אינטר מילאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אינטר" מפנה לכאן. לערך העוסק בקבוצת כדורגל ברזילאית, ראו מועדון ספורט אינטרנסיונל.
אינטר מילאנו
FC Internazionale logo.png
מידע כללי
כינוי נראצורי (השחורים-כחולים)
לה בנאמטה (האהובים)
תאריך ייסוד 9 במרץ 1908
אצטדיון סן סירו, מילאנו, איטליה
(תכולה: 80,018)
נשיא אריק טוהיר
מאמן וולטר מצארי
ליגה סרייה א'
תארים
מספר אליפויות 18
מספר גביעים 7
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ

מועדון הכדורגל אינטרנציונלה מילאנואיטלקית: Football Club Internazionale Milano), הידוע כאינטר מילאנו או בקיצור אינטר, הוא מועדון כדורגל איטלקי מהעיר מילאנו המשחק בליגה האיטלקית הראשונה, ונחשב לאחד המועדונים המצליחים והגדולים בעולם.

אינטר נוסדה ב-1908 ומאז זכתה ב-30 תארים איטלקיים מקומיים וב-9 תארים בינלאומיים כולל 3 פעמים בתואר האירופי החשוב ביותר, גביע אירופה לאלופות. היא הקבוצה היחידה באיטליה ששיחקה בסרייה א' בכל שנות קיומה ומעולם לא נשרה לליגת המשנה והקבוצה האיטלקית היחידה שזכתה בחמישה תארים בשנה אחת (2010) וזכתה בטרבל ובכך היא מצטרפת לעוד שש קבוצות אחרות בלבד בתולדות הכדורגל האירופי שהשלימו טרבל. בנוסף מחזיקה אינטר בשיא של חמש אליפויות איטליה רצופות בין השנים 2006-2010 (שיא משותף עם טורינו ויובנטוס).

אינטר היא אחת משתי הקבוצות האהודות ביותר באיטליה, ולאוהדיה יש יריבות ארוכת שנים עם אוהדיהם של קבוצות אחרות. היריבויות המפורסמות ביותר הן עם אוהדי מילאן היריבה העירונית במשחק שמכונה "דרבי דלה מדונינה" ועם אוהדי יובנטוס במשחק שמכונה "הדרבי של איטליה".

כינוי הקבוצה הוא "הנראצורי", על שם מדיה השחורים-כחולים. נשיא המועדון ובעל השליטה הוא איש העסקים האינדונזי אריק טוהיר שרכש באוקטובר 2013 ממאסימו מוראטי 70 אחוז ממניות המועדון. לפי הדירוגים השנתיים של מגזין פורבס, המועדון הוא בין העשירים בעולם.

אצטדיונה הביתי של הקבוצה הוא אצטדיון "ג'וזפה מאצה" המוכר יותר בשם סן סירו, אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר באיטליה בעל 85,700 המושבים, אותו היא חולקת עם יריבתה העירונית מילאן.

אינטר היא אחת ממייסדות ארגון ה G-14 שייצג את הקבוצות הגדולות באירופה מול אופ"א וחברה בהתאחדות המועדונים האירופית שהחליפה את ה G-14.

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני הקבוצה בשנת 1908.

המועדון נוסד בערב ה-9 במרץ 1908 במסעדת "L'Orologio" במילאנו‏[1], כשפרש ממועדון הקריקט והכדורגל מילאן. הפורשים, קבוצה של 43 איטלקים ושווייצרים‏[2] שהבולטים בהם היו הצייר ג'ורג'יו מוג'יאני (שעיצב את הסמל), בוסארד, ברטוליני, אנריקו הינטרמן, ארטורו הינטרמן, פייטרו דלה אורו, קרלו ארדוסי והנשיא הראשון ג'ובאני פארמידיוטי לא אהבו את השליטה האיטלקית במילאן, ולכן פרשו והקימו מועדון חדש שנקרא "מועדון הכדורגל אינטרנציונלה מילאנו". מימיו הראשונים, היה המועדון פתוח לשחקנים זרים, (הקפטן הראשון של הקבוצה, מאנקטי, היה שווייצרי) מה שהוביל לכינויו באותם ימים - לה בנאמטה, האהובים.

קטע מתוך כתבה שפורסמה בעיתון "לה גזטה דלו ספורט" במרץ 1908 על המועדון החדש במילאנו:

Cquote2.svg

"מועדון הכדורגל אינטרנציונלה מילאנו. זהו השם של המועדון החדש שהוקם לפני מספר ימים במילאנו. המועדון החדש נולד כתוצאה ממספר אי הבנות מצערות שהתרחשו במועדון מילאן, המועדון החדש מורכב בעיקר ממספר שחקנים פעילים וכמה אוהדים. הרבה רצון טוב וכוונות טובות זהו הבסיס של המועדון החדש. המטרה הראשית של המועדון החדש הוא לאפשר עיסוק בכדורגל לתושבים הזרים במילאנו ולהעביר את התשוקה לכדורגל לדור הצעיר של המילנזים אשר קיבלו את המועדון החדש בהתלהבות רבה. אנו מאחלים למועדון החדש חיים ארוכים ומשגשגים ומאחלים ליוצרים של המועדון החדש אשר נבנה מכוונת טובות לעתיד טוב יותר, המון הצלחה."

Cquote3.svg
שחקני הקבוצה בזכייה הראשונה באליפות איטליה ב-1910.

המועדון זכה באליפות איטליה הראשונה ב-1910 תחת הדרכתו של הקפטן והמאמן וירג'יליו פוסאטי (השחקן הראשון של אינטר בנבחרת איטליה), אחרי עונה צמודה עם פרו ורצ'לי אחת הקבוצות החזקות באיטליה של תחילת המאה ה-20.

בין השנים 1915-1919 הושבתה הליגה מפעילות בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

בזמן המלחמה נהרג המאמן פוסאטי כששירת בצבא האיטלקי. לאחר המלחמה עם חידוש הליגה בעונת 1919-1920 זכתה הקבוצה באליפות השנייה תחת המאמן נינו ראסגוטי והכוכבים לואיג'י קאבניני וג'וזפה פוסאטי אחיו של וירג'יליו.

עידן הפאשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1922, עם עלייתו של בניטו מוסוליני והפאשיזם לשלטון באיטליה ימיו של המועדון נראו ספורים. האופי‏[3] והמסורת הבינלאומיים של המועדון, שמו שדומה לאינטרנציונל, ההמנון הקומוניסטי וריבוי השחקנים הזרים בקבוצה לא היו לרוחו של המשטר החדש וב-1928 אולץ המועדון להתמזג עם קבוצת יוניון ספורטיבו מילאנזה למועדון אחד אשר הוקם בחסות השלטון במילאנו ושמו שונה ל"אמברוסיאנה ס.ס מילאנו" על שם אמברוסיו הפטרון הקדוש של מילאנו. גם מדיה המסורתיים בכחול שחור הוחלפו למדים לבנים עם צלב אדום בדומה לדגל של העיר מילאנו. על אף השינויים, אוהדי הקבוצה המשיכו לקרוא לה "אינטר" ולשיר את אותם השירים כתמול שלשום, דבר שעורר את זעמו של מוסוליני. למרות המתח בין המועדון והמשטר המשיך המועדון בדרכו וזכה בתארים גם בשנים קשות אלה.

ג'וזפה מאצה, הכוכב הגדול של הקבוצה בשנות ה-30

בעונת 1929-1930 זכתה הקבוצה באליפות שלישית תחת המאמן היהודי ארפד וייס ובעזרתו של הכוכב הגדול ג'וזפה מאצה (מלך השערים של הקבוצה בכל הזמנים עם 284 שערים) שכבש באותה עונה 31 שערים. באותה עונה שיחקה הקבוצה בגביע מיטרופה (גרסה מוקדמת של גביע אירופה לאלופות) והודחה בחצי הגמר.

בשנת 1932 שינה הנשיא החדש פרדיננדו פוזאני את שם המועדון ל"אמברוסיאנה-אינטר".

בעונת 1933-1934 הגיעה הקבוצה לגמר גביע מיטרופה אחרי שהדיחה בחצי הגמר את ספרטה פראג החזקה מצ'כוסלובקיה והפסידה לאוסטריה וינה.

בקיץ של שנת 1934 הוביל מאצה כוכב הקבוצה את נבחרת איטליה לזכייה במונדיאל ששוחק באיטליה, יחד עם עוד שלושה שחקנים מהקבוצה: אטיליו דה מריה, ארמנדו קסטלאצי והשוער לואיג'י אלמנדי.

בעונת 1936-1937 הגיעה הקבוצה לחצי גמר גביע מיטרופה והודחה על ידי ספרטה פראג, מאצה סיים כמלך השערים של המפעל עם עשרה שערים.

בעונת 1937-1938 זכתה הקבוצה באליפות רביעית תחת המאמן ארמנדו קסטלאצי. מאצה סיים כמלך השערים באותה עונה עם 20 שערים, ובקיץ הוביל את נבחרת איטליה לזכייה שנייה ברציפות במונדיאל ששוחק בצרפת יחד עם פייטרו פראריס, הוגו לוקטאלי, ג'ובאני פרארי ורנאטו אולמי חבריו לקבוצה.

בעונת 1938-1939 תחת המאמן החדש טוני קארגנלי האוסטרי זכתה הקבוצה בגביע האיטלקי בפעם הראשונה אחרי ניצחון 2-1 בגמר על נובארה.

בעונת 1939-1940 זכתה הקבוצה באליפות חמישית למרות פציעה קשה של מאצה שהחסיר את רוב העונה. שמונה ימים אחרי זכייתה של אינטר בתואר ב-10 ביוני נכנסה איטליה למלחמת העולם השנייה. ב-1942 רכש את הקבוצה איש העסקים קרלו מאסרוני.

בין השנים 1943-1945 הושבתה הליגה בגלל המלחמה.

השנים שלאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאנרט סקוגלונד (משמאל) במשחק מול טורינו בעונת 1949-1950

לאחר מלחמת העולם השנייה ב-27 באוקטובר 1945 החליט הנשיא מאסרוני להחזיר למועדון את שמו המקורי המשמש אותו עד היום.

הליגה חודשה בעונת 1945-1946, עונה שהתאפיינה בקשיים רבים עקב ההרס הרב ששרר באיטליה לאחר המלחמה ובה סיימה הקבוצה במקום הרביעי.

