איירון מיידן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: חלק מהערך כתוב ככתב הערצה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
איירון מיידן
Iron Maiden in Warsaw 2008.JPG
איירון מיידן בהופעה, 2008
מידע כללי
מקור מזרח לונדון, אנגליה
שנות פעילות 1975—היום
סוגה הבי מטאל, הארד רוק, מטאל קלאסי
הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי
חברת תקליטים קולומביה
EMI Europe
אתר אינטרנט האתר הרשמי
חברים
ברוס דיקינסון
אדריאן סמית'
סטיב האריס
דייב מאריי
יאניק גרס
ניקו מק'בריין

איירון מיידן (באנגלית: Iron Maiden; בתרגום: בתולת הברזל) היא להקת הבי מטאל בריטית, מהמובילות של תנועת הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי שהחלה את דרכה במהלך שנות השבעים. במהלך שנות קיומה צברה איירון מיידן בסיס מעריצים נרחב מכל רחבי העולם ועל כן נחשבת לאחת מהלהקות המוערכות והמשפיעות ביותר בתחום המטאל[1].

איירון מיידן הוקמה בשנת 1975 באנגליה, ביוזמתו ובהנהגתו של הבסיסט והמלחין סטיב האריס שכתב באופן חלקי או מלא את רוב שירי הלהקה. במהלך שלושה עשורים של יצירה הוציאה הלהקה מספר רב של שירים שנחשבים ל-"להיטים" בקרב חובבי המטאל. לאיירון מיידן יש דמות שלד מצוירת הידועה בשם אדי, אשר הופיע על גבי עטיפות כל אלבומיה עד 2009. בשנה זו, יצא הפסקול של סרטם "Iron Maiden: Flight 666", המלווה את מסע ההופעות שלהם מ-2008 ועל העטיפה נראים חברי הלהקה בלבד. אדי עצמו הפך לסמלה של הלהקה.

היקף מכירותיה של איירון מיידן נאמד בלמעלה ב-85 מיליוני עותקים ברחבי העולם‏‏[2], מה שהופך אותה לאחת מלהקות הרוק והמטאל המצליחות ביותר בהיסטוריה. הלהקה הוציאה עד כה סך כולל של 35 אלבומים, בהם 15 אלבומי אולפן, 9 אלבומי הופעות, 4 מיני אלבומים ו-8 אלבומי אוסף. אלבומיהם זכו להגיע מספר פעמים למעמד אלבום זהב ופלטינה.

מוזיקה, ליריקה ושירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איירון מיידן בהופעה בפריז, יולי 2008

חברי להקת איירון מיידן יוצרים מוזיקה כבדה, עמוקה ומלודית, הכוללת קטעי סולו אינסטרומנטליים ארוכים והרמוניות מורכבות של גיטרות חשמליות ותופים, עם דגש חזק על גיטרה בס. הגיטריסטים של הלהקה מתחלקים ביניהם בקטעי הסולו. יש לציין גם את אלבומם Seventh Son of a Seventh Son משנות השמונים, שעשה שימוש חדשני לאותה תקופה בקלידים ובסינתיסייזר, שלא היו מקובלים במוזיקת המטאל עד אז (למרות שבלהקת איירון מיידן מעולם לא נכלל קלידן כחבר להקה קבוע). מאפיין נוסף ביצירתם הוא השימוש הנרחב שעושה סולן הלהקה ברוס דיקנסון בסולם הפנטטוני בשירתו.

המוזיקה של איירון מיידן מגוונת למדי, וסגנון הלהקה עבר שינויים רבים בין אלבומיה השונים, בהתאם לתחלופת חברי ההרכב במשך השנים. הזאנ'ר העיקרי של הלהקה הוא מטאל קלאסי, אך בין הז'אנרם אליהן התקרבה הלהקה נכללים גם פאנק רוק, רוק'נרול ועוד. סיגנונה של הלהקה יכול להיות מחולק לפי השינוי בעמדת הסולן. אם בתקופה המוקדמת של הלהקה, בה פול דיאנו היה הסולן, נטו השירים לסגנון יותר "קופצני" ו"קליל" בתכנים ובמוזיקה, סיגנונם העמיק והתבגר עם כניסתו של הסולן ברוס דיקנסון ללהקה. בשנות התשעים, כשבלייז בילי החליף את דיקנסון כסולן - סגנון הלהקה פנה עוד יותר אל תכנים פילוסופיים ומהורהרים, ואל מוזיקה שקטה יותר ופחות כבדה (סגנון זה נשאר גם לאחר חזרתו של דיקנסון אל הלהקה).

נושאי השירים של איירון מיידן מגוונים, וכוללים מוות ומלחמות, כדוגמת "Run to the Hills", "Hallowed Be "Thy Name", "Die With Your Boots On" ו- "The Trooper" (שנושאו הוא הסתערות הבריגדה הקלה), וכן נושאים היסטוריים ומיתולוגיים, כדוגמת "Alexander the Great", "Flight of Icarus", "Seventh Son of A Seventh Son" ואחרים. שירים נוספים עוסקים בלא מודע, ובחלומותיו הפרועים של סטיב האריס, בסיסט הלהקה. שירים רבים של איירון מיידן הם שירים פוליטיים אשר עוסקים במלחמות ובקרבות היסטוריים. דוגמה אחת ניצן למצוא בשיר "The Trooper" (לפירוט בנושא ראו פוליטיקה במטאל - איירון מיידן והסתערות הבריגדה הקלה). בנוסף, שירים שונים עוסקים בנשים, והבולטים שבהם הם אלה המשתייכים לטרילוגיית שארלוט.

