מתקן 1391
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית כלא צבאי  |
| מיקום |
מועצה אזורית מנשה |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 32°28′10″N 35°01′25″E / 32.46944444°N 35.02361111°E |
|
(למפת הכרמל רגילה)   מתקן 1391 | |
  | |
מתקן 1391 הוא מתקן כליאה וחקירה השייך לצה"ל. המתקן שימש לכליאת חשודים בפעילות עוינת נגד מדינת ישראל ולחקירתם. מיקומו ואף עצם קיומו נשמרו בסוד שנים רבות. המתקן נמצא בתוך בסיס של חיל המודיעין ליד קיבוץ ברקאי[1] ושימש את יחידה 504 - יחידת מודיעין אנושי של אמ"ן שעיסוקה בהפעלת סוכנים וחקירת שבויים. במתקן היו עצורים כמה עצירים מפורסמים, כמוסטפא דיראני והשייח' עבד אל-כרים עובייד שנחטפו מלבנון. בנוסף לצה"ל גם אנשי שב"כ וזרועות ביטחון אחרות השתמשו במתקן וחקרו בו עצורים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבנה הכלא היה במקורו מצודת טגארט שנבנתה בתקופת המנדט הבריטי. במבנה שני תאים גדולים (2.5 על 4 מטר) בהם יש תאורה ומים זורמים, בהם הוחזקו עד שלושה עצירים, ועוד מספר תאים אחרים, בגודל טיפוסי של 2 על 2 מטר לעצור בודד. שניים מתאי הצינוק הם בגודל של 1.25 על 1.25 מטר, הם אפלים יחסית, וקירותיהם צבועים בשחור או אדום.
בכתבה בעיתון הארץ הובאו עדויות של אנשים שלדבריהם נעצרו במתקן. לדבריהם, נאסר על העצורים להביט בפני מדריכי הכלואים (סוהרים) מחיל המשטרה הצבאית, והיה עליהם לחבוש שק שחור ולהסתובב אל הקיר בידיים מורמות בכל פעם שאחד מאנשי הסגל נכנס לחדרם. עצורים שחקירתם נסתיימה היו זכאים לשעת טיול בחצר הפנימית של המתקן[2].
קיומו של מתקן הכליאה נחשף על ידי המוקד להגנת הפרט. ב-2003 הארגון עתר לבג"ץ לאחר שמשפחותיהם של שלושה עצורים פלסטינים לא הצליחו לקבל מידע על גורל בני משפחתם. בתשובה לפניית המוקד להגנת הפרט אל מרכז השליטה שבמפקדת קצין משטרה צבאית התקבל מענה כי לא נמצא מקום החזקתם. המשך הטיפול המשפטי של המוקד הוביל לתשובת המדינה כי "המתקן בו הוחזקו העותרים [...] נמצא במחנה צבאי והוא שימש את שירות הביטחון הכללי"[3].
ב-2004 פרסם גד קרויזר מאמר בכתב העת "קתדרה"[4] שבו הוצג מיקומו של מתקן הכליאה[5]. קרויזר, שחקר מפה בריטית ישנה ובה מצודות טגארט שנבנו בזמן השליטה הבריטית בארץ, גילה כי אחת המצודות לא הופיעה באף מפה של מדינת ישראל[6][7]. המאמר עוסק בפועלו של סר צ'ארלס טגארט בהקמת מבצרי המשטרה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. בקטע המאמר העוסק במבצר המדובר הזכיר קרויזר, בהערת שוליים, כי מדובר בתחנת משטרה שהייתה חלק מפרויקט זה, אשר נועדה לשמש כמתקן חקירה וכליאה סודי. בנוסף קרויזר הזכיר כי מדינת ישראל אכן השתמשה במתקן זה לצורכי חקירה, עד אז.
דיון בבג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2003 עתרו לבג"ץ זהבה גלאון, תנועת מרצ והמוקד להגנת הפרט נגד חוקיותו של המתקן, ודרשו לאפשר לחברי הכנסת לבקר בו[8]. העותרים טענו כי הסודיות סביב קיומו של מתקן המעצר והפעלתו עלולה להוביל לפגיעה בזכויותיהם של הנחקרים, בעיקר בשל היעדר פיקוח על שיטות הכליאה והחקירה המופעלות שם, ועל הגופים המשתמשים בו. כמו כן טענו העותרים כי זכויות בסיסיות של העצורים נפגעות באופן ממשי, כגון הזכות להיפגש עם עורך דין, או במקרה של נתינים זרים, הזכות להיפגש עם קונסול דיפלומטי המטפל בענייני מדינתם.