לקראת עונת 1946-1947 יצא נשיא הקבוצה מאסרוני למסע רכש בדרום אמריקה והביא לקבוצה חמישה שחקנים, את החלוץ האורוגוואי זאפיריין, המגן האורוגוואי פדמונטה, הקשר הארגנטינאי קריאוני, הקשר האורוגוואי וולפי והחלוץ הארגנטינאי בוביו למרות הרכש היקר נכשלה הקבוצה ובאמצע העונה פוטר המאמן קרלו קרקאנו ובמקומו מונה ג'וזפה מאצה ששימש גם כשחקן וגם כמאמן ולבסוף סיימה במקום העשירי בטבלה.

ב-29 ביוני 1947 ג'וזפה מאצה הכוכב הגדול של שנות ה-30 ושנות ה-40 שיחק את משחקו האחרון בקבוצה אחרי 408 הופעות ו-284 שערים.

בין השנים 1948-1952 התמודדה הקבוצה על האליפות עם יובנטוס, טורינו ומילאן אך לא הצליחה לזכות בתואר.

לקראת עונת 1952-1953 חתם בקבוצה המאמן אלפרדו פוני שיחד עם כוכבי הקבוצה לאנרט סקוגלונד השבדי, בניטו לורנצי האיטלקי ואיסטבן ניירס הצרפתי-הונגרי הוביל את הקבוצה לאליפות שישית בהיסטוריה וראשונה משנת 1940 אחרי עונה צמודה עם יובנטוס ומילאן. ניירס סיים ככובש המצטיין של הקבוצה עם 15 שערים.

עונה לאחר מכן ב-1953-1954 זכתה הקבוצה באליפות שביעית ושנייה ברציפות אחרי עונה שבה היו אינטר ויובנטוס צמודות בראש הטבלה עם אותו מספר נקודות עד למחזור 32 שני מחזורים לסיום העונה שבו סיימה אינטר בתיקו נגד פאלרמו ויובנטוס הפסידה לאטלנטה, כתוצאה מכך פתחה אינטר פער של נקודה שנשמר עד סיום העונה.

לה גרנדה אינטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לה גרנדה אינטר - הקבוצה הגדולה של שנות ה-60

בשנת 1955 מכר הנשיא מאסרוני את הקבוצה לאנג'לו מוראטי, איל נפט עשיר, שפתח עידן חדש בהיסטוריה של הקבוצה. מוראטי השקיע סכומים גדולים בקבוצה וב-1957 רכש מבוקה ג'וניורס את החלוץ הארגנטינאי אנטוניו אנג'לילו תמורת 30,000 ליש"ט (שיא עולמי להעברות באותם ימים). בעונת 1958-1959 הבקיע אנג'לילו 33 שערים ב-33 משחקים, נתון שאף שחקן לא שיחזר מאז‏[4].

בשנת 1960 הביא מוראטי לאינטר את המנהל איטאלו אלודי והמאמן הארגנטינאי הלניו הררה שהנהיג בקבוצה את שיטת "הקטנאצ'ו" ששמה דגש על הגנה נוקשה בשילוב של התקפות מתפרצות. כוכבים כמו לואיס סוארס, סנדרו מאצולה, ג'אצ'ינטו פאקטי, טרצ'יסו בורגניק, מריו קורסו, דה קוסטה ג'איר והקפטן ארמנדו פיקי הובילו את הקבוצה לתור הזהב שלה ולתקופה הטובה בהיסטוריה שלה. קבוצה זו כונתה‏[5]לה גרנדה אינטר - אינטר הגדולה, והיא ידועה עד היום כאחת הקבוצות הטובות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי והאירופי.

לה גרנדה אינטר זכתה באליפות ראשונה תחת הררה ב-1963 ושנה לאחר מכן זכתה בגביע אירופה לאלופות הראשון שלה כשניצחה בווינה 3-1 את ריאל מדריד. באותה שנה איבדה אינטר את האליפות לבולוניה אחרי שהפסידה לה 2-0 במשחק הכרעה מיוחד בסיום העונה, לאחר ששתי הקבוצות סיימו עם אותו מספר נקודות. בסוף אותה שנה השתתפה אינטר בגביע הביניבשתי ובמסגרתו יצאה למשחק רשמי ראשון מחוץ לאדמת אירופה כששיחקה בבואנוס איירס והפסידה לאינדפנדיינטה 1-0. במשחק הגומלין שנערך במילאנו, ניצחה אינטר 2-0, לאחר שלזכותה כבשו סנדרו מאצולה ומריו קורסו. במשחק המכריע בסנטיאגו ברנבאו במדריד ניצחה אינטר בהארכה משער של מריו קורסו וזכתה לראשונה בגביע הביניבשתי.

עונה לאחר מכן ב-1965 זכתה אינטר שוב בגביע אירופה, לאחר ניצחון 1-0 על בנפיקה במילאנו. באותה עונה זכתה גם באליפות איטליה ובגביע הבין יבשתי, לאחר ששוב ניצחה את אינדפנדיינטה אלופת דרום אמריקה. ב-1966 זכתה אינטר באליפות העשירית שלה והוסיפה כוכב לסמלה, אך הודחה מגביע האלופות לאחר שהפסידה בחצי הגמר לריאל מדריד. שנה לאחר מכן הגיעה אינטר לגמר גביע האלופות בליסבון אך הפסידה לסלטיק.

ב-18 במאי 1968 הודיע הנשיא מוראטי שהוא עוזב את הקבוצה ומוכר אותה לאיבנואה פראיצולי, יחד איתו עזבו גם המאמן הררה והמנהל אלודי ובזה תם העידן הגדול והמצליח של לה גרנדה אינטר.

בחודש יוני 1968 זכו פאקטי, מאצולה, בורגניק, גוארנרי ודומנגיני שחקני הקבוצה, באליפות אירופה לאומות במדי נבחרת איטליה.

שנות השבעים והשמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת עונת 1969-1970 קנה הנשיא החדש פראיצולי את חלוץ נבחרת איטליה רוברטו בונינסנייה מקליארי, עם החלוץ החדש והכוכבים הוותיקים סיימה הקבוצה במקום השני אחרי תחרות צמודה מצד קליארי המפתיעה, שזכתה בתואר לראשונה בתולדותיה. במונדיאל 1970 שיחקו שישה משחקני הקבוצה פאקטי, מאצולה, בונינסנייה, ברוגניק, ברטיני והשוער ויירי בשורות נבחרת איטליה שהגיעה לגמר והפסידה לנבחרת ברזיל.

את עונת 1970-1971 התחילה אינטר רע מאוד ובנובמבר, אחרי הפסד בדרבי למילאן מובילת הטבלה, פוטר המאמן הריברטו הררה ובמקומו מונה מאמן הנוער ג'ובאני אינברניצי. עם המאמן החדש התחברה הקבוצה, עקפה את מילאן וזכתה באליפות ה-11 של המועדון.

עונה לאחר מכן הגיעה אינטר לגמר גביע אירופה אחרי שהדיחה את א.א.ק. אתונה, בורוסיה מנשנגלדבך, סטנדרד ליאז' וסלטיק. בגמר ברוטרדאם פגשה את אייאקס של המאמן רינוס מיכלס והכוכב יוהאן קרויף והפסידה 2-0.

ב-1977 מונה למאמן איוג'ניו ברסליני שהגיע מסמפדוריה והוביל את הקבוצה ב-1978 לזכייה בגביע האיטלקי השני בתולדותיה אחרי ניצחון 2-1 בגמר על נאפולי.

ג'ובאני טרפטוני הוביל את הקבוצה לזכייה באליפות ב-1989

ב-1980 הוביל ברסליני את הקבוצה לאליפות 12 אחרי עונה צמודה עם יובנטוס, בשורות הקבוצה שיחקו אלסנדרו אלטובלי, גבריאלה אוריאלי, גראצינו ביני ואבריסטו באקלוסי. עונה לאחר מכן הגיעה אינטר לחצי גמר גביע אירופה והודחה על ידי ריאל מדריד.

ב-1982 זכתה הקבוצה בגביע האיטלקי השלישי בתולדותיה אחרי ניצחון 2-1 על טורינו בסיכום שני משחקים. בקיץ 1982 זכו שחקני הקבוצה ברגומי, אלטובלי, אוריאלי, מאריני והשוער בורדון במונדיאל עם נבחרת איטליה.

ב-18 בינואר 1984 מכר הנשיא פראיצולי את הקבוצה לארנסטו פלגריני. הנשיא החדש רכש בקיץ את כוכב נבחרת גרמניה קרל היינץ רומניגה, אחד השחקנים הטובים בעולם באותן שנים, בהשקעה גדולה, אך הקבוצה סיימה רק במקום ה-3 כשאת האליפות לוקחת הלאס ורונה המפתיעה, לראשונה בתולדותיה.

בקיץ 1986 החתים הנשיא פלגריני את המאמן המצליח ג'ובאני טרפטוני. לקראת עונת 1988-1989 רכש את צמד השחקנים הגרמניים לותר מתאוס ואנדראס ברמה, שיחד עם ג'וזפה ברגומי, ראמון דיאס, ניקולה ברטי והשוער וולטר זנגה הובילו את הקבוצה לאליפות 13 בתולדותיה. הקבוצה סיימה עם 58 נקודות (באותה תקופה ניצחון היה שווה 2 נקודות) וקבעה שיא נקודות לעונה בליגה של 18 קבוצות. למאמן טרפטוני הייתה זו האליפות השביעית בקריירה אחרי 6 אליפויות עם יובנטוס.

אינטר חוזרת למשפחת מוראטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-90 היו קשות ומאכזבות לקבוצה, בזמן שיריבותיה הגדולות יובנטוס ומילאן זכו בתארים באיטליה ואירופה נחלה הקבוצה כשלונות בליגה שנה אחר שנה כשהשיא השלילי מבחינתה, היה בשנת 1994 כשהקבוצה סיימה במקום ה-13, הנמוך בתולדותיה. באירופה נחלה הקבוצה הצלחה יחסית, כשזכתה בשלושה גביעי אופ"א ב-1991, 1994 ו-1998.

בשנת 1995 קנה את הקבוצה בנו של אנג'לו מוראטי - מאסימו מוראטי. מוראטי הבטיח לאוהדים הצלחות רבות והשקיע סכומי כסף אדירים במטרה לשחזר את הצלחותיו של אביו, והביא לקבוצה כוכבים כמו רוברטו קרלוס, איבן זאמורנו ורוברטו באג'יו. בנוסף, שבר את שיא ההעברות העולמי כשרכש מברצלונה את רונאלדו, השחקן הטוב בעולם באותם ימים. אך למרות ההשקעה הגדולה, שנות ה-90 נשארו העשור היחיד בו לא הצליחה הקבוצה לזכות באליפות.

