קריית ים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריית ים
Kiryat Yam COA.svg
Kyam5.jpg
מחוז חיפה
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה דוד אבן צור
גובה ממוצע ‎10‏ מטר
תאריך ייסוד 1941
סוג יישוב עיר בעלת 20 - 50 אלף תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2012:
  - אוכלוסייה 38,309 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.3%‏ בשנה עד דצמבר 2012
  - צפיפות אוכלוסייה 8,829 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 4,339 דונם
מיקום קריית ים
קריית ים
קריית ים
דירוג חברתי-כלכלי 5 מתוך 10
מדד ג'יני 0.4055
פרופיל קריית ים נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
קריית ים בשנת 1949
רחוב צה"ל בעיר
פסל בת הים הקטנה בחוף קריית ים

קריית ים היא עיר במחוז חיפה בישראל, הנמצאת שמונה קילומטרים צפונית לחיפה, והיא אחת מהערים המרכיבות את הקריות. נוסדה בשנת 1941 והוכרזה כעיר בשנת 1976.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928 הוחל תכנונו של האזור ונקנו 9,000 אקרים (כ־37,000 דונם) באזור מפרץ חיפה, על ידי החברות East Palestine Coperation והקרן הקיימת לישראל. רוב האזור היה ביצות נגועות במלריה, אך שתי החברות החלו במלאכת הייבוש והפיתוח. האזור תוכנן על־פי שיטת "תכנון ערים מודרניות", ע"י האדריכל אלכסנדר קליין, וחולק לאזורי מגורים, תעשייה וחקלאות.

בשנת 1939 חברת הבנייה "גב ים" קנתה חלק מהאזור והחלה בבניית השכונה הראשונה. בשלב הראשון נבנו 60 יחידות דיור, ש-40 מתוכן הועמדו לרשות הצבא הבריטי, והשאר הוצעו למכירה. בתחילה נבע בלבול בין שמות היישוב החדש: "קריית ים" או "גב-ים" מאחר שעל אתרי הבנייה התנוססו שלטים גדולים של חברת הבנייה "גב-ים", מה שגרם לבלבול בקרב הבאים ליישוב. על מנת ליישב זאת, פרסמה המועצה המקומית ב"דפים לקריית ים", מיולי 1954, מודעה בזו הלשון: "תושב נכבד! שם קרייתנו הוא קריית-ים ולא גב-ים. מעתה תאמר רק: קריית ים!".

מיקומו של היישוב היווה נקודה אסטרטגית חשובה עבור הבריטים, זאת בעיקר לשם הגנה על נמל חיפה ובתי הזיקוק ועל כן הוצבו על החוף מגדלי תצפית וסוללה בת שני תותחים בני שישה אינץ' כל-אחד. לפני הקמת הישוב הוקם בשטחו בית ספר לתותחנים של הצבא הבריטי. ביולי 1940 הפציצו מטוסי איטליה הפאשיסטית את חיפה ואזור בתי הזיקוק. אחת הפצצות נפלה בחולות קריית ים ויצרה שקע גדול, בתוכו נבנה בהמשך מגרש הטניס הראשון, שבמקומו נבנה בשנות השבעים מרכז מנחם.

70 נוטרים יהודים בפיקודו של סרג'נט יעקב נמרי שמרו על הבסיס הבריטי בקריית ים ועל מחנות הצבא בקריית-מוצקין. מגורי הנוטרים היו בקריית ים א' הנבנית, ביחידות הדיור שהוקצו לצבא הבריטי.

תחילת ההתיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעין המתיישבים הראשון היו 10 משפחות, שהגיעו בשנת 1941. ראשוני התושבים באו לקריה מסיבות שונות: חלק מהנוטרים אשר הוצבו בתחנה מתוקף תפקידם, החליטו להתמקם ביישוב ולהיות לתושבי קבע. עם קבוצה אחרת של מתיישבים נמנו חיילים יהודיים, אשר שירתו בצבא הבריטי ולאחר שחרורם החליטו להישאר ולהתיישב במקום. קבוצה שלישית כללה את משוחררי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ובשנת 1946 באו לקריית ים ובנו בה את ביתם. קבוצה רביעית כללה בעיקר זוגות צעירים יוצאי אירופה.

