ליל הסדר

		יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. סיבה: אין הבחנה בין הלכות למנהגים, הרבה הלכות שמובאות ב"סתם" הן למעשה מחלוקות בין הפוסקים, אין התייחסות למקורות ההלכתיים: משנה, תלמוד, גאונים וכו'. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

שולחן הסדר

ליל הסדר בבית הלבן, 2009.

מאכלי ליל הסדר

ליל הסדר הינו הלילה הראשון של חג הפסח, שבו מתכנסים היהודים, בדרך כלל במסגרת משפחתית, לקריאת ההגדה של פסח (שבה מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים). בקרב יהודי גאורגיה ליל הסדר נקרא "הגדה". הכינוס משמש גם לקיום המצוות הנלוות: שתיית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור וחרוסת, אכילת סעודת החג, אכילת האפיקומן (אשר יש הנוהגים "לגנוב" אותו בהתאם למנהג "גניבת האפיקומן") ועוד.

יהודי חו"ל חוגגים את ליל הסדר פעם נוספת, בלילה השני של פסח, כמנהגם לחוג כל חג יומיים.

נהגו בקהילות ישראל להזמין לסדר בני משפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", כדי שכל אדם יוכל לאכול את סעודת החג, שלא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה בודד לנפשו.

מטרתו של ליל הסדר היא "והִגדת לבִנך" - לספר (ובמיוחד לילדים) את אירועי יציאת מצרים על פי קובץ מדרשים ואמרות חז"ל, שהיום נקרא "הגדה של פסח". המטרה היא להעביר את המורשת ואת הזיכרון לדור הבא, ולכן הסדר מוכוון בעיקר לילדים. יש משפחות ועדות שנוהגות לעשות הצגות לילדים כדי לעוררם. גם מנהג "גניבת האפיקומן" מיועד להשאיר את הילדים ערניים.

לילה זה מסמל את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, ואת זכירתם את יציאת מצרים ותודתם ומחויבותם לה' על כך; יציאת מצרים מהווה את הבסיס לשמירת המצוות, ועל כן מקפידה על כך התורה. בימינו, עם חילון מושגים דתיים רבים, קיבל ליל הסדר גם היבטים הומניסטיים, והוא נחוג על ידי רבים כמסמל את חירות האדם. בקיבוצים רבים נוסחו בעבר הגדות אלטרנטיביות, שהדגישו את האידאלים הציוניים והקומוניסטיים.

מקורו

גולת הכותרת של חג הפסח, ליל הסדר, תופסת בספרות ההלכה מקום חשוב. ולא בלבד מפני ההבדל שבין לילה זה לשאר ימות החג ביחס למצוותו העיקרית, בזמננו מצוות אכילת מצה (חובה בלילה הראשון ורשות בשאר ימות החג), אלא אף מחמת כל אותן ההלכות של תורה ודברי סופרים המיוחדות לו בלבד ואין לשאר הימים כל חלק בהן. במקורות התלמוד רוכזו רובי הדינים בפרק ערבי פסחים ובפוסקים ובתשובות באו בין שאר הלכות פסח.

סידור מוכן וקבוע של עיקרי ההלכות המיוחדות ללילה הראשון של חג הפסח ניתן למצוא כבר בספרות הראשונים. סדר "קדש ורחץ..." איננו סימן יחידי לסדר פסח. חוברו וסודרו כמה סימנים אחרים. באבודרהם מובאים שישה סימנים כאלה. אלא שהסימן שנשתרש במסורת ונתקבל בתפוצות ישראל הוא זה של ה"קדש ורחץ", שיש המייחסים אותו לרש"י, ויש אומרים שנתחבר מאת אחד מבעלי התוספות.

הכנה

מנהגים שונים נקבעו להכנה לקראת ליל הסדר. בין השאר, בשבת הגדול נהוג לקרוא את חלק מההגדה כדי להתכונן. בערב פסח אסרו חכמים לאכול מצה (בקהילות מסוימות נוהגים שלא לאכול מצה שלושים יום לפני החג), ואחר הצהריים (מ"שעה עשירית" בשעות זמניות), נאסר לאכול כל פת, כדי שאדם ייכנס עם תיאבון לסדר ולקיום מצוות אכילת המצה.