המדינה השיבה שמיקום המתקן נשמר בסוד בשל צורך להגן על ביטחון המדינה, והציגה חומר סודי לבית המשפט. המדינה גם טענה כי היא מודיעה למשפחת עצור את שם המתקן שבו הוא עצור, ושהעצורים רשאים להיפגש עם עורך דינם מחוץ למתקן. עוד מסרה המדינה כי בין 1997–2001 הוחזקו במתקן כארבעה עצורים בממוצע בשנה בלבד, רובם המוחלט לתקופות שקצרות משלושים ימים. המדינה פירטה את תנאי המעצר והסבירה כי בסיכומו של דבר התנאים סבירים ועומדים בדרישות החוק. זאת ועוד, המתקן נמצא תחת פיקוח של אנשי הפרקליטות הצבאית, ואף נערכו בו ביקורים של אנשי משרד המשפטים, בהם היועץ המשפטי לממשלה. בעניין זכותם של חברי הכנסת לבקר במקום, טענה המדינה כי חוק חסינות חברי הכנסת מסייג מקרים שבהם ביטחון המדינה עלול להיפגע, והוצע כי המדינה תאפשר את הביקור במתקן לחברי הכנסת החברים בוועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאיים של ועדת החוץ והביטחון.
בעקבות העתירה הודיעה המדינה כי תצמצם באופן משמעותי את השימוש במתקן 1391 לצורך החזקת עצורים. בין השאר, הוחלט כי שימוש במתקן לצרכים אלה יחייב אישור של אלוף בצה"ל ושל הפרקליט הצבאי הראשי, ולא תותר החזקה של אזרחי ישראל ותושבי השטחים. תנאים מגבילים נוספים הוצגו בפני בית המשפט באופן חסוי.
בית המשפט דחה את העתירה, וקבע כי ההשוואות שהעלו העותרים בין מתקן 1391 לבין מתקני כליאה במדינות לא מזוהות במרכז ובמזרח אירופה אינן רלוונטיות, שכן עצורי מתקן 1391 אינם "נעלמים" מעל פני האדמה, והודעות לגבי המעצרים נמסרות לגורמים המתאימים. בג"ץ השתכנע כי זכויות העצורים אינן נפגעות, וכי הבטחות המדינה לצמצום השימוש במתקן משביעות רצון. כמו כן פסק שהטעמים לשמירת סודיותו, כפי שמופיעים במסמכים החסויים שהוגשו לבית המשפט, מצדיקים את החשאיות סביבו, ותומכים בהשארת איסור הביקור של חברי הכנסת על כנו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אביב לביא, הפינה האפלה ביותר בישראל, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2003
- ניר חסון, בג"ץ התיר למדינה להמשיך להפעיל את מתקן הכליאה 1391, מהסודיים בישראל, באתר הארץ, 21 בינואר 2011
- Secrets Of Unit 1391 - Uncovering an Israeli jail that specializes in nightmares, באתר ניוזוויק (באנגלית)
- Facility 1391: Israel's secret prison, באתר הגארדיאן (באנגלית)
- כלא סודי, באתר המוקד להגנת הפרט
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המוקד להגנת הפרט
- ^ אביב לביא, הפינה האפלה ביותר בישראל, באתר הארץ, 1 בינואר 2005
- ^ העתירה בבג"ץ 9733/03 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נגד מדינת ישראל
- ^ גד קרויזר, 'חזרה לשליטת התחנה' - פרשת תכנון מבצרי המשטרה ('טגארטים') בארץ-ישראל, קתדרה מרץ 2004, עמ' 95–128
- ^ מתקן 1391 במפת גוגל
- ^ ג' קרויזר, "חזרה לשלטון התחנה – פרשת תכנון מבצרי המשטרה ('טגארטים') בארץ ישראל", קתדרה 111 (תשס"ד) 95, 120-119
- ^ הערה מספר 102 במאמר של קרויזר: תחנה נוספת שאיננה מופיעה ברשימת התחנות ולא במסמך רשמי אחר, וכן מופיעה במפת התחנות שבמסמכי פוסטר-טרנר - היא תחנת מרץ (Merez)(033). התחנה ממוקמת ליד הכפר הערבי מיסר וקיבוץ מצר דהיום, בין חדרה לטול-כרם. אין לתחנה כל משמעות אסטרטגית. ייתכן שסיכול האותיות בשם התחנה מיסר-מרץ נעשה בכוונה. להערכתי, זו הייתה תחנה שנבנתה באופן חשאי כמתקן חקירות וכליאה. טגארט ראה בחקירות כלי מרכזי להשגת מודיעין, ואף החל בהקמת מרכז חקירות בירושלים אליו קית-רוש התנגד לו נמרצות (ראו לעיל: קית-רוש, הערה 39, עמ' 191). ייתכן וטגארט העביר את המתקן לאזור שהוא רחוק גם מן העין של הפקידות הבריטית. מדינת ישראל עושה שימוש במתקן זה לצורכי חקירה, עד היום. ראו: א' לביא, 'תחקיר: מה קורה בין כותלי מתקן הכליאה הסודי 1391 – הפינה האפלה ביותר בישראל', מוסף הארץ, 22 באוגוסט 2003, כ"ד באב תשס"ג. שמו הרשמי של המתקן במשרד הביטחון: מתקן 'ברק'. ראו: המוקד להגנת הפרט נגד מדינת ישראל, בגץ 9733/03
- ^ בג"ץ 8102/03 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ' מדינת ישראל, ניתן ב-20.1.2011