בין הלהקות שהשפיעו על חברי הלהקה נכללות להקות הרוק הכבד הבריטיות דיפ פרפל, ולד זפלין, שנחשבות ל"אבות המטאל".

אדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדי על הבמה בעת הופעה של הלהקה, יולי 2008

עם תחילת דרכה איירון מיידן שיווקה עצמה באמצעות שלד מפלצתי מצויר, מכוער במיוחד, אשר סטיב האריס אף טרח לתת לו שם: אדי ("Eddie"), או בשמו המלא, אדוארד הגדול ("Edward the Great"). אמנם אדי עצמו מכוער בכוונה, אך האיור נעשה ברמה גבוהה בידי המאייר דרק ריגס כאשר הדגש הושם על פרספקטיבה ומשחקי אור וצל, כך שהאיור נראה כמעט תלת ממדי. אדי הפך לסמל המסחרי של הלהקה, ומטרתו העיקרית הייתה לשאת בלחץ התקשורתי הרב במקום חברי הלהקה עצמם. בובה של אדי מופיעה עם הלהקה בהופעות חיות. כמו כן אדי מופיע על כל אחד ואחד מ-15 אלבומיה, בכל פעם בצורה אחרת.

בהדפסה המחודשת משנת 1999, דיוקנו של אדי מהאלבום הראשון חולק לרצועות צרות אשר התחברו זו לזו כשכל הדיסקים הונחו, זה לצד זה, בסדר כרונולוגי. מארז מהודר של כל הדיסקים בתצוגה תואמת על גבי מעמד בצורת ראשו של אדי יצא במהדורה מוגבלת באותה השנה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1975 נגן הבס סטיב האריס והגיטריסט דייב מאריי הקימו להקת הארד רוק. האריס קרא ללהקה איירון מיידן, "בתולת הברזל", על שם מכשיר עינויים מימי הביניים שהופיע בסרט האיש במסכת הברזל, בו צפה. במשך ארבע שנים הופיעה הלהקה הצעירה במועדונים ברחבי אנגליה, אך עדיין לא הוציאה אלבומים.

אלבום הבכורה - Iron Maiden[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת האלבום Iron Maiden

במשך ארבע שנות קיומה הראשונות, השתנה הרכב הלהקה מספר פעמים, וב-14 באפריל 1980, עם הרכב שונה לגמרי מהמקורי, הוציאה הלהקה אלבום בכורה אשר נקרא כשמה - Iron Maiden. סולן הלהקה היה הזמר פול דיאנו, שהגיע במקור מסצנת להקות הפאנק, אשר נוצרה באנגליה שלוש שנים קודם לכן.

סגנונו של האלבום הוא הארד רוק/מטאל קלאסי, אופייני מאוד לתקופה, ומושפע במידה מסוימת מדיפ פרפל. השירים באלבום מתמקדים בשני נושאים: רצח ומין. ברוב השירים הדובר הוא רוצח צמא דם המתרברב במעשיו. אחד השירים הכי מפורסמים מהאלבום הוא "Sanctuary", בו הדובר, הרוצח, מבקש מקלט אצל אישה זרה מפני המשטרה, ובאותה הזדמנות רוצה גם לשכב איתה. שיר מפורסם נוסף מהאלבום הוא "Running Free", שיר שמח, קליל וקליט, בו הדובר הוא נער מופרע המוצא את עצמו במעצר. כמו כן, היצירה "Phantom of the Opera", נבדלת משאר השירים באלבום באורכה ובנגינה המהירה יחסית לשאר האלבום (היצירה מבוססת על סיפור פנטום האופרה). דיאנו משתתף רק בחלק הראשון של היצירה, בעוד החלק השני הוא אינסטרומנטלי.

האלבום "בתולת הברזל" זכה להצלחה מסחררת באנגליה בהגיעו למקום ה-4 בטבלת האלבומים[דרוש מקור]. כבר בשנה השנייה לצאת האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות אשר הגיע עד יפן, שם כונה "Maiden Japan" - משחק מילים המהווה מחווה לדיפ פרפל, אשר הוציאה ב-1972 אלבום הופעה חיה בשם "Made In Japan".

"Killers", עזיבתו של דיאנו והצטרפותו של דיקינסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בפברואר 1981 הוציאה איירון מיידן אלבום שני, אשר נקרא בהתאם לתדמית הלהקה, Killers ("רוצחים"). על עטיפת האלבום מופיע אדי כשבידו גרזן, ואת חולצתו מושכות מלמטה שתי ידיים אנושיות, ידי הקורבן הגוסס. האלבום "Killers" דומה מאוד לקודמו בסגנון: שמח, מהיר, לא מגוון, ואף כולל שני שירים אינסטרומנטליים. אף על פי כן, נכשל Killers במכירות ומכר הרבה פחות מקודמו. במהלך מסע הופעות עולמי שאחרי צאת האלבום, החליטו חברי הלהקה לפטר את הסולן, פול דיאנו, כיוון שהיה עולה על הבמה כשהוא עייף ומסומם.

