קידוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גביע כסף לקידוש
שולחן שבת עם גביע לקידוש

קידוש ביהדות הוא אזכור קדושת היום (שבת או חג) בטקס קצר. הקידוש נעשה על ידי ברכה מיוחדת הנאמרת לרוב על גביע יין (או מיץ ענבים). ישנה מצווה מהתורה לערוך קידוש בליל שבת וחג, היא מצוות קידוש השבת בדברים. הקידוש נערך קודם הסעודה (היות שיש איסור על אכילה לפני הקידוש), בדרך כלל על ידי בעל הבית או הבכיר מבין הנוכחים. הקידוש הנעשה ביום השבת והחג הוא תקנה דרבנן.

על פי ההלכה, בהיעדר יין, אפשר לעשות קידוש גם על פת או על חמר מדינה (משקה שאנשים שותים לצורך הנאה ולא משום צימאון).

קידוש (שנעשה על ידי אמירה בלבד) נמצא לחלק מן הדעות גם כחלק מתפילת ערבית של שבת, כאשר אמירת פרשת 'ויכולו' משולבת בתפילת העמידה.

על פי סקר הלמ"ס מ־2009, כ־42% מהאוכלוסייה היהודית בישראל עורכים קידוש בליל שבת‏[1].

הקידוש כמצווה מהתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"זכור את יום השבת" בפפירוס נאש, המאה השנייה לספירה

מהפסוק בעשרת הדברות (שמות כ, ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", נלמדת מצוות קידוש השבת בדברים. בנוסף דרשו חז"ל[2]על פסוק זה - "זוכרהו על היין".

מוסכם כי הקידוש בליל שבת וביום טוב הוא מצווה מהתורה, אך ישנה מחלוקת האם קביעת הקידוש על יין (במקום הסתפקות באמירה בלבד, כפי שנעשה בתפילת ערבית של שבת) היא מהתורה או מדרבנן. על פי הרמב"ם קביעת הקידוש על היין היא מדרבנן‏[3], בעוד לפי רש"י היא מהתורה.

גם הנשים חייבות בקידוש מהתורה, על אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה. דבר זה נלמד מהיקש 'זכור' (מקור דין הקידוש) ל'שמור' (שמירת השבת שהיא מצוות לא תעשה, בה נשים מחויבות).

הקידוש הנערך ביום הוא תקנה מדרבנן.

קידוש בליל השבת והחג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקידוש בליל השבת או החג הוא הקידוש העיקרי של השבת ושל היום טוב. בליל שבת הקידוש פותח בפרשת 'ויכולו' (העוסקת בקביעת השבת במהלך בריאת העולם), לאחריה ברכת 'בורא פרי הגפן', ולבסוף ברכת הקידוש העיקרית. בברכה זו מוזכרת השבת כזכר לבריאת העולם וליציאת מצרים. ישנם הבדלים בין נוסחים שונים של הקידוש, בעיקר סביב אמירת או השמטת המשפטים 'כי הוא יום' ו'כי בנו בחרת', המזכיר את בחירת ישראל מהעמים. הברכה חותמת ב'מקדש השבת'. היות שנוסח הקידוש פותח באמצע הפסוק הקודם לפרשת ויכולו: "יום השישי, ויכולו...", נהוג להקדים ולומר בלחש את חלקו הראשון של הפסוק: "ויהי ערב ויהי בוקר".

ביום טוב פותח הקידוש בברכת 'בורא פרי הגפן', ולאחריה ברכה מיוחדת ליום טוב. ברכה זו מזכירה את בחירת ישראל מהאומות, ואת יציאת מצרים. ברכה זו חותמת ב'מקדש ישראל והזמנים'. ביום טוב מוסיפים לאחר הקידוש גם את ברכת שהחיינו (למעט שביעי של פסח ושמיני של פסח בחוץ לארץ, שהם המשך של חג הפסח). במקרה ויום טוב חל בשבת, אומרים את פרשת 'ויכולו' בתחילת הקידוש, ולאחריה את ברכת 'מקדש ישראל והזמנים' של יום טוב, כאשר משולבים בה תוספות קצרות לאזכור השבת.