כריסטיאן ויירי, שחקן הרכש היקר בתולדות הקבוצה

לקראת עונת 1999/2000 החליט מוראטי לעשות מהפכה בקבוצה, והחתים את המאמן המצליח של יובנטוס, מרצ'לו ליפי. יחד עם ליפי יצא מוראטי למסע רכש נרחב ושבר את שיא ההעברות העולמי בפעם השנייה כשרכש מלאציו את כוכב נבחרת איטליה כריסטיאן ויירי תמורת 31 מיליון יורו. יחד עם ויירי הובאו גם השוער פרוצי, הבלם לורן בלאן הקשר ולדימיר יוגוביץ' ועוד מספר שחקנים, בהשקעה של מעל מאה מיליון דולר. בתקשורת האיטלקית הצביעו על אינטר כמועמדת הבטוחה לאליפות כשבחוד ההתקפה של הקבוצה נמצאים שניים מהכוכבים הגדולים בעולם ויירי ורונאלדו שזכו לכינוי "החוד האטומי", אך הקבוצה נכשלה שוב כשויירי ורונאלדו זוכים לשחק יחדיו מספר מועט של משחקים עקב פציעתו הקשה של רונאלדו ולבסוף סיימה רק במקום הרביעי. בתחילת עונת 2000/2001 הודחה אינטר במפתיע ממוקדמות ליגת האלופות על ידי הלסינגבורג. כתוצאה מכך, פוטר המאמן ליפי ובמקומו מונה מרקו טארדלי. בסיום העונה פוטר גם טארדלי, לאחר שהקבוצה סיימה במקום החמישי ומחוץ לליגת האלופות.

לקראת עונת 2001/2002 מונה הקטור קופר למאמן הקבוצה. אינטר הובילה את הטבלה מרבית העונה כשלקראת סופה חזר רונאלדו לשחק אחרי שנתיים של פציעות קשות, והגיעה למחזור האחרון ב-5 במאי, לאולמפיקו שברומא, למשחק מול לאציו. אינטר הייתה זקוקה לניצחון כדי להבטיח אליפות מספר 14, וראשונה לאחר 13 שנה, אך הפסידה 4-2 במשחק ויובנטוס זכתה בתואר.

עונה לאחר מכן נמכר רונאלדו הכוכב הגדול של הקבוצה לריאל מדריד לאחר שדרש לעזוב עקב חילוקי דעות עם המאמן קופר ובמקומו נקנה מלאציו הרנן קרספו. בליגה סיימה הקבוצה במקום השני ובליגת האלופות הגיעה לחצי הגמר, שם הודחה על ידי יריבתה העירונית, מילאן.

בתחילת עונת 2003/2004 פוטר קופר מהקבוצה בעקבות שורה של הפסדים בליגה, ובמקומו מונה עד לסוף העונה אלברטו זאקרוני. באמצע אותה עונה החליט הבעלים מוראטי למוד האכזבות, לפרוש מניהול הקבוצה ומינה את שחקן העבר הנודע פאקטי לנשיא הקבוצה. בסוף אותה עונה פוטר זאקרוני.

תקופת רוברטו מאנצ'יני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'אצ'ינטו פאקטי. מספר חולצתו יצא משימוש ב-2006 כאות הוקרה

לקראת עונת 2004/2005 מונה רוברטו מאנצ'יני למאמן הקבוצה. מאנצ'יני הביא לקבוצה את אסטבן קמביאסו, חואן ורון ועוד מספר שחקנים ויחד איתם זכתה הקבוצה בגביע איטליה הרביעי של המועדון. בליגה סיימה אינטר במקום השלישי, ובליגת האלופות הודחה ברבע הגמר על ידי יריבתה העירונית מילאן, כשאת המשחק השני של רבע הגמר פוצצו אוהדי אינטר.

בעונת 2005/2006 זכתה אינטר פעם נוספת בגביע האיטלקי, החמישי של המועדון וסיימה שלישית בליגה. בסוף אותה עונה התפוצצה באיטליה פרשת השחיתות הגדולה (קאלצ'יופולי), שבה יובנטוס שזכתה באליפות, הואשמה בשיבוץ שופטים הנוטים לטובתה. יובנטוס נענשה בהורדת ליגה ובית המשפט החליט שתואר האליפות שזכתה בו, יוענק לאינטר שסיימה שלישית, מכיוון שגם מילאן שסיימה שנייה נמצאה אשמה בפרשה.

במונדיאל 2006 מרקו מטראצי היה הנציג היחיד של אינטר בנבחרת איטליה שזכתה בטורניר.

בספטמבר 2006 הלך לעולמו הנשיא פאקטי לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן ומוראטי חזר לכהן כנשיא, כהוקרה על פועלו של פאקטי כשחקן, קפטן ונשיא במועדון הוציאה אינטר משימוש‏[6] את המספר 3 מספר חולצתו של פאקטי בכל הקריירה הארוכה כשחקן במועדון.

לקראת עונת 2006/2007 הביא מאנצ'יני לקבוצה את פטריק ויירה, הרנן קרספו, מאייקון וזלאטן איברהימוביץ'. עונה זאת הייתה מוצלחת במיוחד מבחינת אינטר, כשבליגה ניצחה 17 משחקים רצופים (שיא אירופי), ניצחה 30 משחקים, שברה את שיא הנקודות לעונה עם 97 נקודות וזכתה באליפות ה-15 של המועדון וראשונה (על המגרש) מ-1989. בליגת האלופות הודחה הקבוצה בשמינית הגמר על ידי ולנסיה.

בעונת 2007/2008, שנת המאה של המועדון, זכתה אינטר באליפות ה-16 בתולדותיה, אחרי תחרות צמודה מצידה של רומא. אינטר זכתה באליפות רק במחזור האחרון, כשניצחה את פארמה 2-0 מצמד של איברהימוביץ'. בליגת האלופות נכשלה הקבוצה שוב, והודחה בשמינית הגמר על ידי ליברפול. בסוף אותה עונה פוטר מאנצ'יני למרות האליפות, בגלל הכישלון באירופה.

תקופת מוריניו והטרבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייגו מיליטו, מלך השערים בעונת הטרבל

אחרי פיטורי מאנצ'יני החתימה אינטר את ז'וזה מוריניו הפורטוגלי המצליח למאמן כשבפניו הוצבה מטרה ברורה, הצלחה בליגת האלופות. בעונתו הראשונה של מוריניו 2008-2009, זכתה אינטר באליפות רביעית ברציפות וה-17 בתולדות המועדון. בנוסף, זכתה בסופר קאפ האיטלקי הרביעי שלה אחרי ניצחון על רומא, אך באירופה נכשלה כששוב הודחה בשמינית הגמר על ידי מנצ'סטר יונייטד. בגביע האיטלקי אחרי ארבעה גמרים רצופים הודחה הקבוצה בחצי הגמר על ידי סמפדוריה.

בקיץ 2009 יצאו אינטר ומוריניו למסע רכש וקנו את דייגו מיליטו וטיאגו מוטה מגנואה, את הבלם לוסיו מבאיירן מינכן ואת וסלי סניידר מריאל מדריד. בעסקה הגדולה של אותו קיץ נמכר לברצלונה זלאטן איברהימוביץ', הכוכב הגדול של הקבוצה באליפויות האחרונות, ותמורתו הגיע סמואל אטו, החלוץ המוביל של ברצלונה. עם שחקני הרכש החדשים בשילוב השחקנים הוותיקים כמו זאנטי, קמביאסו, מייקון, סטנקוביץ', סמואל, מטראצי והשוער סזאר הוביל מוריניו את אינטר לעונה הגדולה בהיסטוריה של הקבוצה ושל קבוצה איטלקית בכלל.

אינטר זכתה באליפות 18 וחמישית ברציפות (השוותה את השיא של טורינו ויובנטוס) אחרי תחרות צמודה מול רומא, כשהתואר מובטח רק במחזור האחרון, בניצחון על סיינה 1-0 משער של דייגו מיליטו שכבש 22 שערים בליגה בעונתו הראשונה בקבוצה. אינטר זכתה גם בגביע האיטלקי כשניצחה בגמר את רומא במגרשה הביתי 1-0, שוב משער של מיליטו.

ז'וזה מוריניו הוביל את הקבוצה לטרבל ב-2010

בליגת האלופות החלה אינטר את העונה בצליעה וסיימה את שלב הבתים שנייה אחרי ברצלונה, ובשמינית הגמר הוגרלה מול צ'לסי שנחשבה לפייבוריטית במפגש, אך הדיחה אותה בזכות שני ניצחונות 2-1 במילאנו ו-1-0 בלונדון. ברבע הגמר חלפה על פני צסק"א מוסקבה בזכות שני ניצחונות של 1-0 בבית ובחוץ. בחצי הגמר פגשה אינטר את ברצלונה החזקה שנחשבה למעומדת בטוחה לזכייה במפעל. במשחק הראשון במילאנו, ניצחה אינטר 3-1 במשחק מרשים, כשחזרה מפיגור 1-0 וכעבור שבוע בגומלין הפסידה 1-0 ועלתה לגמר ליגת האלופות אחרי 38 שנה. משחק הגמר שנערך ב-22 במאי באצטדיון סנטיאגו ברנבאו במדריד, פגשה אינטר את אלופת גרמניה באיירן מינכן, ניצחה 2-0 מצמד שערים של דייגו מיליטו וזכתה בגביע אירופה לאלופות שלישי בתולדותיה 45 שנה אחרי זכייתה האחרונה ב-1965. בכך השלימה אינטר טרבל, והייתה לקבוצה האיטלקית הראשונה שעושה זאת.

מוריניו הפך למאמן השלישי בהיסטוריה של גביע האלופות שזוכה בתואר עם שתי קבוצות שונות אחרי שזכה ב-2004 עם פורטו. דייגו מיליטו שסיים כמלך השערים של הקבוצה עם 30 שערים בכל המסגרות זכה בתואר השחקן המצטיין של ליגת האלופות לשנת 2010, יחד איתו בנבחרת העונה של ליגת האלופות היו וסלי סניידר, מאייקון, לוסיו והשוער סזאר.

