משתמש:אדם אדום/המפלגה הקומוניסטית הישראלית

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)

מנהיגים	שמואל מיקוניס, מאיר וילנר, תופיק טובי
אפיון	מפלגת שמאל רדיקלי
כנסות	מועצת המדינה הזמנית - היום
אותיות	ק
שיא כוחה	7 מנדטים (הכנסת השנייה)
שפל כוחה	מנדט אחד
נוצרה מתוך	פק"פ, הליגה לשחרור לאומי, הקומוניסטים העבריים
התמזגה לתוך	רק"ח, שלאחר מכן התמזגה לחד"ש

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי). כיום מק"י מהווה חלק מתוך חד"ש.

בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ ישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. עם זאת, כיום המפלגה מכירה בתאריך ההקמה של הפק"פ - 1920, את תאריך הווסדותה ובכך היא המפלגה הוותיקה ביותר בישראל. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

מק"י החלה כמפלגה בעלת רוב יהודי אולם בשל חילוקי דעות בין חבריה היהודים והערבים התפצלה כאשר הפלג הפורש שהיה ברובו ערבי מקים את רק"ח, כאשר המפלגה היהודית ברובה, מק"י ההסטורית נטמעה בשמאל הציוני והמפלגה הערבית ברובה התרכזה בייצוג האינטרסים של הערבים אזרחי ישראל, ב-1989 רק"ח שינתה את שמה למק"י. במשך קיומה של ברית המועצות רק"ח שימשה כמפלגת לוויין שלה ואף קיבלה מימון ממקורות סובייטים[1].

היסטוריה

השנים הראשונות: 1965-1948

מק"י הייתה מפלגה קומוניסטית נאמנה לברית המועצות, שדגלה בהלאמת אמצעי הייצור, בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, בהתנתקות מהמערב ובהפרדת הדת מהמדינה. היא גם הייתה מפלגה אנטי ציונית, למרות שתמכה בקיומה של מדינת ישראל על יסוד עקרון חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: מדינת ישראל ומדינת פלסטין. ועידת האיחוד של מק"י התקיימה בשנת 1948 בקולנוע "מאי" בחיפה, בהשתתפות חברי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) היהודים, וחברי הליגה לשחרור לאומי הערבים והקומוניסטים העבריים שהיו בעלי נטיות לציונות, שפרשו מפק"פ באמצע שנות הארבעים, כתוצאה מסכסוכים פנימיים. הרכבו של הוועד המרכזי של מק"י כלל 13 חברים לשעבר בפק"פ, 3 חברים לשעבר בליגה לשחרור לאומי ו-9 חברים לשעבר בקומוניסטים העבריים. ברשימה לכנסת נבחרו שניים מן הפק"פ לשעבר, וחבר אחד מן הקומוניסטים העבריים והליגה לשחרור לאומי. בסופו של דבר במהלך הכנסת הראשונה נוצר קרע בין חברי הקומוניסטים העבריים ליתר חברי מק"י על רקע האידאולוגיה האנטי ציונית של המפלגה והם פרשו-סולקו מן המפלגה‏‏, נציגם בכנסת, אליעזר פרמינגר, הקים מחדש את הקומוניסטים העבריים ולאחר מכן הצטרף למפ"ם.

ברוב שנותיה, מק"י הייתה מבודדת בכנסת וחבריה זכו להקנטות ומכות מצד פעילי מפא"י וימינה להם. בן-גוריון חיזק את בידוד מק"י כשדחה מכל וכל את הרעיון שילובה בממשלה באומרו את הביטוי המפורסם "בלי חרות ובלי מק"י". מק"י שימשה במשך שנים רבות כגורם המייצג את עמדות ברית המועצות בישראל באמצעות עיתוניה, קול העם, אל-איתיחאד, זו הדרך ואחרים.