נהוג שהמקדש אומר: 'סברי' או 'סברי מרנן' קודם לאמירת ברכת 'בורא פרי הגפן'.המובן של "סברי מרנן" הוא: בידיעתכם וברשותכם מורי ורבותי. משמעות ביטוי זה הוא הזמנת הסועדים להקשבה לברכה על מנת שיצאו ידי חובת הקידוש על ידי המקדש. בקידוש ובהבדלה, לפני ברכת הגפן, פונה המקדש אל המסובים במילים: 'סברי מרנן?', והם עונים 'לחיי!' (בעדות ספרד; בעדות אשכנז לא נהוג לענות). הפירוש הפשוט הוא, שהמקדש שואל את המסובים אם ברצונם לצאת ידי חובת הברכה, והם עונים 'לחיי', שבלשון התלמוד פירושו 'הן'. יש הסוברים כי קידוש ליל שבת צריך להיעשות לאורם של נרות שבת. במקרה ולא נעשה קידוש בליל השבת, החובה לעשיית הקידוש נמשכת ליום השבת.

קידוש ביום השבת והחג[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שלמעשה הקידוש בליל השבת או החג תקף גם כלפי יום השבת או החג, חכמים תיקנו קידוש נוסף גם ביום, ומטרתו היא אזכור נוסף של קדושת היום. קידוש זה הוא קצר יותר והוא כולל רק ברכה על היין (בלי ברכת "מקדש השבת"), אולם יש הנוהגים להקדים לו פסוקים מן המקרא העוסקים בקדושת היום (שבת, שלוש רגלים או ראש השנה). קידוש היום מכונה "קידושא רבא", בארמית - "הקידוש הגדול" (בלשון סגי נהור, שכן חלקו המחויב קצר בהרבה מקידוש הלילה).

בקהילות מסוימות (למשל חלק מן החסידים וכן בכמה קהילות בצפון אפריקה) נוהגים לקדש גם בסעודה שלישית, וכדי להבדיל בין קידוש החובה לקידוש המנהג - הקידוש נערך באמצע הסעודה, ולא בתחילתה.

היות שקידוש היום הוא רק בעל תוקף של מצווה דרבנן, אדם שיש לו רק כוס יין אחת ישמור אותה לקידוש הלילה, שהוא העיקרי ובו החיוב מהתורה.

דיני הקידוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור אכילה קודם קידוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו איסור על אכילת ושתייה קודם לעריכת הקידוש. איסור זה חל מעת שאדם קיבל על עצמו את השבת (טרם זמנה המחויב), או מעת שהשבת נכנסה ('חשכה'), ומאז אסורה אפילו שתיית מים וכן טעימה. דין זה הוא גם אם הסעודה החלה קודם לשבת, ונמשכה לתוך השבת. כיום לא נהוג לקבוע סעודה בשעת כניסת השבת, אך יש המקיימים את סעודת פורים כאשר פורים חל בערב שבת בסמוך לכניסת השבת, וממשיכים לאחר מכן את הסעודה כסעודת ליל שבת, כאשר הקידוש נעשה באמצע. דין זה הוא חלק מהדינים שטעמם הוא כבוד שבת.

אכילה קודם לקידוש אינה פוטרת מהקידוש, ואדם שטעה והתחיל את סעודת שבת קודם לקידוש, מפסיק באמצע הסעודה לקידוש.

קידוש במקום סעודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת פסחים ישנה מחלוקת אמוראים בשאלה האם ניתן לערוך קידוש שלא במקום סעודת השבת. ההלכה נפסקה ש'אין קידוש אלא במקום סעודה', ועל כן יש לערוך את הקידוש במקום הסעודה, וכן לא לשהות זמן רב מהקידוש לסעודה. בספרות הראשונים והאחרונים ישנו דיון לגבי גדריו של דין זה.

