חוות חקלאיות בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרידי חווה חקלאית - מזרחית לכפר סבא

חוות חקלאיות היו נפוצות בארץ ישראל כבר מהתקופה הביזנטית. מבני חוות חקלאיות מתקופה זו מפוזרים ברחבי הארץ ומעידים על השגשוג החקלאי בעת הקמתן.

משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, לאחר תקופת העלייה הראשונה וייסוד המושבות הראשונות, החליטה ההסתדרות הציונית העולמית כי הקמת חוות חקלאיות היא שיטה מתאימה להתיישבות בארץ ישראל. היא הטילה את התפקיד על המשרד הארץ ישראלי ביפו. במסגרת זן הוקמו חוות בסג'רה, כפר אוריה, רוחמה, באר טוביה, בן שמן ובכנרת. כן הוקמו חוות מיוחדות לפועלות כמו חוות העלמות על שפת ים כנרת. הייתה בכך תרומה להכשרת פועלים ופועלות להתיישבות.

מאז העשור השני להקמתה של מדינת ישראל התחזקה הנטייה להקים חוות חקלאיות. קיומם של שטחים נרחבים פנויים, הראויים להתיישבות חקלאית, והעדפה של החקלאיים לבעלות פרטית על תחום קרקע הביאה להקמת חוות ברחבי הארץ. יזמים, בין השאר, מחוגי המימסד החקלאי, איתרו שטחים לא-מעובדים וקבלו על עצמם לעבד אותם בתור חוות חקלאיית. גם ארגוני ההתיישבות בנו חוות, שכונו בשם "חוות ייצור ופיתוח ". אך גם היו יזמים פרטיים אשר פעלו בדרך זו וידועה היא חוות השקמים בבעלות אריק שרון.

בעשרים השנים האחרונות הוקמו עשרות חוות, בעיקר בנגב על מה שכונה "דרך היין" בכביש 40. מצומת טללים ודרומה יש יותר מעשר חוות כאלה בתחום מועצה אזורית רמת הנגב.

לאחר מלחמת ששת הימים אומצה השיטה בגולן והוקמו חוות לגידול בקר. מאז 1980 החלו להקים חוות גם ביהודה ושומרון ומספר החוות באזור זה מגיע לעשרות. הגדולה שבהם היא גבעות עולם המעסיקה מעל לארבעים עובדים.

החווה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השאר זוהו ריכוזים של חוות חקלאיות, בעיקר מהתקופה הביזנטית, ב"נגב המרכזי", בשפלה, הרי ירושלים ובשומרון ובגליל.

דוגמה טובה לחווה חקלאית היא החווה המשוחזרת מהתקופה הביזנטית בעבדת. החווה הנקראת על-שמו שלמיכאל אבן ארי יסודה בחקר גידולים שפרחו בעבר בשטחי הנגב וניסיון למצוא את השיטה לפיה הצליחו למצוא מים להשקית החלקות המעובדות. נמצא כי בנחל סמוך הוקמו קירות מדורגים שנועדו לעצור את זרימת מי השטפונות. המים העודפים זרמו אל המדרג התחתון, וכן הלאה. השטח שהקיף את החווה מכל עבר היה מרושת בתעלות רבות, שנשפכו לתוך המדרגים של החווה. כיום גדלים בחווה עצי פרי רבים, כגון זיתים, חרובים, אפרסקים, משמשים וגידולי חיטה ושעורה.

חוות החקלאיות בנגב המרכזי הוקמו בהתאם למבנה הטופוגרפי לפי תוואי איסוף המים בגיאיות. החוות היו מבוססות על סכרים, תעלות וטרסות על המדרונות. ‏‏‏[1] אפילו בנגב המזרחי הצחיח נמצאו שרידי חווה ביזנטית. אחת מהן, ליד נאות הכיכר, בשפך נחל צין, ליד כביש הגישה ליישוב. מהחווה שרדו ממנה סכר, משטחי שדות חקלאיים, אך גם מערת קבורה, ומערת כנסייה בתבנית קפלה בודדה, עם צלבים חצובים על קירותיה ‏‏‏[2] .