את מקומו של דיאנו תפס הזמר ברוס דיקינסון, סולנה של להקת ההבי מטאל האנגלית סאמסון. דיקינסון התגלה כבעל קול חזק ועמוק. החל מהאלבום הזה ואילך, מפיק הלהקה היה מרטין בירץ'.

The Number of the Beast[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 במרץ 1982, הוציאה איירון מיידן אלבום שלישי – The Number of the Beast ("המספר של החיה") ביחד עם הסולן החדש דיקנסון. הצטרפותו של דיקינסון שינתה את הסגנון של איירון מיידן. עד להצטרפותו, שיריה של איירון מיידן התאפיינו כשירים קלים, קצרים וקופצניים. דיקינסון אהב את איירון מיידן של דיאנו בשל דמיונה לאגדת הרוק כבד דיפ פרפל אותה העריץ, אך כשהצטרף בעצמו ללהקה הביא עמו רוח חדשה ואחרת לגמרי. דיקינסון, עם קולו הגבוה והמהדהד ועם שירתו העצובה והרצינית הפך את איירון מיידן ללהקה יותר "כבדה" בעלת שירים ארוכים יותר, כבדים יותר ואף מעט מלנכולים יותר. איירון מיידן ויתרה על תדמית הרחוב השמחה וה"עבריינית" של דיאנו ואימצה במקומה תדמית של להקה כבדה ואף מעט "שטנית".

השיר המפורסם ביותר מ"המספר של החיה" הוא שיר הנושא. לפני תחילת השיר, מושמעת הקראה של הקטע מהברית החדשה, אשר אומר כי 666 הוא מספר השטן, או כמו שהוא מכונה בספר, המספר של החיה. בפזמון הקליט והסוחף של השיר, דיקינסון צועק: “666 – the number of the beast!”. השיר לווה בקליפ, אשר בו מופיע אדם מחופש ל"אדי", אשר הפעם מייצג את השטן. השיר "המספר של החיה" הוא אחד השירים האהובים ביותר של איירון מיידן, והוא הפך למעשה להמנון הלהקה, אשר מייצג אותה ומזוהה עימה כמעט יותר מכל שיר אחר. שיר מפורסם נוסף שהפך ללהיט בקרב מעריצי הלהקה היא Run to The Hills שמתאר את פלישת האדם הלבן לאמריקה וכיבושה מהאינדיאנים. השיר נחלק ל-2 כאשר הוא מציג את נקודת המבט של 2 הצדדים לעניין. שיר זה הוא אחד מהשירים האהובים של הלהקה והוא מנוגן במרבית סיבובי ההופעה שלה, לרוב כהדרן. מתופף הלהקה, ניקו מקבריין טען בראיון שנערך עמו כי אם תהיה הופעה ובה הלהקה לא תנגן את 2 השירים הללו ("The Number of The Beast" ו-"Run to The Hills") הוא יעזוב מיידית את הלהקה[דרוש מקור].

שירים מפורסמים נוספים מהאלבום: "The Prisoner" ("האסיר") ו-"Hallowed Be Thy Name", בשניהם הדובר הוא אסיר. הראשון מבוסס על סדרת טלוויזיה האסיר, ואילו האחרון מתאר את ייסוריו הנפשיים של הנידון למוות המחכה להוצאתו להורג. השיר השני "Hallowed Be Thy Name" מנוגן גם הוא ברוב סיבובי ההופעות של הלהקה.

"המספר של החיה" הוא האלבום הנמכר ביותר של איירון מיידן ונחשב לאלבום שבזכותו קיבלה את מעמדה. על אלבום זה נעשה פרק בתוכנית הדוקומנטרית "האלבומים הקלאסיים" ששודרה בישראל בערוץ 8.

Piece of Mind[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הצלחת "המספר של החיה" החליטו חברי הלהקה "להכות בברזל כל עוד הוא חם". האלבום הבא של הלהקה יצא ב-16 במאי 1983 ונקרא - Piece Of Mind, "חתיכת מוח" (משחק מילים על משקל Peace of mind, "שקט נפשי").

זהו האלבום הראשון של הלהקה ביחד עם ניקו מק'בריין. האלבום מכיל מספר שירים המבוססים על המציאות - "Where Eagles Dare" ("היכן שהעיטים מעזים") המבוסס על סרט הפעולה הקלאסי הנשרים פשטו עם שחר, בכיכובו של קלינט איסטווד. הבלדה העצובה "Flight of Icarus" ("מעופו של איקרוס"), העוסק במיתוס היווני הטראגי על הנער שבנה לעצמו כנפיים וניסה לעוף. לפי השיר, ובניגוד למיתוס, אביו של איקרוס בגד בו ובכוונה שלח אותו אל מותו. אחד השירים האהובים ביותר של איירון מיידן גם הוא נכלל באלבום זה, "The Trooper" ("הטוראי") שמו ומדבר על הסתערות הבריגדה הקלה. השיר הסוגר את האלבום, שנוטה מעט לסגנון הפרוגרסיב מטאל, הוא "To Tame a Land" ("לאלף ארץ") המבוסס על הרומן הבדיוני חולית של הסופר פרנק הרברט. עקב האשמת חברי הלהקה בשטניזם מצד נוצרים אדוקים בגלל האלבום הקודם "המספר של החיה", בשיר "Still Life", לפני שהשיר מתחיל, ישנו מסר סמוי בהילוך אחורי שנאמר על ידי מתופף הלהקה ניקו מק'בריין, ובו הוא עושה חיקוי של אידי אמין, ואומר כתגובה למאשימים "אל תתערבו בדברים שאינכם מבינים", ומסתיים בשיהוק.

