מוזיאון הלובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מוזאון הלובר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוזיאון הלובר
אגף רישלייה במוזיאון הלובר
פרטים
סוג מוזיאון אומנות
שנת פתיחה 1793
כתובת Palais Royal, Musée du Louvre, Paris 75001
דף הבית http://www.louvre.fr
המונה ליזה מאת לאונרדו דה וינצ'י, מוצגת בלובר
מוזיאון הלובר בלילה

מוזיאון הלוברצרפתית: Musée du Louvre) בפריז שבצרפת הוא אחד המוזיאונים הוותיקים, הגדולים והמפורסמים ביותר בעולם. ההיסטוריה של המבנה החלה כמעט לפני אלף שנה, והמבנה הנוכחי התפתח מארמון שהחל להיבנות במאה השש-עשרה. מוזיאון הלובר ממוקם במרכז פריז, בגדה הימנית שברובע הראשון של העיר בין נהר הסן לרחוב ריבולי, ובין גני טווילרי לכנסיית סן-ז'רמן ל'אוקסרואה.

הלובר, ששמו נגזר מהמילה הפרנקית leovar או leower, אשר מציינת מקום מבוצר, על-פי ההיסטוריון הצרפתי אנרי סובל (Henri Sauval 1623-1676), היה מקום מושבו של הריבון בצרפת, עד העברת המושב המלכותי לוורסאי בשנת 1682 על ידי לואי הארבעה-עשר. הלובר נותר מקום המושב של הממשל עד סוף ימי המשטר הישן.

הלובר הוא המוזיאון הגדול ביותר בפריז, ושטחו 100,160 מטרים רבועים, מהם 58,470 מוקדשים לתצוגות. ללובר היסטוריה אמנותית, אדריכלית ופוליטית ארוכת שנים, שראשיתה בשושלת הקאפטינגית. ציוני דרך רבים בהיסטוריה של פריז משיקים להיסטוריה של הלובר. מבנה המוזיאון היה בעבר ארמון מלכותי, וכיום הוא משכנן של יצירות אמנות מהמפורסמות והיפות בעולם, בינן המונה ליזה, המדונה והילד עם אנה הקדושה והמדונה של הסלעים של לאונרדו דה וינצ'י, החירות מובילה את העם של אז'ן דלקרואה, שבועת האחים ההוראטים מאת ז'אק לואי דוד, ונוס ממילו של אלכסנדרוס מאנטיוכיה וניקה מסמותרקיה. פסל הפרש של לואי הארבעה עשר נחשב כנקודת המוצא של האקס היסטוריק, ואולם הארמון אינו שוכן בתוואי הציר.

עם שיא של 8.5 מיליון מבקרים בשנת 2009, הלובר מוביל כמוזיאון האמנות המבוקר ביותר בעולם‏[1]. זהו גם המונומנט המבוקר ביותר בפריז.

בנייה ואדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת הלובר הראשונה הוקמה בידי פיליפ אוגוסט בשנת 1190, במקום שהיה, בזמנו, הקצה המערבי של פריז, כארמון מלכותי מבוצר להגנת מערב פריז מול מתקפות ויקינגים. האוצר המלכותי עבר לשכון בלובר בשנת 1317, והמבנה התרחב תחת שארל החמישי.



בשנת 1528 נהרסה "המצודה הגדולה" על ידי פרנסואה הראשון ובשנת 1546 החלה הפיכת המבצר לארמון מגורים מלכותי מפנק. האדריכל פייר לסקו (Pierre Lescot), הממונה על עבודת הבנייה, הביא לפריז את שפת העיצוב החדשה של הרנסאנס, שהחלה להתפתח בטירות עמק הלואר. העבודה המשיכה בזמן שלטונם של אנרי השני ושל שארל התשיעי.

אנרי הרביעי (1589-1610) החליט לאחד את ארמון הלובר עם ארמון טווילרי, שנבנה על ידי קתרין דה מדיצ'י. היה זה "העיצוב הגדול" של הלובר, שהשלב הראשון בו היה בניית הגלריה הגדולה. אנרי הרביעי, תומך נלהב באמנויות, הזמין מאות אמנים ובעלי מקצוע לגור ולעבוד על הקומות הנמוכות של המבנה. תוספת עצומה זו נבנתה לאורך גדות נהר הסן ובזמנו היא הייתה המבנה הארוך ביותר בעולם.