מק"י ניהלה בשנות ה-50 גם מלחמת חורמה בממשל הצבאי ובמדיניות הפקעת אדמות של הממשלה, ודגלה בשוויון מלא לערביי ישראל. בין השאר דרשה כי ערבים שנטשו את כפריהם והמתגוררים בישראל, יוחזרו לכפריהם (זכות השיבה). נאמנותה לברית המועצות לא גררה אותה לדגול במהפכנות אלימה, ופעולותיה נעשו במסגרת החוק. בסוף שנות ה-50, בתקופת המשבר בין ברית המועצות למצרים הנאצריסטית, נקלעה מק"י, שצידדה כמובן בברית המועצות, לעימות חריף עם הערבים הלאומנים, שכפרו ביכולתה לייצג כהלכה את הלאומיות הערבית (אף על פי שמק"י מעולם לא הייתה מפלגה לאומית, יהודית או ערבית). בין השאר, גילו חברי הכנסת מטעם מק"י מאיר וילנר ותופיק טובי את טבח כפר קאסם שהתרחש בשנת 1956. בשל פעולות אלו מק"י הייתה מטרה למעקב השב"כ[2] ושירות הביטחון בראשות איסר הראל פנה בשעתו למנהיגי מק"י, שמואל מיקוניס ומשה סנה, וסיפר להם על התארגנות חשאית במק"י להקמת חזית פוליטית משותפת עם גורמים במדינות הקהילה הערבית המאוחדת - קע"מ, במטרה לסייע להם עם פלישתן לישראל. סנה ומיקוניס גדעו באחת התארגנות חשאית זו.

לראשונה בתולדותיה, הצטרף בשנת 1954 קיבוץ יד חנה לשורות המפלגה, בעקבות השבת השחורה ביד חנה והצטרפות חברי מפלגת השמאל הסוציאליסטי בראשות ח"כ ד"ר משה סנה לשורות המפלגה. על תולדות היחסים בין הקיבוץ למפלגה כתבה בת הקיבוץ, העיתונאית והמתרגמת כרמית גיא, בספרה האוטוביוגרפי "מסע ליד חנה".

לשיא כוחה הגיע מק"י בשנת 1955, בבחירות לכנסת השלישית באותה שנה זכתה בשישה מנדטים תוך שהיא זוכה לאחוזי תמיכה נאים במעברות ובעיירות הפיתוח. אולם האירועים הבינלאומים שהתרחשו במהלך כהונתה של הכנסת השלישית, מלחמת סיני שמק"י הייתה המפלגה היחידה בכנסת שהתנגדה לה והמרד ההונגרי שבדיכויו האכזרי על ידי הצבא האדום מק"י תמכה תמיכה מלאה, הביאו לגל פרישה עצום של חברי מפלגה, גל שבמקרים רבים הביא סניפים רבים של המפלגה לידי סגירה וצמצם באופן דרסטי את התמיכה שהמפלגה קיבלה מן הציבור ובבחירות לכנסת הרביעית מק"י איבדה מחצית מכוחה וזכתה רק בשלושה מנדטים.

בשנת 1957, שנה לאחר שניקיטה חרושצ'וב הוקיעה את פשעיו של יוסיף סטלין, תופיק טובי העלה הצעה בכינוס סודי של הוועד המרכזי של מק"י לפיה יש לפנות לסובייטים בבקשה שיבחנו מחדש את תמיכתם בהקמת מדינת ישראל ויראו בה טעות של המדיניות הסטליניסטית, ההצעה נדחתה בהצבעה שהתפלגה על פי המרכיב הלאומי של חברי הוועד[3].

הפילוג

התפלגויות ואיחודים במפלגות השמאל הרדיקלי

בשנת 1962 פרשה מהמפלגה קבוצת קטנה בשם "הארגון הסוציאליסטי הישראלי" ("מצפן"), אשר ביקרה את נאמנות מק"י לברית המועצות, טענה כי ההסתדרות איננה איגוד מקצועי אמיתי בשל היותה מעסיק של עשרות אלפי עובדים במשק והציעה מודל אנטי-ציוני של הקמת פדרציה סוציאליסטית של מדינות המזרח התיכון. מצפן פרשו מהמפלגה ועוררו בה סערה, למרות המיעוט המבוטל של חבריה - כעשרים חברים בלבד, בהם עקיבא אור, פרופ' משה מחובר והטרוצקיסט ג'ברא ניקולא, מהיחידים שעמדו בקשר^{[דרוש מקור]} עם לאון טרוצקי.