שולחן ליל הסדר

לשולחן ליל הסדר מאפיינים אחדים, שאינם נמצאים על שולחן האוכל בימים רגילים:

• קערת ליל הסדר, שעליה מרכיבים אחדים הבאים לידי ביטוי במהלך קריאת ההגדה: זרוע, ביצה, מרור, חרוסת, כרפס וחזרת. מתחת לקערה זו מונחות שלוש מצות, המכוסות במפית (יש המשתמשים בנרתיק מיוחד למטרה זו).
• מי-מלח או חומץ, המשמשים לטבילתו של הכרפס.
• יין לארבע כוסות שיש לשתותן במהלך ליל הסדר.

שולחן הסדר. המצות מכוסות בבד עליו נשאלת השאלה "מצה זו שאנו אוכלין על שום מה".

סיבת העריכה של השולחן וקיום ליל הסדר

חובת הַסֵיבָה היא תקנה מרכזית שתקנו חכמים בהלכות ליל הסדר. ההסיבה היא ישיבה בתנוחה של השתרעות על הצד בשעת האכילה והשתייה, והיא באה להמחיש את היציאה לחירות משעבוד מצרים. זאת בהתאם לעיקרון ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". דרך זו הייתה דרך הישיבה המקובלת בסעודות חשובות בהן נכללו אנשים מכובדים, ולכן ההסיבה מסמלת את היות המסב בן חורין (בניגוד לעבדים, שלא היו נוהגים להסב). כמו כן, מדגישה המשנה במסכת פסחים ש"אפילו עני בישראל לא יאכל עד שיסב" - כדי לבטא את חירותו, למרות שבדרך כלל אינו רגיל להסב. בנוסף, קבעו החכמים כי יש להסב דווקא על צד שמאל, משום שאכילה בהסיבה על צד ימין עלולה לגרום לסכנת חנק, על ידי כניסה בלתי רצונית של אוכל לקנה הנשימה.
מרכזיותה של ההסיבה בליל הסדר באה לידי ביטוי בכך שהמשתתפים בליל הסדר קרויים לעתים "מסובים", כפי שנאמר בהגדה עצמה: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון - שהיו מסובין בבני ברק".

יש שסברו שכיון שבזמננו דרך ישיבה זו אינה נהוגה - מצות הסיבה אינה נוהגת (רבי אליעזר בן יואל הלוי^{[דרוש מקור]}); אך לדעת רוב הפוסקים המצוה נוהגת גם בזמן הזה.

יש להסב בזמן אכילת המצה, ה"כורך" ושתיית ארבע הכוסות, אך לא בשעת אכילת המרור, כיון שמנהג אכילתו מייצג את השעבוד. הידור מצווה הוא להסב בכל שעת אכילת הסעודה. בשעת אמירת ההגדה - אין להסב, אלא יש לשבת בכובד ראש.

אדם היושב בנוכחות אדם שמוראו מוטל עליו - אינו מיסב, משום שההסיבה מבטאת מידת מה של קלות ראש, ולכן תלמיד היושב בנוכחות רבו - אינו מיסב, אולם בן היושב אצל אביו - צריך להסב. בתלמוד נאמר ש"אשה אינה צריכה הסיבה", אולם "אשה חשובה" - צריכה להסב. בטעם הדבר נאמרו שני טעמים: האחד - האשה כפופה לבעלה, ולכן היא אינה מסבה, בעוד שאשה חשובה שאינה כפופה לבעלה - מסבה; השני - אין דרך נשים להסב, ולכן הסבה שלהן אינה מבטאת חירות. כמה מפוסקי אשכנז בתקופת הראשונים קבעו כי "כל הנשים שלנו מיקרו (=נקראות) חשובות", אולם להלכה נפסק בכל זאת שנשים אינן חייבות להסב, בנימוק שהנשים מסתמכות על הדעה שאין חובה כלל להסב בזמן הזה (ראו לעיל).

מהלך סדר פסח

משפחה יהודית סביב שולחן הסדר. לונדון, 1899

ליל הסדר באוקראינה, שנות השלושים שצולמה על ידי חברה לא יהודיה של המשפחה. ניתן לראות את הגבר מימין לבוש בקיטל, ואת כוסות היין בקדמת התמונה.

