SU-100

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
SU-100
Парк Победы в Саратове 07.jpg
מידע כללי
מדינה מייצרת ברית המועצות
שנת ייצור 1944
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים
מידע טכני
אורך 9.45 מטר (כולל תותח)
רוחב 3.00 מטר
גובה 2.25 מטר
משקל 31.6 טון
מהירות 50 קמ"ש
טווח פעולה 310 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 100 מ"מ
חימוש משני מקלע 12.7 מ"מ בדגם המשופר
מנוע מנוע דיזל, 500 כוחות סוס
מיגון קדמי- 75 מ"מ, צד- 45 מ"מ
צוות 4

SU-100 הוא משחית טנקים מתוצרת ברית המועצות, שנבנה על בסיס שלדה של טנק T-34/85 בתקופת מלחמת העולם השנייה. SU-100 היו בשימוש הצבא הסובייטי בשלבים האחרונים של המלחמה ונשארו בשירות פעיל עד לסוף שנות ה-80. בנוסף לצבא הסובייטי סופק גם למדינות ברית ורשה ולבעלות ברית של ברית המועצות בכל רחבי העולם. SU-100 הופעלו על ידי מצרים וסוריה נגד כוחות צה"ל במהלך מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

פיתוח וייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחית הטנקים הראשון שיוצר באופן סדרתי בברית המועצות היה SU-85, בעל תותח בקליבר של 85 מ"מ, אשר נבנה על שלדה של טנק T-34/76. במהלך קרב קורסק בקיץ 1943 התברר כי תותח זה מסוגל להתמודד עם הטנקים הגרמנים הכבדים (פנתר וטיגר) רק בטווחים של עד 500 מטר, כאשר פנתר או טיגר יכלו לפגוע ב-SU-85 ממרחק של 1.5-2 ק"מ.

כבר באוגוסט 1943 החלו עבודות לפיתוח משחית טנקים בעל תותח בקליבר גדול יותר להתמודדות עם הטנקים הגרמנים הכבדים. ההצעות הראשונות למשחית טנקים התבססו על SU-85 הקיים וכללו אך ורק החלפת התותח ללא שינוי בשלדה, מזקו"ם או צריח של הכלי עצמו. היו 3 הצעות עיקריות לסוג התותח – תותח שדה 122 מ"מ, תותח הוביצר 152 מ"מ ותותח נ"ט 85 מ"מ בעל קנה ארוך ומהירות לוע גבוהה.

ההצעות להתקנת תותחים כבדים (122 ו152 מ"מ) נדחו , כיוון שהתקנת תותח כזה בכלי קיים הייתה גורמת לפגיעה בניידות הכלי ובכמות התחמושת שניתן להחזיק בתוכו. ההצעה להתקנת תותח 85 מ"מ ארוך הקנה נדחו בשל הבעיות שהתגלו בתותח עצמו. מהירות לוע גבוהה גרמה לשחיקה מהירה של הקנה ובנוסף לכך התברר, כי הפגז של תותח זה מסוגל לחדור דרך השריון הקדמי העבה של טנק טיגר רק מטווח קצר.

לכן התקבלה ההחלטה לפעול בשני מישורים – לפתח גם תותח מתאים וגם גוף מתאים למשחית טנקים החדש. הקליבר שנבחר לתותח החדש היה 100 מ"מ. טנק T-34-85 נבחר כבסיס לייצור הגוף של משחית הטנקים החדש.

אבטיפוס הראשון יוצר במפעל Uralmash בעיר סברדלובסק בפברואר 1944. במרץ אותה שנה הוא עבר בהצלחה את סדרת ניסויי שטח ואושר לייצור. במהלך ניסויי שטח הוכח כי פגז שלו מסוגל לחדור את שריון טנק טיגר ממרחק של כ-1,500 מטר ללא קשר לנקודת הפגיעה. יחד עם זאת ממרחק כזה הוא לא היה מסוגל לחדור את השריון הקדמי של משחית הטנקים הכבד "פרדיננד".

