ביטול חמץ

ביטול חמץ היא מצווה המבוצעת טרם חג הפסח, וכניסתם לתוקף של איסורי התורה הנוגעים לעניין החמץ והחזקתו במשך שבעת ימי החג. ביסוד, ביטול החמץ לבדו נועד לסייע בהפקעתם של איסורי החמץ, אך חז"ל הוסיפו על הביטול, גם את בדיקת החמץ וביעורו. על אופיו של הביטול ועל צורתו ההלכתית, קיימים דיונים נרחבים בספרות הראשונים.

חובת הביטול

שיטת רש"י

על מקור החיוב בתורה על מצוות הביטול נחלקו רש"י ובעלי התוספות. אך למעשה אין זו מחלוקת על המקור בלבד. עצם מהותו של הביטול שונה לפי כל אחד מהמקורות השונים. מדבריו של רש"י נראה כי הביטול הוא קיום מצוות "תשביתו" שנאמרה בתורה: "... אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי" (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ט"ו) ועל זה מעיר רש"י: "דכתיב 'תשביתו' ולא כתיב 'תבערו', והשבתה דלב היא השבתה". לדבריו, כאשר התורה מצווה להשבית את החמץ, אין הכוונה להשבתה מציאותית, אלא די בהשבתה בלב.

הרמב"ן בחידושיו למסכת פסחים מבאר: " ביטול כשמו, שיבטלו בלבו מתורת חמץ ואינו רוצה בקיומו, וכך הוא משמעות ההשבתה בכל מקום, כעניין ולא תשבית מלח ברית אלקיך, לא תבטל, וכן נמי [גם] משמעות שביתה - ביטול, וכן אונקלוס מתרגם תבטלון חמירא".

שיטת בעלי התוספות

לעומת רש"י, הר"י בתוספות סובר שמקור הביטול הוא מדרשת הגמרא: "לֹא יֵרָאֶה לְךָ - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה" (ספר שמות, פרק י"ג, ז'), מדרשה זו עולה שאדם עובר על איסור חמץ של "בל ייראה ובל יימצא" רק אם החמץ שייך לו. כשמדובר בחמץ של אחרים, אפילו אם הוא נמצא ברשותו, אינו עובר עליו. מהות האיסור היא בזיקה הממונית שיש בין האדם לחמץ. וכאן, לשיטתו, נכנס עניין ביטול החמץ, שהוא למעשה הפקר: "דמאחחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו".

ראו גם

• בדיקת חמץ
• ביעור חמץ

לקריאה נוספת

• הרב שלמה יוסף זווין, המועדים בהלכה, מכון התלמוד הישראלי, ירושלים, תש"ם.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקת הלכה