קורבן פסח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קורבן פסח ביהדות הוא קורבן של שה שהוקרב בזמן שבית המקדש היה קיים בי"ד בניסן (חג הפסח במשמעותו המקורית) אחר הצהריים, ונאכל בליל ט"ו בניסן - חג המצות, או חג הפסח במשמעותו כיום. הפסח נקרא על שם ה"פסיחה" (ה"דילוג") של הקב"ה על בתי ישראל בזמן מכת בכורות - המכה האחרונה מעשר המכות, ערב יציאת בני ישראל ממצרים, ככתוב (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז): "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".

למצווה זו משמעות היסטורית ודתית רבה, והתנ"ך מדגיש מספר פעמים את קיומה של המצווה באירועים היסטוריים מיוחדים.

תרגול קרבן פסח בירושלים תשעב

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פסח מצרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורה של המצווה הוא בספר שמות (יב, ג-יא), כאשר משה מצטווה להודיע לבני ישראל בעודם במצרים, לקחת שה (של כבש או עז) ב-י' בניסן, ולשחוט אותו בי"ד בניסן, בין הערביים:

"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

למצוות האכילה נוספו איסורים וציוויים מיוחדים: יש לאוכלו עם מצה ומרור, יש לצלות אותו באש דווקא ולא לבשלו, אין לשבור בו עצם, אין להותיר ממנו עד הבוקר (את הנותר עד הבוקר יש לשרוף), וכן לאכול ממנו בחיפזון: "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם". כן הצטוו למרוח מדם הקרבן על הפתח ועל שתי המזוזות, משום שאותו לילה היה ליל מכת בכורות, ומריחת הדם מהווה מעין "אות" למלאך המשחית ש"יפסח" על בתי בני ישראל ולא יכה בהם (ומכאן השם "פסח").

חז"ל ומקובלים רבים אחרים הבינו את שחיטת השה בכך שהשה היה אלוהותם של המצרים, ושחיטתו מהווה ניתוק מן העבודה הזרה. מריחת דם הקרבן היוותה, לפי זה, מעין סימן שבית זה מנותק מן התרבות האלילית המצרית ועל כן לא ראוי למכה. למצוות השונות שנלוו אל הקרבן ניתנו פירושים שונים; העיקרי שבהם הוא שמדובר באלמנטים של חיפזון (צלייה באש היא מהירה, יש לאכול עד סוף הלילה, אין להתעכב לשבור את העצמות ולמצוץ את לשדן), כמו האלמנטים הבולטים של "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם". כל אלו מסמלים נכונות לצאת ממצרים עד עלות השחר. פירוש נוסף שהוצע הוא שהאלמנטים הללו הם דרך מלכות ושחרור - צלי אש הוא מאכל מלכים; דרכם לאכול את הבשר עם ירק (המרור); שבירת עצמות היא דרכם של עניים, וכן על דרך זו.

"פסח דורות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשה נפרדת, ציוותה התורה (שם, מג-נ) גם על עשיית הפסח בשנים שיבואו. המצווה לדורות היא זכר למצווה בה נצטוו ישראל בזמן יציאת מצרים - "פסח מצרים", ואשר סימלה את הברית בין עם ישראל לאלוהיו ואת התנתקותו של עם ישראל מהעבודה הזרה של המצרים. כחלק מהציוויים של פסח זה (שחלו גם על הפסח במצרים), נאסר על טמא, על ערל (אדם בלתי מהול) ועל גויים לאכול את הפסח, וכן ציווי לאכלו רק בבית אחד ולא להוציא מן הבשר החוצה.

באשר למצוות שהוזכרו בפרשה שלפני כן, הבינו חז"ל שחלק מהן - כגון האכילה בחיפזון, מריחת הדם על הבתים - היו רק לאותו זמן, שאותו כינו "פסח מצרים", ואילו אחרות - כגון השחיטה בין הערביים, האיסור לשבור עצם ולהותיר עד הבוקר והחובה לאוכלו עם מצה ומרור - נשארו גם לשנים הבאות, ואת מצווה זו כינו "פסח דורות".