לואי השלושה עשר (1610-1643) השלים את אגף דנון, שאת בנייתו החלו בתקופתה של קתרין דה מדיצ'י בשנת 1560. הוא גם בנה את אגף רישלייה, ששימשה בעבר את משרד הכלכלה הצרפתי. בימינו שופצו האגפים, כחלק מתוכנית השיפוץ הגדולה של הלובר; משרד הכלכלה הועבר והאגף הפך לגלריה יפהפייה שנחנכה בשנת 1993, שנת יובל המאתיים לפתיחת חלקים מהארמון לציבור כמוזיאון ב-8 בנובמבר 1793, בזמן המהפכה הצרפתית.

בזמנם של לואי השלושה עשר ושל לואי הארבעה עשר נוספה גם החצר המרובעת, תחת פיקוחם של האדריכלים ז'אק למרסייה (Lemercier) ואחריו ויולה לה דוק, שרבעו את מידת החצר הרנסאנסית הישנה. עיטורי ופיתוחי הארמון הופקדו בידיהם של ציירים כניקולה פוסן, ג'ובני פרנצ'סקו רמנלי ושארל לה ברון. אך כל אלו הופסקו באחת כאשר החליט לואי הארבעה עשר להפוך את ורסאי למרכז הכוח ולמקום המשכן המלכותי בשנת 1678. הלובר נותר, אם כן, זמן רב כמות שהוא. רק במאה ה-19 חודשו מבצעי הבנייה, בעיקר בידי אנז'-ז'אק גבריאל (Gabriel) וז'אק-ז'רמן סופלו (Soufflot), והושלם "העיצוב הגדול".

נפוליון הראשון הורה על הקמת שער הניצחון בשנת 1806, לזכר ניצחונותיו בגני קרוסל. באותם הזמנים היה גן זה הכניסה לארמון טווילרי.

ללובר נוספו חלקים גם בתקופת שלטונו של נפוליון השלישי. האגף החדש של השנים 1852-1857, שתוכנן בידי האדריכלים ויסקונטי (Visconti) והקטור לפואה (Lefuel), מדגים את המראה הנאו-בארוקי של עדין הקיסרות השנייה, המלא בפרטים ועמוס בפסלים. העבודות נמשכו עד שנת 1876.

מארמון למוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מוזיאון הלובר. אגפי המוזיאון צבועים בגוונים שונים

הרעיון להפוך את ארמון הלובר למוזיאון עלה בתקופתו של לואי החמישה עשר. הוא יצא לפועל בעת המהפכה.

ייסוד המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכול החל בתערוכה של מיטב הציורים מהאוסף המלכותי, שהתקיימה בארמון לוקסמבורג בשנים 1750 עד 1785, וזכתה להצלחה עצומה. המרקיז דה מריני (marquis de Marigny), המנהל הכללי של "מבני המלך", ויורשו הרוזן ד'אנז'יבייה (comte d'Angiviller), תכננו את פרויקט הפיכת הלובר למוזיאון עם תצוגת קבע. הפרויקט השתנה בחוק של 6 במאי 1791 ובזה של 10 באוגוסט 1793, בעת חנוכת המוזיאון החדש, שנבנה תחילה כאתר יצירה עבור אמני התקופה, שהיו היחידים שהורשו — עד שנת 1855 — להיכנס לשם, בעוד שלהמון הותר להיכנס רק בימי ראשון.

בתקופת הקיסרות הראשונה קיבל המוזיאון את השם מוזיאון נפוליון (musée Napoléon). דומיניק ויוואן דנון (Dominique-Vivant Denon) היה המנהל הראשון; הוא הפך את המקום למוזיאון הגדול ביותר בעולם (בעזרתו הפעילה של נפוליון, שבזז את הארצות שכבש) וכיהן בתפקידו עד נפילת הקיסרות (בשתי הפעמים). המוזיאון המשיך לגדול בתקופת ניהולם של שארל פרסייה (Percier) ופייר-פרנסואה-לאונר פונטן (Fontaine), שבנו את האגף שעל רחוב ריבולי.

שינויים נוספים התחוללו תחת נפוליון השלישי, בעיקרם ביצוע "העיצוב הגדול". אך בשנת 1871 הוצת המוזיאון בידי הקומונה הפריזאית, והאדריכל הקטור מרטן לפו (Hector-Martin Lefue) שחזר חלק מהמבנה. אזור הטווילרי לא שוחזר מעולם, ולאחר שנות דיונים ארוכות גולח אזור ההריסות ב-1882.