מק"י דחתה בביטול את אנשי "הארגון הסוציאליסטי הישראלי", ואכן הפילוג המשמעותי בה היה רק שלוש שנים לאחר פרישת אנשי הקבוצה. המתח בין קבוצת שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין רוב הנהגת המפלגה בראשות תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר הגיע לשיאו בשנת 1964, כשברית המועצות העניקה את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. אחמד בן-בלה קרא להשמדת ישראל עם קבלת הפרס, דבר שעורר ויכוח חריף במפלגה. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג ערבי המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-איתיחאד, עיתון המפלגה בערבית, לפרסם את המאמר העמיק את השסע. אירוע נוסף שתרם לפילוג - ב-8 בדצמבר 1964 נהרג אברהם ג'ורי, חייל בגרעין נח"ל מתנועת הנוער בנק"י, בשדות קיבוץ יד חנה בתקרית גבול עם חיילים ירדניים. קיומן של שתי ועידות מפלגתיות נפרדות באוגוסט 1965 הוכיח, כי הפילוג במק"י היה לעובדה מוגמרת. הקומוניסטים הערבים, ועמם קומץ יהודים אנטי-ציונים הקימו את רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). השם מק"י נשאר בידי הפלג הלאומי-יהודי משום שרוב חברי הכנסת של מק"י היו מן הפלג הזה. קול העם נותר בידי קבוצת מיקוניס-סנה, וזו הדרך היה לבטאונה הרשמי של רק"ח. לשתי המפלגות קמו שתי תנועות נוער קומוניסטיות: האחת, בראשות מזכירו האישי של סנה, יאיר צבן, והאחרת בראשות בנימין גונן, לימים חבר בכיר בהנהגת ההסתדרות מטעם מק"י.

רק"ח

רשימה קומוניסטית חדשה (רק"ח)

מנהיגים	מאיר וילנר, תופיק טובי
אפיון	מפלגה קומוניסטית פרו-סובייטית
כנסות	6 - 8
אותיות	ו
שיא כוחה	4 מנדטים
נוצרה מתוך	המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית) (מק"י)
התמזגה לתוך	חד"ש

רק"ח הוקמה בשנת 1965 כאשר התפלגה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית) (מק"י). המתח בין קבוצת שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר הגיע לשיאו בשנת 1964, כשברית המועצות העניקה את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. אחמד בן-בלה קרא להשמדת ישראל עם קבלת הפרס, דבר שעורר ויכוח חריף במפלגה. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג ערבי המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-איתיחאד, עיתון המפלגה בערבית, לפרסם את המאמר העמיק את השסע. אירוע נוסף שתרם לפילוג - ב-8 בדצמבר 1964 נהרג אברהם ג'ורי, חייל בגרעין נח"ל מתנועת הנוער בנק"י, בשדות קיבוץ יד חנה בתקרית גבול עם חיילים ירדניים. קיומן של שתי ועידות מפלגתיות נפרדות באוגוסט 1965 הוכיח, כי הפילוג במק"י היה לעובדה מוגמרת. הקומוניסטים הערבים, ועמם קומץ יהודים אנטי-ציונים הקימו את רק"ח. השם מק"י נשאר בידי הפלג הלאומי-יהודי משום שרוב חברי הכנסת של מק"י היו מן הפלג הזה.

ברית המועצות לא נקטה עמדה בשאלת הפילוג והקפידה להתייחס למק"י ולרק"ח באופן שווה, מצב זה השתנה ב-1967 כשבעקבות תמיכתה של מק"י במלחמת ששת הימים ניתקו ברית המועצות וארצות הגוש הקומוניסטי (פרט לרומניה) את קשריהם עם מק"י והכירו ברק"ח כמפלגה הקומוניסטית ה"רשמית" של ישראל.

רק"ח ראתה בציונות תנועה לאומית בורגנית המשרתת את האימפריאליזם ואת מלחמת ששת הימים כאקט של תוקפנות ישראלית. עוד מאפיין של רק"ח היה נאמנותה הבלתי מתפשרת לברית המועצות, היא הייתה בין המפלגות הקומוניסטיות הבודדות במערב שתמכה בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ונשארה נאמה לקרמלין עשרות שנים לאחר שרוב המפלגות הקומוניסטיות ניערו את חוצנן משליטת מוסקבה. רק"ח תמכה בפוטש של אוגוסט כנגד מיכאיל גורבצ'וב ובדיוק שעסק בשאלה למה ברית המועצות התמוטטה הגיע למסקנה שנפילתה הייתה כתוצאה מבגידת המנהיגים ודחתה את דעת המיעוט שהאשם היה בחוסר הדמוקרטיה.

למרות שבאופן רשמי הגדירה את עצמה כמפלגה קומוניסטית יהודית-ערבית רובם המכריע חבריה ומצבעיה היו ערביים ורבים מהם הכריזו שלמרות שאינם קומוניסטים הם מצביעים לרק"ח מכיוון שהיא המפלגה הלאומית-ערבית היחידה שפועלת בפוליטיקה הישראלית. ומנגד הואשמה על ידי כוחות משמאלה, כגון מצפן שנטשה את השאיפה למהפכה סוציאליסטית. מבחינה אידיאולוגית גם החברים היהודים וגם החברים הערבים קיבלו את האידיאולוגיה הקומוניסטית ולפיה פעלו במעגל הפנימי של המפלגה, וכך לדוגמה מזכ"ל המפלגה היה יהודי ובמוסודותיה נשמר רוב יהודי לפי העיקרון שמפלגה קומוניסטית צריכה לשקף את המצב הדמוגרפי בארצה, אולם כאשר המפלגה הפיצה תעמולה והתמודדה במעגלים ציבוריים היא הדגישה את הפן הלאומי-פלשתינאי תוך צמצום דרסטי של התעמולה המעמדית-סוציאליסטית עד כמעט להיעלמותה.

רק"ח התמודדה לראשונה באופן עצמאי בבחירות לכנסת השישית בנובמבר 1965 (3 מנדטים), במהלך מערכת הבחירות היא זכתה לתמיכה פוליטית מצדה של מצרים, שבאותו הזמן הייתה במצב מלחמה עם ישראל והשלטונות המצריים שידרו שידורי תעמולה לערביי ישראל שקראו להצביע לרק"ח. לכנסת השביעית בנובמבר 1969 (3 מנדטים) ולכנסת השמינית בדצמבר 1973 (4 מנדטים). אחר כך, אחרי 1977 התמודדה במסגרת החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) בבחירות לכנסות ה-9 ועד ה-12. ב-1989 שינתה את שמה שוב למק"י והמשיכה להיות חלק מרשימת חד"ש.

מק"י כיום

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)

מנהיגים	מאיר וילנר, תופיק טובי
אפיון	מפלגת שמאל רדיקלי
כנסות	הכנסת ה-12 ואילך (כחלק מחד"ש)
שיא כוחה	3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש, הכנסת ה-18)
שפל כוחה	2 מנדטים (כחלק מחד"ש-תע"ל, הכנסת ה-16)
נוצרה מתוך	רק"ח
התמזגה לתוך	רצה ברשימת חד"ש, אך קיימת בתור מפלגה

בשנת 1989 שינתה רק"ח את שמה חזרה למק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנת 1990, נבחר לראשונה במפלגה מזכ"ל ערבי, ח"כ לשעבר תופיק טובי.

מק"י כיום היא חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש), אותה הקימה כרק"ח באמצע שנות השבעים והיא הרוב במוסדותיה כך שמבין כ-500 חברי מועצת חד"ש מעט פחות מ-400 הם חברי מק"י. ביטאונה בעברית של המפלגה נקרא "זו הדרך". עיתונה של המפלגה בערבית נקרא אל-איתיחאד.

עם קריסת ברית המועצות נקלעה המפלגה למשבר פוליטי וכלכלי עמוק, כאשר במפלגה התגבשו שתי קבוצות: האחת שהאמינה שבגידת המנהיגים היא הסיבה לקריסת ברית המועצות והאחרת שהאמינה שברית המועצות קרסה בגלל היותה לא דמוקרטית. בשנת 1993 עלה הוויכוח לדיון בוועידה ה-22 של מק"י. מאיר וילנר נאם בשם הקבוצה הראשונה, ובשם הקבוצה השנייה נאם דוד חנין. בהצבעה ניצחה הקבוצה הראשונה וחנין הודח לראשונה מהוועד המרכזי של המפלגה.

בעקבות מלחמת המפרץ, הפך בטאונה של מק"י מעיתון שבועי לעלון קטן ומצומצם, וניטשו ויכוחים מרים על גבי בטאון פנימי נוסף בשם "דפי עיון". פרסום הספר "אדומים - המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל", על ידי ההיסטוריון שמואל דותן, עורר במק"י כעס רב[4] בעקבות הטענות שהועלו בו בנוגע לעברה עד 1948, לרבות מגעי החברים הערבים עם המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, צידוד בלאומנות הפלסטינית, תמיכה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב והתנגדות (לפני הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) לגיוס תושבי ארץ ישראל למלחמה בגרמניה הנאצית בטענה שמדובר במלחמה אימפריאליסטית.

הוועידה ה-23 של המפלגה התכנסה ביוני 1997 בצל החרמת אנשי וילנר את הוועידה, תוך האשמת יורם גוז'נסקי, מבכירי המפלגה, בזיוף תוצאות הבחירות לצירים בסניפי המפלגה בתל אביב ובגוש דן. בוועידה נשא נאום, לראשונה בתולדות המפלגה, יושב-ראש ההסתדרות דאז, עמיר פרץ. עוד לפני כן, הקרע במפלגה העמיק עם סגירת בטאונה הרעיוני בעברית, "ערכים", בשנת 1996, והביטאון המקביל בערבית, "א-דארב". ביוני 1997 התקיימה ועידתה ה-23 של המפלגה ללא הקבוצה האורתודוקסית בראשות וילנר. בשנת 1999 פרשו אנשי וילנר מן המפלגה והקימו את הפורום הקומוניסטי הישראלי. במהלך הפילוג פוטרו וסולקו חברי הפורום הקומוניסטי הישראלי מהמפלגה, ולראשונה בתולדותיה ניהלה מק"י מגעים עם חברים לשעבר באמצעות בתי המשפט מאיר וילנר עצמו סירב לפרוש מן המפלגה ונותר חבר מק"י עד למותו, ביוני 2003. משנת 1999 מכהן כיו"ר הפורום הקומוניסטי הישראלי, מחמוד מחאמיד, מאום אל-פאחם, לשעבר חבר לשכת מק"י ומזכיר מחוז אום אל-פאחם של מק"י.

בבחירות לכנסת שנערכו בשנת 2003, חד"ש זכתה ב-93,819 קולות, מתוכם (לפי ההערכות) כ-8,000 קולות של אזרחים יהודים. מועצת מק"י (גוף ייצוגי הכולל כ-250 צירים) קבעה בסוף שנת 2005 שבשלושת המקומות הראשונים ברשימתה חד"ש חייבים להיות יהודים וערבים ושחד"ש תשמור על משקלה המנדטורי. אחרי כן, בתחילת שנת 2006, קיבלה מועצת חד"ש (גוף ייצוגי הכולל כ-500 נציגים) באופן מעשי את ההחלטה כשהחליטה שחד"ש תרוץ לבדה לבחירות לכנסת ה-17 וכשהעמידה את ד"ר דב חנין במקום השלישי.

המזכיר הכללי הנוכחי של מק"י הוא מוחמד נפאע שנבחר לתפקיד בוועידה ה-25 שהתקיימה בשנת 2007.

בשנת 2009 חגגה המפלגה 90 שנה להווסדה [5].

פעילויות מק"י בשנים האחרונות

כיום מובילה מק"י מאבקים חברתיים, סביבתיים, למען השלום ונגד המלחמה, בעד שיויון האוכלוסייה הערבית בישראל, נגד אפליה ובעד השיויון לכלל קבוצות האוכלוסייה. בין המאבקים הרבים בהם השתתפו פעיליה ואותם יזמה מק"י בשנים האחרונות ניתן למצוא:

• קיץ 2006 - מאבק נגד מלחמת לבנון, החל מהיום הראשון, תחת הסיסמה: "בבירות ובקריות - אזרחים רוצים לחיות"
• 2007 - פעילים רבים בכל הארץ שותפים למאבק הסטודנטים הגדול. פעילי מק"י פעלו תחת הסיסמה: "חינוך חינם לכולם"
• מאי 2007 - "יוזמת ירושלים" - יוזמה משותפת של מק"י ושל מפלגת העם הפלסטיני, הקוראת להקמת שתי מדינות לשני העמים בגבולות 67', שתי בירות בירושלים ופתרון בעיית הפליטים
• 2008 - פעילי מק"י ובנק"י לוקחים חלק במאבק המורים ומובילים תנועת תלמידים התומכים במאבק המורים לחינוך שיויוני בישראל
• תמיכה, השתתפות והובלה של מאבקי עובדים כגון: מאבק המורים, מאבק הקלדניות בדואר, מאבק עובדי קופי בין, מאבק עובדי רשת קרוקר, מאבק עובדי הסגל הזוטר באוניברסיטאות, מאבק המנחים באוניברסיטה הפתוחה, מאבק עובדי הרכבת הערבים, מאבק עובדי ויטה פרי גליל ועוד.
• פעילי מק"י שותפים למאבק למען דיור בר השגה בערים הגדולות ולמען הדיור הציבורי בישראל.
• פעילי מק"י וחד"ש יזמו והובילו את ההתנגדות למלחמת עזה "מבצע עופרת יצוקה" בתל אביב, חיפה, ירושלים, יפו, נצרת, עראבה, סכנין, באר שבע ועוד יישובים רבים. מעגל ההתנגדות למלחמת עזה הלך וגדל עם כל יום במהלך המלחמה. מאות רבות של פעילים נעצרו והפגנות רבות דוכאו על ידי המשטרה. הסיסמאות אותן קראו פעילי מק"י היו, בין השאר: "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות", "משקרים לאזרחים - ביטחון זה לא טילים", "כסף לשכונות - לא למלחמות", "לא למלחמה - כן לחילופי שבויים" ועוד.
• בסוגיית החייל החטוף גלעד שליט, מק"י מציגה עמדה הקוראת לשיחרורו המיידי של שליט במסגרת עסקת חילופי שבויים שתכלול גם את מרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי.
• פעילי מק"י שותפים במאבק נגד העלאת מחירי המים (החל מינואר 2010) והפרטת שירותי המים בישראל
• פעילי מק"י שותפים במאבק נגד תוכנית ויסקונסין, תוכנית אשר הפריטה את שירותי התעסוקה בישראל והעניקה כוח לבעלי הון וחברות מסחריות לשלול קצבאות הבטחת הכנסה ממובטלים. התוכנית בוטלה באפריל 2010.