הייצור הסדרתי החל במפעל Uralmash בספטמבר 1944 . תחילה יוצרו SU-100 במקביל ל-SU-85, עד שייצורו של האחרון הופסק לגמרי בחודש דצמבר. הכלים הראשונים סופקו לצבא בספטמבר 1944 לצורך ניסויים קרביים. אך השימוש המאסיבי בהם התחיל רק בדצמבר. הסיבה העיקרית לכך – קצב ייצור נמוך של פגזי חודר שריון לתותח 100 מ"מ.

במהלך המלחמה יוצר SU-100 אך ורק במפעל Uralmash. בתקופת המלחמה קצב הייצור החודשי שלהם עמד על כ-200 יחידות. לאחר תום המלחמה הורד קצב הייצור לכ 150 יחידות בחודש. הייצור הופסק לגמרי במרץ 1946. סה"כ בתקופה בין ספטמבר 1944 עד למרץ 1946 יוצרו 3037 משחיתי טנקים SU-100.

בשנים 19511956 יוצרו כ 1400 יחידות של SU-100 בצ'כוסלובקיה.

השימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצבא הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש הקרבי הראשון (להוציא את הניסויים הקרביים) של SU-100 היה במהלך כיבוש בודפשט. באופן מאסיבי הם הופעלו במהלך הקרבות באזור אגם בלטון במרץ 1945 להדיפת התקפת הנגד של ארמיית הפאנצר השישית של האס אס. הם הוכיחו את יעילות כנגד הטנקים הגרמנים הכבדים טיגר וטיגר II . הגובה הנמוך של SU-100 אפשר להסוותם בקלות יחסית בשטח , כך שהם יכלו לפגוע בטנקים הגרמנים מטווחים של 1000-1300 מטר מבלי להתגלות. בבחינת הטנקים הגרמנים הפגועים לאחר הקרב, התברר כי די היה בפגיעה בודדת של פגז מ-SU-100 כדי להוציא טנק כבד (טיגר או פאנצר) מכלל פעולה. פגיעת הפגז בטנק בינוני כמו פאנצר סימן 4, גרמה להתפרקות הטנק.

כתוצאה מלקחי הקרב הוחלט להתקין על הצריח של SU-100 מקלע 7.62 מ"מ להגנת הכלי מפני ח"יר.

SU-100 השתתפו גם בכיבוש וינה ובכיבוש ברלין. במהלך הקרבות הללו הם תפקדו בעיקר כתותחי סער במתן סיוע לח"ר.

לאחר תום המלחמה באירופה הועברו 2 חטיבות SU-100 למזרח הרחוק, שם השתתפו בקרבות עם היפנים במנצ'וריה.

לאחר מלחמת העולם השנייה נשארו SU-100 בשירות פעיל בצבא הסובייטי עד לשנת 1980. הם הופעלו בדיכוי המרד ההונגרי ב1956 ובפלישה לצ'כוסלובקיה ב-1968.

מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה ארגונית, היחידה העיקרית של תותחי SU-100 הייתה אגד ארטילרי.

לפי התקן של שנת 1944 כל אגד כזה הורכב מ 4 סוללות (בנות 5 כלים כל אחת), פלוגת ח"יר, מחלקת הנדסה ויחידות עורפיות ( הספקה, חימוש, תובלה ורפואה).

מרבית האגדים הארטילריים של SU-100 אוגדו בחטיבות. כל חטיבה הורכבה מ: 3 אגדי ארטילריה, פלוגת סיור (עם 3 תומ"תים קלים מסוג SU-76), פלוגת מפקדה (עם 2 SU-100), פלוגת נ"מ ויחידות עורפיות. בסך הכול היו בחטיבה כ-1,492 חיילים, 65 SU-100 ו-3 SU-76.