במקראות נוספים נוספו מצוות נוספות הקשורות לקרבן הפסח - האיסור לשחטו כאשר יש ברשות המקריב חמץ (כך לפי פרשנות חז"ל), וכן (בספר דברים, אז נקבע שיש לזבוח במקום אחד) שאין לזבוח את הפסח אלא "במקום אשר יבחר ה'" - דהיינו, בירושלים (לאחר שזו נבחרה). המצווה מוטלת על גברים ונשים כאחד. אדם שיכול היה להקריב את הקרבן במועדו אך לא עשה זאת - "ונכרת מעמיו". זהו עונש בידי שמים - הכרת, אשר מהותו היא בירור, ופירשוהו שעניינו על היכרתות מן העולם הבא או על קיצור חיים בעולם זה. עונש זה הוא כמעט ייחודי למצוות קורבן הפסח, שכן מצווה זו ומצוות המילה, הן שתי מצוות העשה היחידות שאי-קיומן גורר עונש זה.

הציווי לשחוט את הפסח "בין הערביים" נתפרש על ידי חז"ל כמכוון לזמן אחר הצהרים (מעת נטיית השמש מערבה משיא גובהה). אולם רבי אברהם אבן עזרא[1] טוען שהביטוי, לפי פשוטו, מתייחס לשעת הערב, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים. אולם הוא מביא את דברי רב סעדיה גאון, שזמן קצר זה אינו מספיק לשחיטת קרבנות הפסח של כל עם ישראל, ולכן מן ההכרח לפרש שמדובר על זמן ממושך יותר.[2]

קרבן פסח במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך מוזכרים כמה וכמה פעמים מאורעות של הקרבת קרבן פסח - אולי יותר מכל מצווה אחרת. בדרך כלל נזכר הקרבן אצל מלכים שחידשו את הברית עם אלוהי ישראל, ונראה כי קרבן פסח מסמל זאת בצורה מובהקת.

האירוע הראשון הוא בזמן המצווה המקורית - ביציאה ממצרים, עת נכרתה הברית בין עם ישראל לאלוהיו. גם בשנה שלאחר מכן (במדבר ט, א-ה) עשו בני ישראל את הפסח - תחילת קיומו של "פסח דורות". האירוע המוזכר הבא הוא בזמן ביאת בני ישראל לארץ ישראל בראשות יהושע בן נון (יהושע ה, י). לדעת פרשנים רבים, בני ישראל לא הקריבו את הפסח בהיותם במדבר סיני מעבר לשנה השנייה לצאתם, שכן לא נימולו אז.

תיאור נרחב של עשיית פסח מוזכר בספר דברי הימים (ב' פרק ל; בספר מלכים לא מוזכר מעשה זה), בעת החזרתו של המלך חזקיהו את ממלכת יהודה לשמירת מצוות התורה.

פסח נוסף המוזכר ומודגש הוא בזמן המלך יאשיהו (מלכים ב' כג, כא-כג; תיאור דומה גם בדברי הימים ב' פרק לה):

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ, אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר, עֲשׂוּ פֶסַח, לַה' אֱלֹהֵיכֶם--כַּכָּתוּב, עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל; וְכֹל, יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל--וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי, אִם-בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ: נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה, לַה'--בִּירוּשָׁלִָם".

הקרבת הפסח מוזכרת תוך תיאור מסע ביעור עבודת האלילים הנרחב שערך יאשיהו, ונראה שהוא מסמל גם כאן את כריתת הברית המחודשת עם אלוהי ישראל.

גם בזמן שיבת ציון בימי עזרא הסופר מוזכרת עשיית הפסח, בהקבלה בולטת לעשיית הפסח בעת הכניסה הראשונה לארץ, בימי יהושע, ולפסחים האחרים (עזרא ו, יט-כב):

"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-הַגּוֹלָה, אֶת-הַפָּסַח--בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, כְּאֶחָד--כֻּלָּם טְהוֹרִים; וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל-בְּנֵי הַגּוֹלָה, וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם. וַיֹּאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה, וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ-הָאָרֶץ, אֲלֵהֶם--לִדְרֹשׁ, לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲשׂוּ חַג-מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, בְּשִׂמְחָה: כִּי שִׂמְּחָם ה', וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם--לְחַזֵּק יְדֵיהֶם, בִּמְלֶאכֶת בֵּית-הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, נראה שהמצווה בזמן יציאת מצרים סימלה את ההתנתקות מאלוהי המצרים על ידי שחיטתו בפועל (יש אף הסוברים כי היותו של הקורבן צלוי ולא מבושל, הוא כדי להמחיש למצרים את הזלזול באלוהיהם, שכן ריח הבשר הצלוי והעשן מורגש למרחוק). במצווה זו היה מעין כריתת ברית בין עם ישראל לאלוהיו (זוהי אחת המצוות הראשונות שבהן נצטווה עם ישראל, אם לא הראשונה). המצווה לדורות נועדה, ככל הנראה, להוות זכר ליציאת מצרים, יחד עם חידוש הברית מדי שנה; כך ניתן להבין גם מההדגשות בתנ"ך על אירועים שונים שבהם נעשה הפסח ברוב עם.