יצירה נוספת ראויה לציון היא "Revelations" ("התגלות") בה סגנון התיפוף מהיר יותר מהשירים הרגילים של איירון מיידן. שיר זה מתאר ממלכה שנמצאת במצב של מלחמה ובצורת ותושביה הגוועים מתפללים לאלוהים.

החל מאלבום זה הרכב הלהקה נשאר קבוע למשך שש השנים הבאות לאחר שעד לאלבום זה ההרכב השתנה מספר פעמים תכופות.

Powerslave[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בספטמבר 1984 שיחררה איירון מיידן את האלבום Powerslave, אשר על עטיפתו מצויר מקדש מצרי, ופרצופו של אדי מחליף את פרצופו של הספינקס. בשיר הנושא של האלבום, הדובר הוא אל מצרי המביע תסכול על כך שהוא בן תמותה, בדיוק כמו בני האדם.

שניים מהשירים המפורסמים מהאלבום הם השיר המהיר במקצבו "Aces High" וכן השיר "2 Minutes to Midnight" ("שתי דקות לחצות"). שניהם מדברים על מלחמה, בעוד הראשון רק מתאר אותה (הדובר בשיר הוא טייס בעת הקרב על בריטניה), השני מוקיע אותה. שיר נוסף ראוי לציון הוא היצירה "Rime of the Ancient Mariner" ("שירת המלח הקדמוני"), המספר על ספינה שאבדה בים משום שרבצה עליה קללה. מילות היצירה מבוססות על שירו של המשורר סמואל טיילור קולרידג'. אורכה של יצירה זו הוא מעל ל-13 דקות, וזו היצירה הארוכה ביותר של איירון מיידן.

Live After Death[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1985 התקיימה הופעה גדולה של איירון מיידן בלונג ביץ' שבארצות הברית. הופעה זו הוקלטה לאלבום בשם Live After Death, אשר יצא ב-14 באוקטובר באותה שנה.

Somewhere in Time[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 ביוני 1986 הוציאה איירון מיידן את האלבום Somewhere In Time ("היכנשהוא בזמן"). השירים הכי מפורסמים מהאלבום הם "Wasted Years" ("שנים מבוזבזות") והיצירה "Heaven Can Wait" ("גן עדן יכול לחכות"), אשר הדובר בה מרגיש כי הוא גוסס אך מסרב לוותר על החיים. היצירה האחרונה והארוכה ביותר באלבום היא "Alexander the Great" ("אלכסנדר הגדול"), המתארת את קורות חייו ומלחמותיו של אלכסנדר מוקדון.

"היכנשהוא בזמן" מתאפיין בצליל גיטרות מיוחד במינו שמלווה את השירים השונים באלבום- אפקט chorus בשילוב דיסטורשן אשר משרה אווירה מסתורית.

Seventh Son of a Seventh Son[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באפריל 1988 הוציאה איירון מיידן את האלבום Seventh Son of a Seventh Son ("הבן השביעי של הבן השביעי"), אשר עוסק באגדה, לפיה היה מלך ולו 7 בנים. גם לבנו השביעי היו 7 בנים, והשביעי שבהם נועד להיות נביא זעם ופורענות עוד לפני שנולד. מבחינה רעיונית, השיר "The Prophecy" ("הנבואה"), אשר ממוקם אחרי שיר הנושא, הוא למעשה שיר המשך לשיר הנושא. הדובר בשיר הוא הבן השביעי, הנביא, אשר זועק לבני עירו שיקשיבו לו. המוטיב של נביא אמת שנוא, המוכיח את בני עירו על חטאיהם ומנבא פורענות, ובני העיר מסרבים להקשיב לו - מקורו בתנ"ך, בסיפורו של הנביא ירמיהו.

השירים המפורסמים ביותר מהאלבום הם "Can I Play With Madness" ("האם אני יכול לשחק בשיגעון"), "The Evil That Men Do" ("הרשע שאנשים עושים") ו-"The Clairvoyant" ("מגדת העתידות"). מבחינה מוזיקלית, "הבן השביעי" הוא אלבום שקט יחסית, איטי ועדין בהרבה מקודמיו. רבים מייחסים לאלבום זה את תואר האלבום המורכב המושקע והמתוחכם ביותר של איירון מיידן.

חילופי גיטריסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי יציאת "הבן השביעי" עזב הגיטריסט אדריאן סמית' את הלהקה אחרי שמונה שנים של שיתוף פעולה ופנה לקריירת סולו, במסגרתה הוא השתתף בפרויקטים של אומנים אחרים. את מקומו תפס גיטריסט חדש בשם יאניק גרס, אשר ידוע כוירטואוז על הגיטרה, שנוהג לקפוץ ולהתפרע על הבמה, תוך כדי פעלולים עם הגיטרה, כגון נגינה בעזרת הרגליים וכדומה. גרס הגיע מלהקת הליווי של איאן גילן, סולנה של דיפ פרפל - מה שהביא את המבקרים להשוות פעם נוספת את איירון מיידן לדיפ פרפל.