עם הקמת מכון 3 של רפא"ל בצפון הקריה, התגוררו רבים מעובדי המכון ומהנדסיו בקריה. כמו כן מצאו בה את מקומם ימאים רבים שעבדו באוניות צי הסוחר.

בראשית ימיה של קריית-ים, נאלצו המתיישבים הראשונים להתמודד עם תנאי מחיה קשים, כגון העדר אמצעי תחבורה, העדר שירותים אלמנטריים ואף יללות תנים, אף שהשכונה חוברה כבר מראשיתה לרשת החשמל. המאבק הקשה ביותר התנהל סביב החולות הנודדים. קריית ים הוקמה על אזור חולי עשיר בדיונות והפתרון המקורי של התושבים למניעת התפשטות החול לתוך הבתים הייתה באמצעות שתילת צמחים (כגון: אשלים, נר-הלילה ורותם המדבר) ועבודות גינון. במקביל, חברת "גב-ים" פעלה ליישור החולות לצד הבנייה.

המים ליישוב הגיעו באמצעות בארות ולא היה מגדל מים כביישוב הסמוך, קריית מוצקין. במקום נחפרו ארבע בארות ומהן נשאבו המים.

שנות ה-40 וה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 התנהל משא ומתן על חופיה של קריית-ים להקמת מפעל מרחצאות עברי. בשנת 1947 נפתח בחוף אתר בשם: "גליה", בשותפות עם חברת "פלם-ביץ'" וחיילים משוחררים מהצבא הבריטי, שכללה שלושה מבנים עקריים: הקזינו, אשר היה בית קפה עם רחבת ריקודים, ושתי מלתחות (גרדרובות). "חוף גליה" היה למוקד חיי התרבות והחברה בקריות עד אמצע שנות הששים. סמוך לחוף נבנה בית מלון קטן בשם "מיאמי" על ידי משפחה יהודית דתית שעלתה ממצרים. הבניין הוקם בין השנים 1950 - 1951 והיו בו 17 חדרים. זוגות שנישאו ב"גליה" חגגו את ירח הדבש במלון "מיאמי" הסמוך. כיום בניין המלון המוגדל הוא בית חולים סיעודי, וב"גליה" בריכה פרטית ללא גישה לים.

בקריה הוקמו בסוף שנות הארבעים שני מפעלים: מאפיה חשמלית טננבוים ובית חרושת לקרח, שאינם פועלים עוד.

האוכלוסייה הצעירה של היישוב מלאה עד מהרה את הסמטאות בילדים קטנים, שנזקקו למסגרת חינוכית. הגנון הראשון ביישוב נפתח בבית פרטי בשנת 1944.

ביישוב לא היה בית-ספר ועל-מנת שהילדים לא יצטרכו לנסוע לבית-הספר בקריית מוצקין, יזמה תושבת הקריה, המורה אסתר לוריא, את "הכיתה הראשונה של בית-הספר הראשון" ב- 1946 בדירתה, ואחרי שנתיים עברו למבני המחנה הבריטי (חד קומתיים ובנויים מלבנים לבנות), שננטש בסיום תקופת המנדט. לימים התרחב בית הספר ובשנת 1959 נבחר שמו: "בית הספר היסודי אורים". המחנה הנטוש היה אחרי קום המדינה למעברה, שקלטה עולים ניצולי שואה מאירופה ועולים מצפון אפריקה. המעברה נשאה את השם הצבאי הבריטי "הקמפ". בין הילדים שגדלו ב"קמפ": ראש העיר לשעבר - שמואל סיסו. כיום במקומו קריית ים ב'. צריפי המחנה הבריטי שינו יעוד לאחר קום המדינה: אחד היה לבית כנסת, שני למרפאת קופת חולים כללית וסנדלריה ושלישי היה לבית ההסתדרות והספרייה. בשנות האלפיים ניטע במקומם גן ציבורי, ברחוב המייסדים שנקרא בעבר: רחוב ארפלסא - ע"ש חברת ארגנטינה-פלשטינה, שהשתתפה בבניית הקריה בראשיתה.