מראה פנורמי של הלובר משנת 1908

הלובר הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן כהונתו הראשונה של פרנסואה מיטראן, התקבלה החלטה להעניק למוזיאון את אגף רישלייה, שבו שכן עד אז משרד האוצר (שהועבר כתוצאה מכך לבניין חדש באזור ברסי). להחלטה זו התווספה החלטה על ארגון מחדש של האוספים ועל שינוי ארכיטקטוני של מבני המוזיאון. העבודות נמשכו בין השנים 1981 ל-1999, תחת ניהולו של האדריכל הסיני-אמריקאי איי. אם. פיי. הפן הבעייתי שעורר את הוויכוחים הרבים ביותר היה בנייתה של פירמידת זכוכית במרכז "חצר נפוליון". ראש עיריית פריז הסקפטי, ז'אק שיראק, ביקש למתוח כבלים שידמו את מראה הפירמידה, כך שהציבור יוכל לתת דין וחשבון על השינוי המוצע. הפירמידה משמשת כיום כחלל הכניסה למוזיאון ומאפשרת להאיר את המבואה התת-קרקעית העצומה ממנה נפרשות הכניסות לכל חלקי המוזיאון.

ב-2 בנובמבר 1983 הוקם "המוסד הציבורי של הלובר הגדול" (l'Établissement Public du Grand Louvre [E.P.G.L.]), ועליו הוטלה המשימה "להבין ולהנהיג את הסידור וההתאמה של מרחב הלובר והטולרי מתוך כוונה להופכם למכלול תרבותי מקורי בעל אופי מוזיאלי, שיקרא מעתה 'הלובר הגדול'". כעשור לאחר מכן צמח מוזיאון הלובר בכ-30,000 מטרים רבועים, ונפתח לציבור אגף רישלייה, והקנה לפרויקט של איי. אם. פיי את מראהו והגיונו המלאים. פירמידת הלובר משמשת בתפקיד אזור הכניסה הראשי ואתר הכוונת והסדרת מסלולי הקהל לעבר שלושת אגפי ארמון הלובר: רישלייה, סולי ודנון.

עבודות אלו, שאפשרו לשחרר כ-60,000 מטרים רבועים לתצוגת קבע של האוספים, הפכו את הלובר למוזיאון השלישי בגודלו בעולם, אחרי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, ומוזיאון הרמיטז' בסנקט פטרבורג.

  • וידאו באתר: INA 1988 Le Président François Mitterrand et l’architecte Peï inaugurent la Cour Napoléon.

אוספים היסטוריים ורכישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל ניקה מסמותרקיה המוצג בלובר
ונוס ממילו, מהמפורסמים שבפסלים היווניים הוענק ללובר על ידי לואי השמונה עשר

מקורותיהם של אוספי הלובר השונים מגוונים. המוזיאון מבוסס בראש ובראשונה על האוסף המלכותי, בעיקר באוספי הציור (שהכילו בערך 2,500 יצירות בעת מותו של לואי השישה עשר). האוסף העיקרי נבנה על ידי פרנסואה הראשון (שאסף בעיקר ציורים איטלקיים) ועל ידי לואי הארבעה עשר שהזמין יצירות רבות וקנה אחרות, ביניהן 200 ציורים מהבנקאי איירהר ז'בך (Everhard Jabach). לאוספים נוספו גם ציורים, מספר גדול של פסלים שנתפסו בזמן המהפכה.

לאוספי המוזיאון התווספו, כמו כן, מגוון יצירות ופריטים שנתפסו באירופה במהלך מלחמות נפוליון, ומספר רב של אובייקטים שנלקחו מחפירות ארכאולוגיות שנעשו במצרים ובמזרח התיכון, חלקם כמו רשימת המלכים מכרנך נלקחו מהאתר ללא כל אישור תוך גרימת נזק למממצאים. במהלך השנים נוספו ירושות, תרומות ורכישות רבות לאוספי המוזיאון, מהם ראוי לציון במיוחד אוספו של הברון אדמונד דה רוטשילד (1845-1934) שהוענק ללובר בשנת 1935, וממלא חדר תצוגה. אוסף רוטשילד מכיל מעל 40,000 תחריטים, כ-3000 ציורים וכ-500 ספרים מאוירים.

מבין הציורים המפורסמים, הציור המוכר ביותר, מונה ליזה (מאת לאונרדו דה וינצ'י) כמו-גם הגננת היפה (מאת רפאל) היו חלק מאוספו של פרנסואה הראשון (שרכש את המונה ליזה בשנת 1519). הציור החתונה בקנה (מאת פאולו ורונזה) הגיע למוזיאון הודות לביזתו ממנזר בונציה בשנת 1798. הקבצן הצעיר (מאת מוריו) נרכש על ידי לואי החמשה עשר בשנת 1782.

שני הפסלים המפורסמים ביותר של המוזיאון, ונוס ממילו, שהתגלתה מחדש בשנת 1820 ונרכשה באותה השנה על ידי שגריר צרפת בטורקיה, וניקה מסמותרקיה, שהתגלה שבור בשנת 1863, באי סמורתקי על ידי ארכאולוג צרפתי באנדינופל (Andrinople).