No Prayer for the Dying[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באוקטובר 1990 הוציאה איירון את האלבום No Prayer for the Dying ("אין תפילה עבור המתים"), לראשונה ללא סמית' מאז אלבום הבכורה. שיר הנושא הוא שיר פילוסופי מבחינת הליריקה, ואיטי ושקט מבחינת המלודיה.

השיר הכי מפורסם מהאלבום הוא השיר השטני השמח "Bring Your Daughter…To The Slaughter" ("הבא את בתך... אל השחיטה"), שהיה לשיר הרוק הכבד הראשון אי פעם שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי ונכלל בפסקול הסרט "סיוט ברחוב אלם 5". שיר בולט נוסף הוא השיר הסוגר את האלבום, "Mother Russia" (אמא רוסיה), המפאר את עוצמתה האימפריה הרוסית ובשורה האחרונה מברך על שחרור העם מידי השלטון הטוטליטרי של ברית המועצות.

Fear of the Dark[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 במאי 1992 הוציאה איירון מיידן את האלבום Fear of the Dark ("פחד מהחושך"). השיר המפורסם ביותר מהאלבום הוא שיר הנושא שהפך לאחד מהשירים המפורסמים ביותר של איירון מיידן. הדובר בשיר הוא פרנואיד הלוקה בפוביה לחושך.

יצירה מפורסמת נוספת מהאלבום היא השיר האנטי-מיליטנטי "Afraid to Shoot Strangers" ("מפחד לירות בזרים"), אשר מביע מחאה על מלחמת המפרץ. חלקה הראשון של היצירה מורכב משירה איטית, שקטה ונוגה של דיקינסון, על רקע ליווי שקט ומינורי. החלק השני הוא אינסטרומנטלי, טכני, מהיר ורועש. שירים מפורסמים נוספים מתוך האלבום השיר הם הכבד, המהיר והרועש "Be Quick or Be Dead" ("היֵה מהיר או שתהיה מת"), וכן הבלדה העצובה "Wasting Love" ("אהבה מבוזבזת").

ההופעה בדונינגטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 התקיים פסטיבל רוק ליד הטירה דונינגטון שבאנגליה. להקות רבות הגיעו מארצות רבות להופיע בדונינגטון, כגון להקת השיער האמריקאית Skid Row, אשר סולנה, סבסטיאן באך, מעריץ את איירון מיידן. המופע המרכזי היה ההופעה של איירון מיידן, אשר היווה את גולת הכותרת של הפסטיבל.

בהופעה בדונינגטון נכחו למעלה מ-100 אלף צופים[דרוש מקור] והיא היוותה שיא בקריירה של איירון מיידן. ההופעה הוקלטה ויצאה לאור בתור אלבום לא רשמי (בוטלג) בשם Live at Donington, שבו אפשר לשמוע היטב את שירת הקהל שנכח במופע.

מכאן ואילך חלה ירידה בפופולריות של הלהקה, כחלק מהירידה בפופולריות של הרוק בכלל במהלך שנות ה-90.

אוסף ההופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ההצלחה של "פחד מהחושך" ושל ההופעה בדונינגטון, החליטו חברי הלהקה לקחת הפסקה, מה שלא מנע מהם לשחרר אוסף חדש. בשנת 1993 הוציאה הלהקה שני אוספי הופעות אשר נקראים בשם הכולל "A Real Live/Dead One", ואשר כוללים מספר שירים מדונינגטון.

עזיבתו של דיקינסון, הצטרפותו של ביילי ו-The X Factor[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994, אחרי 12 שנים של הצלחה מסחררת בתור סולן אחת מלהקות הרוק והמטאל המצליחות בעולם, החליט ברוס דיקינסון לנסות את מזלו בתור זמר בודד ועזב את הלהקה לטובת קריירת סולו. לתפקיד הסולן החדש של איירון מיידן נבחר הזמר בלייז ביילי, סולנה של להקת המטאל האנגלית וולפסביין.

ב-2 באוקטובר 1995 הוציאה איירון מיידן אלבום ראשון עם הסולן החדש: The X Factor. בניגוד לסגנון הקצבי והאנרגטי של דיקינסון, ביילי הביא עימו לאיירון סגנון שקט יחסית, עצוב, מאופק וסולידי. השיר המפורסם ביותר מ-The X Factor הוא "Sign of the Cross", שיר בן יותר מ-11 דקות, העוסק ברומן של אומברטו אקו, שם הורד. The X Factor נכשל במכירות ביחס לקודמיו, אם בשל אי שביעות רצון של המעריצים מהשינוי בסגנון הלהקה, אם בשל ההרגשה כי אין תחליף לדיקינסון, אם בשל ההרגשה שהלהקה מיצתה את עצמה ואם בשל הירידה הכללית בפופולריות של הרוק באמצע שנות התשעים. במהלך סיבוב ההופעות הופיעה הלהקה בישראל כשקיימה שלוש הופעות ברחבי הארץ ואף הקליטה קליפ לשירים "Man on The Edge" ו-"Lord of the Flies" בפסגת מצדה.