עקרונות היסוד של מק"י

[לקוח מתוך תקנון מק"י]

המפלגה הקומוניסטית נוסדה בארץ בשנת 1919, כאשר פלשתינה הייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. קבוצת חברים הקימה אז את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית, שהפכה בהמשך למפלגה הקומוניסטית הפלסטינית. בשנת 1948, לאחר הקמתה של מדינת ישראל, שינתה המפלגה את שמה למפלגה הקומוניסטית הישראלית. מאז ועד היום פועלים חברות וחברי מק"י, יהודים וערבים, למען השלום, השוויון, הדמוקרטיה, זכויות העובדים והנשים, למען כינונה של חברה סוציאליסטית.

המפלגה הקומוניסטית נוצרה ופועלת ככוח של השינוי החברתי העמוק, ככוח שמטרתו כינונה של חברה אחרת. בתחילת האלף השלישי השינוי הזה הוא חיוני במיוחד: הקפיטליזם המאוחר הוא משטר המאופיין בסתירות עמוקות ומיבניות, בחוסר צדק, בהרס הסביבה העולמית, בשחיקת הישגי העובדים, בסדר עולמי שבמרכזו האימפריאליזם האמריקאי. הגלובליזציה של שלטון כוח הממון איננה מוצא מהמשבר החברתי, אלא הגורם המרכזי שלו.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית נאבקת למען סוציאליזם - חברה הומנית ודמוקרטית של צדק חברתי. סוציאליזם הוא שינוי חברתי מהפכני המחליף את הקפיטליזם - משטר הניצול המעמדי - ניצול אדם בידי אדם. סוציאליזם משמעו שלטון מעמד העובדים; בעלות חברתית על אמצעי הייצור העיקריים, תוך הבטחת מנגנוני ביקורת ותכנון דמוקרטי לטובת כלל החברה; איכות חיים גבוהה והעלאת רמת החיים החומרית והתרבותית; שוויון לאומי ועדתי; שוויון זכויות האשה בחברה, בעבודה ובמשפחה; פלורליזם של דעות, ארגונים ומפלגות, תוך הרחבה של הדמוקרטיה בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה. הסוציאליזם מעמיד את האדם כערך עליון ומבטיח את זכויות האדם, חירותו והתפתחותו החופשית והכל-צדדית. הסוציאליזם איננו סדר חברתי מוגמר וסטטי - אלא שיטה חברתית המתפתחת באופן דינמי ומתחדשת בהתמדה.

מק"י, מפלגת הסוציאליזם המהפכני המתחדש, מונחית על ידי ערכי הסוציאליזם בכל מאבקיה.

מק"י היא מפלגת המאבק המעמדי, מפלגה מהפכנית של מעמד העובדים וכל השכבות המנוצלות, מפלגת האינטרנציונליזם והפטריוטיזם האמיתי, מפלגה יהודית-ערבית המבטאת את העניינים האמיתיים של ישראל לטובת כל תושביה.

מק"י היא הראשונה, בארץ הזאת, שהציעה פתרון של שלום לשני העמים. מק"י נאבקת לשלום ישראלי-ערבי צודק, כולל ויציב, שבמרכזו סיום הכיבוש ושלום ישראלי-פלסטיני של שתי מדינות לשני העמים: הקמת מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד מדינת ישראל, שבירתה ירושלים המערבית, ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים על בסיס החלטות האו"ם המתייחסות לנושא.

מק"י נאבקת לישראל עצמאית, מדינית וכלכלית, מתלות בארצות-הברית ובתאגידים הבינלאומיים ולהשתלבותה של ישראל באזור.