דיני הקרבת הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

החייבים בקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל יהודי המחויב במצוות, מחויב אף באכילה מקורבן הפסח. חיוב זה כולל נשים[3], עבדים כנענים, זקנים, חולים ואוננים. אך לא ערלים או אנשים שאינם מסוגלים לאכול כזית מבשר הקורבן.

חבורת המנויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שחיטת קורבן הפסח, ישנו צורך בחבורה מוגדרת ה"מנוייה" על הקורבן, חבורה זו יכולה להכיל כל שילוב של החייבים באכילה, ובתנאי שהקרבן מספיק גדול כדי לספק כזית בשר לכל אחד[4], למעט מהמקרים הבאים:

  • אין להקים חבורה אשר אין ביכולתה לאכול את כל בשר הקורבן, מסיבה זו, למרות שחבורה בעלת אדם יחיד היא אפשרית מבחינה תאורטית, יש להימנע ממצב זה[5].
  • אין להקים חבורה שמורכבת כולה מחולים, זקנים או אוננים, אף אם הם מסוגלים לאכול כזית, מפאת החשש שאנשים אלו, אשר אינם מסוגלים להרבות באכילה מסיבות פיזיולוגיות או נפשיות, יותירו מבשר הקורבן[6].
  • אין להקים חבורה המעורבת מנשים, עבדים וקטנים, משום חשש לפריצות, אך ניתן להקים חבורות על טהרת הנשים או העבדים[7].
  • למרות שילדים קטנים רשאים להשתייך לחבורה קיימת, אין להקים חבורה אשר מורכבת רק מילדים קטנים[8].
  • יש להימנע מהקמת חבורה על טהרת הגרים, מהחשש שמא מתוך החמרת יתר וחוסר ידע, הם יכריזו על פסח כפסול, למרות שאינו כך[9].
בקרבן הפסח מוקרב שה תמים (בלא מום) עד גיל שנה

ניתן להצטרף ולעזוב את החבורה כל עוד לא נשחט הקורבן[10], אך בעת השחיטה, כל אדם רשאי להשתייך לחבורה אחת בלבד.

תהליך ההקרבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהגיעה שעת ההקרבה, באו המקריבים לבית המקדש עם קרבנותיהם. אין צורך שכל המנויים על קרבנות הפסח יבואו לעזרה, אלא די בנציג אחד מכל חבורה. המקריבים היו נכנסים לעזרה בשלש קבוצות (בלשון המשנה: כיתות). תחילה נכנסו בני הכת הראשונה, ולאחר שנתמלאה העזרה - נעלו את דלתותיה והתחילו את תהליך ההקרבה. כשהתהליך הסתיים - פתחו את הדלתות, ויצאה הכת הראשונה. לאחר מכן נכנסה הכת השנייה, ואחריה הכת השלישית. גם אם יש מעט מקריבים - יש לחלקם לשלש כיתות. לפי המשנה,‏[11] הכת השלישית הייתה הקטנה ביותר, כיון שהכל השתדלו להזדרז בהקרבת הפסח, ובתוספתא[12] כת זו אף נקראת "כת עצלנים".

תהליך ההקרבה התחיל בשחיטת הקורבן. שחיטת הפסח, כמו שחיטת שאר הקורבנות, יכולה להיעשות גם על ידי זר (מי שאינו כהן). לאחר השחיטה, קיבל כהן את דם הפסח במזרק (כלי המיועד לקבלת דם הקורבנות וזריקתם אל המזבח). הולכת הדם אל המזבח נעשתה בתהליך מיוחד, המתואר במשנה: הכהנים היו עומדים בשורות, והעבירו את מזרקי הדם מיד ליד, עד שהגיעו אל הכהן הקרוב למזבח, וזה שפך את הדם על המזבח, במקום שהיה למזבח יסוד (בליטה מוגבהת שהייתה מסביב למזבח, בצד הצפוני ובצד המערבי שלו). במקביל להולכת הדם, החזירו הכהנים את מזרקי הדם הריקים לתחילת השורה. בחלק מהשורות השתמשו במזרקי זהב, ובחלקן במזרקי כסף, תוך הקפדה על אחידות בסוג המזרקים שבכל שורה.

לאחר זריקת הדם, תלו את הקורבן על ווים שהיו בקירות העזרה, ועל גבי עמודים שהיו בעזרה, והפשיטו את עורו. בנוסף לווים אלו, היו מקלות מיוחדים שהיו מניחים אותם על כתפיהם של הנוכחים, כדי לתלות עליהם את הקורבן ולהפשיט אותו. לאחר הפשטת עור הקורבן, חתכו את בשרו והוציאו ממנו את החלבים (חלקים שומניים, אותם היו מקריבים על גבי המזבח) ואת הפרש (פסולת המזון שבקרבי הבהמה). ההפשט והניתוח יכולים גם הם להיעשות על ידי זרים. רבי מנחם המאירי כותב‏[13], שמן הסתם כל מה שניתן לעשותו על ידי זרים - אכן נעשה על ידיהם, מפני שהכהנים היו טרודים בעבודות המיוחדות להם. לאחר מכן הקטירו הכהנים את החלבים על גבי המזבח.

במקביל לתהליך ההקרבה, קראו הלויים את ההלל (פרקים קיג-קיח בספר תהילים).[14] אם סיימו את קריאת ההלל - התחילו לקרוא אותו פעם שנייה. לפי המשנה ,[15] מעולם לא אירע שנזקקו לקרוא את ההלל פעם שלישית, שכן ההקרבה נעשתה במהירות רבה.

עם סיום ההקרבה של הכת נפתחו דלתות העזרה, והמקריבים יצאו עם קורבנם למקום המיועד לאכילתו. עם סיום ההקרבה כולה, הדיחו הכהנים את העזרה במים, כדי לנקותה מהדם שנשפך בה.

שינויים כאשר התהליך חל בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבת קרבן פסח דוחה את השבת, ולכן מקריבים אותו בזמנו גם אם ערב פסח חל בשבת.[16] עם זאת, פעולות שניתן לעשותן לפני שבת או לאחריה - אינן דוחות את השבת. לפיכך יש כמה שינויים בתהליך ההקרבה בשבת.

הבאת הפסח לעזרה - בגלל איסור הוצאה מרשות לרשות אין לשאת את הפסח לעזרה בשבת, אלא יש להביאו כשהוא הולך בעצמו. כמו כן, אין להביא את סכין השחיטה בשבת, אלא יש להכין סכין בעזרה לפני שבת.
הפשטת הקרבן - כאמור לעיל, היו מפשיטים את הקרבן כשהוא תלוי על מקלות מיוחדים. בשבת לא היו משתמשים במקלות אלו, שכן הם היו נחשבים מוקצה, אלא המקריבים היו מניחים את ידיהם על כתפי חבריהם, והיו תולים את הכבש על ידיהם, ומפשיטים את הכבש.
שטיפת העזרה - לפי המשנה,[17] הכהנים הדיחו את העזרה (ראו לעיל) גם בשבת, אלא שדבר זה היה בניגוד לדעת חכמים, שאסרו זאת. עם זאת, הרמב"ם[18] פוסק שהדבר מותר, כיון שהדחת העזרה אינה אסורה מן התורה, אלא רק מדרבנן, ואיסורים מדרבנן - הותרו במקדש.
הליכה הביתה - בגלל איסור הוצאה מרשות לרשות, אסור לקחת את הקרבן הביתה, ולכן כשערב פסח חל בשבת, היו המקריבים ממתינים בהר הבית עד צאת השבת. הכת הראשונה של מקריבי הקורבן המתינה ברחבת הר הבית, הכת השנייה המתינה בחיל (השטח שבין חומת העזרה לבין החומה הנמוכה הקרויה סורג), והכת השלישית - נשארה בעזרה.[19]