The Best of the Beast[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1996 שיחררה איירון מיידן את האוסף הכפול The Best of the Beast, "המיטב של החיה", שכלל 27 שירים של איירון מיידן מכל התקופות. כמות העותקים של דיסק זה הוא כמאה אלף עותקים, מה שהקנה לדיסק הזה את הכינוי "דיסק האוסף הנדיר ביותר".

Virtual XI[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 במרץ 1998 הוציאה איירון מיידן אלבום שני עם ביילי- Virtual XI, אשר נעשה גם הוא בסגנונו העצוב והמאופק יחסית של הסולן החדש. אחד השירים הבולטים ביותר באלבום "The Clansman", המגלגל את סיפורו של ויליאם וולאס, מנהיג השבטים הסקוטים שלחמו למען עצמאות סוקלנד מן הבריטים בסוף המאה ה-14. אחד החלקים הבולטים ביצירה הוא סולו מלודי ורב עוצמה של גיטרה חשמלית, המנוגן על ידי שני הגיטריסטים, גרס ומאריי, במקביל. בדומה ל-X Factor, גם Virtual XI לא הצליח במכירות.

שובם של סמית' ודיקינסון ו"Brave New World"[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאניק גרס (משמאל) וסטיב האריס
דייב מאריי (משמאל) ואדריאן סמית'

הזמר דיקינסון והגיטריסט סמית' הלחינו ביחד רבים מהשירים של איירון מיידן, וכאמור, זמן קצר אחרי שסמית' עזב, גם דיקינסון עזב. גם כשדיקינסון החל לשיר בתור זמר סולו (ובתור שכזה הוא הצליח הרבה פחות), סמית' הלחין ביחד איתו חלק מהשירים, ואף ניגן בהם. בשנת 1999 החליטו שניהם לחזור ללהקת האם שלהם. בלייז ביילי עזב את איירון מיידן, והלהקה הוציאה אלבום חדש ב-29 במאי 2000, בשם Brave New World. כשחזר דיקנסון ללהקה, הביא איתו את הסגנון בו התמקד בקריירת הסולו - סגנון עצוב ושקט יותר. למרות העובדה שסמית' חזר, יאניק גרס נשאר בלהקה.

הסגנון של "עולם חדש מופלא" (על שם ספר פופולרי מאת אלדוס האקסלי, שחלק מהשירים נכתבו בהשפעתו) שונה בתכלית מכל מה שאיירון עשו עד אלבום זה. האלבום מכיל 10 יצירות, ארוכות במיוחד ומפותחות מבחינה מלודית. המנגינות באלבום זה הן קודרות, עצובות, ויש אשר יאמרו מדכאות. מאפיין בולט מאוד באלבום הוא קטעים ארוכים של מוזיקה שקטה ועצובה - מאפיין שלא הופיע מעולם בשירי הלהקה. האלבום חורג לא רק מהסגנון הכללי של איירון, אלא אף מסגנון המטאל המסורתי כולו לכיוון הפרוג מטאל. גם מבחינת התוכן, זהו אלבום קודר, "מדכא" ושונה בתכלית מקודמיו: במקום שירים בנושאים היסטוריים ומיתולוגיים, המספרים על גיבורים נועזים וקרבות עקובים מדם - האלבום מכיל שירים פילוסופיים ועמוקים. שיר הנושא של האלבום הוא יצירה ארוכה, מינורית ושקטה יחסית, עם מלים "כבדות" ו"מדכאות" על משמעות החיים. בהתאם, גם העטיפה של האלבום מצוירת בצבעים קרים של כחול-סגול כהה, בניגוד לעטיפות הצבעוניות והססגוניות אשר אפיינו את האלבומים הקודמים. בציור, נראה אדי כשהוא משקיף על לונדון מבעד לעננים.

"עולם חדש מופלא" נחשב לאלבום בוגר ולא ממוסחר, אשר כל מטרתו הייתה ליצור מוזיקה ברמה גבוהה ולא לשבות את לב הקהל. הפופולריות של איירון מיידן החלה לרדת עוד מאז השיא בהופעת דונינגטון, וחזרתם של סמית' ודיקינסון לא שינתה את המצב. גם Brave New World לא זכה להצלחה שלה זכו האלבומים משנות השמונים.

Rock in Rio[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתעקשות של חברי הלהקה להוציא אלבומים נוספים בסוף שנות התשעים נראתה בעיני רבים כמאולצת ולא במקום, וחלק גדול ממעריצי הלהקה חשו שהלהקה מיצתה את עצמה ועל חבריה לפרוש.

אף על פי כן, בשנת 2001 איירון מיידן הוזמנה להופיע בפסטיבל הרוק השנתי רוק בריו בריו דה ז'ניירו, שבברזיל. בריו השיגה הלהקה המזדקנת הישג חסר תקדים, כאשר הופיעה מול 250 אלף איש. ההופעה הוקלטה לאלבום כפול בשם "Rock in Rio".