סימני הסדר

ערך מורחב – הגדה של פסח

את ליל הסדר מאגדת ההגדה של פסח, כאשר עם השנים נוצרו לסדר הפסח כמה וכמה סימנים לזכירתם. הידוע הוא הסדר:

קַדֵּשׁ וּרְחַץ / כַּרְפַּס יַחַץ / מגִּיד רַחצה / מוֹצִיא מַצָּה
מָרוֹר כּוֹרֵךְ / שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ / צָפוּן בָּרֵךְ / הַלֵּל נִרְצָה

קדש (כוס ראשונה)

אומרים את נוסח הקידוש המתאים לפסח ושותים את הכוס הראשונה מארבע הכוסות. כל המסובים בסדר אוחזים בידיהם את הכוס הראשונה (רצוי יין אדום). מגיד הסדר מברך שלוש ברכות: ברכת בורא פרי הגפן, ברכת קידוש היום וברכת שהחיינו. אם חל ליל הסדר במוצאי שבת, אומרים קידוש בסדר יקנה"ז הכולל גם הבדלה. בסיום הקידוש מתיישבים המסובים ושותים בהסבה לצד שמאל. יש לשתות בפעם אחת רוב רביעית הלוג (רביעית היא כ-86 גרם של יין אדום).

עצם אחיזת כוס של ברכה על ידי כל משתתף בסדר יוצרת שינוי מכל קידוש אחר, בו רק המברך אוחז ספל קידוש ובסיום הברכות וטעימת המברך מועברת אותה כוס/גביע ליתר המסובים לטעימה מכוס הקידוש.

ורחץ

לפני אכילת הכרפס נוטלים ידיים. עדיין אין מדובר בנטילת ידיים שלפני הסעודה - זו תהיה ב"רחצה". בכמה מקהילות אשכנז נוהגים שרק עורך הסדר נוטל ידיו.

נטילת הידיים היא בהתאם להלכה הקובעת כי אכילת מאכל שטובל במשקה, שלא בתוך סעודה (כלומר לפני שנטלו ידיים לסעודה) דורשת נטילת ידיים. ניתן להתייחס להרטבת המאכל על ידי המשקה כפעולה להעברת טומאה. נטילת הידיים מבטלת את העברת הטומאה למאכל. בין הפוסקים קיימת מחלוקת האם יש לברך על נטילה זו כמו ברכה על נטילת ידיים רגילה. המנהג הנפוץ הוא לא לברך בשל הכלל של ספק ברכות להקל, אך יהודי תימן הפוסקים כשיטת הרמב"ם נוהגים לברך גם במקרה כזה.

כרפס

קערת ליל הסדר משנת 1948, נוצרה בידי הפסל מוריס אשקלון

ערך מורחב – כרפס

הכרפס הנו ירק הנכלל בקערת ליל הסדר, ומוטבל ונאכל בליל הסדר. "כרפס" הוא למעשה השם העברי לסלרי. ברם, על פי דין התלמוד ניתן לאכול כל ירק שהוא ויש נוהגים לאכול במקומו תפוח אדמה מבושל, צנון או כל ירק אחר. עם זאת, היו שכתבו שיש לאכול דווקא כרפס - סלרי, על שם הנוטריקון של "פרך ס", לרמז על שישים ריבוא בני ישראל שיצאו משיעבוד הפרך של המצרים.

קיימת מחלוקת בקרב הראשונים מהו הטיבול שיש לעשות בירק הכרפס והמנהג הנפוץ הוא לטבול אותו בחומץ או במי מלח ומנהג נפוץ פחות הוא לטובלו בחרוסת. מקור המנהג כנראה במתאבנים שהוגשו לפני הסעודה העיקרית.

קודם לאכילה, מברכים את ברכת "בורא פרי האדמה" על הירק, ומכוונים בכך להוציא ידי חובת הברכה על המרור. מכיוון שעל המרור ספק אם צריך לברך כיוון שיש אומרים שהוא נפטר בברכת המוציא שמברכים על המצה.