מק"י נאבקת: (א) למען ענייני העובדים וזכויותיהם ולהעלאת רמת חייהם; לפיתוח הארץ לטובת כל תושביה היהודים והערבים ללא אפליה; נגד כל תופעה של גזענות, לאומנות וריאקציה חברתית; להגנת זכויות האדם ונגד כל סוגי האפליה; להגנת החירויות הדמוקרטיות ונגד סכנת הפאשיזם; (ב) לשוויון זכויות אזרחי ולאומי של האוכלוסייה הערבית בישראל ולהכרה בה כמיעוט לאומי; לחקיקת חוק אזרחות שוויוני; להגנת זכויות האזרחים הערבים שנעקרו מבתיהם ומקניינם; לאחוות עמים יהודית-ערבית; (ג) לשוויון זכויות האשה בכל התחומים; להפסקת כל צורות האלימות והכפייה כלפי נשים; (ד) לשוויון זכויות לעדות המזרח; (ה) להגנת זכויות הילדים והנוער; (ו) להגנת מהגרי העבודה; (ז) נגד המיליטריזם ולהכרה בזכות הסירוב מטעמי מצפון; (ח) להפרדת הדת מהמדינה, להבטחת חופש המצפון, לביטול כל צורות הכפייה הדתית, להבטחת חופש הפולחן לכל הדתות ללא אפליה, ולהבטחת זכותו של כל אדם לבחור באופן חופשי באורח חיים חילוני או דתי.

בעבר ובהווה המפלגה הקומוניסטית הישראלית שוחה נגד הזרם של החשיבה הלאומנית בקרב היהודים ובקרב הערבים. אנחנו דוחים את היסודות האידאולוגיים ואת הפרקטיקה של הציונות, אשר מצמיחים גישות גזעניות ופגיעה בשוויון ובדמוקרטיה. אנחנו דוחים את עמדות הריאקציה הערבית. הגישה שלנו היא מעמדית ואינטרנציונליסטית: אנחנו מחלקים את העולם אחרת. עבורנו, החלוקה הקובעת איננה בין יהודים וערבים אלא בין מי שיש לו אינטרס בשיטה המעמדית הקיימת לבין מי שיש לו אינטרס לשנות אותה. לכן יכולים אנו באמת להציע פוליטיקה יהודית-ערבית, במקום פוליטיקה ליהודים ופוליטיקה לערבים.

אנחנו מציעים הליכה משותפת, על בסיס של מצע מינימום, לכל מי שמוכן ללכת איתנו חלק של הדרך. זאת הייתה כוונתנו, כאשר יזמנו בשנת 1977 את החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש), שאנו רואים בה שותפות פוליטית יהודית-ערבית אמיתית שיש לחזקה, לפתחה ולהרחיבה. מק"י פועלת לכינונה של חזית שמאל יהודית-ערבית רחבה, שתוכל להציע לשני עמינו מצע משכנע של יציאה מהמשבר הנוכחי ועלייה על דרך של שלום ושוויון. מק"י חותרת לשיתוף פעולה רחב עם מפלגות, חוגים ואישים העלי השקפות עולם שונות על בסיס מוסכם.

מק"י שואפת להיות ביתם הפוליטי של השואפים לשינוי חברתי יסודי בישראל. בדרך השינוי אנחנו רוצים ללכת יחד. זו איננה דרך קלה. אך זו הדרך לעתיד צודק וראוי לנו ולילדינו.

נציגי המפלגה בכנסת

לפני הפילוג

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

מועצת המדינה הזמנית (1948)
נציג אחד: שמואל מיקוניס

הכנסת ה-1 (1949)
4 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, אליעזר פרמינגר^[1]

פרש מהסיעה ב-8 ביולי 1949 והקים את סיעת הקומוניסטים העבריים.

הכנסת ה-2 (1951)
7 מנדטים: אברהם ברמן^[1] , אסתר וילנסקה, מאיר וילנר, אמיל חביבי, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה^[1]

פרשו מהסיעה שהקימו, סיעת השמאל והצטרפו למק"י.

הכנסת ה-3 (1955)
6 מנדטים: אסתר וילנסקה, מאיר וילנר, אמיל חביבי, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה

הכנסת ה-4 (1959)
3 מנדטים: מאיר וילנר^[1] , תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה^[1]

ב-16 בדצמבר 1959 פרש מאיר וילנר מהכנסת. החליף אותו משה סנה.

