קונסיסטוריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קוֹנְסִיסְטוֹרְיָה הוא מונח שמקורו בלטינית (consistorium), המתאר גוף של אנשים המתכנס על מנת לקבל החלטות ביצועיות. במונח נעשה שימוש בתקופות שונות על ידי גופים שונים, ולהלן מוצגים השימושים העיקריים במונח.

בימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור הייתה למילה הלטינית "קונסיסטוריוס" המשמעות של "לשבת בצוותא", כמו המילה היוונית "סינאדריון" (שממנה נוצר המונח סנהדרין).

באימפריה הרומית התייחס המושג בייחוד לישיבות רשמיות של Comites consistoriales, כלומר חברים בחצר הקיסר שתוארם Comes, שמונו לשמש לקיסר כיועצים בעניינים רשמיים חשובים, כדוגמת חוקי גיוס והחלטות כתובות אחרות, בדומה למועצת החצר של מלך פיאודלי. הם נכנסו לתמונה ככוח אלטרנטיבי רשמי לכס הקיסרות כאשר הסנאט הרומי, שלכאורה על פי החוק שמר על מעמדו התחוקתי הגבוה מכיוון שהרפובליקה מעולם לא הסתיימה באופן רשמי, איבד את רוב חשיבותו הפוליטית, וצומצם לחותמת גומי, כשם שקורה בכל פרלמנט של מדינה שבה מפלגה אחת בלבד. אבל הכוח האמיתי יכול היה לשכון בעיקר במקומות אחרים, תלוי בחסדים של הקיסר ובתככים האישיים.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"קונסיסטוריה" היא מפגש רשמי של חבר הקרדינלים (בלטינית: Collegium Cardinalium) של הכנסייה הקתולית, מלבד כאשר הם נאספים לבחור אפיפיור חדש (במקרה זו המפגש קרוי קונקלווה, ועל אסיפה זו חלים כללי חברות, נוהל וסודיות מיוחדים). קונסיסטוריות מתקיימות בוותיקן על מנת לדון בנושאים שהם בתחום הטיפול של חבר הקרדינלים, בדרך כלל ייעוץ לאפיפיור על עניינים חשובים הקשורים לכנסייה הקתולית.

מכיוון שהאפיפיור ממנה קרדינלים חדשים בנוכחות חבר הקרדינלים, חובה לכנס קונסיסטוריה. זהותם של הקרדינלים העתידיים מוכרזת בדרך כלל זמן מה מראש, אך רק בזמן הקונסיסטוריה מתבצעת ההעלאה לדרגה בפועל, שכן אז האפיפיור מפרסם רשמית את צו ההעלאה בדרגה. מינויים של אנשים לקרדינלים שמתו בטרם התקיימה הקונסיסטוריה או שהאפיפיור מת בטרם התקיימה הקונסיסטוריה מתבטלים. עם זאת, המועמד לא חייב להיות נוכח בקונסיסטוריה על מנת שההעלאה בדרגה תיכנס לתוקפה.

אותם קרדינלים חדשים שכן נוכחים בקונסיסטוריה מקבלים מהאפיפיור את סממני הדרגה: טבעת, כיפה (zucchetto), וכובע המשי בעל 4 הפינות (biretta). בעבר הם גם קיבלו בטקס גאלרו, אבל האפיפיור פאולוס השישי ביטל מנהג זה ב-1967 ואלו מבין הקרדינלים שעדיין רוצים בכובע צריכים לרכוש אותו באופן פרטי מהיצרן ברומא.

הכיפה, הכובע בעל ארבע הפינות, והגאלרו הם בגוון אדום-שני מיוחד הקרוי צבע קרדינל, האופייני לכל בגדי הקרדינלים. כאשר קרדינל העומד בראש דיוקסיה מת נוהגים לתלות את הגאלרו בתקרת הקתדרלה שלו.