הרמב"ם כתב שיש לאכול מהירק שיעור כזית. אחרים, כגון רבי מאיר הכהן מרוטנבורג, בעל "הגהות מיימוניות", חלקו עליו, וסברו שמספיקה אכילה מועטה יותר, וכן פסקו הטור והשולחן ערוך. האחרון פסק שיש לאכול דווקא פחות מכזית, משום שיש ספק בשאלה אם יש לברך ברכה אחרונה על הכרפס, מכיוון שהוא נאכל לפני הסעודה, ואם יברך עליו ברכה אחרונה לא יוכל להוציא ידי חובה גם את המרור. בכל אופן, להלכה נפסק שגם אם אוכל כזית, לא יברך לאחריו.

יחץ

חלוקת המצה האמצעית מבין שלוש המצות לשניים. מחצית אחת תוחבא ותשמש כאפיקומן שייאכל בסיום הארוחה. המחצית השנייה מוצגת לשאר משתתפי הסדר בשלב זה.

לאחר מכן מוזגים את כוס היין השנייה - מהלך שאמור להפתיע ולעורר שאלות, שכן לאחר כוס הקידוש ולפני הארוחה, אין נוהגים לשתות עוד. זהו הפתיח למצוות המגיד, שעיקרה הוא קושיות הילדים ותשובות עליהם.

מגיד

עיקרו של סדר הפסח הנו סיפורו של סיפור יציאת מצרים כאירוע מכונן של האומה הישראלית - וכן כסמל ליהודים בגולה לשיעבוד עתידי ולבניין מחודש של המקדש. סיפור יציאת מצרים - כיציאה מעבדות לחירות מסופר בארבע דרכים:

הא לחמא עניא

כמבוא לחלק המגיד, נאמרת הזמנה להשתתף בסדר, בארמית. מצביעים על המצות ואומרים:

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים

כל דיכפין ייתי ויאכול כל דצריך ייתי ויפסח..."

(תרגום:)

"זה לחם העוני שאכלו אבותנו במצרים

כל הרעב יבוא ויאכל

כל הנצרך (מי שאין לו איפה לשהות) יבוא ויפסח"

בהמשך מכירים במצב העבדות הנוכחי, משווים אותו לעבדות בני ישראל במצרים ומסיימים בתקווה לעשות את הסדר הבא בני חורין בארץ ישראל:

"השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"

(תרגום:)

"עכשיו אנחנו עבדים, בשנה הבאה נהיה בני חורין".

ההגדה הראשונה

סיפור זה של סיפור יציאת מצרים מתחיל בצעיר מבאי הסדר המדקלם או קורא את ארבע הקושיות - ארבע שאלות. התשובה להן היא המשך ההגדה - סיפור יציאת מצרים הבא לאחר קטע זה.

ארבע הקושיות

מטרת שאלת הקושיות היא לעניין את הצעיר בילדים במוזרויות של הסדר, שמטרתן לגרום לילד להבין את חשיבותה של יציאת מצרים, ובשל כך שואל הילד על ארבעה מאפיינים של החג: הילד שואל:

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות,"

ומתייחס לארבעה מאפיינים:

• המצות:

"שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה".

• המרור:

"שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה (כולו) מרור"

(הערה: המרור במקורו היה חסה מרה, ועל כן היא מכונה ירק)

• ההטבלה:

"שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים"

(ההטבלה של הירקות במי מלח)

• סגנון הישיבה:

"שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבים ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין"

שאלה זו מתייחסת למנהג לאכול את הסדר בשכיבה על כריות (בהסבה) בניגוד לישיבה רגילה על כיסא.

מנהג אמירת 4 הקושיות בליל הסדר נהוג עוד מזמן בית המקדש, אולם אז הקושיה השלישית הייתה שונה ונוסחה היה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי".‏.

לאחר מה נשתנה נהוג בקרב יהודי תימן לקרוא את הקטע מא כ'בר שתוכנו קיצור ההגדה בערבית תימנית.