הכנסת ה-5 (1961)
5 מנדטים: אסתר וילנסקה, מאיר וילנר ^[1] , אמיל חביבי^{[1] [2]} , תופיק טובי^[2] , שמואל מיקוניס, משה סנה
ב-9 באוקטובר 1961 פרש מאיר וילנר מהכנסת. החליף אותו אמיל חביבי.
פרש מהסיעה והצטרף לסיעת רק"ח.

רק"ח אחרי הפילוג

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

הכנסת ה-6 (1965)
3 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, אמיל חביבי

הכנסת ה-7 (1969)
3 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, אמיל חביבי^[1] , אברהם לבנבראון^[1]
ב-21 בינואר 1974 פרש אמיל חביבי מהכנסת, החליף אותו אברהם לבנבראון.

הכנסת ה-8 (1973)^[1]

4 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, אברהם לבנבראון, תאופיק זיאד
ב-15 במרץ 1977 שינתה סיעת רק"ח את שמה לחד"ש.

רק"ח כחלק מחד"ש

הכנסת ה-9 (1977)
4 מנדטים (מתוך 5 לחד"ש): מאיר וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד, אברהם לבנבראון^[1]
ב-13 בפברואר 1981 נפטר חנא מוויס, החליף אותו אברהם לבנבראון

הכנסת ה-10 (1981)
3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש): מאיר וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד

הכנסת ה-11 (1984)
3 מנדטים (מתוך 5 לחד"ש): מאיר וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד

הכנסת ה-12 (1988)
3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש): מאיר וילנר^[1] , תופיק טובי^[3] , תמר גוז'נסקי^[3] , תאופיק זיאד^[2] , מוחמד נפאע^[2]

ב-10 בינואר 1990 פרש מהכנסת מאיר וילנר, החליף אותו האשם מחאמיד.
2. ^

ב-14 בפברואר 1990 פרש מהכנסת תאופיק זיאד, החליף אותו מוחמד נפאע.

3. ^

ב-4 ביולי 1990 פרש מהכנסת תופיק טובי, החליפה אותו תמר גוז'נסקי.
 

מק"י לאחר שינוי השם, כחלק מחד"ש

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

הכנסת ה-13 (1992)
מנדט אחד (מתוך 3 לחד"ש): תאופיק זיאד, תמר גוז'נסקי

הכנסת ה-14 (1996) במסגרת חד"ש-בל"ד
מנדט אחד (מתוך 5 לחד"ש-בל"ד):תמר גוז'נסקי, אחמד סעד

הכנסת ה-15 (1999)
3 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש): מוחמד ברכה, תמר גוז'נסקי, עסאם מח'ול

הכנסת ה-16 (2003) במסגרת חד"ש-תע"ל
2 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש-תע"ל): מוחמד ברכה, עסאם מח'ול

הכנסת ה-17 (2006)
2 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש): מוחמד ברכה, דב חנין

הכנסת ה-18 (2009)
3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש): מוחמד ברכה, דב חנין, עפו אגבאריה

ראו גם

• החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש)
• ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י)
• פוליטיקה בישראל

קישורים חיצוניים

• אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית
• תקנון המפלגה הקומוניסטית הישראלית

* {{סיעת עבר|72|סיעת מפלגה קומוניסטית ישראלית (מק"י)}}

• מה חדש במק"י? על הדחת עיסאם מח'ול וההפיכה במק"י, מאת ניר נאדר
• המשבר במק"י, מתוך הפורום הקומוניסטי הישראלי
• עמוס אשתורי, מק"י - בגידה ומחתרת, דבר, 21.12.1956, 21 בדצמבר 1956
• אמנון לורד, מי רצח את החבר סיומה?, מקור ראשון
• לנין מבקר במק"י, מאת שמואל אמיר
• זה לא 'ויכוח בין מק"י לחד"ש', זה ויכוח רעיוני במק"י, מאת תמר גוז'נסקי
• נסים קלדרון, נאמנות ביקורתית לעם שלך, "ארץ אחרת", גיליון 39. על היחסים בין יהודים לערבים במק"י

* {{סיעת עבר|62|סיעת רק"ח}}

• דני רובינשטיין, הצלב האדום של רק"ח, דבר, 10 באוקטובר 1969, 10 באוקטובר 1969 (המשך)

הערות שוליים

[[קטגוריה:מפלגות בישראל]] [[קטגוריה:מפלגות קומוניסטיות]] [[קטגוריה:קומוניזם בישראל]] [[קטגוריה:סיעות בכנסת]] [[קטגוריה:מפלגות יהודיות-ערביות בישראל]]