בהשתתפותם של מועדונים מרחבי הפירנאים (קטלוניה, חבל הבסקים, חבל לנגדוק, מידי-פירנה ואקיטן). גביע הפירנאים היה אחד מטורנירי הכדורגל הבינלאומיים הראשונים באירופה. משחק הגמר של כל עונה נערך במדינה שונה. הטורניר נפסק בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומעולם לא התחדש. ברצלונה זכתה בארבעת התארים הראשונים, ובעונה החמישית זכתה קבוצת FC אספניול, שאינה קשורה לאספניול המודרנית
  34. ^ מידע נוסף על קבוצת הכדורסל ניתן למצוא באתר הרשמי של הקבוצה
  35. ^ עוד על קבוצת הכדוריד ניתן למצוא באתר הרשמי של הקבוצה
  36. ^ World Men Club Team Ranking
  37. ^ סטטיסטיקות היסטוריות של אליפויות אירופה באתר CERH
  38. ^ היסטוריית קבוצת כדורגל האולמות באתר הרשמי של המועדון


Flag of Spain.svg ליגת העל הספרדית, עונת 2014/2015

אייבראלמריהאלצ'האספניולאתלטיק בילבאואתלטיקו מדרידברצלונהגרנדהדפורטיבו לה קורוניה
ויאריאלולנסיהחטאפהלבאנטהמאלגהסביליהסלטה ויגוקורדובהראיו ואיקאנוריאל מדרידריאל סוסידאד

ליגת האלופות - 2013/2014
בית א' בית ב' בית ג' בית ד' בית ה' בית ו' בית ז' בית ח'
Flag of England.svg מנצ'סטר יונייטד Flag of Spain.svg ריאל מדריד Flag of Portugal.svg בנפיקה ליסבון Flag of Germany.svg באיירן מינכן Flag of England.svg צ'לסי Flag of England.svg ארסנל Flag of Portugal.svg פורטו Flag of Spain.svg ברצלונה
Flag of Ukraine.svg שחטאר דונצק Flag of Italy.svg יובנטוס Flag of France.svg פריז סן-ז'רמן Flag of Russia.svg צסק"א מוסקבה Flag of Germany.svg שאלקה Flag of France.svg אולימפיק מרסיי Flag of Spain.svg אתלטיקו מדריד Flag of Italy.svg מילאן
Flag of Germany.svg באייר לברקוזן Flag of Turkey.svg גלאטסראיי Flag of Greece.svg אולימפיאקוס Flag of England.svg מנצ'סטר סיטי Civil Ensign of Switzerland.svg בזל Flag of Germany.svg בורוסיה דורטמונד Flag of Russia.svg זניט סנקט פטרבורג Flag of the Netherlands.svg אייאקס אמסטרדם
Flag of Spain.svg ריאל סוסידאד Flag of Denmark.svg פ.צ. קופנהגן Flag of Belgium (civil).svg אנדרלכט Flag of the Czech Republic.svg ויקטוריה פילזן Flag of Romania.svg סטיאווה בוקרשט Flag of Italy.svg נאפולי Flag of Austria.svg אוסטריה וינה Flag of Scotland.svg סלטיק
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg
מוגן חלקית דף זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק משתמשים רשומים בעלי ותק של ארבעה ימים לפחות. הסיבה להגנה היא: השחתות רבות. ייתכן שתמצאו פרטים נוספים ביומן ההגנות. אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הדף, אנא ציינו זאת בדף השיחה.