בקונסיסטוריה מוקצית בדרך כלל לכל קרדינל כנסייה בדיוקסיה של רומא. אף על פי שהאפיפיור פאולוס השישי ביטל את מעורבותם המעשית בניהול כנסיות אלו, הקרדינלים "נוטלים פיקוד" על כנסיות אלו באופן רשמי בזמן מאוחר יותר.

בכנסייה הפרוטסטנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה ובסקנדינביה נעשה שימוש במילה קונסיסטוריה (Konsistorium וכו') לתאר קבוצת אנשי דת המסונפים לקתדרלה.

בכנסיות הקלוויניסטיות קונסיסטוריה היא גוף המנהל של הקהילה המורכב מפקידים נבחרים וכולל את הזקנים והדיאקונים, בדומה לגוף המכונה Session בכנסיות פרסביטריאניות.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש ביהדות במונח "קונסיסטוריה" מתייחס לגוף המנהל קהילות יהודיות של מחוז או מדינה; כמו כן המחוז המנוהל על ידי הקונסיסטוריה. יהודים במדינות שתחת השפעה צרפתית עשו שימוש במונח בתחילת המאה ה-19, כאשר התנועה לשוויון מדיני דרשה יצירה של גוף מייצג שיוכל לנהל משא ומתן רשמי עם הממשלה בשם היהודים, וכאשר הרצון לרפורמה בין המעמדות המשכילים תבע הקמת גוף שיקבל אחריות ליישם החלטות דתיות.

צרפת בתקופת נפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון הראשון להקים קונסיסטוריה כזו נעשה על ידי נפוליאון. ב-1804 הוא כינס את אסיפת הנכבדים היהודים, שהחלטותיה אושרו על ידי הסנהדרין של פריז שהתכנס אחר כך. על פי צו שפרסם נפוליאון ב-17 במרץ 1808 הוא ארגן, בחסות המשרד הצרפתי לענייני דתות, קונסיסטוריה (צרפתית: Consistoire). על פי הצו, כל מחוז שבו לפחות 2,000 יהודים חייב לייסד קונסיסטוריה. מחוז שבו מספר היהודים נמוך מכך יכל היה להתאחד עם מחוז אחר, אבל לא היה מחוז בו הייתה יותר מקונסיסטוריה אחת. מעל קונסיסטוריות מחוזיות אלו הייתה קונסיסטוריה מרכזית. כל קונסיסטוריה הייתה מורכבת מרב ראשי (מינוי ממשלתי), רב נוסף אם ניתן, ושלושה חברים חילונים, שניים מהם תושבי העיר שבה שכנה הקונסיסטוריה. הם נבחרו על ידי עשרים וחמישה "מכובדים", שמונו על ידי הרשויות. זכאים להצטרף לקונסיסטוריה היו יהודים שהגיעו לגיל 30 שנה, שמעולם לא פשטו רגל, ושמעולם לא עסקו בהלוואה בריבית קצוצה. הקונסיסטוריה המרכזית כללה שלושה רבנים ראשיים ושני חברים חילונים. בכל שנה פרש אחד החברים, והחברים הנותרים בחרו, באישור השלטונות, את יורשו.

נפוליאון דרש שהקונסיסטוריות ידאגו שההחלטות שהתקבלו באסיפת המכובדים ואושרו על ידי הסנהדרין של פריז יבוצעו על ידי הרבנים; שבבתי הכנסת ישמרו על כללי הנימוס; שהיהודים יעסקו בעבודות כפיים; ושידאגו לכך שאף אחד לא יתחמק מהשירות הצבאי. הקונסיטוריה המרכזית פיקחה על הקונסיסטוריות של המחוזות השונים, והייתה בעלת הזכות למנות רבנים.