במדינות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הזר הראשון שקיבל מברית המועצות SU-100 היה הצבא הפולני. במאי 1945 הועברו לו 2 SU-100 לצורך הכשרת אנשי הצוות. בסה"כ קיבלו הפולנים 25 כלים. במהלך שנות ה-50 וה- 60 סופקו SU-100 לצבאות : רומניה, בולגריה, אלבניה, יוגוסלביה ומזרח גרמניה. כל אחת מהמדינות הללו קיבלה עשרות בודדות של כלים. הצבא היחיד, בו מספר SU-100 הגיע לכמה מאות היה צבא צ'כוסלובקיה, הודות לייצור המקומי שלהם. בכל המדינות הללו הם הוצאו מן השימוש במהלך שנות ה-80 , חוץ מאלבניה , בה הופסק השירות שלהם בשנת 1995.

במהלך מלחמת האזרחים ביוגוסלביה הופעלו כמה SU-100 , שנלקחו ממחסני החירום של צבא יוגוסלביה, הן על ידי הסרבים והן על ידי הקרואטים.

במזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצבא מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחית טנקים SU-100 מצרי במוזיאון יד לשריון בלטרון

לראשונה, סופקו SU-100 לצבא מצרים בשנת 1955 במסגרת עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. במבצע קדש כמה עשרות מהם פעלו נגד כוחות צה"ל, ללא הצלחה מרובה. 6 כלים נתפסו כשלל. 4 SU-100 נוספים השתתפו בהגנת פורט סעיד מפני הכוחות הבריטיים והצרפתים. צנחנים בריטיים הצליחו להוציא אותם מכלל פעולה בעזרת בזוקות.

SU-100 השתתפו גם במלחמת ששת הימים. לפי הנתונים הרשמיים, אבדותיהם הסתכמו בכ-50 יחידות.

במלחמת יום הכיפורים כל אחת מ-5 דיוויזיות ח"ר מצריות, שהשתתפו בצליחת תעלת סואץ, כללה גדוד משחיתי טנקים SU-100. מרביתם הושמדו בקרבות. הכלים הנותרים הוצאו משימוש מיד לאחר המלחמה.

בצבא סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1964 - 1967 סופקו כ-80 SU-100 לצבא סוריה. נכון לשנת 1973, לפי התקן הסורי כל חטיבת שריון או חטיבה ממוכנת בצבא סוריה, כללה פלוגת SU-100. בשלב ראשון של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן נעו פלוגות אלה בחוד ההתקפה הסורית על קווי ההגנה של צה"ל. רובם הושמדו כבר ביום הראשון של המלחמה.

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

SU-100 סופקו כמעט לכל מדינה שהייתה ידידותית לברית המועצות (בתקופה כלשהי) – סין, צפון קוריאה, וייטנאם, קובה, אלג'יריה, אתיופיה, אנגולה ותימן.

SU-100 נטלו חלק בהדיפת הפלישה למפרץ החזירים ובמלחמת האזרחים באנגולה.

SU-100 שהשתמרו עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

SU-100 במהלך המצעד הצבאי במוסקבה. 9 במאי 2010
משחיתי טנקים SU-100 בפסל "ביג צ'יף" (1968) מאת יגאל תומרקין בכניסה הדרומית לקריית שמונה

SU-100 רבים השתמרו עד היום, בעיקר הודות לכך שיוצרו בכמויות גדולות ונכנסו ללחימה רק בשלב אחרון של מלחמת העולם השנייה, כך שאבידותיהם היו נמוכות ביחסת לכמותם. כמו כן הם נשארו בשירות פעיל בכמה מדינות עד ימנו אלו.

הצבא הרוסי מחזיק כ-10 SU-100 במצב שמיש (מבחינת יכולת הניוד) לצורך השתתפות במצעדים. במצעד החגיגי לכבוד 65 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית , שנערך במוסקבה ב-9 במאי 2010, נטלו חלק 8 SU-100.

ברחבי ברית המועצות לשעבר מוצבים כמה עשרות SU-100 כאנדרטאות לזכר הנופלים במלחמת העולם השנייה.

ניתן גם למצוא אותם במוזיאונים צבאיים בכל רחבי העולם:

בארץ ניתן לראות SU-100 (שנפלו בידי צה"ל) ב: