קריאת ההלל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מתפללים בבית הכנסת מחזיקים את ארבעת המינים במהלך קריאת הלל בחג הסוכות, גלויה מתחילת המאה ה-20.

ההלל הוא חלק בתפילה היהודית הנקרא (לרוב בשירה) בימי חג ומועד לאחר תפילת עמידה, כדי להודות לאל ולשבח אותו. ההלל מורכב מהמזמורים קי"ג-קי"ח בספר תהילים. בראשי חודשים, בחול המועד פסח ובשביעי של פסח אומרים את ההלל בדילוג, ולכן אמירת הלל שלם בכל שאר המועדים נקראת הלל גמור.

לפני ואחרי אמירת ההלל אומרים ברכה וביום שבו נאמר הלל אין אומרים תחנון. נחלקו הפוסקים אם חובת אמירת ההלל היא מצווה מדאורייתא או מצווה מדרבנן[1]. לכל הדעות אמירת ההלל היא על גאולתם של עם ישראל מעבדות לחירות.

מועדי אמירת ההלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרה של תקנת קריאת ההלל נסבה על תפילת שחרית של היום הראשון של חג הפסח, בשבועות, בכל ימי חג סוכות ושמיני עצרת ובשמונת ימי חנוכה, ואז גומרים את הלל – קוראים את כל הפרקים הנזכרים לעיל, בברכות לפניו ולאחריו (ראו להלן). הלל כזה נקרא גם "הלל גמור" או "הלל שלם". על ימים אלו נוספים בחוץ לארץ גם ימים טובים שניים של גלויות: שני של פסח, שני של שבועות ושמחת תורה.

ליל הסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת בית המקדש גמרו את ההלל בעת הקרבת קרבן הפסח וכזכר לכך נהוג כיום לגמור את ההלל בליל הסדר כחלק מסדר ההגדה, אך משום שהלל זה מפוצל בין חלקי ההגדה השונים אין מברכים לפניו‏[2]. לפי מנהג הספרדים אומרים הלל גמור בברכות גם בתפילת ערבית של ליל הסדר. מנהג זה התקבל בנוסח ספרד החסידי ובארץ ישראל גם לפי נוסח אשכנז.

ראשי חודשים וסוף הפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מנהג ארץ ישראל הקדמון גמרו את ההלל רק בימים שנזכרו לעיל, כך נראה ממקורות ארץ ישראליים שונים‏[3]. לעומת זאת בבבל נהגו באותה תקופה לקרוא את ההלל גם בראש חודש. במסכת תענית[4] מובא כי האמורא רב הגיע לבבל וראה כי הם קוראים את ההלל בראש חודש. רב חשב להפסיקם, שכן אין חיוב לומר הלל ביום זה, אלא שראה שהם מדלגים על קטעים מן ההלל ובשל כך לא הפסיקם. מנהג זה התקבל כיום בכל הקהילות. קיימת מחלוקת בקרב הגאונים והראשונים מהו דילוג זה, וכיום ישנם שני מנהגים: המנהג הנפוץ הוא לדלג על החצי הראשון של מזמורים קט"ו (פסוקים א'-י"א) וקט"ז (פסוקים א'-י"א). אצל יהודי תימן מדלגים, נוסף על הדילוגים לעיל, גם על קי"ז ועל קי"ח (פסוקים א'-ד').

גם בסיומו של חג הפסח, בחול המועד ובשביעי של פסח (ובחוץ לארץ גם בשמיני של פסח) קוראים את ההלל בדילוג.

ימי מועד בהם לא נאמר הלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד הבבלי קובע במפורש‏[5] שאין אומרים הלל בראש השנה (למרות שהוא גם ראש חודש) וביום הכיפורים, משום שהם ימי דין. כמו כן, אין אומרים הלל בפורים, כיוון שהנס לא נעשה בארץ ישראל, וכן משום שהישועה לא הייתה שלמה או משום שהקריאה במגילת אסתר נחשבת כתחליף לאמירת ההלל.

יום העצמאות ויום ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קום מדינת ישראל התקינה הרבנות הראשית לגמור את ההלל גם ביום העצמאות, ולאחר שחרור ירושלים – ביום ירושלים. כנגד, רבים מרבני הפלגים החרדיים חולקים על הרבנות הראשית ונוהגים בימים אלו כבשאר הימים. מאידך, גם בקרב הקוראים, ישנו פולמוס הלכתי האם יש לברך על ההלל או לאו מחשש לברכה לבטלה, כיוון שחז"ל לא תיקנו ברכה זאת אלא במועדים האמורים לעיל.

ברכות ההלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה[6] מוזכר שמקום שנהגו לברך אחר ההלל מברכים ובמקום שנהגו שלא לברך אין מברכים. התלמוד[7] מביא שכוונת המשנה לברכה לאחר אמירת ההלל, אך לפניו מברכים כשאר ברכות המצוות. התלמוד אינו מזכיר מהן הברכות, אך מדברי הגאונים נראה כי נוסח הברכה הוא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל" ואילו הברכה החותמת היא ברכה הפותחת במלים "יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך" וחותמת "מלך מהולל בתשבחות".

תקנה מאוחרת של מהר"ם מרוטנבורג היא לברך גם על ההלל הגמור "לקרוא את ההלל" כפי שנוהגים לברך לפי חלק מן השיטות על ההלל בדילוג. הסיבה לתקנה זו הוא חשש שמא ישכח מילה או אפילו אות ואז ההלל אינו גמור וברכותיו לבטלה. תקנה זו התקבלה רק אצל יהודי אשכנז (הן נוסח אשכנז והן נוסח ספרד החסידי) אך ביתר הקהילות נשמר הנוסח המקורי.

ברכה על הלל בדילוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה שהיא חיבור ארץ ישראלי, המזכירה את הברכה על ההלל אינה מכירה את מנהג אמירת ההלל בדילוג בראשי חודשים ובסיום הפסח, מנהג שבאותה עת נהג בבל בלבד. גם הדיון בתלמוד על הברכה נדון נסב סביב המשנה ואינו מתייחס להלל בדילוג. בתקופת הראשונים התעוררה מחלוקת האם יש לברך על הלל זה או לא. רבים מן הראשונים סברו שגם כאן יש לברך, אך משנים את נוסח הברכה ל"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל" משום שאין גומרים אותו. ברם, ראשונים אחרים בראשם הרמב"ם ורש"י סברו שכלל אין לברך עליו, משום שאינו חיוב מן הדין אלא מנהג, והתלמוד קובע כי אין לברך על מנהגים‏[8]. יש שסברו שציבור רשאים לברך אך ביחיד אין לברך.

המנהגים בסוגיה זו חלוקים עד היום, למנהג האשכנזים (הן נוסח אשכנז והן אצל רוב ככל מתפללי נוסח ספרד החסידי[9]) והאיטלקים נהוג לברך. אצל יהודי תימן אין מברכים, וכן היה נהוג בעבר בקהילות הרומניוטים[10]. אצל הספרדים שבארצות המזרח התיכון (ארץ ישראל‏[11], מצרים, סוריה ועיראק) נהוג גם כן שלא לברך אך בקהילות הספרדיות של טורקיה, הבלקן, צפון אפריקה ומערב אירופה נהוג לברך. החכמים הספרדיים בארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-20 דנים בשאלה האם העולים החדשים מארצות בהן נהגו הספרדים לברך על ההלל רשאים להמשיך לנהוג במנהג זה בארץ ישראל, או שמא כיוון שמנהג הספרדים בארץ ישראל מקדמת דנא שלא לברך על ההלל, אין לשנות ממנהג המקום.

אמירת הלל בקרוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי[12] מובא מנהג מתקופת האמוראים, ששליח הציבור קורא את ההלל לציבור,‏[13] וכך השתמר המנהג אצל כמה קהילות (לדוגמה, אצל יהודי תימן), לקרוא את ההלל "בקירוי" – כלומר: שליח הציבור קורא שבר פסוק מההלל, וכל הציבור עונים אחריו הללויה, וכן על זה הדרך 123 שברי פסוקים, כמנין שנותיו של אהרון. בשאר העדות לא השתמר מנהג כזה, ואין הוא מחייב אותן.‏[14]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קיימות ארבע שיטות: א. לפי הרמב"ם, כל הלל הוא מדרבנן. ב. לפי ספר הלכות גדולות ורבי דניאל הבבלי, כל הלל הוא מדאורייתא. ג. לפי הרמב"ן ההלל בימים טובים הוא מדאורייתא ואילו ההלל בחנוכה הוא מדרבנן (סהמ"צ שורש א'). ד. לפי החתם סופר ההלל בימים טובים הוא מדרבנן, וההלל בחנוכה הוא מדאורייתא (בשו"ת יו"ד סי' רל"ג).
  2. ^ לאחריו מברכים את ברכת השיר שלפי חלק מן השיטות היא אותה ברכה אשר מברכים בסיום ההלל
  3. ^ למשל התוספתא בסוכה (ג',ב'), התלמוד הירושלמי סוכה פרק ד' הלכה ה', מסכת סופרים פרק כ' הלכה ט'
  4. ^ דף כח עמוד ב
  5. ^ מסכת ערכין י,ב
  6. ^ מסכת סוכה פרק ג' משנה י"א
  7. ^ מסכת סוכה דף לט עמוד א
  8. ^ במסכת סוכה דף מ"ד עמוד ב' מובא מעשה בכמה חכמים שלא ברכו על מנהג חיבוט הערבה בהושענא רבא משום שהוא מנהג
  9. ^ בקהילות חסידיות בודדות בארץ ישראל קבלו את המנהג שלא לברך עליו
  10. ^ כך מעיד ר' יצחק בן אבא מארי ממרסיי בספר העיטור (הלכות הלל צ"ה עמוד א') כותב שבמקומו נהגו לברך אך שמע שמנהג רומניא שאין מברכים והוא מעדיף מנהג זה. במחזור רומניא ונציה ה'רפ"ג (עמוד מ"ב) מוזכרת ברכה אך מציין כי "רוב הקהילות נהגו שלא לברך וכן עיקר". נוסח הרומניוטים הוא אחד הקרובים לנוסח ארץ ישראל הקדמון, שכאמור לעיל, שם לא נהגו כלל לומר הלל בימים אלו, וככל הנראה משמר מסורת זו על ידי השמטת הברכה
  11. ^ כפי האמור לעיל ביחס לנוסח הרומניוטים, אפשר שזהו זכר למנהג הארץ ישראלי הקדום שכלל לא גרס אמירת הלל בימים אלו, נהגו לכל הפחות שלא לברך עליו
  12. ^ מסכת סוכה דף ל"ח עמוד ב'
  13. ^ "אמר רבא: הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא... הוא אומר הללו עבדי ה', והן אומרים הללויה; מכאן שמצווה לענות הללויה" (סוכה לח ע"ב).
  14. ^ וכן כתבו בעלי התוספות שם, ד"ה הלכתא: "ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן - משום דמנהגא קרי ליה והיכא דלא נהוג לא נהוג".

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.