ההגדה השנייה

חלק זה של ההגדה מתחיל בסיפור ארבעת הבנים. הוא מבוסס על ארבעה תיאורים שונים המופיעים בתורה ביחס לשאלות הבנים בעניין מנהגי הפסח להוריהם:

"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"

כל אחד מהבנים שואל גם הוא שאלה על החג, כמו ארבע הקושיות, והמסובים עונים לו:

• הבן החכם שואל על פרטי ההלכות הנהוגות ונענה על חשיבות המנהגים.
• הרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם?" - מאחר שאמר "לכם" והוציא עצמו מהכלל עונים "לו היה שם לא היה נגאל".
• התם שואל:

"מה זאת"

- שאלה פשוטה המתייחסת לסדר ומקבלת בהתאם תשובה פשוטה:

"ביד חזקה הוציאנו ה' אלוהינו ממצרים"

• זה שאינו יודע לשאול - זה הוא צעיר הבנים, בדרך כלל הכוונה לתינוק, ולכן נאמר בהגדה:

"את פתח לו"

אתה תשאל במקומו ותסביר לו את החג וחשיבותו.

ההגדה השלישית

בשלב זה של ההגדה מסופר סיפור יציאת מצרים ומפורשים הפסוקים מספר דברים, כמו כן מפורטות עשר מכות מצרים:

1. דם - כל המים במצרים הפכו לדם
2. צפרדע - בכל מקום במצרים היו צפרדעים.
3. כינים - לכל אנשי מצרים היו כינים.
4. ערוב - חיות טורפות או חיות משוגעות.
5. דבר - אשר פגע בבהמות
6. שחין - מחלות עור
7. ברד - גשם של אש ושלג מעורב גם יחד, שהרג אנשים והשחית את היבול
8. ארבה - מקקי הארבה שמילאו את הארץ
9. חושך - לבד מארץ גושן, כל ארץ מצרים הייתה שרויה בעלטה מוחלטת
10. מכת בכורות - כל הבנים הבכורים באדם ובחיות נפטרו.

רבי יהודה היה מכנה אותם בקיצור (נתן בהם סימנים):

"דצך עדש באחב"

ראשי תיבות:

"ד_םצ_פרדע"ך_(כ)ינים | ע_רובד_בר"ש_חין | ב_רדא_רבהח_ושך"ב_{(מכת) בכורות}"

נהוג לטבול את האצבע בכוס היין ולהזות מן היין על הכוס כאשר נאמרת כל אחת ואחת מהמכות וכל אחד מהסימנים.

לאחר מכן נוהגים לשיר "דיינו" - שיר בו מודים על כל אחד מהנסים שעשה האל בעת יציאת מצרים.

ההגדה הרביעית

בשלב זה של ההגדה נדרשים פסוקים מן התורה, וההגדה דורשת שכל אחד מנוכחי הסדר יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ("בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים").

חצי ההלל

בסיום המגיד אומרים את תחילת ההלל ולאחריו ברכת אשר גאלנו. במשנה במסכת פסחים נחלקו בית הלל ובית שמאי איזה חלק של ההלל נאמר בשלב זה של קריאת ההגדה (יתר ההלל נאמר בסופה; ראו לקמן). לדעת בית שמאי אומרים רק את הפרק הראשון של ההלל - תהלים מזמור קי"ג, ולדעת בית הלל אומרים את שני המזמורים - קי"ג וקי"ד, וכשיטת בית הלל נפסק להלכה.

ברכת אשר גאלנו

לאחר אמירת ההלל ובסיום המגיד נאמרת ברכת "אשר גאלנו". לדעת התנא רבי טרפון כוללת הברכה הודאה על נס גאולת מצרים ואילו התנא רבי עקיבא מוסיף עליה גם תפילה לגאולה ולאכילת קרבן הפסח בבית המקדש, וכשיטתו נפסק להלכה.