חוות חקלאיות, רובן מהתקופה הביזנטית, התגלו במקומות הבאים:

המשרד הארץ ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1908 החליט המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין להקים חוות חקלאיות לצורך הכשרת פועלים להתיישבות. הוקמו חוות בחיטין, בחוות כנרת, באום ג'וני, בבית עריף (בן שמן) ובחולדה, והועמדו לרשותן מומחים לחקלאות ואגרונומים. כך מצאה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, שתפקידה העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ, את החוות החקלאיות כשיטה מתאימה למימוש תוכניותיה.

מלבד, הקמת "חוות לאומיות", ששימשו להכשרת הפועלים לעבודה חקלאית, סייע המשרד ליהודים אמידים בחו"ל להקים אחוזות ללא צורך להגיע בעצמם לארץ ישראל. נקבע עימם כי הכנסתם תהייה מובטחת, ושמתיישבים זמניים יעבדו את נחלתם. בדרך זו הוקמו חוות פוריה ב-1912, שרונה ב-1913 בגליל על ידי יהודים מארצות הברית, כפר אוריה על ידי אחוזת לונדון, וחוות חפציבה בחדרה. דוגמה לעיר שצמחה מאחוזה של אגודה ציונית היא עפולה בעמק יזרעאל, שנוסדה תחילה כחווה ב-1915.

חצר כנרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדוגמאות להתפתחות חווה בא לידי ביטוי בחוות כנרת. ביוני 1908 הוקמה החווה על אדמת, הכפר הערבי, דלייקה. האגרונום ברמן התמנה למנהל החווה, וקבוצת פועלים עבריים שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן נבחרה לעבוד על אדמת הקרן הקיימת. תחילה חשבו כי כבר בשנה הראשונה יהיו רווחים, אך בתום כשנה החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. ארתור רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. לבסוף הוחלט כי החווה תימסר לניסיון למשך שנה לידי קבוצת פועלים שתנהל את המשק ותעבד את האדמה על אחריותה. כך הונח היסוד לקבוצה הראשונה, דגניה.

סיכומו של דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה סמילנסקי מסכם : "שתי המטרות האלה לא הושגו: הראשונה, להכשיר פועלים חקלאיים - הושגה במקצת, השנייה, למשוך הון פרטי מחוץ לארץ לפעולות חקלאיות פרטיות בארץ - לגמרי לא ‏‏‏[4] החוות גרמו הפסדים גדולים ולכן לא יכלו לשמש דוגמה להון הפרטי. תרם לכך היבול המועט התלוי בגשמים, שכר העבודה של הפועל היהודי, אך גם חוסר הניסיון של מייסדי החוות.

חוות לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר רב של חוות שימשו בתי ספר חקלאיים בארץ ישראל בייחוד לנשים. דוגמה לכך היא חוות העלמות, שנועדה להכשיר נערות לעבודה בחקלאות ופעלה בין השנים 1911 - 1916.

מייסדת החווה, חנה מייזל שוחט, הגדירה את מטרתה: לעזור לבעליהן האיכרים ולחנכן לעבודה חקלאית ולניהול משק בית. בראש ובראשונה, ביקשה שוחט לחנך "אשת עבודה פשוטה". מטרתה הייתה לחנך נערות יהודיות לסדר, לניקיון ולשיטתיות. אכן, בחווה תפסו לימודי החקלאות מקום מרכזי, בעוד לימוד ניהול משק הבית קיבל חשיבות משנית. באשר למקומה של הבחורה כאשת איכר, התגלעו מחלוקות בין מייזל לבין מי מבין הבחורות. בעוד היא ראתה בחזונה אישה העובדת בכפר בנוסף על תפקידיה כעקרת בית, בעיני הבחורות נראו עבודות משק הבית, המטבח והילדים כשוליות.

לאור דוגמה זו הוקמו חוות נוספות, שעברו לימים לחסות ויצו: חוות הלימוד מיסודה של רחל ינאית בן צבי ליד ארמון הנציב בירושלים, בית ספר חקלאי מקיף ויצו קנדה נהלל, חוות בית חנה בצפון תל אביב, ועיינות לידנס ציונה. הנערות גידלו ירקות והפעילו משק חלב ומשק עופות, ואף טיפחו משתלה. בית ספר ויצו ניר העמק בחר במקצועות מתאימים לצעירות, כמו גידול ירקות, פיתוח משקי חלב ועופות, ובהמשך גם גידול צמחי נוי.

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת העצמאות היו במדינת ישראל קרקעות חקלאיות רבות של ערביי ארץ ישראל שעזבו אותן במהלך מלחמת העצמאות, הוכרזו כנפקדים ולא הורשו לחזור אליהן לאחריה. האדמות הועברו לבעלות מינהל מקרקעי ישראל - "רשות הפיתוח" והקרן הקיימת לישראל, שהקימה עליהם יישובים, כשעל גבי חלק קטן מהן הוקמו חוות חקלאיות. הסוגים הנפוצים של החוות מהשנים הראשונות לקיום המדינה:

  • חוות פרטיות של יזמים שלא התגוררו בחווה - יזמים, בין השאר מחוגי הממסד החקלאי, איתרו שטחים לא-מעובדים וקבלו על עצמם לעבד אותם. יזמים אלה היו מאורגנים בחברות בע"מ ולא גרו בחוות. מומחים מטעמם ניהלו את החוות. כאשר התאפשר למכור את שטח הקרקע עשו כן. חוות ידועות היו ליד יקנעם ובין אשדוד לאשקלון.
  • רשת החוות בשם "ייצור ופיתוח" אשר הוקמו מטעם ההתנועות המיישבות. בדרך כלל קיבוצים קיבלו שטח אדמה לידם והקימו עליהם חווה. מפורסמות היו: "חוות שמואל" בעמק הירדן, החווה אשר הייתה הראשונה לגידול כותנה. חוות אחרות היו ברחבי הארץ. ביניהם אלו אשר עד אדמתם הוקמה לימים העיר שדרות כמו "חוות ייצור ופיתוח גבים".
  • חוות לגידול זרעים של חברה "הזרע", אשר עסקה גם בגידול כותנה. חוות ידועות היו ליד תקומה, חווה ליד מושב צומת ראם כביש 40 צפונית מקריית מלאכי וכן חוות שלם - ליד תל אביב.

היו גם חוות של יזמים פרטיים אשר פעלו בדרך זו וידועה היא חוות השקמים בבעלות אריק שרון.החווה, בשטח של 5,000 דונם, נרכשה בשנת 1972 מהמדינה. מגדלים בה: פרות, כבשים, ירקות ופרדסי פרי הדר.

חוות נוספות הן "אחוזת שושנה" של מאיר הר-ציון וחוות הסוסים של עומר בר-לב.

מאז מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים אומצה השיטה להקמת חוות בשטחי הגולן, יהודה, השומרון, רצועת עזה ואפילו בחצי האי סיני. הקרקעות החקלאיות הפוריות, שהיו ללא בעלים, עוררו עניין בקרב יזמים חקלאיים.

האזור הראשון שזכה לתשומת לב היה הגולן. שבאזור הוקמו יישובים ובמשך הזמן גם חוות חקלאיות לגידול בקר. היום חוות הבקר בגולן הוא מקור חשוב לאספקת בשר טרי לצרכנים.

מאז 1980 החלו להקים חוות גם ביהודה ושומרון. גברה הנטייה הטבעיית של "הדור השני" של מתנחלים להתיישבות חקלאיית פרטית, באמצעות הקמת חוות. היה גם גורם מוסדי, התברר כי לפי החוק המקומי אין צורך ברישיונות להקמת מבני חקלאות. ולכן, כאשר אותרו אדמות מדינה עלו עליהם בודדים, עם בני משפחתם המצומצמת ובנו חווה. החוות גם נהנו מכח-אדם של נערים ונערות אשר החליטו לעסוק בחקלאות, מקבוצות כאלה בא נוער הגבעות. מספר החוות באזור זה מגיע לעשרות. אחד הגדולות שבהן היא גבעות עולם ליד איתמר המעסיקה מעל ארבעים עובדים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ מקור חוות כרמי עבדת
  2. ^ ‏מקור אתרי ככר סדום - צופית
  3. ^ ‏אין אימות לתקופה‏
  4. ^ ‏מקור: פרקים בתולדות היישוב, חלק ג' עמ' 24.‏