בנוגע להגדרה של "מקום", נכתב כי הדבר נוגע למעבר מבית לבית, אך מעבר מפינה לפינה בתוך חדר מותרת ללא חשש. מעבר בין חדרים שונים באותו בית נתון במחלוקת, כאשר יש המתירים לעשות כן רק אם הייתה דעתו של המקדש מלכתחילה לעבור, יש המתירים בתנאי שניתן לראות את מקום הסעודה ממקום הקידוש, ויש המצריכים את קיום שני התנאים גם יחד.

אף לגבי ההגדרה של "סעודה" נחלקו הדעות. אם כי הפוסקים מסכימים ביניהם שיש לקיים את הסעודה מיד, נחלקו ביניהם מהי ההגדרה של סעודה. הגאונים, בהסתמך על הגמרא במסכת ברכות המגדירה את היין כדבר ה"סועד", פסקו כי די בשתיית כוס הקידוש כדי להחשיב את הדבר כ"סעודה". רובם של הראשונים לא הסכימו עם קביעה זאת, וחייבו אכילת לחם בשיעור כזית, אם כי קיימת דעה שכל אכילה, ואפילו פירות, מקיימת את התנאי ההכרחי.

הדעה הנהוגה ביותר כיום היא דעתו של המגן אברהם, הקובע כי יין אינו נחשב לסעודה, אך לחם, ואף מיני מאפה בשיעור כזית יכולים להיחשב ככזאת.

דיני הגביע והיין לקידוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרישות מגביע לקידוש שוות לדרישותו מגביע של כוס של ברכה, שעיקרם שהגביע יהיה שלם, שטוף מבפנים ומבחוץ, וכן שהיין יהיה לא פגום (יין שלא שתו ממנו כשהיה בגביע), וימלא בשלמות את הגביע. השיעור המינימלי של היין לקידוש היא רביעית, ובדיעבד די בו לקידוש, גם כאשר היין אינו ממלא את הגביע בשלמות. השיעור המינימלי לשתיית היין לאחר הקידוש על ידי המקדש הוא מלוא לוגמיו, אך במידה וכמות היין מצומצמת ויש לשומרה לקידוש היום, די בטעימה קלה, וכן ניתן שאחד מהנוכחים ישתה מיין הקידוש במקום המקדש.

דעת הרמב"ם היא שיין שנוספה לו אפילו כמות קטנה של סוכר או שאור פסול לקידוש, היות שיין כזה פסול לנסכים הבאים יחד עם הקורבנות הקרבים בבית המקדש. עם זאת רוב הפוסקים חלקו עליו, היות שהקריקטריונים ליין למצוות הקידוש קלים יותר מאשר ליין הקרב כנסכים.

ישנה מחלוקת לגבי כשרותו של יין מבושל לקידוש. דעת הרמב"ם היא שיין כזה פסול, כשם שפסול לנסכים. לדעת רש"י יין זה פסול מסיבה אחרת, היות שהבישול הופך אותו למוצר אחר, ועל כן לשיטה זו גם ברכתו משתנה מ'בורא פרי הגפן' ל'שהכל נהיה בדברו'. לעומת זאת, ראשונים אחרים‏[4] הכשירו שימוש ביין זה לקידוש, היות שלשיטתם הבישול אף משביח את היין, ופסול יין זה לנסכים קשור לדרישה מקורבנות להיות במצב טבעי, ולא בגלל ירידה באיכותו של היין. בשולחן ערוך הובאה דעת רוב הראשונים, ולאחריה בשם 'יש אומרים' שיטת הרמב"ם ורש"י. הרמ"א כתב שהמנהג ביהדות אשכנז הוא לקדש על יין מבושל. ישנה מחלוקת בין האחרונים האם תהליך הפסטור שעובר על היין, תהליך שכולל חימום לטמפרטורה בה מתקיים בישול לזמן קצר, הופך את היין המפוסטר ליין מבושל, מבחינת ההתייחסות ההלכתית.

בגמרא מובא כי ניתן לערוך קידוש על יין שטרם תסס ועל כן אינו מכיל אלכוהול ('יין מגיתו'), ועל כן מיץ ענבים כשר לקידוש. יש שפסלו את השימוש במיץ הענבים לקידוש בגלל השימוש בביסולפיט למניעת התסיסה, דבר ההופך את מיץ הענבים לחסר יכולת תסיסה (בניגוד ליין מגיתו, שבחלוף הזמן יתסוס ויהפוך ליין רגיל). למרות דעה זו, השימוש במיץ ענבים לקידוש נפוץ מאוד.

קידוש על פת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה אפשרות עקרונית לערוך את הקידוש על פת במקום על יין. במקרה זה נערכת נטילת ידיים קודם לקידוש, ובקידוש עצמו מחליפה ברכת 'המוציא לחם מן הארץ' את ברכת 'בורא פרי הגפן'. דבר זה מוסכם על רוב הראשונים, למעט רבינו תם הסובר כי לא ניתן לערוך קידוש על פת, ובשיטתו הלך הרמ"א. עם זאת, מנהג יהדות אשכנז היה לערוך קידוש על הפת, חרף דברי הרמ"א.

קידוש על חמר מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חָמַר מדינה (מארמית: חמרא = יין), הוא משקה אלכוהלי שאינו מיוצר מענבים, אך נמצא בשימוש רווח כתחליף ליין (לדוגמה: בירה). ישנה מחלוקת ראשונים בשאלה האם במקרה שבו שתיית חמר מדינה פופולרית יותר מאשר שתיית יין, יכול חמר המדינה להחליף את היין בקידוש. דעת הרי"ף, הרמב"ם ונוספים היא שחמר מדינה פסול לקידוש (בין קידוש הלילה ובין קידוש היום) שנתקן דווקא על יין, ורק להבדלה חמר מדינה כשר. לעומתם, דעת הרא"ש, ר"י, ראב"ן ונוספים היא שחמר מדינה כשר לקידוש.

השולחן ערוך הביא את שתי הדעות אך פסק באופן עקרוני כרא"ש, וציין שבליל שבת ישנה עדיפות לקידוש על פת, אף בקידוש של יום השבת ישנה עדיפות לקידוש בחמר מדינה על פני פת.

כיסוי החלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו מנהג לכסות את החלות המיועדות ללחם משנה בשעת הקידוש. למנהג זה ניתנו שני טעמים:

  • שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשים עליו אלא על היין, אף כי הפת קודם ליין בחשיבות.
  • זכר למן שהיה עטוף בשכבת טל מלמעלה ומלמטה‏[5].

קידוש מעומד או מיושב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגמרא ובראשונים אין העדפה בין עשיית הקידוש בעמידה או בישיבה. עם זאת, דעת התוספות היא להעדיף ישיבה, ככל פעולה שבה מוציאים אחרים ידי חובה. השו"ע כתב שיש לומר את פרשת 'ויכולו' בעמידה, בעוד הרמ"א (בעקבות התוספות) מעדיף ישיבה. דעת האר"י והמקובלים היא להעדיף עמידה. יש שנוהגים לעמוד בעת אמירת פרשת 'ויכולו' שהיא כעדות, ויושבים בברכת הגפן וברכת הקידוש שלאחריה. ע"פ ההלכה היהודית והדיברות, כל סועד המכבד את המקדש יחויב בעמידה ללא הפרדה בין גברים לנשים. היתר הישיבה (לנשים בלבד) מותר רק כאשר אין הסועד מקושר עם המקדש. בתפילת 'ויכולו' היתר הישיבה פסול (למעט מקרים חריגים) מכיוון שהיות תפילה זאת היא חלק מ"תפילות העמידה".

עורך הקידוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל נהוג שאב המשפחה או הבכיר שבין הנוכחים עורך את הקידוש ומוציא את כל הנוכחים ידי חובתם, אך יש הנוהגים שכל אחד מבני הבית מקדש בנפרד.

קידוש בבית הכנסת בליל שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג עתיק יומין הוא שבתום תפילת ערבית של שבת, שליח הציבור מקדש על היין. המנהג המקורי, המובא בתלמוד הבבלי[6], הוא לקדש בשביל האורחים השובתים וסועדים במבנה בית הכנסת.

מנהג זה בעייתי מבחינה הלכתית, שהרי אם אין אדם שאוכל בבית הכנסת, אי אפשר לצאת ידי חובה בקידוש זה, שאינו במקום סעודה, ואם כן יוצא שהקידוש הוא ברכה לבטלה[7]?

מספר תשובות נתנו לשאלה זו:

  • רבנו יונה כתב שהחיוב לקדש במקום סעודה אינו מהתורה אלא מדברי חכמים, ולכן הברכה איננה לבטלה‏[8].
  • הר"ן כתב שהקידוש בבית הכנסת הוא תקנת חכמים קבועה, וזו אינה משתנה מתוקף הנסיבות‏[9] (ראיה לדעה זו היא שהמנהג מוזכר כבר בגמרא‏[10]).
  • לעומת זאת, היו שפסקו מכח קושיה זו, שאין לקיים מנהג זה‏[11].

מחלוקת הלכתית בנושא זה קיימת כבר מתקופת הגאונים. רב נטרונאי גאון הורה שיש לקיים קידוש זה בבית הכנסת אף אם אין אורחים באותה השבת‏[12], ומנהג זה פרץ והשתרש ברחבי קהילות ישראל. לעומתו, רב האי גאון ור"י אבן גאות התנגדו למנהג זה‏[13].

כיום נפוצים ארבעה מנהגים בנושא:

  • קידוש בבית הכנסת מתקיים רק אם נערכת שם סעודה. מנהג זה רווח בארץ ישראל בקרב כל העדות (למעט בתי כנסת יחידים).
  • קידוש בבית הכנסת תמיד, אף אם אין אוכלים בו.
  • קידוש בבית הכנסת, אך המקדש אינו שותה מהכוס, אלא נותן לילד לשתות ממנה.
  • ילד שאינו בר מצווה מקדש.

מנהג זה של קידוש בבית הכנסת בליל שבת מוזכר גם במי שברך לקהל הנאמר בתפילת שחרית של שבת לאחר יקום פורקן, בו נאמר: "ומי שנותנים נר למאור ויין לקידוש ולהבדלה".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב יוסף יצחק ליפשיץ, רזא דשבת - השתיקה והדיבור, הוצאת סדנת אנוש, סיון תשנ"ט (יוני 1999).
  • ישראל מ' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, פרק ה - "קידוש של ליל שבת בבית־הכנסת".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הסקר החברתי של הלמ"ס, 2009,
  2. ^ בבלי פסחים, קו, א
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ט
  4. ^ ר"ת ור"י והעיטור והרא"ש
  5. ^ טור אורח חיים רעא
  6. ^ פסחים ק, ב
  7. ^ תוספות לפסחים ק, ב, ד"ה "ידי קידוש יצאו"; הלכות הרא"ש, פסחים, פ"י, ה"ה (דף קלא, א בש"ס וילנא)
  8. ^ מובא בדברי הרא"ש הנ"ל
  9. ^ חידושי הר"ן על הרי"ף, פסחים כ, א, ד"ה "לאפוקי"
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"א, עמוד א': "ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא"
  11. ^ טור אורח חיים רסט, תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק', עמוד ב', תוס' ד"ה 'ידי'
  12. ^ דעתו מובאת בסדר עמרם גאון (עמוד סה בהוצאת מוסד הרב קוק)
  13. ^ דעתם מובאת ברשב"א בתשובות (סימן ל"ז)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.