בתחילת שנות ה-50 הגיעו לקריית ים עולים מתימן ומאירופה - ניצולי שואה ופליטי מלחמת העולם השניה ומחנות העקורים. הם שוכנו בקריית ים ג'. העולים מתימן הגיעו בעיקר מצנעא ומדמאר והקימו בתי כנסת בשכונה. העולים מאירופה הגיעו בעיקר מפולין ומרומניה, היו רובם בעלי מלאכה וסוחרים. שתי קבוצות עולים אלה תרמו רבות, כל אחת בדרכה, לפיתוח היישוב.

ראש המועצה הראשון משנת 1951 היה משה קובר במועצה ממונה על ידי משרד הפנים. ב-1952 נערכו בחירות מוניציפליות ראשונות לראשות המועצה, בהן נבחר משה קובר לראש המועצה וטוביה הוברמן לסגנו. המועצה כללה 14 חברים. לצורך איוש משרת מזכיר המועצה נערך מכרז בו זכה בנימין פרידמן (אפרת) בשנת 1952. ב-1955 נבחר בנימין אפרת לראש המועצה השני ועם הכרזת קריית ים לעיר ב-1976 - לראש העיר הראשון, עד פרישתו ב-1981.

בקריית ים פעלו שני בתי קולנוע: "נוף הקריות" בקריית ים ג' ו"ניצן" בקריית ים ב'. שניהם נסגרו ומבניהם פועלים כמרכז מסחרי.

הסתדרות העובדים הכללית פעלה רבות בקריית ים מראשיתה, בעיקר בבית ההסתדרות המרכזי ברחוב הנרייטה סולד בקריית ים ב' ובצריף ההסתדרות של קריית ים א' ברחוב ארפלסא. מזכיר ההסתדרות בקריה, משך שנים רבות, היה בנימין שנל, עד הבחרו ב-1981 לראש העיר השני. כחלק מפעילות ההסתדרות פעל בקריה ארגון אמהות עובדות (כיום נעמ"ת) ובין פעילותיו הבולטות: פרידה בילגוראי וחנה נמרי.

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם גל העלייה הגדול מברית המועצות בראשית שנות ה-70, נבנה מרכז קליטה בדירות צמודות קרקע ובמגדלי מגורים בני עשר קומות, מה שיצר לבסוף את אזור קריית ים ד'. עם העלייה מארצות הרווחה לקראת סוף שנות השבעים, נבנה מרכז קליטה גדל ממדים במתכונת של מלון סוויטות על חוף ימה של העיר והוא שימש עד אמצע שנות ה-90 כמרכז קליטה גם לגלי העלייה הגדולים ממדינות "חבר העמים". כיום משמש המבנה כהוסטל.

שכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריית ים מחולקת לאזורים; קריית ים א', קריית ים ב', קריית ים ג' וקריית ים ד'. כיום עם הרחבת הבניה בעיר, נוספו שכונות מגורים עם שמות מוגדרים כמו "פסגות ים" ו"בנה ביתך" במזרח העיר. "אלמוגים" בצפון, ו"סביוני ים" במזרח. זאת מלבד שיכון "צבא קבע" הוותיק, הקיים במרכזה (קריית ים ב') כבר משנות ה-60.

מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת לבנון השנייה אשר אירעה בקיץ 2006, ספגה קריית ים מטחים של קטיושות. בעיר עצמה לא נהרג אף אזרח, אך נגרם נזק כבד לרכוש. חמישה מתושבי העיר נהרגו בהתקפת הטילים על מוסך הרכבת בחיפה ולזכרם הוקמה אנדרטה בשדרות ירושלים, וחייל תושב העיר נהרג בקרב בבינת ג'בייל.

קריית ים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2011, הושלמה הקמתו של הפלנטריום על שם האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון והקמתו של האושינריום - מצפה תת-ימי. בשנת 2012 הוסר הפסל של בת הים הקטנה שהיה מונח על המזח.

גשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גשר יצחק רבין (מעל מסילת הרכבת)
  • גשר מנחם בגין (מעל מסילת הרכבת)

רחובות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממזרח למערב- שדרות: רוברט סולד, זאב ז'בוטינסקי, משה שרת, צה"ל, הרברט להמן, חיים ויצמן, הפלמ"ח

מדרום לצפון: שדרות ירושלים, הרצל, ח.נ. ביאליק, יצחק בן צבי, י. ל. פרץ, ש"י עגנון, הנרייטה סולד, גיורא יוספטל, יגאל אלון, פנחס ספיר

גנים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גן דוד
  • גן אברהם
  • גן אריה
  • גן ארבעים ושניים
  • גן יוסף יפרח
  • גן נוף העיר
  • גן סולד
  • גן אברהם לוי ע"ש הנוטר ושומר הקריה, והגנן הראשי של העירייה.

מרכז נמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז נמיר (מכונה גם מרכז ניצן), הוא המרכז של העיר שנמצא בשכונה ב', בדיוק בגבול בין שכונה ב' לשכונה א'. במרכז זה יש את רוב החנויות בקריה. במרכז נמיר גם יש חלק ממערכות החינוך, ביניהן רודמן (חטיבת הבניים), רודמן (התיכון), עירייה, ספריה עירונית, מתנ"ס, בית יד לבנים, אשכול פייס, לוינסון (חטיבת ביניים), מגרש ספורט אתלטי (שייך לחטיבת בניים/תיכון רודמן), פלנטריום ועוד.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2012, מתגוררים בקריית ים 38,309 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.3%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, העיר מדורגת 5 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ב (2011-2012) היה 70.7%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2011 היה 6,403 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,964 ש"ח).‏[1]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקריית ים קיימים עשרות מרכזי תרבות, מתנ"ס, מרכז צעירים, מרכזי לימוד ומועדונים לכל הגילאים, תזמורת נוער עירונית המייצגת את הקריה גם בחו"ל, ואף זכתה להופיע בפני מליאת עצרת האו"ם ולנגן בה את 'התקווה'.

כיום יש בקריית ים שמונה בתי ספר יסודיים: אורים, אמירים, מפלסים, סיני, מוריה, ימית, עלומים אלמוגים ואור אבנר שלושה בתי ספר תיכונים וחטיבות בינים: רבין, רודמן ולוינסון. בבתי הספר רבין ורודמן פועלת תוכנית מופת.

בקריית פועלות שלוש תנועות נוער: הנוער העובד והלומד, הצופים ובני עקיבא.

ראשי היישוב, המועצה והעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החל מ-1940: יעקב נמרי - מפקד הנוטרים וההגנה באזור, יו"ר ועדת המצב במלחמת העצמאות
  • החל מ-1941: אברהם פרידמן - "מוכתר" הקריה מטעם חברת גב ים
  • החל מ-1946: ישראל מלמד - ראש הוועד המקומי הראשון
  • שמעון אורנשטיין - ראש הוועד המקומי השני
  • 1952-1951: משה קובר - ראש המועצה הראשון (ממונה)
  • 1955-1952: משה קובר - ראש המועצה הראשון (נבחר)
  • 1976-1955: בנימין אפרת (פרידמן) - ראש המועצה השני
  • 1981-1976: בנימין אפרת (פרידמן) - ראש העיר הראשון
  • 1989-1981: בנימין שנל
  • 1997-1989: שמואל סיסו
  • 2003-1997: בני סטלקול
  • 2013-2003: שמואל סיסו
  • 2013- דוד אבן צור

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "קרית-ים, בראשית היו חולות... סיפור יסודה של העיר", משה אדלר ויוסי נמרי, יובל 50 לעיר, 1992, עיריית קריית-ים.
  • "בתים קטנים בדיונות הנודדות", סיפורה של קריית ים א', אסתר זנדברג, הארץ, מוסף יום העצמאות, 11 מאי 1997
  • "השומרים התעלמו והקבוצניקים גנבו נשק - נוסטלגיה בקריית ים", שלמה אברמוביץ, הד הקריות, 7 בספטמבר 1970
  • "מעשים - ההסתדרות בחיפה בשנים 1945 - 1953", הוצאת מועצת פועלי חיפה, 1953
  • "עקבים בחול", מבוסס על סיפור אמיתי, צפורה לביא, אסיף, 2013
  • "שלג בחולות", יצחק רובין, פרדס, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


  1. ^ פרופיל קריית ים באתר הלמ"ס