נוסח הברכה משתנה בין ההגדות השונות ובמהלך הדורות ערכו בו הפוסקים הגהות שונות. אחת מן ההגהות הנפוצות נסובה על המלים "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". בעלי התוספות וראשונים נוספים מציינים כי יש לגרוס קודם זבחים ולאחר מכן פסחים, שכן זבח הוא קרבן חגיגה שאף הוא היה נאכל בליל הסדר בזמן בית המקדש, וכיוון שקרבן החגיגה נאכל לפני קרבן הפסח יש להזכירו קודם. ברם בהגדות השונות היו גם שגרסו "מן הפסחים ומן הזבחים" (למשל רס"ג) והיו שנימקו גרסה זו בשל העובדה שכאשר חל פסח במוצאי שבת לא היו מביאים קרבן חגיגה, ולכן כיוון שהפסח נאכל תמיד - יש להקדימו. בשו"ת מהר"י וייל פוסק לפי שיטה זו שרק כאשר פסח חל במוצאי שבת יש להפוך את הסדר ולומר "מן הפסחים ומן הזבחים" וביתר השנים יש לומר "מן הזבחים ומן הפסחים", אך שיטה זו נתקבלה רק בחלק מן ההגדות והיו שהשיגו עליה.

כוס שנייה

לאחר סיום סיפור יציאת מצרים נשתית כוס היין השנייה.

רחצה

לפני הברכה על המצה נוטלים ידיים, ומברכים על נטילת ידיים.

מוציא מצה

לאחר מכן, מוציאים שלוש מצות: העליונה והתחתונה שלימות, והאמצעית פרוסה, ומברכים עליהם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". לאחר מכן על המצווה של אכילת מצה, ואוכלים את מחצית המצה האמצעית בהסיבה על צד שמאל כזית. אולם ישנם פוסקים שעל הפרוסה מברך המוציא ועל השלימה "על אכילת מצה" (הובאו בטור או"ח תעה). לכן כדי לצאת ידי חובה כולם, נהגו לאחוז את שתי המצות ולבצוע משתיהן.

מרור

ערך מורחב – מרור

המרור - ירקות מרים (לרוב חסה) - נאכל לזכר השיעבוד. על המרור מברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור", מטבילים אותו בחרוסת, ואוכלים ממנו כזית בלא הסבה.

כורך

אכילת המרור כשהוא כרוך במצה, כזכר למנהגו של הלל הזקן בזמן בית המקדש לכרוך את המצה עם המרור ועם קורבן הפסח. כיום, רוב המצות הן קשות, והכריכה נעשית בכמעין כריך, כאשר המרור מונח בין שני שברי מצה.

שולחן עורך

אכילת ארוחת החג. יש הנוהגים לאכול ביצה במי מלח בתחילת הארוחה.

בעדות השונות נהגו לאכול מאכלים מיוחדים בליל הסדר. בעדות אשכנז נהוג לאכול מרק עוף עם כופתאות העשויות מקמח מצה (קניידלאך) ודג ממולא -גפילטע פיש, המוכן מקמח מצה או תפוחי אדמה.

בעדות המזרח נהגו לאכול אורז (שאשכנזים נמנעים מלאוכלו בשל איסור קטניות) ומאכלים שאמורים לציין את המן שעל פי המסורת הטיל את הגורל שלו בחג הראשון של פסח.

צפון

ערך מורחב – אפיקומן

בסיום הסעודה, אוכלים מצה, זכר לקורבן הפסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, ולאחריו אסור היה לאכול דבר. כך גם לאחר אכילת מצה זו, אין לאכול דבר. המצה הנאכלת היא המחצית השנייה של המצה האמצעית אשר נחציתה ביחץ, ואוכלים בהסבה.

לאחר אכילת האפיקמון מברכים את ברכת המזון.

ברך

ברכת המזון בתום הסעודה, ובה מודים על המזון ועל הארץ המובטחת, על הפסח, ועל ירושלים.

כוס שלישית

בסיום הברכה שותים כוס יין שלישית. אצל האשכנזים נהוג למזוג כוס לאליהו הנביא ופותחים לכבודו את דלת הבית בתקווה שיבוא ויביא עמו את המשיח. כאשר הדלת פתוחה אומרים פסוקים מן התהלים המתחילים במילים "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך", תפילה לנקמה בשונאי ישראל. מקור המנהג בעלילות הדם שהיו נהוגות באירופה בתקופת חג הפסח. ההנחה הייתה שאליהו הנביא (הקשור בתנ"ך לנקמה והרג רבים) יגן על יהודי הבית מפני בני המקום האנטישמיים.

הלל

ערך מורחב – קריאת ההלל

קריאת פרקי תהילים המודים לאל על הישועה של עם ישראל. לאחר ההלל שותים את הכוס הרביעית.