מדינות תחת שלטון צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטה זו יושמה גם בארצות השונות שהיו בשליטה ישירה או עקיפה של צרפת בתקופת נפוליאון, כדוגמת הולנד, בלגיה והקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה. בממלכת וסטפליה שנשלטה על ידי ז'רום בונפרטה, אחיו הצעיר של נפוליאון, נקבע מבנה קונסיסטוריאלי בצו מה-31 במרץ 1808. הוא היה מורכב מנשיא, שיכול היה להיות רב או עסקן חסר הסמכה לרבנות, שלושה רבנים, שני עסקנים, ומזכיר אחד. היה זה בעיקר הודות למאמציו של ישראל יעקבסון, שקיווה ליישם באמצעות כלי זה את רעיונות הרפורמה שלו. חוזר של קונסיסטוריה זו ביטל את האיסור על קטניות בפסח. אף אחד מארגונים אלה לא שרד את סוף התקופה הנפוליאונית למעט הארגון בבלגיה.

הרצון להחדיר רפורמות, והקושי להפוך אותן לאהודות כל עוד היו אלו החלטות אישיות, הובילו במהלך המאה ה-19 לכמה ניסיונות להקמת קונסיסטוריה או סינוד שיוכלו, באמצעות הצבעה מחייבת, ליישב את הקשיים שנוצרו כאשר צרכי הזמן התנגשו בחוק המסורתי.

צרפת מסוף תקופת נפוליאון ועד תחילת המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1830 כבשה צרפת את אלג'יריה ויהודי צרפת נחלצו לטובת אחיהם האלג'יראים. יהודי צרפת הביאו להקמת קונסיסטוריה באלג'יריה בשנת 1845. מטרתה באלג'יריה הייתה להקנות תרבות צרפתית ליהודים, לטפח את נאמנותם לצרפת ולעבור למקצועות מועילים כגון חקלאות ותעשייה.

בתוניסיה לא קמה קונסיסטוריה, וזאת למרות העובדה שתוניסיה חסתה בצילה של צרפת. הסיבה לכך קשורה למאבקי השליטה שהיו בתוניסיה בין איטליה וצרפת. כל מדינה רצתה להרחיב את שליטתה בתוניסיה. ידוע היה לכולם שהקהילה האיטלקית היא המשכילה מבין השניים. לפיכך, יהודי צרפת הניחו שאם תוקם קונסיסטוריה מי שיעמוד בראשה יהיו האיטלקים וכוחם במדינה יחלש. לכן, בחרו שלא להקים קונסיסטוריה בתוניסיה.

מאז הצו של נפוליאון מה-17 במרץ 1808, בוצעו מספר שינויים בשיטת בחירת הנציגים, וכמה מהדרישות שהקצו לרבנים תפקיד של מלשינים בוטלו. השינויים החשובים ביותר היו החוקים של לואי פיליפ (25 במאי 1844) ושל נפוליאון השלישי (15 ביוני 1850 ו-29 באוגוסט 1862), והחוק של ה-12 בדצמבר 1872, שקבע מערכת שבה יש זכות הצבעה לכל בבחירות לקונסיסטוריות. בראשית המאה ה-20 פעלו שתים-עשרה קונסיסטוריות: פריז, ננסי, בורדו, ליון, מרסי, באיון, אפינל, ליל, בזנסון, אלג'יר, קונסטנטין ואוראן. בכל אחת היה רב ראשי של המחוז הקונסיסטוריאלי ושישה חברים חילונים, יחד עם מזכיר. לכל קונסיסטוריה היה נציג בקונסיסטוריה המרכזית, שהייתה מורכבת משנים-עשר חברים ומלבדם, הרב הראשי של פריז. מושבה היה בפריז.

אקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במילה "קונסיסטוריה" (Konsistorium) נעשה שימוש במובן של "דירקטוריון האוניברסיטה" בחלק מהאוניברסיטאות בגרמניה, סקנדינביה ופינלנד (konsistori). במדינות אחרות נותנים לגוף זה שמות חלופיים כדוגמת "סנאט" בישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]