Dance of Death[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בספטמבר 2003 הוציאה איירון מיידן את האלבום Dance of Death ("ריקוד המוות"). בעוד שהאלבום הקודם, "עולם אמיץ חדש", היה שונה באופן משמעותי מכל קודמיו ובלט בחוסר המסחור שלו, ובמנגינות הקודרות והמינוריות, הרי שב"ריקוד המוות" ישנה חזרה ברורה אל הסגנון הישן והמוכר של הלהקה. בדומה לאלבומים הקלאסיים שלה, "ריקוד המוות" הוא אלבום סוחף ומלא אנרגיה, המאופיין במוזיקה מהירה ושמחה בהרבה מ"עולם אמיץ חדש"; עם זאת, עדיין אפשר לראות באלבום "שאריות" של מלודיות עמוקות מהאלבום הקודם. אחד הדברים שמיוחדים באלבום הזה הוא השינוי העיקרי בסאונד: "הזזת" הבס והתופים לעמדות פחות מרכזיות לטובת שלוש הגיטרות.

אחת היצירות החשובות באלבום הוא יצירת הנושא הנושאת את שם האלבום - Dance of Death. זוהי יצירה עם מילים הומוריסטיות המתארות מצב מתוחכם ועצוב: אדם שיכור ומכור לאלכוהול ש"רוקד עם המוות". מבחינה מוזיקלית, היצירה מהווה שילוב בין הסגנון הקלאסי האנרגטי של איירון לסגנון הקודר של "עולם אמיץ חדש". היצירה אמנם ארוכה, מלודית ושקטה יחסית, אך יחד עם זאת סוחפת ומלאת רגש, כמיטב המסורת של הלהקה.

A Matter of Life and Death[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 באוגוסט 2006 הוציאה איירון מיידן את האלבום A Matter of Life and Death, הדומה בסגנונו העצוב והעמוק ל-Brave New World. למרות שאין מדובר באלבום קונספט, כל השירים באלבום (וכן עטיפתו) עוסקים בדת ובמלחמות. בסיבוב ההופעות הנלווה האלבום נוגן בשלמותו על הבמה. בדצמבר 2006 השתתפו איירון מיידן בתוכנית "Live from Abbey Road" במהלכה מקליטים אומנים שונים שני שירים באולפני אבי רוד האגדיים (איירון מיידן ביצעו את "Hallowed Be Thy Name" ואת "Brighter Than a Thousand Suns"). החלק השני של סיבוב ההופעות כונה "A Matter Of The Beast" ונועד לחגוג 25 שנה לצאתו של האלבום "The Number of the Beast". במהלך ההופעות ביצעו איירון מיידן 5 שירים מ-"A Matter Of Life And Death" ו-5 נוספים מ-"The Number of The Beast". הם הופיעו במספר פסטיבלים גדולים באירופה וכמו כן ביקרו גם בהודו ובמזרח התיכון. הופעה גדולה במסגרת סיבוב ההופעות הייתה בפארק דונינגטון, בפעם הרביעית בקריירה שלהם.

Somewhere Back In Time & Flight 666[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 במאי 2008 שיחררה הלהקה אוסף בשם Somewhere Back in Time שמלקט שירים מ"תקופת הזהב" של הלהקה, כלומר מהשנים 1980-1989.
במשך שנה וחודשיים הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ברחבי העולם בו ניגנה שירים שלה משנות ה-80 שלא נוגנו בהופעותיה במשך הרבה זמן. מטרת סיבוב ההופעות הייתה, ע"פ חברי הלהקה, לתת הזדמנות למעריצים הצעירים לשמוע את החומר על הישן של הלהקה אותו היא כבר לא מבצעת בהופעות חיות.
סיבוב ההופעות זכה להצלחה אדירה ברחבי העולם (למעלה מ-90 הופעות בהם צפו למעלה מ-2 מיליון איש) וחלקו הראשון צולם לסרט שיצא בשם Flight 666. כמו כן יצא אלבום הופעה נוסף בשם Flight 666 – The Original Soundtrack שמכיל שירים מההופעות בחלק הראשון של סיבוב ההופעות.

The Final Frontier[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומם ה-15 במספר של איירון מיידן, The Final Frontier, יצא ב-16 באוגוסט 2010. ב-9 ביוני יצא הסינגל הראשון מהאלבום, 'El Dorado', והיה זמין להורדה בחינם מהאתר של איירון מיידן. שיר זה זכה בפרס גראמי לשנת 2011 על 'ביצוע המטאל הטוב ביותר'. זהו האלבום הארוך ביותר של איירון מיידן שנעשה עד היום, כאשר אורכו הוא 76 דקות ו-35 שניות.

בשנת 2011 הלהקה הוציאה את האוסף From Fear to Eternity שמכיל שירים של הלהקה בין 1990 ל-2010 (מ-No Prayer for the Dying ועד The Final Frontier).