ברכת השיר

ערך מורחב – ברכת השיר

המשנה במסכת פסחים מציינת כי "כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר". בתלמוד שם נחלקו שני אמוראים מה היא "ברכת השיר"; רב יהודה סבר שהיא ברכת יהללוך (ברכה הנאמרת באופן רגיל אחרי קריאת ההלל) ורבי יוחנן סובר שהיא תפילת נשמת כל חי. הראשונים נחלקו הן בפירוש דברי האמוראים והן כיצד יש להכריע ביניהם. קיימות ארבע שיטות עיקריות באשר לזהות הברכה. כיום נהוג בנוסח אשכנז שאומרים "יהללוך" לאחר הלל המצרי בלי חתימת הברכה, הלל הגדול ולבסוף נשמת כל חי עם חתימה. ביתר הנוסחים נהוג לומר לאחר הלל המצרי את הלל הגדול, לאחריו נשמת כל חי בלי חתימה ולבסוף את ברכת יהללוך עם חתימה. מנהגים אחרים היו נפוצים בעבר אך אינם קיימים כיום.

נרצה

סיום הסדר בשירה ובפיוטים, ותקווה לעשות את הסדר בירושלים בשנה הבאה, יחד עם ההכרזה "לשנה הבאה בירושלים". בתחילת "נרצה" נוהגים בקהילות רבות להכין לאליהו הנביא כוס יין מיוחדת (כוסו של אליהו) ולפתוח את הדלת לכבוד הגעתו. אליהו הנביא נחשב במסורת כמבשר הגאולה.

לילות סדר ציבוריים

ליל הסדר במנילה, הפיליפינים. שנת 1925.

ליל הסדר בחדר האוכל של קיבוץ גן שמואל בשנת 1948.

ליל הסדר על נושאת מטוסים של חיל הים האמריקאי במפרץ הפרסי, שנת 2003.

מסביב לעולם עורכות תנועות שונות לילות סדר לישראלים השוהים בחו"ל. המרכזית היא תנועת חב"ד, אשר מארגנת לילות סדר במקומות רבים על פני תבל. מספר המשתתפים בסדרים הללו מגיע לאלפים רבים, כאשר ההמוניים ביותר מתקיימים במזרח הרחוק - כגון בקטמנדו שבנפאל ובבנגקוק שבתאילנד.

כמו כן, בהרבה בתי מלון בארץ ובעולם נערכים סדרי ליל סדר. אחד מסדרים אלו, שנערך במלון פארק בנתניה בשנת 2002 נקטע בפיגוע התאבדות בו נהרגו 30 אורחים. הפיגוע הרצחני, שנודע גם כפיגוע במלון פארק ו"טבח ליל הסדר", הביא לפתיחת מבצע חומת מגן.

לקריאה נוספת

• יוסף תבורי, פסח דורות - פרקים בתולדות ליל הסדר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.

ראו גם

• פסח
• הגדה של פסח

קישורים חיצוניים

• הלכות ליל הסדר בקיצור שולחן ערוך

• מבחר מאמרים בנושא חג הפסח
• הרב אליהו רחמים זייני, "מן הקודש בכח לקודש בפועל", מאמר על הסימנים של ליל הסדר, מתוך אתר ישיבת אור וישועה.
• דוגמה לליל סדר חילוני שנערך על ידי צעירים בשכונת שפירא בתל אביב
• אתר על ליל הסדר ומנהגיו (בעברית)
• ליל הסדר, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
• רותי קינן, שבעה חטאים מתוקים - וכשרים לפסח, באתר ynet
• אתר על הסדר ומנהגיו (באנגלית)
• אתר של חב"ד לחיפוש סדר בכל מקום בעולם (באנגלית)
• הרב אליעזר מלמד, ‏שיעור על הלכות ליל הסדר (חלק א'), באתר ישיבה (חלק ב')
• סדר פסח לדוגמה, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך אתר מכון מאיר
• חווה נובק, ובחודש האביב בארבע-עשר בו..., דבר, סקירת סדרי פסח הקיבוציים, מאמר מ-1961, 31 במרץ 1961
• הגדות בלתי מסורתיות - באתר הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.