צליית הפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר בתורה: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ"[20]. מכאן שאסור לאכול את הפסח כשהוא מבושל או כשהוא נא (אינו צלוי כל צרכו), אלא רק כשהוא צלוי - ללא נוזלים. עוד יש ללמוד מפסוק זה, שהפסח חייב להיות צלי אש, כלומר צלוי מחמת האש, ולא מחמת דבר אחר. לפיכך צליית הפסח נעשית כשהוא תחוב על שיפוד של עץ, שאינו מעביר חום, ולא על שיפוד של מתכת (משום שאם ייעשה כן, הפסח יצלה מחמת השיפוד הלוהט, וייחשב "צלי מחמת דבר אחר"). כמו כן אין צולים את הפסח כשהוא נתון בכלי. לפי המשנה[21], היו משתמשים דווקא בשיפוד של רימון, משום שהוא יבש יותר מעצים אחרים, וגם כשהוא מתחמם - לא יוצאים ממנו מים. לעומת זאת בעצים אחרים - יכולים לצאת מים במהלך הצלייה, ולבשל את בשר הפסח. את הרגליים ואת המעיים של הקורבן תולים על השיפוד בנפרד מגופו. כאשר ערב פסח חל בשבת - נדחית צליית הפסח למוצאי שבת.

אכילת הפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר בספר שמות, פרק י"ב, פסוק ח': "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", ומכאן שיש לאכול מצה ומרור עם קורבן הפסח. ולדעת הלל הזקן אף יש לאכול את הפסח, המצה והמרור כשהם כרוכים יחד - ומכאן הנוהג לאכול מצה ומרור כשהם כרוכים זה בזה. עם זאת, אין אכילת המצה והמרור מעכבת את מצוות הפסח, וכשאין מצה ומרור - ניתן לאכול את הפסח לבדו.[22]

אכילת הפסח צריכה להיעשות על השובע - כאשר האדם שבע, ולכן נהגו להקריב קורבן נוסף בערב הפסח - קורבן שלמי חגיגה, ולאכול ממנו תחילה, ורק לאחריו, בסיום הסעודה, לאכול את בשר הפסח. עם זאת, גם מי שאכל את הפסח כשהוא רעב - יצא ידי חובתו.

לפני האכילה יש לברך ברכה מיוחדת. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לאכול הפסח". לפני אכילת שלמי החגיגה מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לאכול הזבח".[23]

מצוות אכילת הפסח כוללת כמה מצוות נוספות, המנויות במניין תרי"ג מצוות:

  • אסור לאכול מבשר הפסח כשהוא נא (כלומר: נצלה מעט, ועדיין אינו ראוי למאכל אדם) או מבושל, אלא רק כשהוא צלוי כראוי, ככתוב‏[24]: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ".
  • אסור להוציא את בשר הפסח מחבורה לחבורה, כלומר משטח שמיועד לחבורה אחת של אוכלי הפסח לשטח המיועד לחבורה אחרת, ככתוב‏[25]: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה". לפי חז"ל, "הבית" שבפסוק זה הוא השטח השייך לחבורה של אוכלי הפסח. במידה והבשר יצא מהשטח האמור - הוא נפסל לאכילה.
  • אסור לתת לגוי, ואפילו גר תושב, לאכול מבשר הפסח, ככתוב‏[26]: "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ".
  • אסור לתת ליהודי עובד עבודה זרה ("מומר לעבודה זרה") לאכול מבשר הפסח, ככתוב‏[27]: "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", ופירשו חז"ל שבן נכר הוא מי ש"נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים".
  • אסור לערל (מי שאינו מהול, ואפילו אם אינו מהול משום שיש סכנה לחייו אם ימול) לאכול מבשר הפסח, ככתוב‏[28]: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ".
  • אסור לשבור עצם מעצמות קורבן הפסח, ככתוב‏[29]: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ". בפסח הקרב בטומאה (ראו להלן) אין איסור זה נוהג. בעל ספר החינוך[30] מסביר ששבירת עצמות היא מעשה אופייני לעניים, השוברים את העצמות כדי לאכול את המח שבהן, ובליל הפסח, המבטא את יציאת של בני ישראל לחרות - מן הראוי שינהגו כבני מלכים, שאינם אוכלים בצורה כזו.