פרסים והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איירון מיידן נחשבת לאחת מלהקות הרוק והמטאל המשפיעות ביותר, שהגדירו את המושג "הבי מטאל", ובפרט את ההבי מטאל הקלאסי. הלהקה זוכה להערצה גם כיום, אף בקרב בני נוער שטרם נולדו בתקופה בה כתבה את יצירותיה המפורסמות. עד היום נמכרים מיליוני חולצות, פוסטרים ושאר אביזרים של הלהקה ברחבי העולם. ערוץ המוזיקה VH1 דירג את איירון במקום ה-24 ברשימת "100 הגדולים ברוק הכבד"‏‏[3]. הלהקה זכתה במספר פרסים והוקרות במשך שנות קיומה, והם:

  • פרסי המוזיקה הבריטית:
    • 2009 ביצוע הופעה חיה הטוב ביותר בידי להקה בריטית
  • קראנג!:
    • 2005 היכל התהילה של מגזין קראנג!
  • מטאל האמר:
    • 2004 הביצוע הטוב ביותר בבריטניה
    • 2008 הלהקה הטובה ביותר בבריטניה, פרס אייקון לעיצוב של אדי
    • 2009 הביצוע הטוב ביותר בבריטניה, פרס "אלי הזהב"
  • אמה-גאלה (פינלנד):
    • 2004 ו-2008: האמן הזר הטוב ביותר של השנה
  • מטאל סטורם:
    • 2006 אלבום ההבי מטאל הטוב ביותר - A Matter of Life and Death
  • פסטיבל הסרטים של סאות' ביי סאות' ווסט:

מחוות לאיירון מיידן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדות להשפעה הגדולה של המוזיקה של איירון מיידן על להקות מטאל מכל הסגנונות ניתן למצוא במספר אלבומי המחווה שנעשו לכבוד איירון מיידן. אלבומי המחווה שנעשו לכבוד איירון מיידן מורכבים מלהקות מכלל סגנונות המטאל, מהבי מטאל מלודי (בסגנון המקורי של איירון מיידן) ועד בלאק מטאל אגרסיבי. כמו כן באלבומים אלה מבצעים קאברים להקות בעלות שם עולמי.

  • A Call to Irons - בשנת 1998 יצא אלבום המחווה "A Call to Irons" בקליפורניה, ארצות הברית, על ידי חברת Dwell Records. באלבום זה מושמעים 11 שירים של מיידן המבוצעים על ידי להקות מטאל אמריקאיות צעירות. הסגנון הכללי הוא דת' מטאל ודוּם. בשנת 1999 חברת התקליטים האמריקאית Dwell Records הוציאה אלבום מחווה נוסף, בעקבות הצלחת האלבום הראשון, ובשנת 2001 איחדה חברת Dwell את שני האלבומים והחלה במכירתם המשותפת.
  • Transilvania 666 - ב-2001 הופק בספרד אלבום המחווה הכפול "Transilvania 666", עליו עבדו חברי 16 להקות מטאל ספרדיות צעירות ולא מוכרות מאירופה, רובן הגדול להקות פאוור מטאל (מלבד להקת גראס, אשר כתבה גרסת ניו מטאל לשיר Wrathchild מהאלבום Killers). כל אחת כתבה גרסת כיסוי לאחד משירי הלהקה.
  • A Tribute To The Beast - בשנת 2002 הוציאה חברת התקליטים Nuclear Blast Records אלבום מחווה לאיירון מיידן בשם "A Tribute to the Beast" ("מחווה לחיה"), הכולל ביצועים של להקות מטאל מכל העולם לשירים של איירון מיידן. האלבום כולל להיטים של איירון מיידן לצד שיריה פחות מוכרים. בניגוד לאלבומי המחווה הקודמים, סגנונות הלהקות ב"מחווה לחיה" נעים לכל אורך קשת סגנונות המטאל, מפאוור והבי ועד דת' ובלק. נוסף לביצועים החדשים, כולל האוסף גם את הקאבר של להקת הפאוור הספרדית טיארה סנטה לשיר Flight of Icarus, אשר מופיע בטרנסילבניה.
בשנת 2003 הוציאה חברת התקליטים Nuclear Blast Records את אלבום המחווה השני שלה לאיירון מיידן: A Tribute To The Beast Vol. 2 ("מחווה לחיה, חלק 2"). באלבום נאספו להקות מטאל ידועות, כמו אגדות הת'רש אנתרקס ודסטרקשן, להקת ההבי המודרנית פריימל פיר, להקת הפאוור איירון סייבייר, להקת המטאל סימפוני ת'ריון וזמר הרוק סבסטיאן באך.
  • Numbers From the Beast - בשנת 2005 יצא אלבום מחווה נוסף לאיירון מיידן בשם "Numbers From the Beast". הפעם האומנים נמנו על גדולי הרוק והמטאל של שנות השמונים, אשר שרו וניגנו ביחד, בהרכבים מעורבים, גרסאות כיסוי לאיירון. בין עשרות המוזיקאים אשר השתתפו באלבום: די סניידר (הסולן של טוויסטד סיסטר), אלכס סקולניק (הגיטריסט של טסטמנט), ג'ימי ביין (הבסיסט של דיו ושל ריינבו), מיקי די (המתופף של מוטורהד), ואף פול דיאנו עצמו (סולן הלהקה בין 1980 ל-1982) עשה גרסת כיסוי לשיר של עצמו- Wrathchild.

הופעות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב נוכחי:

חברי הלהקה בעבר:

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי הופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ להקות רבות שקמו בשנות ה-90 והלאה מציינות את איירון מיידן כאחת מהלהקות שהשפיעו עליהן.
  2. ^ Eric Pfanner, Die-Hard Fans Follow Iron Maiden Into the Digital Age, The New York Times, 5.9.2010
  3. ^ ‏VH1, מאה האמנים הגדולים ביותר של ההארד רוק

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקירות אלבומים:

סקירות הופעות: