קריית חיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריית חיים
מיקום קריית חיים
קריית חיים
קריית חיים

קריית חיים היא שכונה בחיפה המוקמת בלב הקריות בעמק זבולון. הקריה נקראת על-שם חיים ארלוזורוב, שנרצח בתל אביב ב-1933. בשנת 2008 התגוררו בקריית חיים קרוב ל-27 אלף תושבים, שרובם המכריע היה ציבור חילוני[1][2].

קריית חיים ממוקמת בין חוף הים התיכון במערב, לבין שדרות ההסתדרות (כביש 4, כביש עכו-חיפה) וקריית ביאליק במזרח, קריית מוצקין, קריית שמואל וקריית ים בצפון, ואזור התעשייה של מפרץ חיפה בדרום. במרכז השכונה עוברת מסילת הרכבת חיפה-נהריה המחלקת את קריית חיים לשכונה מזרחית ושכונה מערבית. על מסילה זו נמצאת תחנת הרכבת קריית חיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז נגלר לתרבות, בשדרות בן צבי

את אדמת ג'ידרו‏[3], הקרקע שעל חלקה הוקמו קריית חיים, קריית ים, קריית מוצקין ושכונת "עיר גנים" בקריית אתא, התכוונה לרכוש הקרן הקיימת אולם לא היה בקופתה די כסף לכך. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה פעלו בארץ ישראל מספר גופים שעסקו בגאולת קרקעות, בהם קהילת ציון אמריקאית, חברת "משק"‏, שהוקמה בגליציה כחברה כלכלית ב-1923 לשם רכישת קרקעות והתיישבות בארץ ישראל, וחברת "קדם" של יהודי גרמניה. כאשר עלתה האפשרות לרכוש את אדמות ג'ידרו הוקמה, ביוזמת יוסף לוי ובניהולו של מיכאל אלייניקוב, "חברת הכשרת מפרץ חיפה" שאיגדה את שלושת הגופים במטרה לרכוש אדמות אלו ממשפחת סורסוק. האדמות נרכשו בשנת 1924 אולם המשבר הכלכלי שבא שנתיים אחר כך, והוצאות הפיתוח הגדולות שהיו כרוכות בהכשרת הקרקע, הביאו את החברה למכור את האדמות לקרן הקיימת ולחברת PEC ‏(Palestine Economic Corporation; במאה ה-21, "החברה הכלכלית לישראל").

לאחר מאורעות תרפ"ט החלה להתארגן קבוצה של פועלים שביקשו לעבור מהשכונות המעורבות לאזור שכולו יהודי. הקק"ל ביקשה ליישב את אדמותיה ועל כן ארגנה פרויקט בנייה לפועלים מאזור התעשייה בעמק זבולון. הוחלט לחכות עד להרשמה של 200 משפחות, ועל כן הבנייה החלה רק בשנת 1932 ו-160 המתיישבים הראשונים, שנשארו לאחר שחלק מהנרשמים פרשו, נכנסו לבתיהם בתחילת 1933, ובכך הייתה קריית חיים לשכונה העירונית הראשונה בעמק זבולון, והבסיס להקמתן של יתר ה"קריות". חברת הבנייה הייתה שיכון עובדים ההסתדרותית.

קריית חיים תוכננה בידי האדריכל ריכרד קאופמן כשכונת פועלים, ונועדה להיות מימוש של רעיונות אוטופיים סוציאליסטיים-עירוניים. מאפייני קריית חיים הסוציאליסטית היו הצרכניה (קואופרטיב מזון), אגודת המים, העזרה ההדדית ומשקי העזר. הבתים בראשית ימי הקריה היו בנויים בצורה אחידה, עד כי אחדים מהתושבים הוותיקים מעידים כי היו מתבלבלים בין בתיהם לבתי השכנים. לאחר רצח ארלוזורוב הוחלט לקרוא לשכונה על שמו.

במפקד שנערך בראשית שנת 1948 היו בקריית חיים כ-8,300 תושבים ובכך היא הייתה הקריה הגדולה ביותר במפרץ חיפה[4]. כמעט כל תושביה היו חברי ההסתדרות‏[5].

ב-1951 סופחה קריית חיים לחיפה יחד עם שכנתה קריית שמואל, אך שנים רבות נשארה "קריית חיים האדומה" - שכונת פועלים המשתייכים לזרם השמאלי הסוציאליסטי דאז. שריד לתקופה זו הוא בית מפלגת העבודה השוכן בקריית חיים המזרחית, אם כי מאז ראשית המאה ה-21, דפוסי ההצבעה של הקריה אינם שונים מהותית מאזורים אחרים בארץ.

מעמד עירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריית חיים מנוהלת כמינהלת מקומית שלה אוטונומיה מסוימת במסגרת עיריית חיפה, והיא מהווה רובע שכולל את קריית שמואל, קריית חיים מזרחית וקריית חיים מערבית, ובכך היא הרובע הצפוני ביותר של חיפה, אולם גם מופרדת מהעיר על ידי האזור התעשייתי הענק שקוטע את הרצף האורבני מדרום. על אף היותה חלק מחיפה, הקשר בין השכונה לחיפה, מבחינת חיי התושבים, אינו שונה מזה של כל פרוור לעיר, ובפרט מזה של ה"קריות" האחרות לחיפה, אך כדי לקרב את השירותים העירוניים אל התושבים הוקמו משרדים של עיריית חיפה בשדרות אח"י אילת, במהלך שנת 2012 הועברה העירונית לקריית חיים מערבית לצד בית הספר דגניה "עירונית קריית חיים". בשנות ה-70 נעשה ניסיון להפריד את קריית חיים מחיפה, כך שתהיה מועצה מקומית עצמאית. ניסיון זה לא צלח אולם מאז, מדי כמה שנים עוררו התושבים את המאבק למען הפיכת הקריה לעצמאית.

"ועד קריית חיים" (בפי העירייה: ה"מורשון"), שהוא במקור אגודת מים, הוא בסיסה של המינהלת המקומית, ובו 101 חברים. בידיו כספים הנגבים מהתושבים באמצעות "מס השקל" לטובת השקעה ביישוב. בשנת 2014 עומד בראש הוועד עורך הדין אביתר גושן, ראש ועד ממונה מטעם רשם האגודות השיתופיות, אשר נכנס לתפקידו בעקבות מחלוקות פוליטיות-קואליציוניות בוועד.

השכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל מגדל המים ששכן במקום, בלב "גן המגדל" בשדרות בן צבי

קריית חיים המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמה קריית חיים במקום הקרוי כיום "קריית חיים המזרחית". כאשר נוסדה, היו כל בתיה בתים חד-קומתיים וחד-משפחתיים שהונחו על החול ללא חפירת יסודות עמוקים. לכל בית הוצמדה חלקת אדמה, אף על פי שלא תוכננו משקי עזר.

ב-1939 נוסדה "קריית חשמל" של עובדי חברת החשמל לצד קריית חיים, והקריה נהנתה מעצמאות מוניציפלית.

במהלך שנות ה-60 חלו שני שינויים באופי השכונה:

  • נבנו שיכונים, שבהם השתכנו בעיקר עולים חדשים ומפוני מעברת קריית חיים;
  • החל תהליך - שנמשך עד היום - של הוספת קומה למבנים קיימים, בניית בית נוסף על המגרש הקיים, לעתים בית של קומה אחת ולעתים יותר, והוחל בהריסת בתים קיימים על מנת לבנות במקומם בתים גדולים יותר, לרוב בעלי מספר קומות.

בקריית חיים מזרחית מתגוררים 17,800 נפש.

פרשת בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

למן ראשית הקמת השכונה, שררו בה מגמות חילוניות מובהקות. יחד עם זאת, היו גם משתכנים שהוריהם הדתיים עברו לגור בסמוך להם, וכן מספר משתכנים דתיים וכאלה שחזרו בתשובה לאחר התיישבותם במקום. באלול תרצ"ג (1933) התארגנה מביניהם קבוצה בראשות מר משה וישנבסקי, על מנת להתקין בית כנסת ולארגן תפילות בצריף עזוב לקראת ראש השנה תרצ"ד. ההתארגנות נעשתה בחשאי, על מנת שוועד השכונה לא יתנגד לה. בליל ראש השנה נערכה תפילה, אך למחרת, כשבאו המתפללים לתפילת שחרית של ראש השנה, גילו כי הצריף מוסמר בקרשים, כך שלא ניתן להיכנס אליו. במקום אף פרצה קטטה בין המתפללים לתושבים החילוניים.

בעקבות ההדים שעורר המקרה, החליט דירקטוריון הקרן הקיימת לבנות על אדמות הקק"ל ברחוב ב' בשכונה בית כנסת ולחייב את האגודה ההדדית ואת תושבי השכונה לקבל רב במקום. מעשה זה עוגן בזכויות הקק"ל כפי שנוסחו בחוזה החכירה שעליו היו חתומים כל תושבי השכונה.

אבן הפינה לבית הכנסת הונחה כעבור שבועיים, בחול המועד סוכות תרצ"ד (1933). ועד קריית חיים התנה מינוי רב לשכונה בכך שהרב יהיה מפקד מוסמך בהגנה ושיעבוד כפקיד באחד המפעלים השייכים למועצת פועלי חיפה. הרב זולפק, שהתאים לשני התנאים, מונה לתפקיד על ידי הרב קוק, אך עזב את המשרה לאחר זמן קצר. אחריו מונה לתפקיד הרב ניסן בן-ציון. בתחילה הוא התקבל בהתנגדות, אך עם הזמן זכה להערכה רבה על פועלו מצד התושבים‏[6]. רבני השכונה כיום הם הרב יעקב קליין והרב אברהם בלחסן.

קריית חיים המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העלייה ההמונית נוצר צורך להרחיב את קריית חיים וכך קמה קריית חיים המערבית וקריית חיים איבדה את צביונה המקורי, ובהדרגה איבדה גם את הדיונות שבין מסילת הברזל לים, שהיוו חלק חשוב מן ההווי בקריה. קריית חיים מערבית היא ביתם של 9,170 נפש.

חוף קריית חיים הוא אחד מהחופים המוסדרים בחיפה. שמה הרשמי של רצועת החוף הזו הוא "חוף נאות", על-שם יהודית נאות, השרה לאיכות הסביבה ובת קריית חיים.

ב-2009 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה את פרויקט העתקת טרמינל מכלי הדלק, שמשתרע מדרום לשדרות דגניה, אל קרקע חלופית, מה שצפוי לאפשר בנייה למגורים ולפנאי בשטח כולל של למעלה מאלף דונם.

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לנופלים במלחמת העצמאות, שתוכננה בשנת 1948 על ידי האדריכלים אל מנספלד ומוניו גיתאי-ויינראוב

תנועות נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקריית חיים פועל מאז 1935 קן השומר הצעיר, ברחוב הפלוגות. בקן פעילות חינוכית, תרבותית וצופית ענפה וייחודית. הקן ידוע בקריה בשל יום הזיכרון השנתי שנערך בו לזכר חללי צה"ל בוגרי הקן והקריה‏[7]. כמו כן התפרסם הקן בשל פעולה פרובוקטיבית שנערכה בו בשנות ה-70: במהלך פעולה שרף אחד המדריכים את דגל ישראל, כדי להבהיר שלא הסמלים חשובים, כי אם הרעיונות העומדים מאחוריהם. בשנת 2006 נפתח קן חדש של השומר הצעיר בבית מפ"ם הישן שברחוב בית אלפא. בית מפ"ם היה מוקד חשוב של המפלגה במשך שנים, ובעליו, קרן חבצלת, ראו לנכון להמשיך את פעילותו כקן שומרי, גם לאחר הפיכתה של מפ"ם למפלגת מרצ. כיום פועלים באזור שלושה גרעינים של השומר הצעיר, שמתפעלים את הקינים ופועלים בבתי הספר בקריה.

גם לתנועת הנוער העובד והלומד קן בקריה. בשנות ה-90 של המאה ה-20 היה קן זה השני בגודלו מבין קיני הנוער העובד והלומד בארץ, אחרי קן בורוכוב בגבעתיים. רבים ממקימי תנועת הבוגרים של הנוער העובד הם יוצאי קן קריית חיים ובין הבוגרים שהתפרסמו, ניתן למנות את שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר משה יעלון, ראש עיריית חיפה לשעבר האלוף במיל' עמרם מצנע, ניצב (בדימוס) יעקב בורובסקי, הזמרת חוה אלברשטיין והזמר יהודה פוליקר. בלוח הזיכרון של הקן מופיעה גם חנה סנש שהדריכה בקן. הקן שכן עד ראשית שנות ה-2000 בחורשת אקליפטוסים רחבת-ידיים. כאשר הורחבה תחנת הרכבת נסגר שטח גדול סביבה, נכרתו עצים רבים בחורשה והשטח הוסב למגרש חנייה. בנוסף, נסלל כביש דרך החורשה, העובר במנהרה מתחת למסילת הרכבת. התפתחויות אלו צמצמו את השטח העומד לרשות הקן, ושינו את אופיו. עם זאת, קן הנוער העובד והלומד בקריית חיים נותר גוף חינוכי המהווה בית-שני למדריכים ולחניכים רבים בקריה.

עיריית חיפה החלה להפעיל בקריית חיים גם את ארגון המד"צים (מדריכים צעירים), כשמפעילים מהארגון מגיעים לחטיבת הביניים בשכונה ופוגשים נערים ונערות שהוזמנו להיפגש עם הנציגים. הארגון גם מפגיש בין תלמידים מאזורים אחרים של חיפה. הפגישות נערכות אחת לשבוע באחד משלושה מבנים שונים, שכל תלמיד בחר לפי נוחותו: "בית יציב", "בית רסלר" ו"צ'רנה". בתוכנית לומדים את משמעות ההנהגה, ועקרונות הדרכה. לאחר שהתלמידים עוברים את הקורס, עליהם לעבוד בקייטנה או במועדונית כדי לקבל את תעודת ההדרכה שלהם, שהופכת אותם למדריכים מוסמכים.

בתי ספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקריה ארבעה בתי ספר יסודיים: "ארלוזורוב" ו"מגינים" בקריית חיים המזרחית ו"גורדון" ו"דגניה" במערבית. בית ספר יסודי נוסף, "נתיבים", נסגר בראשית המאה ה-21 עקב מיעוט תלמידים, ולאחר מכן, נהרס‏[8]. בקריה שתי חטיבות ביניים: "שקד" (המכונה "הקמפוס הישן") ו"דגן" (המכונה "הקמפוס החדש"), וחטיבה עליונה אחת - תיכון "עירוני מקיף קריית חיים", שבצמוד לקמפוס שקד. שלוש החטיבות נקראות יחד "קריית החינוך קריית חיים". בשנות החמישים פעל בקריה במשך מספר שנים סניף של בית הספר הממלכתי דתי "אהרון" מקרית שמואל.

מוסדות תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בית יד לבנים ולהגנה" בשדרות אח"י אילת

בקריה שוכן "תיאטרון הצפון" - מאולמות התיאטרון הגדולים והחדישים בישראל, במבנה שלפנים היה "בית העם" של קריית חיים (שבו פעל גם בית קולנוע). התיאטרון עצמו מכיל 24 שורות ויציע. אין לו להקת בית, והוא מארח מופעים נבחרים מתיאטראות הארץ.

מעברו השני של התיאטרון שוכן "בית יד לבנים ולהגנה"‏[9]. המקום משמש להנצחתם של נופלי הקריה במערכות ישראל ושל פעילות ארגון ההגנה, ונערכים בו, בין השאר, ערבי הרצאות. לצידו של בית יד לבנים נמצא גן ציבורי, "גן בית העם", בו מתקיימת העצרת השנתית ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

בקריית חיים המזרחית פועל מרכז התרבות "בית נגלר", בו נערכים מופעי בידור, חוגים והרצאות, כדוגמת סדרת הרצאות הבריאות של פורום רמב"ם. בשנות ה-90 נסגרה הספרייה העירונית שפעלה בקריית חיים במשך עשרות שנים, "ספריית בורוכוב", אולם בעשור הראשון של המאה ה-21 נחנכה ספרייה עירונית חדשה בתוך "בית נגלר", לאחר שהמרכז עבר שיפוץ יסודי והרחבה.

בקריית חיים המערבית הוקם בשנות ה-90 מרכז תרבות עצמאי, "בית היינה", על שם המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה.

לאורך שדרות אח"י אילת הוקמו החל משנות ה-90 מסעדות ופאבים, שהפכו את השדרה לאזור בילוי חשוב לתושבי האזור.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במפגש שבין קריית חיים המערבית למזרחית נמצא מעוזה הנוסטלגי של קבוצת הכדורגל הפועל חיפה, אצטדיון קריית חיים. שמו הרשמי הוא "אצטדיון ד'אלסנדרו", על שם ראש עיריית בולטימור שביקר במועצת פועלי חיפה בתחילת שנות ה-60. נכון ל-2008 האצטדיון משמש בעיקר למשחקי הליגה לנוער ולאימוני הקבוצה.

לקריית חיים מועדון כדוריד ייצוגי השייך לאגודת מכבי, בשם "הקרייתים".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי גנין, קריית חיים ארלוזורוב, ניסיון באוטופיה עירונית 1933–1983, 1984

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 26,970 תושבים לפי המידע בדף "קריית חיים: פרופיל גאוגרפי", בדפי-עבר של אתר עיריית חיפה (מידע שהועלה לאתר האינטרנט ב-13 בנובמבר 2008 והיה זמין גם ביולי 2013)
  2. ^ חיפה - פרופיל שכונתי; מאפיינים לפי אזורים - לפי המידע בעמוד 34, ב-2008 התגוררו בקריית חיים כ-26,950 תושבים
  3. ^ צבי גנין, קריית חיים ארלוזורוב – ניסיון באוטופיה עירונית, 1933–1983, הוצאת ועד קריית חיים, באמצעות הוצאת מילוא, 1984
  4. ^ האוכלוסייה היהודית בחיפה: 86 אלפים, דבר, 3 ביוני 1948
  5. ^ מ. זינגר, חיפה רבתי במדינת ישראל, דבר, 13 ביולי 1948
  6. ^ על פרשה זו ראו בספר "במשוך היובל: 50 שנות בני עקיבא בישראל", הוצאת תנועת בני עקיבא בישראל, תל אביב, 1987, עמ' 31–33
  7. ^ מאיר אילת, על ערב הזיכרון בקן השומר הצעיר בקריית-חיים, באתר עיתון "הקיבוץ", 17 במאי 2007
  8. ^ אורית פרץ ארי, המרד הראשון של בוגי: פרידה מבי"ס שאפילו התלמידים אהבו, באתר nrg‏, 24 באוקטובר 2012
  9. ^ מתוך "אודות בית יד לבנים ולהגנה", באתר האינטרנט קריית חיים ארלוזורוב - אגודה הדדית בע"מ: "בתי הזיכרון בארץ נושאים בדרך כלל את השם 'בית יד לבנים'. בקרית חיים נקרא בית זה 'בית יד לבנים ולהגנה' " ... "בדרך זו הנציחו את זכר הבנים, שנפלו במערכות ישראל, ואת ארגון ההגנה, שהיה יסוד מובנה בהווי החיים הקרייתי ועשה רבות לעיצוב דמותם הרוחנית של בני הקריה בטרם קום המדינה." (אוחזר ביולי 2013)

קואורדינטות: 32°49′26.39″N 35°4′12″E / 32.8239972°N 35.07000°E / 32.8239972; 35.07000