לאחר אכילת הפסח אסור לאכול דברים אחרים, כדי להישאר עם הטעם של הפסח בפה. מקור המנהג במשנה[31]: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", כלומר: אין נפטרים מהסעודה, לאחר אכילת הפסח, באפיקומן (קינוח סעודה).[32]

זמן אכילת הפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן אכילת הפסח שנוי במחלוקת תנאים: לדעת רבי עקיבא, ניתן לאכול את הפסח, מן התורה, כל הלילה, ואילו לדעת רבי אלעזר בן עזריה, זמן אכילת הפסח אינו אלא עד חצות.[33] גם לפי רבי עקיבא, אסור מדרבנן לאכול את הפסח לאחר חצות. גם הראשונים נחלקו בעניין זה להלכה: יש שפסקו כרבי עקיבא, ויש שפסקו כרבי אלעזר בן עזריה.

הבאת הקורבן בטומאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבן הפסח, כשאר הקורבנות שיש להם זמן קבוע, דוחה את הטומאה, בהתאם לכלל טומאה הותרה בציבור. כאשר רוב קהל מקריבי הפסח טמאים בטומאת מת בשעת הקרבת הפסח - הם רשאים וחייבים להקריב את הפסח למרות טומאתם. במצב זה, הטמאים נכנסים לעזרה בטומאה, ועושים את כל הפעולות הדרושות להקרבת הפסח. דין זה נוהג בטומאת מת (ולפי חלק מהדעות גם בטומאת שרץ), אך לא בטומאות ה"יוצאות מגופו של האדם" - טומאת זב, זבה, נידה, יולדת ומצורע.

כשם שהפסח קרב בטומאה כאשר רוב קהל מקריבי הפסח טמאים, כך הפסח קרב בטומאה כאשר רוב הכהנים טמאים, אף שרוב מקריבי הפסח טהורים. גם אם המקריבים והכהנים טהורים, אך כלי השרת (הכלים המשמשים להקרבה) טמאים - הפסח קרב בטומאה.

כאשר הפסח קרב בטומאה הוא גם נאכל בטומאה על ידי המקריבים. זאת בניגוד לשאר הקורבנות, שגם כשהם קרבים בטומאה - אין הם נאכלים בטומאה. הסיבה לכך היא שקורבן הפסח שונה במהותו משאר הקורבנות, בכך שהוא "לא בא מתחילתו אלא לאכילה" (בניגוד לשאר קורבנות שבהם העיקר הוא תהליך ההקרבה, והאכילה, במידה וישנה - היא בעלת ערך משני).

חגיגה הבאה עם הפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם קורבן הפסח, אפשר גם להקריב קורבן חגיגה, שהוא קורבן שלמים, ואותו אוכלים לפני אכילת הפסח, כדי שאכילת האחרון תהיה "על השובע". יש הסוברים שקורבן זה אינו חובה כלל (רמב"ם הלכות קורבן פסח י,יג) בעוד שלדעת אחרים, בתנאים מסוימים (ראו להלן) - הקורבן הוא חובה, אך לא מן התורה אלא מדברי חכמים (תוספות מסכת פסחים ע,א ד"ה לאו חובה היא). הקורבן נלמד מן הפסוק (דברים טז,ב) "וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר". פסוק זה מוקשה, שכן אם מדובר בקורבן הפסח עצמו, הרי אותו מותר להקריב (לפי הפרשות האחרות בתורה) רק מן הצאן, ולא מן הבקר. על כן הבינו חז"ל, שמדובר בקורבן שבא יחד עם הפסח, שאותו מותר להביא גם מן הבקר. לקורבן זה קראו "חגיגת ארבעה עשר".

המשנה[34] קובעת שקורבן חגיגה זה בא בחול ובטהרה, כלומר דווקא כאשר קורבן פסח קרב ביום חול וכאשר הציבור והכהנים טהורים, ולא כאשר הוא קרב בשבת או כאשר הציבור או הכוהנים טמאים (ראו לעיל: הבאת הקורבן בטומאה). טעם הדבר - כיוון שקורבן חגיגת ארבעה עשר הוא קורבן רשות, אין הוא דוחה לא את השבת ולא את הטומאה. עוד אומרת המשנה שהקורבן קרב דווקא "במועט", דהיינו כשיש מעט בשר לאכילת בני החבורה, ויש צורך באכילה נוספת כדי שהפסח ייאכל על השובע, ולא "במרובה" - כאשר בשר קורבן הפסח הוא רב, וניתן לשבוע ממנו ללא תוספות.[35]

בשר קורבן החגיגה נאכל, שלא כבשר הפסח, במשך שני ימים ולילה (כלומר: ביום ההקרבה, בלילה שלאחריו וביום המחרת),[36] אולם אם העלו את בשר החגיגה על השולחן ביחד עם בשר הפסח - יש לבערו ביחד עם הפסח, כאשר תם זמן אכילת הפסח, שמא נתערבו זה בזה.[37]

פסח שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסח שני

בספר במדבר מתואר מאורע שבו בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, עת נצטוו לעשות את הפסח במועדו, באו קבוצת אנשים שהיו טמאים באותו זמן, והתלוננו לפני משה שברצונם לעשות את הפסח גם הם (במדבר ט, ו-ז). בעקבות זאת ניתן ציווי לפיו מי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה בזמן שחיטת הפסח - יכול להקריב פסח בי"ד באייר. הלכה זו נקבעה לדורות, ויום זה כונה על ידי חז"ל "פסח שני". פסח שני שונה מפסח ראשון בכמה דינים.

קורבן פסח בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שחרב בית המקדש, אין מקריבים את קורבן הפסח, כשם שאין מקריבים את שאר הקורבנות - מסיבות של אי-היתכנות פוליטית-מדינית, ובעיות הלכתיות שונות. עם זאת, חז"ל הנהיגו כמה הלכות ומנהגים זכר לקורבן הפסח:

  • הקונה בשר לפני פסח, אסור לו לומר "זה לפסח", משום שמשמע מכך שהוא מקדישו לקורבן הפסח, והרי אסור לאכול קודשים מחוץ לבית המקדש.
  • יש הנוהגים בימינו לקרוא בערב פסח לאחר חצות את סדר הקרבת קורבן הפסח.
  • יש מקומות שנהגו (עוד מזמן המשנה) שלא לאכול בשר צלי כלל, שלא יחשדו שאוכלים את בשר הפסח שלא כהלכה.
  • בכל מקום אין לאכול גדי שלם ("גדי מקולס"), משום שבצורה זו נאכל הפסח, ויש מקום לחשד.
  • נוהגים להניח בקערת ליל הסדר זרוע צלויה, זכר לקורבן הפסח. כן נוהגים להניח ביצה, זכר לקורבן החגיגה הבא אתו, וכאות אבלות על החורבן שאינו מאפשר הקרבת הקורבנות (מאכלים עגולים הם מאכלי אבלות).
  • הכורך, שבו אוכלים מצה ומרור כרוכים יחד, הוא "זכר למקדש כהלל". הלל הזקן היה אוכל את הפסח כרוך יחד עם המצה והמרור, לקיים את הפסוק שנאמר על קורבן הפסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו".
  • מצת האפיקומן הנאכלת בסוף הסדר, היא זכר לקורבן הפסח, שהיה נאכל בסוף הארוחה, ושעליו נאמר "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

קרבן הפסח אומנם אינו נהוג ביהדות הרבנית, בשל האיסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש, אך היה קיים אצל קהילת ביתא ישראל משום שבני קהילה זו נהגו להקריב קורבנות גם מחוץ לבית המקדש. הקרבת הקורבנות בקהילה נמשכה עד העלייה מאתיופיה למדינת ישראל במהלך שנות ה-80 וה-90. כיום הקהילה היחידה המקריבה את קורבן הפסח היא קהילת השומרונים, המקריבה את הפסח בהר גריזים.

נסיונות לחידוש קורבן הפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו יש מספר קבוצות (תנועת נאמני הר הבית וקבוצות דומות) המבקשות לחדש את קורבן הפסח. מכיוון שאין צורך בבית מקדש בנוי, על פי ההלכה ש"מקריבין אף על פי שאין בית", הרי שהמניעות ההלכתיות להקריב את הקורבן אינן כה גדולות. בכל שנה מבקשות הקבוצות הללו אישור ממשטרת ישראל להקריב את קורבן הפסח, ונענות בשלילה. גם אנשים המבקשים לעשות זאת באופן עצמאי נחסמים בדרך כלל על ידי המשטרה.‏[38]

פעולות אלה לא זוכות לתמיכה של הממסד הרבני ושל רוב הציבור הדתי, אם משום הבעיות ההלכתיות הכרוכות בהקרבת קורבן פסח בימינו, ואם משום השקפת עולם האומרת שאין לחדש את הקורבנות כל זמן שאין נכונות לכך מצד הציבור הישראלי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמות יב,ו, בפירוש הארוך.
  2. ^ וראה גם רש"י ורמב"ן שמות שם.
  3. ^ אם כי בבבלי פסחים, צא, ב מופיעה מחלוקת בה רבי יהודה מחייב נשים ורבי שמעון פוטר, הרמב"ם, שנחשב לאוטוריטה בכל הקשור להלכות קורבנות והמקדש, פסק כרבי יהודה (משנה תורה, הלכות קורבן פסח, א, ה).
  4. ^ משנה פסחים, ח, ג
  5. ^ משנה תורה, הלכות קרבן פסח, ב,ב
  6. ^ שם, הלכה ג
  7. ^ שם, הלכה ד
  8. ^ שם
  9. ^ בבלי, פסחים, צא, ב, ורש"י ד"ה "ידקדקו בו"
  10. ^ משנה תורה, הלכות קורבן פסח, ב, יד
  11. ^ מסכת פסחים פרק ה', משנה ז'.
  12. ^ מסכת פסחים פרק ד' הלכה ט'.
  13. ^ מסכת פסחים דף ס"ד עמוד א'.
  14. ^ נחלקו המפרשים אם רק הלויים קראו את ההלל, או שגם המקריבים שהיו בעזרה הצטרפו אליהם. ראה רש"י ותוס' למסכת פסחים, דף ס"ד עמוד א', ד"ה קראו את ההלל; תוס' רא"ש ותוס' רבנו פרץ שם; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א' הלכה י"א.
  15. ^ מסכת פסחים פרק ה', משנה ז'.
  16. ^ הלכה זו נשכחה בימיהם של בני בתירא (בערך בשנת 30 לפני הספירה) והלל הזקן, שעלה אז מבבל, מסר את ההלכה שקיבל משמעיה ואבטליון שקרבן פסח דוחה את השבת, בעקבות זאת ויתרו בני בתירא על הנשיאות, והלל מונה לנשיא (תלמוד בבלי מסכת פסחים, דף ס"ו עמוד א').
  17. ^ מסכת פסחים פרק ה' משנה ח'.
  18. ^ הלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ט"ז; על פי הגמרא במסכת פסחים דף ס"ה עמוד א'.
  19. ^ משנה מסכת פסחים פרק ה' משנה י'.
  20. ^ שמות פרק י"ב פסוק ט'.
  21. ^ מסכת פסחים פרק ז' משנה א'.
  22. ^ יש מצווה נוספת, מן התורה, לאכול מצה בפסח, ללא קשר לקורבן הפסח. כמו כן חכמים תיקנו מצווה מדרבנן לאכול מרור גם כשאין קורבן פסח.
  23. ^ תוספתא מסכת פסחים סוף פרק י. עם זאת בראשונים יש נוסחאות אחרות, כגון: "על אכילת פסחים" ו"על אכילת שלמים" (רש"י פסחים קכא,א) או "על אכילת הפסח" ו"על אכילת הזבח" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ח,ז).
  24. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ט'.
  25. ^ פרק י"ב, פסוק מ"ו.
  26. ^ פרק י"ב, פסוק מ"ה.
  27. ^ פרק י"ב, פסוק מ"ג.
  28. ^ פרק י"ב, פסוק מ"ח.
  29. ^ פרק י"ב, פסוק מ"ו.
  30. ^ מצווה טז.
  31. ^ מסכת פסחים י,ח.
  32. ^ כך ההלכה על פי פירוש של האמורא שמואל, בגמרא מסכת פסחים קיט,ב, בניגוד לאמורא רב, שפירש שם באופן אחר.
  33. ^ תלמוד בבלי מסכת פסחים קכ,ב.
  34. ^ מסכת פסחים פרק ו משנה ג.
  35. ^ כך הסבירו רוב המפרשים, ובהם רש"י פסחים סט,ב ד"ה ובמועט; אולם הרמב"ם (הלכות קורבן פסח י,יב; פירושו למשנה שם) פירש את המושג באופן אחר.
  36. ^ משנה מסכת פסחים פרק ו משנה ד. התנא בן תימא חולק וסובר שקרבן חגיגה אינו נאכל אלא במשך יום הקרבתו והלילה שלאחריו.
  37. ^ רמב"ם וראב"ד הלכות קורבן פסח י,יד, על פי תוספתא פסחים פ"ה ה"ג; תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פ"ו ה"ה.
  38. ^ נעם פדרמן: "אנשים מנקים את האבק ושוכחים את המצווה העיקרית", באתר "הקול היהודי".



הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.