ירידה אחרי הטרבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הגמר התפטר מוריניו שעמד במשימה לשמה בא וחתם בריאל מדריד. לאחר עזיבת מוריניו החתימה אינטר לשנתיים את רפא בניטס הספרדי שפוטר מליברפול. תחת בניטס החלה אינטר את עונת 2010-2011 עם זכייה בסופרקאפ האיטלקי ה-5 של המועדון, אך הפסידה את הסופר קאפ האירופי לאתלטיקו מדריד. בליגה, שורה של תוצאות מאכזבות ערערו את מעמדו של בניטס. בחודש דצמבר זכתה אינטר באליפות העולם לקבוצות אחרי ניצחון 3-0 בגמר על אלופת אפריקה מזמבה, ובכך השלימה תואר חמישי לשנת 2010. הזכייה באליפות העולם לא הספיקה לבניטס שפוטר מהקבוצה ובמקומו מונה לאונרדו הברזילאי שחתם על חוזה עד יוני 2012. תחת לאונרדו התגברה הקבוצה על פתיחת העונה החלשה והצליחה לחזור למאבק האליפות אך סיימה במקום השני והפסידה את התואר למילאן אחרי חמש זכיות רצופות. בליגת האלופות הדיחה אינטר את באיירן מינכן בשמינית הגמר אחרי שהפסידה במשחק הראשון במילאנו 1-0 והצליחה להפוך את התוצאה במינכן כשניצחה 3-2 ועלתה לרבע הגמר, בכך הייתה אינטר לקבוצה השנייה בהיסטוריה של ליגת האלופות שהצליחה לעבור שלב אחרי שהפסידה בבית במשחק הראשון, ברבע הגמר הודחה הקבוצה על ידי שאלקה 04. במאי 2011 זכתה הקבוצה בגביע האיטלקי השביעי שלה, אחרי שגברה בגמר 1-3 על פאלרמו. בכך אינטר השלימה זכייה של 15 תארים מאז עונת 04/05 והפכה לאחת הקבוצות המעוטרות בשנות האלפיים.

בחודש יוני 2011 עזב המאמן לאונרדו את הקבוצה לטובת תפקיד ניהולי בפריז סן ז'רמן ובמקומו מונה ג'אן פיירו גאספריני האיטלקי, בקיץ מכרה הקבוצה את כוכבה הגדול סמואל אטו לאנז'י מחצ'קלה תמורת 27 מיליון יורו והחתימה במקומו את צמד החלוצים מאורו סראטה מלאציו ודייגו פורלאן מאתלטיקו מדריד, בנוסף רכשה הקבוצה את הקשרים אנדראה פולי האיטלקי וריקי אלבארז הארגנטינאי, את המגן הברזילאי ג'ונתן והחלוץ הצעיר לוק קאסטניוס. המאמן החדש ניסה להנחיל שיטה חדשה במערך של שלושה בלמים ונכשל לחלוטין כשאת העונה פתחה אינטר בשלושה הפסדים רצופים דבר שלא קרה מעונת 1921-1922, בסופר קאפ האיטלקי הפסידה למילאן 2-1, במחזור הפתיחה של הליגה הפסידה 4-3 לפאלרמו ובמחזור הפתיחה של ליגת האלופות הפסידה 1-0 לטרבזונספור, במחזור השלישי הפסידה הקבוצה 3-1 לנובארה במשחק בו ערך הקפטן זאנטי את הופעתו ה-757 במדי הקבוצה והפך לשיאן ההופעות של הקבוצה בכל הזמנים. יום לאחר ההפסד לנובארה פוטר המאמן גאספריני אחרי חמישה משחקים בלבד בתפקיד מבלי שהצליח לנצח משחק בודד. במקומו מונה קלאודיו ראניירי שחתם על חוזה עד 2013.

ב-26 במרץ תשעה מחזורים לסיום העונה פוטר ראניירי מתפקידו אחרי שהקבוצה הידרדרה למקום השמיני בטבלה והצליחה לנצח רק משחק אחד מתוך עשרה משחקים בליגה והודחה בשמינית גמר ליגת האלופות על ידי מארסיי, במקום ראניירי מונה עד לסוף העונה מאמן קבוצת הנוער של המועדון אנדראה סטראמצ'יוני. את העונה שהייתה אחת הגרועות בתולדות הקבוצה סיימה אינטר במקום השישי עם 14 הפסדי ליגה ומחוץ למקומות שמובילים לליגת האלופות לראשונה אחרי עשור. ב-29 במאי הודיע הנשיא מוראטי שאנדראה סטראמצ'יוני יישאר בתפקידו כמאמן הקבוצה והאריך את חוזהו עד 2015.

בקיץ החליט הנשיא מוראטי לבצע מהפיכה בסגל בעקבות העונה הגרועה שעברה הקבוצה ובעקבות המשבר הכלכלי שפוקד את איטליה ומורגש בכל קבוצות הליגה הוחלט לשחרר שחקנים ותיקים ומוערכים בעלי משכורת גבוהה כמו מאייקון, לוסיו והשוער ז'וליו סזאר שהיה אהוב מאוד על אוהדי אינטר ונפרד מהקבוצה בדמעות. בנוסף עזבו את הקבוצה גם דייגו פורלאן, פראוני וקאסטניוס. איבן קורדובה ששיחק בקבוצה 12 שנים פרש ופולי וזארטה המושאלים חזרו לקבוצותיהם. בנוסף לזה בחר המאמן סטראמצ'יוני לוותר על החלוץ ג'אמפאולו פאציני שעבר ליריבה העירונית מילאן בתמורה לאנטוניו קסאנו שעבר לאינטר. יחד עם קאסנו הגיעו לקבוצה גם השוער סמיר הנדנוביץ' מאודינזה, הבלם סילבסטרה מפאלרמו, המגן אלבארו פריירה מפורטו, הקשר וולטר גרגאנו מנאפולי והחלוץ רודריגו פלאסיו מגנואה. עם השמות החדשים בסגל והמאמן סטראמצ'יוני החלה אינטר את העונה טוב ואף ניצחה את יובנטוס האלופה בביתה והנחילה לה את הפסדה הראשון באיצטדיונה החדש אך לקראת אמצע העונה החלה הקבוצה להידרדר בטבלת הליגה כשהפסידה משחקים רבים והודחה מהליגה האירופית בשמינית הגמר על ידי טוטנהאם ומהגביע האיטלקי בחצי הגמר על ידי רומא. לבסוף סיימה את העונה שהיתה גם היא לאחת הגרועות בתולדותיה במקום התשיעי עם 16 הפסדים ולא העפילה למפעל אירופי לראשונה משנת-1999.

מוראטי מוכר את המועדון לאריק טוהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הכישלון הגדול פוטר סטראמצ'יוני ובמקומו מונה וולטר מאצרי שעזב את נאפולי אחרי תקופה מוצלחת וחתם באינטר בתקווה לשחזר את הצלחתו מנאפולי באינטר ולהחזירה לימיה הטובים. יחד עם המאמן החדש הובאו לקבוצה לקראת עונת 2013/2014 החלוצים מאורו איקרדי מסמפדוריה ואישק בלפודיל מפארמה, הבלמים מרקו אנדראולי מקייבו, הוגו קמפאניירו מנאפולי ורולאנדו מפורטו, השוער חואן פבלו קאריסו מלאציו, המגן וואלאס מצ'לסי, והקשר ספיר טאיידר מבולוניה. את הקבוצה עזבו אנטוניו קסאנו, הבלם סילבסטרה ודיאן סטנקוביץ' שפרש.

ב-15 לאוקטובר לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן נחתם הסכם על מכירת המועדון מידי הנשיא מוראטי לאיש העסקים האינדונזי אריק טוהיר לפי ההסכם שילם טוהיר כ-350 מיליון יורו למוראטי עבור 70 אחוז ממניות המועדון כש-30 אחוז נשארים בידי מוראטי ובעתיד ימכרו גם הם לטוהיר, כמו כן הוחלט שטוהיר יכהן כנשיא המועדון ומוראטי יכהן כנשיא הכבוד. לאחר חתימת ההסכם אמר מוראטי: "חתמנו על ההסכם ובקרוב תתקיים מסיבת עיתונאים. אתה אוהב משהו, אבל באותו זמן מרגיש שמחה והקלה כשאתה משאיר אותו בידיים טובות, אצל אנשים טובים" הנשיא החדש טוהיר הצהיר שמטרתו הראשונה היא לאזן את המצב הכלכלי של אינטר ולבנות קבוצה צעירה ותחרותית. עם מכירת המועדון וטוהיר כנשיא עברה אינטר עוד עונה מאכזבת כשלא הצליחה להעפיל לליגת האלופות עונה שלישית ברציפות וסיימה במקום החמישי המוביל לליגה האירופית. בסוף העונה פרש ממשחק פעיל אחרי 19 עונות במדי הקבוצה הקפטן חבייר זאנטי שיאן ההופעות של הקבוצה בכל הזמנים עם 858 הופעות, זאנטי שנחשב לשחקן המזוהה ביותר עם אינטר ולשחקן האהוב ביותר על אוהדי הקבוצה מונה לתפקיד סגן הנשיא של המועדון ולאות הערכה וכבוד החליט הנשיא טוהיר שהמספר 4 מספר חולצתו של זאנטי בכל שנותיו כשחקן יוצא משימוש ואף שחקן לא יוכל עוד ללבוש את החולצה עם הספרה 4.

יחד עם זאנטי עזבו גם ותיקים נוספים כמו אסטבן קמביאסו, וולטר סמואל ודייגו מיליטו שהיו אחרוני השחקנים בסגל שזכו עם הקבוצה בטרבל ב-2010. לקראת עונת 2014-2015 חתם המאמן מאצרי על הארכת חוזהו עד 2016, אנדראה ראנוקיה מונה לקפטן הקבוצה במקום זאנטי שפרש ונמשכה המגמה של הצערת הסגל. לקבוצה הובאו המגן הברזילאי דודו מרומא, קשר נבחרת צרפת יאן מ'ווילה מרובין קאזאן, חלוץ נבחרת איטליה פבלו אוסבלדו מסאות'המפטון, קשר נבחרת צ'ילה גארי מדל מקארדיף סיטי והבלם הסרבי הוותיק נמניה וידיץ' ממנצ'סטר יונייטד.

צבעי הקבוצה והסמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל הקבוצה משנת 2008

את סמל הקבוצה עיצב הצייר ג'ורג'יו מוג'יאני שהיה אחד ממייסדיי הקבוצה ב-1908. הסמל הורכב מעיגול בצבע שחור ובתוכו האותיות FCIM שהם ראשי התיבות של שמו המלא של המועדון בצבע לבן.