מלבד אמנות, בלובר תצוגות רבות מסוגים אחרים, הכוללים ארכאולוגיה, היסטוריה, פיסול ואדריכלות. ישנו אוסף רהיטים גדול, בו הפריט המרהיב ביותר היה בעבר לשכת המלך (Bureau du Roi) במאה ה-18, וכיום הוחזר לארמון ורסאי.

מאז ה-14 בספטמבר 2005, הנהלת הלובר החלה לאסור בהדרגה את צילום האוספים. שלטים האוסרים צילום מציעים שימוש חלופי בדימויים המצויים בקטלוג המקוון של הלובר.[דרוש מקור]

ממצאים ארכאולוגים מפורסמים באוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורים מפורסמים באוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאות ה-13 עד ה-15[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונים נאספים מול ציור המונה ליזה בלובר

המאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות של אמנים כגון פרגונר (Fragonard), רמברנט, רובנס, טיציאן, פוסן ודויד מוצגות דרך קבע במוזיאון. מבין הפסלים המפורסמים באוסף מצויים ניקה מסמותרקיה ופסל ונוס ממילו.

ניהול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון נוהל זמן רב על ידי מדינת צרפת, תחת "איגוד המוזיאונים הלאומיים" (Réunion des Musées Nationaux). לאחרונה השיג האתר כוח ניהול עצמי רב יותר, כ"מוסד ציבורי אוטונומי" (Etablissement Public Autonome. תאגיד בבעלות ממשלתית), במטרה לשפר את ניהול הרחבתו.

גישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד המוזיאון נמצאת תחנת המטרו Palais Royal — Musée du Louvre, אשר נקראת על שמו ועל שם הארמון פאלה רויאל הסמוך. עד שנות התשעים של המאה ה-20 היה שם התחנה פאלה רויאל; שמה שונה לאחר שנבנתה דרך-גישה תת-קרקעית חדשה, מתחת לכיכר קרוסל, שקישרה את התחנה לחלק התת-קרקעי במוזיאון המחודש.

לובר-לאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר ועבודות רבות שבלובר מאוחסנות במחסנים, הוחלט ששלוחה של המוזיאון תוקם בצפון פריז. הפרויקט הושלם בסוף שנת 2012. המבנה החדש מתאים להצגת בין 500 ל-600 יצירות מרכזיות ומיועד לקבל כ-500,000 מבקרים בשנה. שש ערים היו מועמדות לארח את הפרויקט: אמיין, אראס, בולון-סיר-מר, קאלה, לאנס וואלנסיין). ב-29 בנובמבר 2004 ראש הממשלה הצרפתי ז'אן פייר רפראן בחר בלאנס כאתר לשלוחת הלובר החדשה, שנקראה לה לובר-לאנס.‏[2]

המבנה החדש, שמצוי תחת המנהל הציבורי של מועצת מחוז נור-פה דה קאלה, מאכלס תצוגה חצי-קבועה על-פני שטח של חמש מאות מטרים רבועים. יש בו חלל נוסף עבור תצוגות לאומיות ובינלאומיות מתחלפות. הבניין מורכב ממבני זכוכית ואלומיניום במרכזו של גן גדול. בעיצוב הבניין עסק משרד האדריכלות היפני SANAA, בראשות קזויו סג'ימה (Kazuyo Sejima) וריון נישיזווה (Ryue Nishizawa), יחד עם אמרי קולברט ל. פ. (Imrey Culbert LP).

לובר של החולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מאי 2009, הניח ניקולא סרקוזי אבן פינה לשלוחה נוספת של המוזיאון, באבו דאבי שבמפרץ הפרסי.(אנ') ה"לובר של החולות", כפי שיקרא המוזיאון, יהיה מבנה כביר בעל כיפת שיש, שמתוכנן על ידי האדריכל ז'אן נובל באי התיירותי סאדיאת. סמוך לו החלה בניית מוזיאון גוגנהיים בשטח של 30 אלף מ"ר, שתכנונו הופקד בידי האדריכל פרנק גרי. המוזיאון החל להיבנות בשנת 2009, על פי הערכה מעודכנת מתחילת שנת 2013, בנייתו צפויה להסתיים בשנת 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במקום שני, מבחינת מספר מבקרים נמצא המוזיאון הבריטי עם 5.6 מיליון מבקרים לשנה
  2. ^ ספי הנדלררוח הרפאים של הלובר, באתר הארץ, 13 בפברואר 2013
עיינו גם בפורטלים: P Eiffel.png פורטל פריז P art.png פורטל אמנות| P Architecture.png פורטל אדריכלות