בשנת 1928 כשהמועדון אולץ על ידי השלטון הפאשיסטי של מוסוליני להחליף את שמו ואת צבעיו שונה גם סמל המועדון לעיגול ובמרכזו הסמל הפאשיסטי פסקס וראש של אריה, בצידו הימני של העיגול הסמל של העיר מילאנו מגן עם צלב אדום על רקע לבן ובצידו השמאלי "האיל ביסצ'ונה" (Biscione ), נחש אגדי שהיה הסמל על שלט האצולה של בית ספורצה ששלטו בדוכסות מילאנו במאה ה-15 ומהווה גם סמל של העיר.

בשנת 1931 שונה הסמל לצורת יהלום ובתוכו כדורגל על רקע פסים בכחול שחור וזהב, ומסביב ליהלום נכתב "Associazione Sportiva Ambrosiana Inter" שמו המלא של המועדון בתקופת השלטון הפאשיסטי. בתום מלחמת העולם השנייה ב-1945 חזר המועדון לשמו המקורי ולצבעיו וגם הסמל חזר לעיגול המקורי עם האותיות המרכיבות את השם.

בשנת 1966 נוסף לסמל כוכב מוזהב מעל העיגול עקב זכייתה של אינטר באליפות איטליה העשירית.

בתחילת שנות ה-80 החליטו באינטר להתחבר למקורות העיר מילאנו וסמל חדש נקבע ולמרכזו חזר "האיל ביסצ'ונה" הנחש האגדי ("איל ביסצ'ונה" הוא גם הסמל של הקורבה נורד האולטראס של הקבוצה), מאחורי הנחש צוירו באלכסון שני פסים בצבעי הכחול והשחור ומעל ראשו הכוכב המוזהב.

בתחילת שנות ה-90 הוחלט לחזור לסמל העגול המסורתי, ארבע האותיות המרכיבות את השם וכוכב הזהב נקבעו בפנים העיגול, מסביבם מעגלים בשחור וכחול והכיתוב אינטר בחלק העליון ושנת ההקמה 1908 בתחתון. בשנת 2008 שנת המאה להיווסדו של המועדון שונה הסמל פעם נוספת כשהפעם העיגול נצבע בזהב עם מעגלים בכחול ושחור סביבו, האותיות נצבעו בלבן והכוכב המוזהב חזר אל מעל העיגול.

הצבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל העיר מילאנו, צבעי הקבוצה בימי שלטון מוסוליני

מאז היווסדה ב-1908 לבשה אינטר חולצת פסים בצבעי כחול ושחור, השחור נבחר לייצג את הלילה והכחול נבחר לייצג את השמיים‏[7]. מלבד תקופת שלטון מוסוליני, שבה נקראה הקבוצה אמברוסיאנה והמועדון אולץ לשנות את צבעיו לאדום ולבן כצבעי הדגל של מילאנו, לבשה הקבוצה בכל שנות קיומה את חולצת הפסים בכחול שחור, מה שהוביל לכינויה - הנראצורי (שחורים כחולים באיטלקית). ב-2008, שנת המאה של המועדון לבשה אינטר במשחקי החוץ חולצה לבנה עם צלב אדום כמחווה לחולצה של אמברוסיאנה בשנות ה-30.

את מדי הקבוצה מייצרת חברת נייקי איתה קשורה הקבוצה בחוזה עד שנת 2023. נותן החסות הראשי של הקבוצה היא חברת הצמיגים האיטלקית פיראלי שבעליה מרקו פרוברה הוא בעל מניות בקבוצה.

המנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים נכתבו לקבוצה מספר המנונים. בשנות ה-70 ההמנון היה "I Tifosisimi" שהיה המנון האוהדים הלא רשמי. במרץ 1984 נכתב המנון חדש בשם "Cuore Nerazzurro" (לב כחול שחור) שבוצע על ידי להקת הזיקיות האיטלקית.

בשנת 2002 נכתב ההמנון הרשמי של הקבוצה‏[8]כמחווה לפיפינו פריסקו סגן הנשיא של אינטר במשך 38 שנה שהלך לעולמו בשנת 2001. השיר שנקרא "C'è solo l'Inter" (רק אינטר) נכתב על ידי המוזיקאי האיטלקי אליו ובוצע על ידי הזמר המצליח גראצינו רומני, השיר יצא כסינגל לחנויות וכל ההכנסות ממכירותיו נתרמו לפעילות הומניטרית.

בשנת 2003 נכתב המנון נוסף‏[9] בשם "Pazza Inter" על ידי פאולו בארילרי ודינו סטיוארט, השיר בוצע על ידי שחקני הקבוצה וצולם לו וידאו קליפ שהפך ללהיט בקרב אוהדי הקבוצה, בשנת 2007 כחלק מחגיגות האליפות ה-15 של המועדון חידשו שחקני הקבוצה את "Pazza Inter" וצולם לו וידאו קליפ חדש. לפני משחקי הקבוצה בסן סירו מתנגנים "C'è solo l'Inter" ו"Pazza Inter" זה אחר זה.

אצטדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סן סירו

אצטדיונה הביתי של הקבוצה הוא אצטדיון ג'וזפה מאצה, המוכר יותר בתור אצטדיון סן סירו, והיא חולקת אותו עם יריבתה העירונית מילאן.

האצטדיון הראשון בו שיחקה הקבוצה היה "הקמפו די וייה גולדוני". ב-1930 עברה הקבוצה לשחק באצטדיון "הארינה ג'יאני בררה" עד שבשנת 1947 החליט הנשיא קרלו מאסרוני לעבור לשחק בסן סירו. האצטדיון נבנה בשנת 1926 ברובע המילאנזי סן סירו, מה שנתן לו את שמו המקורי, ב-1979 שונה שמו באופן רשמי ל"ג'וזפה מאצה" על שמו של כוכב אינטר בשנות ה-30 ששיחק גם שנתיים במילאן ונפטר באותה שנה.

המשחק הראשון באצטדיון נערך ב-19 בספטמבר 1926, בין אינטר לבין מילאן לעיני כ-35,000 צופים (3-6 לאינטר בסיום). במשך השנים עבר האצטדיון מספר פעמים שיפוצים והפעם האחרונה הייתה כשאיטליה נבחרה לארח את מונדיאל 1990 אז נבנתה טבעת שלישית והוגדל מספר המושבים. תכולתו של האצטדיון היום היא 80,018 מקומות ישיבה.

לסן סירו דירוג של חמישה כוכבים לפי דירוג האצטדיונים של אופ"א והוא נמצא בבעלות עיריית מילאנו.

ב-1 באוגוסט 2012 אישרה אינטר כי עד 2017 תבנה אצטדיון חדש בעזרת משקיעים סינים.

אוהדי הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממחקר שערך מכון המחקר נילסן בחודשים יוני-יולי 2008 עולה, כי אינטר נמצאת במקום השני במספר אוהדיה באיטליה עם שישה מיליון אוהדים, כשלפניה נמצאת יובנטוס עם מספר האוהדים הגדול ביותר ואחריה נמצאות מילאן, רומא, לאציו ונאפולי.‏[10]

אינטר היא אחת הקבוצות האהודות בעולם‏[11],וממחקר שפורסם בספטמבר 2010 על ידי החברה הגרמנית "Sport+Markt" עולה‏[12] שלקבוצה יש 17 וחצי מיליון אוהדים ברחבי אירופה והיא מדורגת שמינית במספר אוהדיה ביבשת. לקבוצה יש אוהדים רבים גם בדרום אמריקה ואסיה בעיקר בסין (בה מספר האוהדים של אינטר מוערך ב-85 מיליון‏[13]) ואינדונזיה.

לאינטר יש מועדוני אוהדים רשמיים‏[14] בכל רחבי העולם ,וגם מועדון אוהדים רשמי בישראל ונציגים מהמועדון שומרים איתם על קשר רציף.

ארגוני האוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האולטראס של אינטר - "הקורבה נורד" בגמר ליגת האלופות 2010

האולטראס של הקבוצה יושבים במשחקי הבית מאחורי השער הצפוני בטבעת השנייה באצטדיון הסן סירו ומלווים את הקבוצה לכל משחקי החוץ באיטליה ואירופה. אוהדים אלה מוכרים תחת השם הכולל קורבה נורד (היציע המעוקל הצפוני, באיטלקית), המאגד את כל ארגוני האולטראס של הקבוצה תחת שם אחד.

הארגונים המרכזיים בקורבה נורד הם:‏[15]

  • בויס סאן - נוסד ב-1969 והוא הארגון הוותיק והגדול ביותר בקורבה נורד.
  • אולטראס אינטר - נוסד ב-1975. נקרא בעבר פוראבר אולטראס.
  • מילאנו נראצורה - נוסד ב-1977.
  • בויס סז. רומא - נוסד ב-1979, שלוחה של ארגון הביוס בעיר רומא.
  • ויקינג אינטר - נוסד ב-1984.
  • בריאנזה אלקוליקה - נוסד ב-1985.
  • אירידוצ'יבילי - נוסד ב-1988. הארגון הקיצוני ביותר, ידוע בדעותיו הפאשיסטיות.

בנוסף לארגונים הגדולים ישנם עוד מספר ארגונים קטנים כמו המונקיס, הבולדוגס, הדרגונס ועוד.

האולטראס של אינטר הם מהוותיקים והגדולים באיטליה ואירופה.

בתחילת שנות ה-2000, התקופה הקשה של המועדון, נקשר שמם של האולטראס‏[16] במספר אירועים אלימים שבוצעו כמחאה על התנהלות הקבוצה.

  • בדצמבר 2000 זרקו האוהדים בקבוק תבערה על אוטובוס הקבוצה אחרי תבוסה במשחק מול פארמה.
  • במאי 2001 השליכו האוהדים קטנוע מהקומה השנייה ביציע הצפוני (קורבה נורד), אחרי תבוסה בדרבי.
  • בפברואר 2004 זרקו האוהדים בקבוק תבערה על מסעדתו של כריסטיאן ויירי שחקן הקבוצה, שלטענתם לא השקיע מספיק באימונים ולא הביע נאמנות‏[17].
  • באפריל 2005 גרמו האוהדים לפיצוץ‏[18] משחק הדרבי נגד מילאן בליגת האלופות, כשהשליכו אבוקות ורימוני עשן לעבר המגרש ופצעו את דידה שוער מילאן.

לקורבה נורד של אינטר יריבות גדולה עם אוהדי מילאן, יובנטוס, רומא, נאפולי ואטלנטה. הם מקיימים קשרים טובים עם אוהדי לאציו, וארזה, ליברפול וולנסיה.

יריבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרבי דלה מדונינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדרבי של מילאנו
האולטראס של אינטר במהלך הדרבי של מילאנו

דרבי דלה מדונינה, הוא המשחק בין שתי הקבוצות הגדולות מהעיר מילאנו: אינטר ומילאן‏[19]. מילאן נוסדה ב-1899 ואינטר נוסדה ב-1908 על ידי פורשים ממילאן עקב מחלוקת גדולה, כך שהיריבות הגדולה והשנאה בין המועדונים נוצרה כבר מיום היוסדה של אינטר.

היריבות בין שתי הקבוצות קשורה להבדלי המעמדות בחברה המילאנזית בחצי הראשון של המאה ה-20, באותן שנים נחשבו אוהדי אינטר לבני המעמד הבינוני גבוה בעיר ואוהדי מילאן נהגו להקניט אותם ולכנותם בשם baùscia (רברבן באיטלקית) מנגד נחשבו אוהדי מילאן לבני מעמד הפועלים, ואוהדי אינטר נהגו לכנותם בצורה מזלזלת בשם casciavìt (מברג באיטלקית) כדי לציין את היותם פועלים קשי יום. כיום הבדלי המעמדות כבר לא קיימים אך מבחינה פוליטית אוהדי אינטר נוטים לצד הימני של המפה הפוליטית ואוהדי מילאן נוטים יותר שמאלה.

במשך השנים, בעיקר בשנות ה-70 ו-80, התרחשו מספר אירועים אלימים בין שני מחנות האוהדים, ובשנים האחרונות זכור הדרבי ברבע הגמר של ליגת האלופות, שבמהלכו השליכו אוהדי אינטר למגרש חזיזים, אבוקות ורימוני עשן וגרמו לפיצוץ המשחק.

שתי הקבוצות נחשבות לשתיים מהקבוצות הגדולות באירופה והדרבי ביניהן הוא הדרבי היחיד באירופה שבו משחקות שתי אלופות אירופה לשעבר.

הכינוי "דרבי דלה מדונינה" הוא על-שם הפסל המפורסם של המדונה בדואומו די מילאנו.
הדרבי המילאנזי נחשב לאחד המשחקים הנצפים בעולם ומושך לאצטדיון אוהדי כדורגל מכל רחבי העולם.‏[20]

הדרבי של איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זלאטן איברהימוביץ' עבר מיובנטוס לאינטר בקיץ 2006

הדרבי של איטליה הוא המשחק בין אינטר ליובנטוס, את המונח הדרבי של איטליה טבע לראשונה העיתונאי האיטלקי ג'יאני בררה בשנת 1967 כדי לציין את היריבות הגדולה בין שני המועדונים למרות שהם לא מאותה עיר.‏[21]

שורשי היריבות בין אינטר ליובנטוס הם בכך ששתי הקבוצות נחשבו למרכזיות בתחרות על האליפות ועד לשנת 2006 היו לשני המועדונים היחידים באיטליה שמעולם לא ירדו לליגה השנייה.

המחלוקת והשנאה הגדולה בין המועדונים החלו בעונת 1960-1961 כאשר נפגשו שתי הקבוצות בטורינו למשחק ליגה שבו ניצחה אינטר 2-0 אך לאחר המשחק החליטה ההתאחדות לבטל את תוצאת המשחק ולקיים משחק חוזר מהסיבה שנכחו במגרש כ-5,000 אוהדים יותר מאשר המגרש יכול להכיל וה-5,000 אוהדים שהיו ברובם אוהדי יובה עמדו מסביב למגרש. החלטת ההתאחדות גרמה לזעם רב באינטר שהייתה אמורה לזכות בניצחון טכני מהסיבה שהמשחק היה באצטדיונה של יובנטוס והיו אלה אוהדיה שגרמו לבעיה, נשיא אינטר אנג'לו מוראטי טען שההתאחדות פועלת לטובת ג'אני אניילי ומשפחתו העשירה שיובנטוס נמצאת בבעלותה והחליט כאות מחאה לשלוח למשחק החוזר את קבוצת הנוער של המועדון ובו הפסידה אינטר 9-1.

רגע מחלוקת גדול נוסף בהיסטוריה של שתי הקבוצות היה בעונת 1997-1998, שתי הקבוצות התמודדו על האליפות והיו צמודות אחת לשנייה כל העונה. במחזור ה-31 ארבעה משחקים לסיום העונה אירחה יובנטוס את אינטר בדלה אלפי למשחק העונה ובו הכשלה של בלם יובנטוס מארק יוליאנו על חלוץ אינטר רונאלדו בתוך רחבת יובנטוס לא נשרקה לפנדל ויובנטוס ניצחה 1-0 וזכתה באליפות, שחקני ואוהדי אינטר ובעיקר נשיא הקבוצה מאסימו מוראטי טענו שוב שהשופטים וההתאחדות מעדיפים את יובנטוס ופועלים לטובתה.

היריבות והשנאה הגדולה בין שני המועדונים התעצמה לאחר שבקיץ 2006 התפוצצה באיטליה פרשת הקאלצ'יופולי שבה יובנטוס נמצאה אשמה בשיבוץ שופטים לטובתה והוענשה בירידה לליגה השנייה לראשונה בתולדותיה ושלילת שני תוארי האליפות שזכתה ב-2005 ו-2006 כשאת האליפות של 2006 החליטה ההתאחדות להעביר לאינטר. עקב ירידתה של יובנטוס לליגה השנייה בחרו מספר שחקנים בכירים לעזוב את הקבוצה ושניים מהם זלאטן איברהימוביץ' ופטריק ויירה עברו לאינטר דבר שהרתיח את אוהדי יובנטוס. מאז הפרשה מצויים שני המועדונים במאבק משפטי על גורלה של האליפות כשיובנטוס דורשת אותה חזרה ואינטר לא מוכנה לוותר.

המשחק בין הקבוצות ידוע באווירה מתוחה והאולטראס של שתי הקבוצות נוהגים לקלל ולגנות אחד את השני. במשחק‏[22]בין הקבוצות ששוחק באוקטובר 2011 הרימו אוהדי אינטר שלט שלעג לאוהדי יובנטוס שנהרגו באסון הייזל בתגובה קיללו אוהדי יובנטוס את ג'אצ'ינטו פאקטי נשיא אינטר שהלך לעולמו ב-2006. אתר הכדורגל הבינלאומי "גול" בחר בדרבי של איטליה כיריבות הגדולה ביותר בעולם הכדורגל‏[23].

אינטר בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתור אחת הקבוצות המצליחות והמפורסמות ביותר באיטליה הוזכרה אינטר פעמים רבות בתרבות האיטלקית.

ב-3 בינואר 1954 הייתה אינטר לקבוצה הראשונה שהופיעה בתוכנית ספורט בטלוויזיה האיטלקית שקטעים ממשחקה מול פאלרמו שודרו בתוכנית La Domenica Sportiva ביום עלייתו לאוויר של הערוץ RAI. שחקן הקבוצה ברונו בולצ'י היה השחקן הראשון שתמונתו הודפסה על קלף להדבקה בחוברת המדבקות המפורסמת Calciatori Panini. בשנת 1995 הייתה אינטר הקבוצה הראשונה באיטליה שהקימה אתר אינטרנט‏[24], אתר הקבוצה הוא אתר הספורט השני באיטליה במספר הכניסות אליו משעלה לאוויר עד שנת 2010.

בחודש מאי 2011 הייתה אינטר הקבוצה הראשונה בעולם שחולצתה הופיעה בחלל‏[25] כשהאסטרונאוט האיטלקי פאולו נספולי אוהד וותיק של הקבוצה לבש את החולצה מספר 10 בעת שריחף בתוך החללית במשימה MagISStra.

בשנת 1982 שימשה אינטר רקע לסרט‏[26] הקומדיה Eccezzziunale... veramente המספר על אורח חייהם המשעשעים של פרנקו אוהד אינטר, דונאטו אוהד מילאן וטירזן אוהד יובנטוס שמרבים להתווכח ביניהם מי הקבוצה הטובה באיטליה. בשנת 2006 צולם סרט‏[27] המשך בשם Eccezzziunale veramente - Capitolo secondo... me. בשנת 2007 נעשה סרט תיעודי על שחקן הקבוצה האגדי שכיהן גם כנשיא ג'אצ'ינטו פאקטי, הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים של ונציה באותה שנה‏[28].

במשך השנים הוזכרה אינטר בשירים רבים במוזיקה האיטלקית, המפורסמים שבהם הם שירו של הזמר המפורסם אדריאנו צ'לנטנו[29] שאוהד את הקבוצה "Eravamo in 100.000" ושירו של זמר הרוק המפורסם לוצ'יאנו ליגבואה שגם הוא אוהד הקבוצה‏[30] "Una vita da mediano" ("חיים של קשר") שהוקדש לגבריאלה אוריאלי כוכב הקבוצה בשנות ה-80[31].

קבוצת הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקדמיית הנוער של אינטר כוללת 11 קבוצות מגיל 8 ועד גיל 20‏[32] שמשחקות בליגות הלאומיות לילדים ונוער באיטליה. מתחם האימונים של האקדמיה נקרא "מרכז הספורט ע"ש ג'אצ'ינטו פאקטי" מתחם ענק שכולל מגרשי אימונים, פנימייה, בית ספר, חדרי רפואה, חדרי הלבשה ועוד, במתחם מלווים את הילדים והנערים אנשי מקצוע כמו מאמנים, מורים, פסיכולוגים ורופאים‏[33].

קבוצת הפרימוורה (עד גיל 20) של אינטר זכתה במשך השנים ב-7 אליפויות איטליה, 5 גביעי איטליה ו-5 פעמים בטורניר הבינלאומי היוקרתי טורניר ויארג'יו‏[34]. בעונת 2011-2012 זכתה הפרימוורה של אינטר בטורניר הראשון של ליגת האלופות עד גיל 19 תחת המאמן אנדרה סטראמצ'יוני שבעקבות ההישג קיבל את תפקיד מאמן הקבוצה הבוגרת לאחר פיטוריו של ראניירי בחודש מרץ, את סטארמצ'יוני החליף דניאלה ברנצאני שבסיום העונה הוביל את הקבוצה לזכייה באליפות איטליה בפעם השביעית.

במשך השנים טופחו במחלקת הנוער של אינטר שחקנים רבים שחלקם הם מגדולי השחקנים בהיסטוריה של הקבוצה כמו ג'וזפה מאצה, סנדרו מאצולה, ג'אצ'ינטו פאקטי, רוברטו בונינסנייה, גבריאלה אוריאלי, ג'וזפה ברגומי, ווולטר זנגה, בשנים האחרונות השחקן המפורסם ביותר שיצא ממחלקת הנוער של הקבוצה הוא מאריו באלוטלי.

מתחם אימונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז הספורט ע"ש אנג'לו מוראטי הידוע יותר בכינויו "לה פינטינה" הוא מתחם האימונים של אינטר.

המתחם נפתח בשנת 1962 בהוראת הנשיא אנג'לו מוראטי ששמע לעצתו של מאמן הקבוצה הלניו הררה שהקבוצה צריכה מתחם אימונים שיספק את כל צרכיה.

במתחם קיימים שלושה מגרשי אימון שאחד מהם מכורה ומשמש את הקבוצה בימי מזג האוויר סוער. במקום ישנם בריכת שחייה גדולה, ג'קוזי, שני חדרי כושר גדולים, שני חדרי פיזיותרפיה ועיסוי ושלושה חדרי הלבשה, בחלקו המרכזי של המתחם נמצא מלון ובו חדרים אישיים לשחקנים וחדרי פנאי מצוידים היטב. במקום נמצא גם משרד של הנהלת הקבוצה בו מקיימים פגישות, אולם למסיבות עיתונאים ואולפן עם ציוד טכני השייך ל"אינטר צ'אנל" ערוץ המועדון.

כאשר נפתח האימון בפני הקהל הרחב, מתמלא לא פעם המתחם בכמה אלפים מאוהדי הקבוצה. מתחם האימונים נמצא בעיירה אפיאנו ג'נטילה, הסמוכה לעיר קומו ומרוחקת כ-35 ק"מ צפונית-מערבית ממילאנו.

מאמני הקבוצה שזכו בתארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם לאום/מדינה שנים בקבוצה תארים הערות
וירג'יליו פוסאטי Flag of Italy (1861-1946).svg איטליה 1909-1915 אליפות איטליה ב-1910 נהרג במלחמת העולם הראשונה
נינו ראסגוטי Flag of Italy (1861-1946).svg איטליה 1919-1922 אליפות איטליה ב-1920
ארפד וייס Flag of Hungary.svg הונגריה 1929-1931 אליפות איטליה ב-1930 יהודי הונגרי נספה‏[35] באושוויץ בשנת 1944
ארמנדו קסטלאצי Flag of Italy (1861-1946).svg איטליה 1936-1938 אליפות איטליה ב-1938
טוני קארגנלי Flag of Austria.svg אוסטריה 1938-1940 קופה איטליה ב-1939
אליפות איטליה ב-1940
אלפרדו פוני Flag of Italy.svg איטליה 1952-1955 אליפות איטליה ב-1953 ו-1954
הלניו הררה Flag of Argentina.svg ארגנטינה 1960-1968 אליפות איטליה ב-1963, 1965 ו- 1966
גביע אירופה לאלופות ב-1964 ו-1965
הגביע הביניבשתי ב-1964 ו-1965
המאמן המצליח בתולדות הקבוצה
ג'ובאני אינברניצי Flag of Italy.svg איטליה 1970-1973 אליפות איטליה ב-1971 קפטן הקבוצה בעבר
איוג'ניו ברסליני Flag of Italy.svg איטליה 1977-1982 קופה איטליה ב-1978 ו-1982
אליפות איטליה ב-1980
ג'ובאני טרפטוני Flag of Italy.svg איטליה 1986-1991 אליפות איטליה ב-1989
הסופר קאפ האיטלקי ב-1989
גביע אופ"א ב-1991
ג'מפיירו מאריני Flag of Italy.svg איטליה 1994 גביע אופ"א ב-1994 הגיע כמחליף באמצע העונה ועזב בסיומה
לואיג'י סימוני Flag of Italy.svg איטליה 1997-1999 גביע אופ"א ב-1998
רוברטו מאנצ'יני Flag of Italy.svg איטליה 2004-2008 אליפות איטליה ב-2006, 2007 ו-2008
קופה איטליה ב-2005 ו-2006
הסופר קאפ האיטלקי ב-2005 ו-2006
ז'וזה מוריניו Flag of Portugal.svg פורטוגל 2008-2010 אליפות איטליה ב-2009 ו-2010
קופה איטליה ב-2010
גביע אירופה לאלופות ב-2010
הסופר קאפ האיטלקי ב-2008
זכה עם הקבוצה בטרבל
רפאל בניטס Flag of Spain.svg ספרד 2010 הסופר קאפ האיטלקי ב-2010
אליפות העולם לקבוצות ב-2010
פוטר בדצמבר 2010
לאונרדו Flag of Brazil.svg ברזיל 2011 קופה איטליה ב-2011 הגיע כמחליף באמצע העונה ועזב בסיומה

נשיאי המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאסימו מוראטי, הבעלים ונשיא המועדון משנת-1995 עד שנת-2013
שם שנים כנשיא
Flag of Italy (1861-1946).svg ג'ובאני פארמידיוטי 1908-1909
Flag of Italy (1861-1946).svg אטורה סטראוס 1909-1910
Flag of Italy (1861-1946).svg קרלו דה מדיצ'י 1910-1912
Flag of Italy (1861-1946).svg אמיליו הירזל 1912-1914
Flag of Italy (1861-1946).svg לואיג'י אנסבצ'ר 1914
Flag of Italy (1861-1946).svg ג'וזפה ויסקונטי די מודורנה 1914-1919
Flag of Italy (1861-1946).svg ג'ורג'יו הולס 1919-1920
Flag of Italy (1861-1946).svg פרנצ'סקו מאורו 1920-1923
Flag of Italy (1861-1946).svg אנריקו אוליבטי 1923-1926
Flag of Italy (1861-1946).svg סנאטורה בורלאטי 1926-1929
Flag of Italy (1861-1946).svg ארנסטו טורוסיו 1929-1930
Flag of Italy (1861-1946).svg אורסטה סימונוטי 1930-1932
Flag of Italy (1861-1946).svg פרדיננדו פוזאני 1932-1942
Flag of Italy (1861-1946).svg קרלו מאסרוני 1942-1955
Flag of Italy.svg אנג'לו מוראטי 1955-1968
Flag of Italy.svg איבנואה פראיצולי 1968-1984
Flag of Italy.svg ארנסטו פלגריני 1984-1995
Flag of Italy.svg מאסימו מוראטי 1995-2004
Flag of Italy.svg ג'אצ'ינטו פאקטי 2004-2006
Flag of Italy.svg מאסימו מוראטי 2006-2013
Flag of Indonesia.svg אריק טוהיר 2013 - היום

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני הקבוצה בעונת 2011-2012

נכון ל-16 באוגוסט 2014

מס' עמדה שם
1 Flag of Slovenia.svg שוער סמיר הנדנוביץ'
2 Flag of Brazil.svg מגן ג'ונתן
5 Flag of Brazil.svg בלם ז'ואן ז'סוס
6 Flag of Italy.svg בלם מרקו אנדראולי
7 Flag of Italy.svg חלוץ פאבלו אוסבלדו
8 Flag of Argentina.svg חלוץ רודריגו פלאסיו
9 Flag of Argentina.svg חלוץ מאורו איקרדי
10 Flag of Croatia.svg קשר מתיאו קובאצ'יץ'
13 Flag of Colombia.svg קשר פרדי גווארין
14 Flag of Argentina.svg בלם הוגו קמפאניירו
15 Flag of Serbia.svg בלם נמניה וידיץ'
17 Flag of Serbia.svg קשר זדרבקו קוזמאנוביץ
18 Flag of Chile.svg קשר גארי מדל
מס' עמדה שם
20 Flag of Nigeria.svg קשר ג'ואל אובי
22 Flag of Brazil.svg מגן דודו
23 Flag of Italy.svg בלם אנדראה ראנוקיה (קפטן)
25 Flag of Senegal.svg מגן איברהימה אמביה
30 Flag of Argentina.svg שוער חואן פבלו קאריסו
33 Flag of Italy.svg מגן דאנילו ד'אמברוסיו
44 Flag of Slovenia.svg קשר רנה קרין
46 Flag of Italy.svg שוער תומאסו ברני
54 Flag of Ghana.svg בלם אייזק דונקור
55 Flag of Japan.svg מגן יוטו נגאטומו
88 Flag of Brazil.svg קשר הרנאנס
90 Flag of France.svg קשר יאן מ'ווילה

שחקנים מפורסמים בעבר ובהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרשימה המלאה ראו כדורגלני אינטר מילאנו.

שחקני הקבוצה בנבחרות השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים שיחקו באינטר מאות שחקני נבחרות מכל רחבי העולם. אינטר היא הקבוצה השנייה שסיפקה‏[36] את מספר השחקנים הגדול ביותר לנבחרת איטליה עם 105 שחקנים (יובנטוס ראשונה, מילאן שלישית), 18 מהם שימשו כקפטנים של הנבחרת ובכל אחת מארבע הזכיות של הנבחרת במונדיאל היו שחקני אינטר חלק נכבד. אינטר נמצאת במקום השני‏[37] מבין קבוצות העולם במספר שחקניה שזכו במונדיאל עם 20 זכיות כשלפניה יובנטוס עם 24 זכיות. בנוסף שבעה משחקניה זכו באליפות אירופה וחמישה בקופה אמריקה.

שחקנים שזכו במונדיאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקו מטראצי הנציג היחיד של אינטר בזכייה של נבחרת איטליה במונדיאל 2006
שם טורניר
Flag of Italy (1861-1946).svg ג'וזפה מאצה מונדיאל 1934
Flag of Italy (1861-1946).svg אטיליו דה מריה מונדיאל 1934
Flag of Italy (1861-1946).svg ארמנדו קסטלאצי מונדיאל 1934
Flag of Italy (1861-1946).svg לואיג'י אלמנדי מונדיאל 1934
Flag of Italy (1861-1946).svg ג'וזפה מאצה מונדיאל 1938
Flag of Italy (1861-1946).svg פייטרו פראריס מונדיאל 1938
Flag of Italy (1861-1946).svg הוגו לוקטאלי מונדיאל 1938
Flag of Italy (1861-1946).svg ג'ובאני פרארי מונדיאל 1938
Flag of Italy (1861-1946).svg רנאטו אולמי מונדיאל 1938
Flag of Italy.svg ג'וזפה ברגומי מונדיאל 1982
Flag of Italy.svg גבריאלה אוריאלי מונדיאל 1982
Flag of Italy.svg אלסנדרו אלטובלי מונדיאל 1982
Flag of Italy.svg ג'מפיירו מאריני מונדיאל 1982
Flag of Italy.svg איבנו בורדון מונדיאל 1982
Flag of Germany.svg לותר מתאוס מונדיאל 1990
Flag of Germany.svg יורגן קלינסמן מונדיאל 1990
Flag of Germany.svg אנדראס ברמה מונדיאל 1990
Flag of France.svg יורי דז'ורקף מונדיאל 1998
Flag of Brazil.svg רונאלדו מונדיאל 2002
Flag of Italy.svg מרקו מטראצי מונדיאל 2006

שחקנים שזכו באליפות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם טורניר
Flag of Spain.svg לואיס סוארס יורו 1964
Flag of Italy.svg ג'אצ'ינטו פקטי יורו 1968
Flag of Italy.svg סנדרו מאצולה יורו 1968
Flag of Italy.svg טרצ'יסו בורגניק יורו 1968
Flag of Italy.svg אנג'לו דומנגיני יורו 1968
Flag of France.svg לורן בלאן יורו 2000
Flag of Greece.svg יורגוס קראגוניס יורו 2004

שחקנים שזכו בקופה אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם טורניר
Flag of Uruguay.svg רובן סוסה קופה אמריקה 1995
Flag of Brazil.svg רונאלדו קופה אמריקה 1999
Flag of Colombia.svg איבן קורדובה קופה אמריקה 2001
Flag of Brazil.svg אדריאנו קופה אמריקה 2004
Flag of Brazil.svg מאייקון קופה אמריקה 2007

הקפטנים של הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבייר זאנטי קפטן הקבוצה בין השנים 1999-2014
שם שנים כקפטן
Civil Ensign of Switzerland.svg הרנסט מאנקטי 1909
Flag of Italy (1861-1946).svg וירג'יליו פוסאטי 1909-1915
Flag of Italy (1861-1946).svg ארמנו אביי 1915-1922
Flag of Italy (1861-1946).svg לאופולדו קונטי 1922-1931
Flag of Italy (1861-1946).svg ג'וזפה מאצה 1931-1940
Flag of Italy (1861-1946).svg אטיליו דה מריה 1940-1943
Flag of Italy.svg אלדו קמפטאלי 1943-1950
Flag of Italy.svg אטיליו ג'ובניני 1950-1954
Flag of Italy.svg ג'ינו ארמנו 1954-1956
Flag of Italy.svg ג'ובאני ג'אקומצי 1956-1957
Flag of Italy.svg ג'ובאני אינברניצי 1957-1958
Flag of Argentina.svg אנטוניו אנג'לילו 1958-1961
Flag of Italy.svg ברונו בולצ'י 1961-1962
Flag of Italy.svg ארמנדו פיקי 1962-1967
Flag of Italy.svg מריו קורסו 1967-1970
Flag of Italy.svg סנדרו מאצולה 1970-1977
Flag of Italy.svg ג'אצ'ינטו פאקטי 1977-1978
Flag of Italy.svg גראצינו ביני 1978-1985
Flag of Italy.svg אלסנדרו אלטובלי 1985-1988
Flag of Italy.svg ג'וזפה בארזי 1988-1992
Flag of Italy.svg ג'וזפה ברגומי 1992-1999
Flag of Argentina.svg חבייר זאנטי 1999-2014
Flag of Italy.svg אנדראה ראנוקיה 2014-היום

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תארים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1909/1910, 1919/1920, 1929/1930, 1937/1938, 1939/1940, 1952/1953, 1953/1954, 1962/1963, 1964/1965, 1965/1966 Star*.svg , 1970/1971, 1979/1980, 1988/1989, 2005/2006‏[38], 2006/2007, 2007/2008, 2008/2009, 2009/2010

1938/1939, 1977/1978, 1981/1982, 2004/2005, 2005/2006, 2009/2010, 2010/2011

1989, 2005, 2006, 2008, 2010

תארים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תארים אירופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1963/1964, 1964/1965, 2009/2010

1990/1991, 1993/1994, 1997/1998

תארים עולמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי מועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה"
שיאני ההופעות בכל המסגרות
שם השחקן לאום הופעות
1 חבייר זאנטי Flag of Argentina.svg 858
2 ג'וזפה ברגומי Flag of Italy.svg 756
3 ג'אצ'ינטו פאקטי Flag of Italy.svg 634
4 סנדרו מאצולה Flag of Italy.svg 565
5 ג'וזפה בארזי Flag of Italy.svg 559
6 מריו קורסו Flag of Italy.svg 502
7 וולטר זנגה Flag of Italy.svg 473
8 טרצ'יסו בורגניק Flag of Italy.svg 467
9 אלסנדרו אלטובלי Flag of Italy.svg 466
10 איבן קורדובה Flag of Colombia.svg 455
הכובשים המצטיינים בכל המסגרות
שם השחקן לאום שערים
1 ג'וזפה מאצה Flag of Italy (1861-1946).svg 284
2 אלסנדרו אלטובלי Flag of Italy.svg 209
3 רוברטו בונינסנייה Flag of Italy.svg 171
4 סנדרו מאצולה Flag of Italy.svg 158
- לואיג'י קאבניני Flag of Italy (1861-1946).svg 158
6 בניטו לורנצי Flag of Italy.svg 143
7 איסטבן ניירס Flag of France.svg 133
8 כריסטיאן ויירי Flag of Italy.svg 123
9 ארמנו אביי Flag of Italy (1861-1946).svg 106
10 מריו קורסו Flag of Italy.svg 94

שיאים קבוצתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עונות בסרייה א': 81 (שיא איטלקי)‏[39]
  • ניצחון הבית הגבוה ביותר בליגה: 9-0 נגד קאסלה בעונת 1933-1934
  • ניצחון החוץ הגבוה ביותר בליגה: 7-0 נגד סאסאולו בעונת 2013-2014
  • מספר הניצחונות הגבוה ביותר לעונה בליגה: 30 בעונת 2006-2007 (שיא איטלקי משותף)
  • רצף ניצחונות הליגה הארוך ביותר: 17 בעונת 2006-2007 (שיא אירופי)
  • שיא ההבקעות לעונה בליגה: 107 בעונת 1950-1951
  • שיא הנקודות לעונה בליגה: 97 בעונת 2006-2007 (שיא איטלקי)
  • ניצחון הגביע הגבוה ביותר: 7-0 נגד מונטובה בעונת 1958-1959
  • ניצחון הגבוה ביותר בגביע אירופה לאלופות: 6-0 נגד דינמו בוקרשט בעונת 1964-1965

משחקי גמר אירופאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גמרי גביע אירופה לאלופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גמרי גביע אופ"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Quel nove marzo al ristorante l’Orologio di Milano… - 100-anni-di-inter - sport
  2. ^ http://www.inter.it/en/societa/storia.html
  3. ^ http://www.inter.it/it/societa/storia2005.html
  4. ^ Angelillo, il "signor record" - Gazzetta dello Sport
  5. ^ http://www.inter.it/it/societa/storia2005-2.html
  6. ^ F.C. Internazionale Milano - Official Website
  7. ^ Vivimilano.it - 9 marzo 1908, 43 milanisti fondano l’Inter
  8. ^ F.C. Internazionale - Sito Ufficiale
  9. ^ F.C. Internazionale - Sito Ufficiale
  10. ^ גיא נובוטני, ‏הגברת האהודה: ליובה הכי הרבה אוהדים באיטליה, באתר ONE
  11. ^ Top 13 most popular football clubs - China.org.cn
  12. ^ The 20 Most Popular Football Teams in Europe – SportsUntapped.com
  13. ^ Sono 85 milioni i cinesi che tifano Inter - Inter - TMW
  14. ^ F.C. Internazionale Milano - Official Website
  15. ^ CurvaNordMilano.net :: Nessun titolo ha più valore della Lealtà e dell'Onore
  16. ^ CurvaNordMilano.net :: Nessun titolo ha più valore della Lealtà e dell'Onore
  17. ^ BBC SPORT | Football | Other European | Fire bomber threatens Vieri
  18. ^ ספורט nrg - ...אוהדי אינטר פוצצו את הדרבי, דידה נפגע בכתפו
  19. ^ The Greatest Rivalries In World Football, באתר 1000goals‏, 30 באוקטובר 2010
  20. ^ דורון זיו, עשרת האצטדיונים שאסור לכם לפספס, 26 בנובמבר 2009, אתר mako
  21. ^ כתבה באתר פיפ"א
  22. ^ Inter Milan fans mock Heysel Stadium disaster - Sports Mole
  23. ^ The irreparable relationship: Inter-Juventus is now the world's fiercest football rivalry - Goal.com
  24. ^ F.C. Internazionale - Sito Ufficiale
  25. ^ L'astronauta Paolo Nespoli indossa la maglia dell'Inter nello spazio - Panorama
  26. ^ Eccezzziunale... veramente (1982) - IMDb
  27. ^ Eccezzziunale veramente - Capitolo secondo... me (2006) - IMDb
  28. ^ Venezia ricorda Facchetti - Gazzetta dello Sport
  29. ^ (Night Tapes Vol.1) Adriano Celentano - Eravamo in 100.000 - YouTube
  30. ^ Ligabue: "Moratti e Mourinho fanno grande l'Inter" - FC Inter News
  31. ^ Luciano Ligabue - Una Vita Da Mediano (+ testo) - YouTube
  32. ^ F.C. Internazionale Milano - Official Web Site
  33. ^ F.C. Internazionale Milano - Official Web Site
  34. ^ Viareggio Cup
  35. ^ שי גולוב, מגמר האלופות לאושוויץ. סיפורו של ארפד וייס, באתר ynet‏, 11 באפריל 2010
  36. ^ Forza Azzurri Statistics, Clubs Index
  37. ^ Ask Norman: Clubs' World Cup - ESPN FC
  38. ^ עקב פרשת שחיתות בה היו מעורבות מילאן ויובנטוס, שסיימו את העונה במקומות 1 ו-2 בהתאמה
  39. ^ : הנתונים הם משנת 1930 שנת הקמתה של הסרייה א' ולא כוללים את תוצאות הקבוצה משנים קודמות


Flag of Italy.svg ליגת העל האיטלקית, עונת 2014/2015

אודינזהאטלנטהאינטר מילאנואמפוליגנואההלאס ורונהיובנטוסטורינולאציו
מילאןנאפוליסמפדוריהסאסולופאלרמופארמהפיורנטינהצ'זנהקייבו ורונהקליארירומא